דין חולה בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן שכ״ח

והשואל וכו'. והנשאל ה"ז מגונה שהי' לו לדרוש ברבים שמותר [גמרא] ועבי"ד ססי' קנ"ה דבעינן שתהא הרפוא' ידועה או ע"פ מומחה ועיין שם בב"י ססי' קל"ד דקדחת אין בו סכנה:

מהשינים ולפנים. אפילו אינו צפידנ' כל שיש בה מכה מחללין כ"כ הרב"י בשם הרא"ש וכ"כ הר"ן פי"ד דככי ושיני אבעי' ולא איפשט' ונקטינן לקולא ומ"ש גבי עין שמרדה דהיכ' דכאיב טובא חושש קרי ליה ללמד ממנו דבמיחוש בעלמ' אסור אמיר' לעכו"ם וכ"כ הב"ח כל זה דלא כע"ש דלא דק:

ומצטער עליו. צ"ל שחלה ממנו כל גופו כמ"ש סי"ז וכ"מ בד"מ, והוצאת שן מלאכה דאוריי' דהא חובל לרפואה:

כל שרגילין. משמע אף על פי שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא [מ"מ ב"י] ועמ"ש סי"ח וסט"ז וכ"כ רדב"ז ח"א ס"ל:

ועסי' תרי"ח. דלא כע"ש שהביא דברי רי"ו:

רופא אחד אומר צריך. אם לא רצה החולה לקבל התרופה כופין אותו, חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר א"צ שומעין לחולה ואם הרופא אומר שאותו תרופה יזיקהו שומעין לרופא [רדב"ז ח"א ס"ו כ"ה]:

שא"צ מומחה. ועכ"פ צריך שיאמר שמכיר באותו חולי כמ"ש סי' תרי"ח ועכ"פ אינו נאמן להכחיש המומחה אפילו להקל עסי' תרי"ח ובטור וסי' ש"ל דאפילו גבי רופאים י"א דהולכים אחר הבקיאות ע"ש דלא כע"ש:

הזריז וכו'. נפל תינוק לבור עוקר חוליא ומעליהו אף על פי שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתו, ננעל הדלת בפני תינוק שובר הדלת ומוציאו אף על פי שהוא מפצל אותם כמין עצי' שראוים למלאכ' שמא יבעת התינוק וימות [רמב"ם גמר'] ולא אמרינן שאפשר לקרקש ליה באגוזים מחוץ [גמרא ע"ש ומשמע קצת בהגמ"ר דאין להקל בזה]:

שוחטים לו. דשבת הותרה אצל פיקוח נפש ומשמע ברא"ש ביומא דאפילו איסור דבריהם אין מאכילין אותו אבל הר"ן כתב הטעם דבנבילה עובר על כל כזית ממנה ובפחות מכזית איכא נמי איסור דאורייתא אף על פי שאין בו מלקות והוי הרבה לאוין וחמירי מלאו א' דשבת וע' בב"י עוד טעמים וכ' הגמ"ר אם צריכים לחמם לו יין ימלא ישראל ויחם העכו"ם ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת ע"כ, וכתב בד"מ שכיון שאיסורו מדבריהם מותר וגם איסורו קל מאד ואין החולה קץ בו ע"כ [וגם בתשו' מתיר רמ"א אפי' לחולה שאין בו סכנה לשתות סתם יינם] ועבי"ד סי' קכ"ה ס"י דאפשר בלא ניסוך וע"ל סי' שי"ח סי"ג:

הגמ"ר פי"ח. מה שכתב הע"ש שמשמע בהגמ"ר דשבת דחוי' לא ראיתי שום משמעות:

אומרים לעכו"ם. דוקא שצריך לה בשבת עצמו רד"ך בח"ב ח"ז:

אפי' אין בו. משמע דכ"ש כשיש בו סכנת אבר דמותר אפי' אינו חולה שכולל כל הגוף וזו דעת המ"מ מה שסיים אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה אסור וזה שלא התירו לכחול אלא מן העכו"ם עכ"ל פי' שאין באבר סכנה דלא כב"י וכ"כ המ"מ אח"כ אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפילו בסכנת אבר ע"כ ומשמע דשבות מותר בסכנת אבר ואם אין בו סכנת אבר מותר ע"י עכו"ם והיינו עובדא דאמימר וכמ"ש סימן ש"ז ס"ה שבות דשבות שרי במקצת חולי ומיחוש בעלמא אפילו ע"י עכו"ם אסור וכמ"ש ס"א ועמ"ש סי' תצ"ו:

נסמך למלאכה. כגון כוחל שהוא ככותב או לעשות רפואה בסם דאיכא למיחש לשחיקת סמנים ודין זה כתב הרב"י מדעתו והקשה עליו הב"ח דהא הרא"ש והר"ן הוכיחו מההוא דעין שמרדה שמותר לכוחלה אף על פי שהוא נסמך למלאכה ע"ש:

הסברא השלישית. היינו שעושין בשינוי וכו' ודוק בפוסקים ותמצא שהוא מגדולי הפוסקים ודברי הב"ח צ"ע:

לעשות תבשיל. ומותר להאכילו מוקצה בידים אם א"א בע"א (או"ה):

לסייעו קצת. היינו שבלא"ה נמי מתעבדא אלא שמסייע מעט כגון עכו"ם שכוחל העין וישראל סוגר ופותח העין שיכנס בו הכחול אבל אם אינו יכול לעשות בלתי הישראל אסור [רש"י וכ"כ התו' שבת דף צ"ג] ומשמע שם דאפי' במלאכה דאוריית' מסייע אין בו ממש:

הקיז דם. אבל לשאר חולי לא לפי שאין בו סכנה הא אם יש בו סכנה שרי אף על גב שאין בצינה סכנה שאפשר לחממו בבגדים (מ"מ) ועמ"ש ס"ד אבל ב"י כ' בשם רש"י שאם אין במניעת דבר ההוא סכנה אין עושין:

וסוגר מותר. דאמרי' לרחיצה בעלמ' הוא דעביד [רש"י] והאידנא שאין דרך לרחוץ ביין אסור וכמ"ש רסי' שכ"ו:

ורוק תפל. כל שלא טעם כלום משניעור (רש"י ומ"מ) ועד"מ בשם א"ז, ונ"ל דלענין כתם איתמר כדאי' בנדה פ"ט:

ע"ג אסור. דמאיס לרחוץ בו, ואם רוחץ פיו במים ואח"כ מעבירו על עיניו שרי דאמרי' לרחיצ' עביד ואם לא יכול לפתוח עיניו יכול ללחלחן ברוק תפל דאין זה רפואה (רש"ל וב"ח):

קילורין. ודוקא ברכה אבל בעב' אסור וכמ"ש סי' רנ"ב ס"ה:

כרוחץ. ומאן דחזי סבר שהוא יין (רש"י) בתו' דף י"ח כתבו דלא שרי אלא באדם בריא ואינו מניחו בעין לרפוא' אלא תחת העין לתענוג:

דליכא צערא. אלא תענוג שרי כצ"ל (ב"ח):

ע"ג מוך. אפי' חמין לחוד אסור משום סחיט' (גמ') אבל שמן לחוד לא גזרי' כמ"ש סי' שי"ט ועסי' ש"א סמ"ו:

חוץ מעלי גפנים. וה"ה כל עלים שהם מרפאים:

לא יחזירנה. דגזרי' שמא ימרח אבל לשחיק' סמנים ליכא למיחש כיון דהוי מאתמול עליה [ב"י ורי"ו תוס'] ועסי' ש"ג סט"ו מ"ש:

יחזירנה. דכהוחלקה דמיא אבל הסירה במזיד אסור להחזירה (ש"ל):

ועל ידי עכו"ם. דוקא במקצת חולי כמ"ש סי"ז וס"א:

לעשות רטיה. דוקא כשחלה כל גופו או שיש סכנת אבר דהא מירוח רטיה מלאכה דאורייתא היא דחייב משום ממחק ואסור כמ"ש סימן ש"ז ס"ה:

עליה אפר. וצ"ע דלפמ"ש סי"ז מותר דשבות הוא וצ"ל דמיירי דכשלא חלה כל גופו:

כמשמרה. ואינו בהול כ"כ שיבא לידי שחיקת סממנים ולמירוח:

להוציא ממנה הליחה. ואינו חושש אם תחזור ותסתם מיד [רש"י] ולכן טוב לעשות ע"י עכו"ם [אגודה סי' קכ"א], מותר ליטול הקוץ במחט (משנה פי"ז ורמב"ם פכ"ה) ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה כדאיתא רפ"י דסנהדרין:

ה"ז מותר. דמלאכ' שאצ"ל הוי דרבנן ובמקום צער לא גזרו ולמ"ד דחייב נ"ל דכשעושה להוציא הליחה אינה גמר מלאכה וא"א לבוא לידי חיוב מכה בפטיש בשום פנים א"נ הוי דבר שאינו מתכוין (מ"מ), ואותן שיש להן נקב בזרוע שקורין אפטורא אם נסתם הנקב קצת צ"ע אם מותר ליתן בתוכו קטנית שיפתח דהכא ודאי כוונתו שישאר פתוח או דלמא כיון שהי' פתוח כבר שרי וכמ"ש סי' שי"ד ס"ג וה"ה נקב שבמכה שכבר נפתח צ"ע כה"ג ורטיה מותר ליתן על האפטורא כמ"ש סכ"ז ומל' הש"ע משמע דאפי' יש בו נקב ובא להרחיבו אסור ובספר ראב"ן משמע דאסור ליתן עליה רטיה אם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחנה דפסיק רישיה הוא אבל מותר להחליף בגד אחר דאם לא יחליף יסריח דגדול כבוד הבריות כו' ועסי' י"ג ועוד דאית להו צערא עסי' שי"ז ע"ש בעירובין ובסה"ת פ' מפנין כ' מותר להוציא ליחה מכויה שלו שקורין קויטר"א בלע"ז ואף על פי שיש דם בתוך הכויה משום דמפקיד פקיד כמו מורסא ובכ"ה כת' בשם ספר הזכרונות דף נ"ב דאסור להחליף הבגד או הנייר שמושך ליחה וגם יש לחוש שיצא הדם ויצבע הבגד ע"ל סמ"ח מ"ש ונ"ל דהכא שאני כיון שנקב בתוכה כ"ש שלא יניח צו"ק זאל"ב על המכה שאין בה נקב, ונ"ל דאסור לחוך שחין שמוציא דם ול"ד לליחה דהוא מפקיד פקיד:

ידו. וע"ג ידו ורגלו מותר כמ"ש ס"ו:

חייב חטאת. משום גוזז עמ"ש ססי' ש"ג וסי' ש"מ:

לא יגמע. וכ"ש שאסור לומר לעכו"ם לעשות לו דבר (ר"ן) ועמ"ש ס"ג:

לא יערענו. פי' שישהא השמן בפיו דמוכחא מלתא דלרפואה עביד ואפי' ע"י אניגרון אסור (ב"י בשם הרמב"ם):

בולע השמן. וב"ח אוסר בזה ונ"ל דהכל לפי המקום והזמן דאם אין דרך בריאים לבלוע אסור כמ"ש סל"ז:

וי"א שאם. צ"ע דאדרב' לסברא הראשונה אף בי"ט אסור משום רעבון כמ"ש במלחמו' דמשום תאות המאכל אין מתירין שבות ולי"א משום רעבון בי"ט שרי ובשבת לכ"ע אסור:

אסור לינק. אבל בי"ט מותר מיהו אם יש לו מאכל לחלוב בו אסור לינק בפיו בי"ט אלא יחלוב לתוך המאכל כמ"ש סי' תק"ה (תוס' יבמות דף קי"ד) וצ"ל דג"כ ליכא עכו"ם ובגונח רפואתו דוקא לינק בעצמו (ר"ן):

דלית בו סכנה. וצערא יתירא נמי ליכא שם הא לאו הכי שרי דמלאכה שאצ"ל הוא עסי"ז וסי' רע"ח:

לקצת דברים וכו'. כצ"ל כלומר אף על פי שקשה לשינים ומוכחא מלתא שעושה לרפואה לבני מעים שרי:

מיחוש מותר. בטור כתוב ושותה אותו לרעבו לצמאו מותר משמע דאם עושה לרפואה אסור אף ע"פ שהוא בריא וכ"מ בסמ"ד דהא הרוחץ בים בריא הוא וכ"מ בירושלמי דף י"ד ע"ג גבי מי משרא ועוד דקאמר בגמ' אף על פי שיש לו חטטין בראשו כו' ע"ש וכ"מ ספכ"ב דשבת דאמרי' אסור לעמוד בקרקע של דיומיס', שמעמל' ומרפא וב"מ בברכות ד' ל"ח דפריך ורפואה בשבת מי שרי ולא משני דמיירי באדם בריא אלא ע"כ אפי' באדם בריא אסור וכ"כ ט"א ד"ז ע"ב וכ"כ הרמב"ם ומ"מ בהדיא פכ"א ע"ש דין ז' וכ"מ בתו' ד' י"ח בד"ה ומתרפאת עמ"ש סכ"א וכ"מ בגמ' דף ק"ח רבין הוי אזיל בתריה דר"י א"ל מהו למימשי מהנהו מיא כו' משמע דבריא הי' ועמ"ש סמ"ב וע"ש בתוס':

למשכב שרי. לאכול ולשתות ואפי' ישראל אחר מותר לעשות לו דבר שהוא משום שבות כמ"ש סי"ז ועובדא דאמימר הוי חולי קצת ולא נפל במשכב כמש"ל דלא כב"ח:

מותר לסוכם. נ"ל הטעם כמ"ש סמ"ג שדברים אלו אין עושין בסממנים:

אין מתעמלין. כ' בש"ג דוקא לשפשף בנחת שרי ולא בכח לרש"י ולהטור ולהרמב"ם אפי' בכח שרי אם אינו מכוין לבוא לידי זיעה ומסופקני בשפשוף שעושי' ליגיעי כח כדי להשיב כחן אליהם ולבטל מהם עיפותן צ"ע אם מקרי רפואה או תענוג ולפירש"י וטור פשיטא דאסור דהא אפי' לתענוג אסור ע"כ ועמ"ש סל"ז:

ואסור לדחוק. שמא יבא להשקותו סמני' המשלשלים:

ויש לו צער. הא לא"ה אסור משום עובדא דחול:

רוחצין כו'. אין רוחצין במים שמשלשלים ולא בטיט שטובעין בו וכו' מפני שכל אלו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג עכ"ל רמב"ם פכ"א וכ"כ הסמ"ג ואם כן אסור לשתות משקה המשלשל דאין לך צער גדול מזה ועמ"ש סל"ז וסמ"ב ונ"ל דמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה אסור בשבת:

על גבי העין. וה"ה מה שעושין לאדם שחש בעיניו שמקיפין אותו בטבעת כדי שלא יתפשט הנפח [מרדכי רש"י]:

מחזירין אותו. ונלע"ד דבגמרא לא התירו אלא להחזיר השבר דהיינו עצם הנשבר וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ורי"ו וברמזים אבל עצם שיצא ממקומו אסור דהא אפי' לשפשפו אסור וכמ"ש ס"ל וכ"מ בגמרא בעובדא דרב אוי' ע"ש וכ"מ מסי' ש"ל ס"ט דאסור ליישר איברי הולד דהוי כבונה וצ"ע וכ"כ כ"ה בשם ר"ש הלוי שהקשה זה וגם הרמב"ם לא הביא דין זה לכן אין להקל:

יצבע אותו. ואף על גב דמקלקל פטור מכל מקום אסור (רקנ"ט סי' קכ"ג) ונ"ל דבבגד אדום פשיטא דאסור:

ואסור להוציא דם. רש"י פירש סוף עירובין דה"ל חובל והוי אב מלאכה וכ"כ הג"מ פכ"א דהמניח דבר המושך דם וליחה הוי מפרק ומלשון רש"י משמע דדוקא כשמהדקה בגמי הוא דהוי אב מלאכה דהוא עביד מעשה אבל כשמניח עליה דבר המושך דם לא הוי אב מלאכה דאיהו לא עביד מידי וא"כ כ"ש כשמעמיד עלוקה שקורין ניגלין דשרי לחולה כמ"ש סי"ז דשרי שבות אבל בזבחים דף י"ט משמע דכשנתכוין להוציא דם אפי' אין מהדקו הוי מלאכה ובסנהדרין דף ע"ח שהשיך בו נחש ר"מ מחייב משום דהוי כתוקע סכין בבטנו ולא גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו ע"כ ואפי' רבנן דפטרי היינו דס"ל דארס מעצמו מקיא אבל גבי עלוקא הוי כמו שעושה בידים, והמוצץ דם בפיו אסור דהוי חבורה (רש"י פי"ט) וא"כ אסור למצוץ דם שבין השינים ואפשר דהוי אב מלאכה ועסי' ש"ך ס"א:

וי"א שכורך. ויש מפקפקין לאסור משום שמרפא:

לשום פתילה. וכ"ש דאסור לעשות קרוסטי"ר אפילו הוכנה מאתמול ואפי' ע"י שינוי אם לא בחולה כמ"ש סי"ז ויזהר שלא יבא לידי מלאכה דאורייתא ואם אפשר ע"י עכו"ם יעשה ע"י עכו"ם כמ"ש סי"ב עסי' של"א ס"ו:

אומר לעכו"ם להוציאו. כ"כ ב"י בשם א"ח ולי צ"ע בזה דהא עכ"פ הישראל מסייע לזה במה שיוציא העכו"ם השן ומ"ש מניקף פרק בתרא דמכות דאמרי' דחייב דהכי אמרי' שם רבא אמר במסייע וד"ה פי' המפרש שם מסייע שמזמין השערות למקיף וא"כ ה"נ כך במה שמזמין שינו להוציאו ואיכא להביא ראיה איפכא מפרק ב' דביצ' דף כ"ב אמימר שרי למיכחל עינא מעכו"ם בשבת ופריך ליה רב אשי שם והא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח. פירש"י דסוגר ופותח ריסי עיניו להכניס הכחל ומשני מסייע אין בו ממש פי' מי שאין עושה מלאכה ממש אלא מסייע מעט כי האי ובלא"ה מתעבדא אין בו ממש והכי איתא ג"כ בפרק המצניע (שבת דף צ"ד) דמסייע אין בו ממש וא"כ ה"נ מותר בהוצאת עכו"ם השן אלא דקשיין הגמרות אהדדי דכיון דמסייע אין בו ממש אין הניקף חייב מלקות דבעינן מעשה למלקות ולא ראינו בתוס' ובפוסקי' שיש חילוקים בזה ומסתמ' תרוויהו הלכתא נינהו ותו דרב אשי גופיה אמר כן בפרק המצניע וא"כ קשיא דרב אשי אדרב אשי והתוס' הקשו בפ' המצניע דרב זביד אהדדי ולא זכרו דקשי' רב אשי אהדדי מכח מ"ש וע"כ צריכים אנו לחלק ביניהם דההיא דאמימר לא עביד שום מעשה דכבר עיניו הם פתוחות אלא שהוא מסייע עמו בשעה שהוא עוש' המלאכה וכיון שא"צ לו רק לסיוע בעלמא אין בו ממש משא"כ בההיא דניקף שקודם שמתחיל המקיף להקיף מזמין הניקף את שערו הוה כמו מתחיל במלאכה ויש בו ממש וכן בטור כתב ג"כ שמטה עצמו אליו לזה ואם כן ה"נ בזה שפותח פיו ועוש' מעשה קודם לעכו"ם כי סתם אדם פיו סגור תמיד אלא פותחו אם רוצה לאכול או כיוצא בזה ואם כן זה הוה מסייע שיש בו ממש ודומה לניקף ממש ואסור. וראיתי למו"ח ז"ל שהביא בשם רש"ל לאיסור בזה וז"ל כת' רש"ל דלהוציא השן בשבת ע"י עכו"ם אומן אין ראיה להתירו מטעם סכנות נפשות דדוקא ע"י סם שהיא רפואה ודאי' מחללין אפי' במלאכ' דאוריי' אבל הוצאת השן הוה סכנת נפשות ג"כ ע"כ אבל הב"י כ' בשם א"ח דמותר לומ' לעכו"ם להוציאו ואע"ג דהישראל מסייעו קי"ל דמסייע אין בו ממש כדאי' בפ' המצניע עכ"ל וכבר הוכחנו שצריך לחלק בין ההוא דהמצניע לשאר דוכתי ומטעם זה כתבו בי"ד סי' קצ"ח דאשה שאירע טבילתה בי"ט ראשון ושכחה ליטול צפרניה בערב י"ט לא תאמר לעכו"ם שתטול צפרניה בי"ט מטעם שהיא פושטת ידיה במכוין לזה וזה דומה לניקוף שזכרנו כן נלע"ד נכון בס"ד להלכה לאיסור ועמ"ש בס"ז:

או עם סימור. מלשון תסמר שערת בשרי ונרא' שהוא מה שאומרים בל"א שודר"ן והוא עכ"פ אין זה בקדחת המצוי ל"ע שידוע שאין זה סכנת נפשות ותחלתו קר וסופו חם אלא זה מיירי שבשעה אחת בא עליו החמימות והקרירות כנ"ל:

ותחלת אוכלא. פירוש תחלת חולי:

אין מחללין עליו. עמ"ש שם לחלק בזה:

ויש אומרים דאם אפשר כו'. דיעה זו איתא בש"ג בשם ריא"ז ול"נ דבר זה תימה דכי היכי דיש איסור לעשות ע"י עכו"ם אם יש לחוש שיתעצל כמה שכת' אח"כ כאן ה"נ יש חשש שמא אתה מכשילם לעתיד באם יראו עכשיו שאין עושין רק על ידי עכו"ם יסברו שיש איסור ע"י ישראל ולפעמים לא יהי' עכו"ם מצוי ועי"ז יסתכן החולה במה שימתינו על עכו"ם והרבה פעמים מצינו בגמרא נמצא אתה מכשילן לעתיד לבא וגם בזה אמרי' בירושלמי השואל ה"ז ש"ד והנשאל ה"ז מגונה כמ"ש הטור סי' זה מטעם שהנשאל היה לו כבר ללמד דבר זה עם רבים שפ"נ דוחה שבת כמ"ש ב"י בשם ת"ה כ"ש שאין לעשות מכשול ויתן מקום לטעות ותו דהא אמרינן בזה וכל הזריז ה"ז משובח אם כן למה לא יהי' הישראל זריז קודם לעכו"ם ועפ"ז נל"ל מה שכ' תרי בבי בגמרא פרק בתרא דיומא אין עושין דברים הללו לא ע"י עכו"ם ולא ע"י קטנים אלא על ידי גדולי ישראל וא"א לעשות דברים הללו על ידי נשים ולא כותים כו' וכבר נזכר בב"י טעמים לחילוק תרי בבות ולפ"ד א"ש טפי דתחלה אמר שיש איסור לעשות ע"י עכו"ם שלא יאמרו שיש איסור לעשות ע"י ישראל ואח"כ אמר מצוה לעשות ע"י גדולי ישראל וא"א לעשות ע"י נשים וכותים דהיינו אפי' אם הם מזומנים לפנינו והם שומרי שבת אם כן אין שייך מכשול הנזכר כאן אפ"ה יעשו דוקא גדולי ישראל כדי להורות הלכה למעשה לרבים והב"י כת' דהך גדולי ישראל לאו גדולים בחכמ' קאמר כדמשמע מדברי הרמב"ם שכת' גדולי ישראל וחכמיהם דאם כן מאי אריא נשים וכותים אפילו שאר אינשי נמי אלא ודאי גדולים לאפוקי קטנים ישראל והוסיף רמב"ם וחכמיהם כלומר שהם בני דעת לאפוקי נשים ועבדי' שדעתן קלה עכ"ל וכמה וכמ' שיכל הרב את ידו לצאת מפשוטו ולפרש בדוחק גדול דאם כדבריו הי' לו לומר גדולי ישראל לשון דביקות אלא ישראל גדולי' [גם בר"ן פ' ח' שרצים כת' ומכאן אתה למד שחולה שיש בו סכנה צרכיו נעשים ע"י גדולי ישראל עכ"ל ושם אין שייך לומר לאפוקי נשים ועבדים דהוא לא זכר זה כלל ובחנם נכנס לזה] דודאי במ"ש גדולי ישראל לאו למידק איסורא בסתם ישראל קא מכוין אלא למצוה מן המובחר קאמר והכונ' שלא תאמר שיש לעשות ע"י עכו"ם ואסו' ע"י ישראל אלא אדרבא מצוה יש בדבר וגדולי ישראל יעשוה ונמצא שיש איסור ע"י עכו"ם ובישראל עצמם יש מעלה לעושה זה כנלע"ד נכון והבא לעשות ע"י עכו"ם המזומן לכל הפחות יגלה לרבי' באותו פעם שיש היתר לישראל עצמו אלא שהעכו"ם הוא מזומן כאן אבל עיקרא דמילתא שלא ישגיח על העכו"ם כל עיקר אם רואה סכנה בבירור ויש אפי' ספק הצלה הזריז ה"ז משובח אם יעשה הוא עצמו כי אע"פ שהעכו"ם לפנינו ועושם ההצלה מ"מ הישראל יעשנה טפי בזריזות ואף שכתב רמ"א וכן נוהגין אין מזה ראיה דלאו מנהג ותיקון הוא גם מדברי הר"ן שמביא ב"י משמע כן שכ' שמא יבא הדבר כו' משמע דחש על העתיד אע"פ שעכשיו אין חשש ומה שנרשם כאן במ"מ תוס' והר"ן הוא טעות המעתיק ואינו אמת בעיקר הדין שזכר רמ"א בזה כנלע"ד ברור:

שוחטין לו כו'. כי בנבילה יעשה עבירה בכל כזית וכזית ועוד שמא יהי' קץ באכילת נבילה ובס"ס זה הביא ב"י בשם הגהות אחרונות דמרדכי כ' ראבי"ה אם הי' חולה צריך לחמם יין ימלא ישראל ויחם עכו"ם ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת עכ"ל וצידד ב"י אם מיירי ביש סכנה או לא ול"נ דמיירי ביש בו סכנה וראבי"ה ס"ל כהראב"ד שמביא ב"י דגם בנבילה הוי הדין כן דמוטב שיעבור הוא על לאו דנבילה ולא יעברו אחרים על לאו דסקילה אבל הד"מ לא ס"ל כן כמ"ש הרא"ש בשמו אלא טוב יותר לשחוט לו ה"נ בזה טוב יותר שישראל יחמם כי אם יתנסך אז יעשה איסור על כל טיפה וטיפה ששותה וכ"פ מו"ח ז"ל:

חולה שנפל כו'. תחלה נעתיק ונבאר דברי הטור לפע"ד כמ"ש בשם הרמב"ם לפשוט ספיקא דהרא"ש דהיינו שהרא"ש נסתפק בחולה שאין בו סכנה אם מותר לו שבות ע"י ישראל וז"ל הרמב"ם חולה שאין בו סכנה עושים לו כל צרכיו ע"י עכו"ם כיצד א"ל לעכו"ם לעשות והוא עושה לבשל לו לאפות לו כו' וכן כוחל עיניו מן העכו"ם בשבת אע"פ שאין שם סכנה ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושה אותן אפי' ישראל לפיכך מעלים אזנים כו' עכ"ל ולמד הטור מרמב"ם שכתב דברים שאין בהם מלאכה היינו מה"ת אבל שבות יש בהם והקשה הב"י היאך פשט הטור ספק שלו לקולא מדברי הרמב"ם דמותר בחולה שאין בו סכנה ע"י ישראל אפילו בדבר שיש בו איסור לישראל מכח שבות מ"מ יעשה ישראל מעשה זה כיון שהוא לצורך חולה שאין בו סכנה מכח מ"ש הרמב"ם באם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה כו' דא"כ קשה מ"ש בכוחל דאינו מותר כ"א ע"י עכו"ם דהא כוחל הוא מדברים שאין בהם אלא משום שבות כדאיתא במשנה ס"פ המצניע גבי כוחלת ופוקסת כו' ובזה הביא ב"י לתרץ ע"פ דברי ה' המגיד שפי' דברי רמב"ם דמעיקרא אמר בחולה שיש בו חולי כל הגוף מותר ע"י עכו"ם ובכוחל שאין בו חולי לכל הגוף אלא לחבר א' אע"פ שאין בו סכנה אז מותר גם כן ע"י עכו"ם ובסיפא אמר בחולי של כל הגוף דהיינו אונקלי ומעלה אזנים מותר ע"י ישראל כיון שכל הגוף חולה בו זהו תורף פי' אע"פ שאין זה לשונו. ולפ"ז מתיישבים דברי הטור לפי' הרמב"ם מדין כוחל דאין היתר רק ע"י עכו"ם והקשה הב"י על הרב המגיד שלא נרמז ברמב"ם רמז מחילוק חולי של כל הגוף ופי' הוא דברי רמב"ם בדרך זה דאין חילוק בין חולה כל הגוף אך לא אלא החילוק הוא בין שבות שיש בו עיקר מלאכה שהיא סמוכה לעיקר מלאכה דאורייתא כגון כוחל דאיכא חשש שחיקת סממנים זה אין מותר רק ע"י עכו"ם אבל שבות שאינה סמיכה לעיקר מלאכה דאורייתא מותר אפי' ע"י ישראל ומטעם זה התירו להעלות אזנים ואונקלי שדברים אלו לא נאסרו מצד שהם דומין למלאכה וגם ליכא למגזר בהו משום שחיקת סמנים שאין דברים הללו נעשים בסמנים וז"ש אם היו צריכים לדברים שאין בהם עשיית מלאכה כו'. ומעתה לא נפשט ספיקו דהרא"ש מן הרמב"ם לקולא או לחומרא ולא עוד אלא אפילו מאי דפשיטא להרא"ש והר"ן דביש סכנת אבר הותר שבות הנעשה ע"י ישראל ולרמב"ם כל שהוא דומה למלאכה או מידי דאיכא למגזר ביה משום שחיקת סמנים אסור לעשות ע"י ישראל ולא הותר אלא דבר שאינו דומה למלאכה ואינו נעשה ע"י סמנים עכ"ד ב"י: ואני עמדתי משתומם בדברי הרא"ש וטור בזה במה שנסתפקו דהא איתא בהדיא בפ"ב דביצה בפשט דאמימר בענין לכחול את העין דאסור דאמרינן התם אמימר שרא למכחל עינא בשבת ע"י עכו"ם א"ל רב אשי מאי דעתך דכל צרכי חולה שאין בו סכנה אומר לעכו"ם ועושה הא מר מסייע דעמיץ יפתח א"ל מסייע אין בו ממש ש"מ דע"י ישראל אסור וכ"פ שם הרא"ש גופיה וכ"פ הטור סי' תצ"ו וא"כ היאך נאמר כאן בחולה שאין בו סכנה ואין חסרון אבר דיהא מותר על ידי ישראל והא דאמרינן בפ"ח שרצים דרב אמר עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מיניה ה"מ דשחיקי סמנים מאתמול כו' כמ"ש ב"י ש"מ באין בו סכנות נפשות מותר כי שחיקי סמנים מאתמול ואע"ג דיש איסור דרבנן כבר תירץ הר"ן דהתם היה עכ"פ סכנת אבר משא"כ בעובדא דאמימר לא היה עכ"פ סכנה בעין אלא חולי לחוד אבל הרא"ש דבעי למימר בחד צד דמותר אפילו באין סכנת אבר ע"י ישראל למה הוצרך אמימר לעכו"ם וא"ל דהתם לא היה אפילו חולי רק מיחוש בעלמא זה אינו דהא בהדיא מדמה לזה בגמרא לחולה שאין בו סכנה ואם כן כל שיש בכחיל' עין הוא כחולה שאין בו סכנה ותו לא דאם הם חלוקים היאך יליף בגמרא דין כוחל מחולה שאין בו סכנה ואם כן נסתר מ"ש ב"י לתרץ דברי הטור ע"פ ה' המגיד לחלק בין חולי כל הגוף דהיינו חולה שאין בו סכנה לכוחל וגם א"ל דאמימר מיירי לשחוק הסמנים בי"ט דהא שם אמרי' אחר זה אמימר שרי למיכחל עינא בי"ט שני של ר"ה וזה ודאי מיירי בשחוקים קודם י"ט וכן פירש"י להדיא התם למכחל עינא להשים בו כחול לרפואה והיינו שלא היה רק שימה בלבד ואם כן מבואר דאע"ג דשחוקין מאתמול צריך דוקא ע"י עכו"ם ודברי הרמב"ם מתפרשים ג"כ הכי כמ"ש בשם הב"י בפי' דברי הרמב"ם והוא הפי' האמיתי דלא התיר הרמב"ם אלא דבר שאין בו גזירת שחיקת סמנים כההיא דמעלין אונקלי כמ"ש הרמב"ם גופיה בפכ"א וא"כ צ"ע עוד מ"ש ב"י על פסק דהרא"ש וז"ל והרשב"א פסק ספק זה לקולא שכתב בתשו' חולה שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן נעשים אפילו ע"י ישראל עכ"ל קשה טפי ע"ז מההיא דאמימר למה הוצרך לעכו"ם וי"ל דזה מיירי במידי שאין בו גזירת שחיקת סמנים וכעין שפירש ב"י דברי הרמב"ם במ"ש ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה כו' ועמ"ש ע"ז עוד בסמוך אבל דברי הרא"ש והטור איני יודע ליישבם עד שיבא מי שלבו שלם בדבר ויוריני:

באיסור דרבנן בידים. משמע אפי' במידי דאיכא גזירת שחיקת סמנים ואפ"ה יש מתירין והיינו הרשב"א שזכרתי בשם ב"י דאל"כ קשה דבזה הכל מודים דמותר על ידי ישראל וכבר כתבתי התימא על זאת מההיא דאמימר:

וי"א שאם יש בו כו'. הוא דעת הר"ן שזכרנו בסמוך שמחלק בזה בין ההוא דפרק שמונה שרצים בעין שמרדה ובין ההיא דאמימר ומ"ש ואם אין בו סכנת אבר פ' והוא חולי כל הגוף רק שאין בו סכנה דאז עושין דוקא ע"י עכו"ם:

עושים בשינוי. הוא דעת הרמב"ן בדברי ה"ה דבחולה שאין בו סכנה ואפי' לאבר אסור ע"י ישראל כ"א בשבות שיש בו שינוי ונעשה כלאחר יד וראייתו מפרק ר"א דמילה אין טורפין יין ושמן לחולה בשבת וכו' וסיים ה' המגיד ודעת הרשב"א כהרמב"ן ומזה תמוה לי הרבה האיך כתב ב"י בשם הרשב"א בתשו' להתיר בחולה שאין בו סכנה כמו בסכנת אבר ע"י ישראל והיא הי"א הראשון דכאן ואם כן דברי הרשב"א סותרים זה את זה וכמדומה לע"ד דההיא תשובה לאו דסמכא היא או שיש בה איזה ט"ס כי על התשובה לאו מר בר רב אשי חתים עליה וכאן הרב המגיד העיד על הרשב"א שכ"כ וא"כ אין שום מקור ליש מתירין הראשון דא"ל דעל הטוב קמרמז דיליף כן מדברי רמב"ם לקולא דכבר דחאו ב"י וכ"ש לפי מה שהקשינו מן הגמ' דאמימר:

וי"א אפי' יש בו סכנת אבר. הוא דעת הרמב"ם כפי פי' ב"י בו וי"ל ע"ז דאמרינן בפ' ח' שרצים עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מיניה ה"מ דשחיקי סמנים מאתמול אבל משחק ואתוי לא א"ל ההוא מרבנן לדידי מפרשי לי מיניה דרב יהודה דאפי' משחק ואתויי דרך ר"ה נמי משום דשורייני דעינא בליבא תליא ויש סכנת נפשות ומזה למדו הרא"ש והר"ן דמדאמרינן בסלקא דעתיה מעיקרא דליכא בעין שמרדה סכנת נפשות ואפי' הכי מותר בשחיקי מאתמול ואע"ג דרבנן אסרו משום רפואה אם כן ש"מ דבסכנת אבר מותר אפי' ע"י ישראל ומזה קשה על הרמב"ם דאוסר אפי' בסכנת אבר בעינן דוקא שלא יהא בו סמך מלאכה דאורייתא דהיינו שחיקת סמנים אז דוקא מותר. וא"ל דברי הרמב"ם דמיירי בכוחל עין שלא במקום סכנת אבר וכדפירש הר"ן ולא כמ"ש ב"י דאם כן קשה ה"ל להרמב"ם לכתוב דין סכנת אבר דמחללין ע"י ישראל ע"כ נראה דודאי האמת בפי' ב"י דלהרמב"ם אין חילוק בין סכנת אבר או לא וכלהו הוה כחולה שאין בו סכנה לחוד וההוא דפרק ח' שרצים נראה שהרמב"ם ס"ל דמעיקרא היה סבור דאיירי בשחוקים מאתמול ואז היינו צ"ל דאע"ג דליכא סכנת נפשות מותר ע"י ישראל אפי' במקום שיש איסור דרבנן מחמת שחיקת סמנים אבל לבסוף דמיירי בסכנת נפשות ומותר אפי' שחיקת היום א"כ לא נרמז מזה הדין כלל במקום שאין בו רק סכנת אבר אלא הכל תלוי בסכנת נפשות דאז מותר לגמרי ובאינו סכנת נפשות אסור במקו' שיש סמך לאיסור תורה כנלע"ד נכון לדברי הרמב"ם:

ודברי הסברא השלישי' נראין. משמע דמסכים לדעת הרמב"ן שהיא דיע' השלישי' ומו"ח ז"ל פי' דעל הרמב"ם קאי שהיא סברת י"א השלישי ולא חשיב דיע' ראשונה דהיינו יש מתירין כו' אלא על ג' י"א קאי וכ"מ בלבוש ולא ידענא למה פי' כך ולא נפרש עם דיעה קמייתא ותו דא"כ היה לו לומר ודברי סברא זאת נראין כיון דעלה קאי ע"כ נלע"ד כפשוטו דעל הרמב"ן קאי:

לסייעו קצת. עמ"ש בס"ג דהסיוע תהיה דוקא בשעה שהעכו"ם עוסק בה לא שיקדים לפניו כלל ומשמע מל' זה דדוקא להחולה הותר בסיוע קצת אבל לא לאחר ואיני יודע בה טעם לחלק כי לא מצינו היתר בחולה טפי רק לענין אם אומר צריך אני ונראה דגם כאן לאו דוקא קאמר לחולה אלא ה"ה באחר:

מותר בבשולי עכו"ם. ואם נשאר למ"ש אסור לבריא ואפי' לדידי' אם הבריא ועמ"ש בי"ד סי' קכ"ג בסופו:

אם פותח וסוגר כו'. דאז מוכחא מלתא דלרפואה עושה וכיון שהישראל נותן היין אסור משום רפואה ורוק תפל שהוא חזק מוכח' מלתא דלרפואה מיכוין דאי לרחיצה הא מאוס הוא וכתב רש"ל דמי שלא יכול לפתוח העינים יכול ללחלחן ברוק תפל ואין זה חשיב רפואה אלא לפתוח עינים מכוין:

בגמר מכה. דליכא צערא כצ"ל פי' אלא לתענוג כן הגיה מו"ח ז"ל:

וחדשי' שאינן לרפואה. חילוק זה איתא בגמרא גבי חתיכות בגדים לתרץ דומיא דבגדים ובטור משמע דקאי גם אספוג דנקט חתיכות של בגדים וספוג יבשים וחדשים וכ"מ עוד בגמ' דחילקם לתרי בבי מוך יבש וספוג יבש:

לא יחזירנה. גזירה שמא ימרח פי' להשות אותה:

ע"ג כלי יחזירנה. בטור הביא אספלנית שפירשה מהאגד מחזירין אותה תחת האגד ע"פ המכה והיא תוספת' והקשה ב"י דהא כבר פסק ברטיה אפילו פירש ע"ג כלי מותר להחזירה כ"ש בהוחלקה ואם כן למה הוצרכו הפוסקים לכתוב זה וע"כ השמיט' כאן ונ"ל דקמ"ל דל"ת דאסור להחזירה תחת האגד דשמא יבא לאגדה אם יתקלקל האגד והוא אסור מדין קשר בשבת כי היכי דגזרי' משום שמא ימרח בנפלה על גבי קרקע וזה מבואר במ"ש מחזירין אותה תחת האגד שהך תחת האגד הוא יתור אלא כדפרישית:

וע"י עכו"ם מותר. נ"ל דהיינו שמצטער הרבה דאם לא היה אלא מיחוש הא כתב ב"י בשם הר"ן דאסור אפי' ע"י עכו"ם לעיל בסי' זה:

ה"ז מותר. אע"ג דשאר פטורים דשבת אסרי' לכתחילה וכאן אמרו במשנה פטור ומ"מ בזה מותר לכתחילה משום צערא:

מי שנגפה כו'. פר"י כגון שלא באה מחמת ברזל דאלו בא מחמת ברזל אפי' שלא ע"ג היד או רגל מחללין עליה שבת כדלעיל ס"ז [ב"י בשם התוס']:

ומצערות אותו. סיים הרמב"ם ואם אין מצערו' אותו אסו' פי' אע"פ שהם כלפי מעלה:

החושש בשיניו כו'. פשוט שלא מיירי כאן אלא במיחוש בעלמ' אבל אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובשביל זה נחלש בשאר הגוף שרי לעשות כל הרפואות כדלעיל ס"ג:

וכן אם נפל למשכב שרי. הג"ה זו תמוה דבב"י כת' וז"ל אבל אם היה חולה שאין בו סכנה הרי אמרו שצרכיו נעשים ע"י עכו"ם ומשמע דאוכל אוכלין המרפאין ול"ח שמא ישחוק סמנים כיון שלא התירו לעשות מעש' הרפואה ע"י ישראל ואפי' ע"י החולה עצמו עכ"ל והנה רמ"א פוסק דלא כותיה אלא ע"י ישראל קא שרי. ודברי שניהם תמוהים דלהרמ"א פשיט' דקשה הא כבר נפסק בסי"ז דבחול' שאין בו סכנה אין מתירין אפילו בשבות לחלל ישראל עליו ואפי' על הב"י דמתי' ע"י עכו"ם קשה דע"כ לא שרי בע"י עכו"ם אלא כשאין הישראל עושה שום מעשה ואפילו מסייע אסור אם לא בסיוע קל כמ"ש בסי"ו משא"כ שהעכו"ם מכין המאכל וישראל אוכלו זה לאו מסייע מקרי אלא הוא עושה עיקר המעשה בלי צירוף העכו"ם ופשיטא דאסור וכך פירש מו"ח ז"ל דאסור בחולה שאין בו סכנה וכן עיקר:

שעירו ממנו מים חמין. דאל"כ אפילו בחול אסור כמ"ש סי' שכ"ו ס"ו:

מי שנשתכר כו'. דמה שמפקח שכרותו ממנו אין זה הרפואה ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיק השכרות כי אותו אפר פעולתו ברפואה לשאר דברים גם כן אעפ"י שאינו שכור ושייך בו גזירת שחיקת סמנים כנ"ל:

כדי שיגע ויזיע. בטו' כתוב שאסור לחולה ליגע עצמו בשבת כדי שיזיע מפני שהיא רפואה עכ"ל וק"ל כיון שאין כאן שייכות שחיקת סמנים היה לנו להתיר לחולה שאין בו סכנה ומ"ש מהא דסעיף שאח"ז שמותרים מטעם זה. ונ"ל דכיון שלפעמים מביאים הזיעה על החולה ג"כ ע"י סמנים חיישינן שיעשה רפואה האחרת משא"כ בסעיף שאח"ז שאין שייכו' רפואה לאותן הדברים ע"י שחיקת סמנים כלל לא גזרינן אלא דמ"מ קשה ע"ד הטור שהבי' לעיל ספיקא דהרא"ש ומדברי רמב"ם למד קולא קשה עליו מכאן דאסו' אפי' ע"י חולה עצמו וצ"ע ליישבו:

שכל א' מאלו כו'. בסעיף הקודם לזה נתברר

שופך. ואם החולה אינו רוצה כופין אותו שהוא חסידות של שטות ואם החולה אומר צריך אני לתרופה פלונית והרופא אמר אין צריך שומעין לחולה. ואם הרופא אומר שיזיקהו שומעין לרופא. כנה"ג:

אומר. ואע"ג דהישראל מסייע קי"ל דמסייע אין בו ממש. והט"ז חולק ופסק לאיסור וכתב דהא דמסייע אין בו ממש היינו היכא דעכו"ם התחיל במלאכה כבר ואח"כ מסייע ישראל אבל כאן שהישראל הוא המתחיל כי סתם אדם פיו סגור תמיד ועכשיו פותח פיו ועושה מעשה קודם לעכו"ם מסייע כזה יש בו ממש וכ"פ בשם רש"ל לאיסור וכ"כ השכנה"ג. וכתב עוד הט"ז מטעם זה כתבנו בי"ד סי' קצ"ח דאשה שאירע טבילתה ביו"ט ראשון ושכחה ליטול צפרניה בעי"ט שלא תאמר לעכו"ם שתטול צפרניה בי"ט מטעם שהיא פושטת ידיה במתכוין לזה ע"ש ועיין מ"ש בשם נקודות הכסף והמ"א בסי' ש"מ כתב צ"ע אם להתיר בניקור ולכן מותר לומר לעכו"ם לחתכם ע"ש:

סימור. מלשון תסמר שערת בשרי. ונראה שהוא מה שאומרים בל"א שנידרי"ן. ועכ"פ אין זה הקדחת המצוי ל"ע שידוע שאין זה סכנת נפשות ותחלתו קר וסופו חם אלא שזה מיירי שבפעם אחת בא עליו החמימות והקרירות ט"ז. וכתב באו"ה דמותר להקיז דם בשבת לקדחת ע"י עכו"ם ושאר כל החלאים הפנימים אפי' ע"י ישראל מותר וע"פ רופא מומחה. מי שחלה בחולי הקדחת ועשה לו רפואות קמיעא א' של עשבים לתלות עליו ימים במספר ובתשלום זמן מספר הימים ציוו לזרוק תוך הנהר מאחוריו והיה קמיע מומחה ונשלם הזמן בשבת יכול לזורקה כיון דהנהר הוא כרמלית. שבות יעקב ח"ב סי' נו"ן ע"ש:

שאין צריך. ועכ"פ צריך שיאמר שמכיר באותו חולי כמ"ש סי' תרי"ח ועכ"פ אינו נאמן להכחיש המומחה אפי' להקל. מ"א ע"ש:

וכן נוהגים. וט"ז חולק ע"ז וכתב דיש חשש שמא אתה מכשיל לעתיד באם שיראו עכשיו שאין עושין רק ע"י עכו"ם יסברו שיש איסור ע"י ישראל ולפעמים לא יהיה עכו"ם מצוי וע"י זה יסתכן החולה במה שימתינו על העכו"ם והאריך הט"ז בראיות ומסיים עיקרא דמילתא שלא ישגיח על העכו"ם כל עיקר אע"פ שהעכו"ם לפנינו ואף שכתב רמ"א וכן נוהגין אין מזה ראיה דלאו מנהג ותיקין הוא זה עכ"ל ע"ש:

מתקן. נפל תינוק לבור עוקר חוליא אע"פ שהוא מתקן מדרגה. רמב"ם עי' מגן אברהם:

שוחטים. כי בנבלה יעשה עבירה בכל כזית וכזית הר"ן עיין שם. ויש להקשות על הר"ן דאמרינן ביומא מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל תחלה טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה כי פליגי בדלא אפשר מר סבר טבל חמור ומר סבר תרומה חמורה מ"ס טבל חמור אבל תרומה חזיא לכהן ומ"ס תרומה חמורה אבל טבל אפשר לתקוני וכו' ע"ש ולפי דעת הר"ן קשה למאי דאמרינן דמאכילין אותו טבל הא כל זית וזית חייב וא"כ מוטב שיפריש ממנו תרומה ויאכילנו חולין בפני עצמו ותרומה בפני עצמה דממעט באיסור עדיף טפי וגם למ"ד דמאכילין אותו תרומה אמאי הוצרך לתת טעם דטבל חמור ותרומה חזיא לכהן תיפוק ליה דאפי' נימא דטבל ותרומה שווים מ"מ מוטב שיאכילנו תרומה משום דקא ממעט באיסור ממה שיאכילנו טבל דמפיש באיסור דעל כל זית וזית חייב וק"ל. ועתה חדשים מקרוב באו ספר פרשת דרכים וראיתי שם שהקשה כן ע"ש פלפול חריף ודרוש נחמד ע"ז. ועיין מה שתירץ ע"ז היד אהרן וכתב הגמ"ר אם צריכים לחמם לו יין ימלא ישראל ויחם העכו"ם ומוטב שיתנסך היין משיתחלל שבת ע"כ. וכתב בד"מ שכיון שאיסורו מדבריהם מותר וגם איסורו קל מאוד ע"כ וגם בתשובתו מתיר רמ"א אפי' לחולה שאין בו סכנה לשתות סתם יינם ועיין ביו"ד סי' קכ"ה ס"י דאפשר בלא ניסוך ועיין סי' שי"ח ס"ג מ"א. וט"ז כתב דטוב שישראל יחמם כי אם יתנסך אז על כל טפה וטפה ששותה עושה איסור כמו הטעם בנבילה וכ"פ הב"ח ע"ש:

אומרים לעכו"ם. דוקא שצריך לה בשבת עצמו. רד"ך מ"א:

עושין בשינוי. והיא הסברא הג' שנראים דבריו ועיין סעיף זה בב"י ובאחרונים וביד אהרן:

תבשיל. ומותר להאכילו מוקצה בידים אם א"א בע"א. או"ה:

לחולה לסייעו. היינו שבלא"ה נמי מתעבדא אלא שמסייע קצת כגון עכו"ם שכוחל העין וישראל סוגר ופותח העין שיכנס בו הכחול אבל אם אינו יכול לעשות בלתי הישראל אסור ומשמע שם דאפי' במלאכה דאורייתא מסייע אין בו ממש מ"א. וכתב הט"ז כבר כתבנו דהסיוע תהיה דוקא בשעה שהעכו"ם עוסק בה ולא שיקדים לפניו כלל עיין מ"א ס"ק ב'. וכתב עוד דמלשון זה משמע דדוקא להחולה הותר בסיוע קצת אבל לא לאחר ואיני יודע בה טעם לחלק ונראה דלאו דוקא קאמר לחולה אלא ה"ה באחר ע"ש:

מותר. ואם נשאר למו"ש אסור לבריא ואפי' לדידיה אם הבריא ט"ז ועיין סי' שי"ח ס"ק ה' מש"ש:

ורוק תפל. כל שלא טעם כלום משניעור והוא חזק ומוכחא מילתא דלרפואה מכוין. ואם רוחץ פיו במים ואח"כ מעבירם על עיניו שרי וכתב רש"ל דמי שלא יכול לפתוח העינים יכול ללחלחן ברוק תפל דאין זה חשוב רפואה אלא לפתוח עינים מכוין וכן כתב הב"ח:

קילורין. ודוקא ברכה אבל בעבה אסור וכמ"ש סימן רנ"ב סעיף ה':

דליכא. צ"ל דליכא צערא אלא תענוג. ב"ח:

מוך. אפי' חמין לחוד אסור משום סחיטה גמרא. אבל שמן לחוד לא גזרינן כמ"ש סימן שי"ט ועיין סי' ש"א סעיף מ"ו. מ"א:

מעלי גפנים. וה"ה כל עלים שהם מרפאים וכ"ש שאסור ליתן צו"ק זאל"ב על המכה שאין בה נקב. מ"א ע"ש ס"ק ל"ג:

ע"ג כלי. אבל הסירה במזיד אסור להחזירה. ש"ל:

וע"י עכו"ם. היינו שמצטער הרבה דאם לא היה אלא מיחוש הא כתב ב"י בשם הר"ן דאסור אפי' עכו"ם. אחרונים ועיין סי"ז:

לומר וכו'. דוקא כשחלה כל גופו או שיש סכנת אבר דהא מירוח רטיה מלאכה דאורייתא הוא דחייב משום ממחק ואסור כמ"ש סימן ש"ז ס"ה. מ"א:

להוציא. ואסור לחוך שחין שמוציא דם ולא דמי לליחה דהוא מפקיד פקיד. מותר ליטול הקוץ במחט ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה. מ"א ע"ש:

ידו. ועל גב ידיו ורגלו מותר כמ"ש ס"ו:

ומצערות. ואם אין מצערות אותו אסור אעפ"י שהם כלפי מעלה:

לא יגמע. וכ"ש שאסור לומר לעכו"ם לעשות לו דבר ר"ן. ופשוט שלא מיירי כאן אלא במיחוש בעלמא אבל אם יש לו צער גדול מחמת הכאב ובשביל זה נחלה שאר הגוף שרי לעשות כל הרפואות כדלעיל ס"ג. ט"ז:

לא יערענו. פי' שישהא השמן בפיו דמוכח מילתא דלרפואה עביד ואפי' ע"י אניגרון אסור. ב"י בשם הרמב"ם:

אבל בולע. ואם אין דרך הבריאים לבלעו אסור. מ"א:

לינק. שזה דוקא רפואתו:

לינק. עיין מ"א:

דלית בו. וצערא יתירא נמי ליכא שם הא לאו הכי שרי עיין סי"ז. מ"א:

בריאים. יש מוחקים בריאים וגורסים דברים ופירוש כלומר אעפ"י שקשה לשינים ומוכח מילתא שעושה לרפואה לגבי מעיים שרי מ"א. ומכאן יש להתיר לנשוף בחוטמו עשב הטיטו"ן בשבת אעפ"י שינשוף אותו בשביל הנזילה כיון שרוב העולם נושפין אותו בחול הלק"ט ח"א סי' ק"א. ועיין ס"ק ל"ב מש"ש בשם הט"ז:

למשכב שרי. לאכול ולשתות ואפי' ישראל אחר מותר לעשות לו דבר שהוא משום שבות כמ"ש סי"ז מ"א. וט"ז וב"ח אסרו בכל ענין בחולה שאין בו סכנה ע"ש. ועי' יד אהרן. ודע הא דכתב הש"ע דאם אין לו שום מיחוש מותר היינו ששותה או אוכל אותו לרעבו ולצמאו וכ"כ הטור בהדיא. אבל אם עושה לרפואה אסור אעפ"י שהוא בריא פוסקים ועיין מ"א:

לסוך. דמה שמפקח שכרותו ממנו אין זה רפואה ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיג השכרות כי אותו אפר פעולתו ברפואה לשאר דברים ג"כ אעפ"י שאינו שכור ושייך בו גזירת שחיקת סמנים ט"ז. ועיין ס"ק למ"ד מש"ש:

שדורס. עיין ט"ז מש"ש בזה:

לדחוק. שמא יבוא להשקותו סמנים המשלשלים:

ובמי טבריא. אין רוחצין במים שמשלשלים ולא בטיט שטובעין בו וכו' מפני שכל אלו צער הם וכתיב וקראת לשבת עונג עכ"ל רמב"ם בפכ"א. וא"כ אסור לשתות משקה המשלשל דאין לך צער גדול מזה ועיין מ"ש סל"ז וסמ"ב. ונ"ל דבמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה אסור בשבת. מ"א:

מחזירין. צ"ע דבגמרא לא התירו אלא להחזיר השבר דהיינו עצם הנשבר אבל עצם שיצא ממקומו אסור דהא אפילו לשפשפו אסור וכמ"ש סעיף ל' לכן אין להקל. מ"א וכ"כ הכנה"ג:

שהדם יצבע. ואף ע"ג דמקלקל פטור מ"מ אסור. רקנ"ט ונ"ל דבבגד אדום פשיטא דאסור. מ"א ועיין ססי' ש"ך:

דם. ומכאן משמע למי שיש לו פונטנעל"י שאסור להחליף הבגד או הנייר שמושך ליחה וגם לפעמים מוציא דם וצובע הבגד כנה"ג בשם הזכרונות. והמ"א בס"ק ל"ג התיר להחליף בגד אחר דאם לא יחליף יסריח וגדול כבוד הבריות ועוד דאית ליה צערא. עוד כתב אם נסתם קצת הנקב צ"ע אם מותר ליתן לתוכו קטניות שיפתח דהכא ודאי כוונתו שישאר פתוח או דלמא כיון שהוא פתוח כבר שרי וכמ"ש סימן שי"ד ס"ג וה"ה נקב שבמכה שכבר נפתח צ"ע כנה"ג ורטייה מותר ליתן על הפונטנעל"י כמ"ש סכ"ז ומלשון הש"ע משמע דאפי' יש בו נקב ובא להרחיבו אסור ובספר ראב"ן משמע דאסור ליתן עליה רטיה ואם יודע שמוציא דם כשמקנחה לא יקנחה דפסיק רישיה הוא ועיין מ"א ס"ק ל"ג. להעמיד לחולה בשבת עלוקה שקורין נוגל"ן משמע במ"א ס"ק נ"ג דאסור (והמוציא) [והמוצץ] דם בפיו אסור דהוי חבורה רש"י. וא"כ אסור למצוץ דם שבין השינים ואפשר דהוי אב מלאכה. מ"א:

קורי. ויש מפקפקים לאסור משום שמרפא. ב"י:

בנחת. וכ"ש דאסור לעשות קריסטיאו"ר אפי' הוכנה מאתמול ואפי' ע"י שינוי אם לא בחולה כמ"ש סי"ז ויזהר שלא יבא לידי מלאכה דאורייתא. ואם אפשר ע"י עכו"ם יעשה ע"י עכו"ם מ"א. ועיין הלק"ט ח"ב סי' ל"ח אם מחללין שבת על חרש ושוטה:

ס"א מי שיש כו' אסור כו' ואפי'. דאפי' בדברים המותרים אסור לעשות לו כמ"ש במתני' ק"ט ב' ושם קי"א א' ובתוספת' הביאו הרי"ף והרא"ש מי שנטרפ' ידו כו' ושם אין לועסין כו' כמ"ש בס' ל"ו ושם קמ"ז א' במתני' וחמין ושמן על המכה וחזרת רטייה וברכות ל"ו א' וכ"ש ע"י א"י שהוא שבות ולא התירו אלא לחולה וז"ש והוא כו' כבריא. וז"ש שיש לו מיחוש בעלמא כמ"ש קי"א החושש כו' ואמרו בע"ז כ"ח א' חושש הוא דלא הא כאיב ליה טובא כו' וכמ"ש בס"ג: גזירה. כ"מ שם נ"ג ב' ולא התירו באדם שם אלא מפני שנראה כו':

ס"ג ושינים עצמן. בעיא דלא אפשיטא וספק נפשות להקל כמ"ש ביומא פ"ג א': ודוקא. כמ"ש מכה של חלל: אבל מיחושים. כמש"ש חושש הוא דלא אע"ג דלפ"ז הוא ג"כ בכלל החלל: מיהו. כמ"ש שם אבל כאיב ליה טובא כו' ונקטינן כהאי סברא כנ"ל וע' סי"ז או כו':

ס"ד מכה של. שם ורש"י ל"ג לה שם אבל הרי"ף וכל הפוסקים גורסין לה: ואפי' כו' אבל. כמו חיה מג' עד ז' שא"צ אומד ועסי' ש"ל ס"ד:

ס"ה מכה שאינה. מדאמרינן שם כל מכה שמחללין כו' א"ד כל מכה שהיא של חלל כו' ושם כל מכה שצריכה אומד מחללין כו' ור"ל ע"י אומד דבזה היא חלוקה ממכה של חלל: נשאלין בבקי ובחולה כו'. יומא פ"ג א' רופא אומר כו' חולה כו': או שיעשה. כמ"ש בפ' אע"פ חזא ר"א לאמימר כו' ש"מ דכי חוור אפיה חיישינן לסכנתא ע"ש:

ס"ו וכן מי שבלע. ע"ז י"ב ב': וכן מי שנשכו. יומא פ"ג א' ואף רבנן ל"פ אלא בהאי רפואה: או אחד. שם ב' דתניא מי כו' וע' שבת קכ"א ב': אפי' ספק. שם דחמשה נהרגין אפי' לא רצו ואפילו לר' יהודה לשיטת הרמב"ם שם שפ' כר"י פ' דנהרגין כו' וכמ"ש יומא פ"ג א' ע"ש:

ס"ז על כל. ר"ל אפי' אינה ע"ג יד ורגל וע' תו' שם ד"ה מכה שע"ג כו': שנעשית. פדעתא: ברזל. כמ"ש רש"י ותוס' מכת חרב ול"ד חרב במ"ש במרדכי שם והג"מ: ועל שחין. ענבתא: ועל מי שיש. שם וכפירש"י: או. כפי' הרמב"ם ורי"ו:

ס"ח מי. ע' בכורות ל"ג ב' וההיא דשבת נ' ב' צ"ל דידוע שאינו רק מיחוש בעלמא:

ס"ט או בעינו. ע"ז שם עין שמרדה כו': ויש. שם ובמקום דיצא גורס צירא והשמיט בש"ע קדחתא ורמב"ם וטור כתבו:

ס"י כל חולי כו' אע"פ. כנ"ל ממ"ש כל מכה כו' וא"ד כו' ושם כל שצריכה אומד כו': רופא כו'. יומא פ"ג א': ויש מי. יומא שם חולה אומר צריך ועהג"מ פ' מפנין: וי"א דוקא. שם פ"ד ב' ואין אומרים יעשו ע"פ נשים וע"פ עו"ג וכפרש"י שם ובסתם מיירי וערא"ש שם: מי שרוצים. שבת ד' א' וכתי' ראשון דתו' ד"ה וכי. שאני פ"ו דמצוה כו' אבל בלא"ה אף שיתחייב סקילה כמ"ש שם (ועמש"ל בסי' ש"ו סי"ד):

ס"יב כשמחללין. כגי' הרי"ף והשמיט כותים שהן עכשיו כעו"ג: אלא כו'. למעוטי אינך שלשה: וי"א דאם. שבת קכ"ח ב' ושם קל"ג א' במתני' וע"ש תוס' ד"ה לועס כו'. רמב"ן: ואם. ר"ל דזה יותר טוב מלעשות אפילו ע"י עו"ג כמ"ש בסי"ז ע"ש ומ"ש ביומא שם ואין עושים ע"י עו"ג היינו במקום שיש לחוש שיתעצל וז"ש אבל במקום כו':

ס"יד היה חולה. כמו בי"ט שמותר שחיטה אע"ג שהיא עשה ול"ת:

ס"טז אמדוהו כו'. כ"מ שם בההיא בעיא ושם פשיטא כו' דע"כ ל"ק ר' ישמעאל כו'. ובכה"ג דומיא דר' ישמעאל: ואם. כמ"ש ביומא שם ואין עושין ע"י עו"ג וכמ"ש תוס' שם:

ס"יז חולה שנפל. כמש"ש צרכי חולה: או שיש כו'. כמ"ש בע"ז שם הא כאיב ליה טובא כו' וקי"ל כי ולאפוקי מיחוש בעלמא כמ"ש בס"א: אומרים. שבת קכ"ט א' י"ט כ"כ א': אבל אין. כמש"ש אין מחללין עליה אבל עושין כו': אפי' יש. ע"ז שם כ"ח ב' סבור מינה כו' אבל משחק ואתויי כו' פקעה עינא ומתה כו' מ"ט דשורייני דעינא כו' הלא"ה אסור: ולחלל כו'. אבאר תחלה סברא השלישית שהיא עיקר שכ"פ רוב הפוסקים וש"ע. וי"א שאם. כמ"ש בכתובות ס' א' גונח יונק כו' מ"ט מפרק כו' אבל בלא שינוי לא כמ"ש בשבת ל' א' והדתני ר' אושעיא אם כו' ושם קל"ד אין טורפין כו' ובפ"ב דיו"ט כ"ב א' מאי דעתך כו' והא כו'. ואם יש כו'. ע"ז שם סבור מינה ה"מ היכא דשחיקי סמנים כו' ואע"ג דקס"ד שאין בו רק סכנת אבר וכוחל שבות כמ"ש בשבת צ"ד ב'. ושם קכ"ח א' מחזירין את כו': וס' השנית דאפי' ע"י שינוי אסור באין סכנת אבר. הוא הר"ן שכ' בפ' חבית על הא דגונח משום דא"א ע"י עו"ג דרפואת החלב הוא כשהוא רותח כמ"ש בב"ק פ' א' ומ"מ בא"א בע"א מודה להרמב"ן ואח"כ ג"כ ס' הרמב"ן ע"ש. וסברא ראשונה הוא הרמב"ם שכ' בפ"ב ואם היו צריכין לדברים שאין בהם מלאכה עושים אפילו ישראל לפיכך מעלין אזנים בשבת ומעלין אנקלי ומחזירין את השבר וכל כיוצא בזה מותר ולא חילק בין סכנת אבר או לא וכ' המ"מ ומיירי בחולי כולל כל הגוף אבל באבר אחד לא וזה שלא התירו לכחול עינא בפ"ב די"ט בעצמו וההיא דאין טורפין כו' נראה מדבריו שפ' כר"מ שטורפין. וס' הרביעית. הוא פי' כ"מ על הרמב"ם דכל שחשיב מעלין כו' אין בהם סמך למלאכה דאורייתא וההיא דאסור במלאכה שנסמך מן התורה כמו כוחל משום צובע ואין חילוק בין כולל כל הגוף או לא. נמצא דלרמב"ן ור"ן חילוק בין סכנת אבר או לא אלא שהוסיף הרמב"ן דע"י שינוי לעול' מותר ולהרמב"ם אין חילוק רק בחולי כולל או לא למ"מ או מלאכה נסמכת לפי' הכ"מ וע' ס' מ"ג שכל א' מאלו כו': מותר לומר כו' דסתם צרכי כו'. קמ"א ב' בתינוק שיש לו כו' והתירו לו שבות ע"י שינוי כמש"ל וי"א שאם אין בו כו' וה"ה ע"י א"י דמותר לכ"ע וכמ"ש הר"ן דהא דהתירו ע"י שנוי משום דא"א בא"י ואף הרמב"ן מודה דע"י א"י יותר קל דשבות דלית בה מעשה הוא ומותר בכל חולה כנ"ל: וכל כו' אבל כשעושה. י"ט כ"ב א':

ס"יח הקיז. אבל חולה לא כמש"ש סבור כו' ולא אדחיא במסקנא הא דסד"א בימות החמה לא והקיז שאני דסכנה הוא. רמב"ם ומ"מ ורש"י וכל הפוסקין חולקין עליו:

ס"יט חולה. כמ"ש שם כל צרכי חולה כו' ומ' אף לבשל:

ס"כב אבל לא. מהא דשלג נ"א ב' וכמ"ש בסי' שכ"ו ס"י בהג"ה:

ס"כג וחדשים. כפי' הרי"ף: וה"מ. כפירש"י וכ' הרא"ש אפשר שגם רש"י מודה לפי' הרי"ף ע"ש:

ס"כד נותנים כו' חוץ. ירושלמי פ"ו הלכה ב'. ר"י בר בון בשם ר' יוסי מכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה שאינה אלא כמשמרה ר' אבין בשם רבנן דתמן נותנין עלה ע"ג מכה בשבת שאינה אלא כמשמרה א"ר תנחום חוץ מעלי גפני' שהם לרפואה: ואין נותנין גמי כו'. מתניתין סוף עירובין ק"ג ב' כהן שלקה כו' אבל צלצול מותר מרדכי פ"ק דשבת סי' ש"מ בשם הר"ש וכ"ה שם בגמ' ק"ד א' ולר"י אדאשמועינן כו' וערש"י שם ד"ה דגמי כו' ותוס' שם ד"ה לשמעינן כו' וע' בהג"א שם ד"ה והטעם כו' וכ"ה בסמ"ג ט"ו ב' תנן בפ' המוצא תפילין כו' שלא היה בנוסחתו בעירובין שם ולר' יוחנן כו' אלא בזבחים לבד וכ' שם וכ"מ בירושלמי דפט"ז דשבת דאמרי' שם ר' לקה באצבעו בשבת נתן עליה ספוג מבפנים וקשר עליה גמי יבש מבחוץ למדנו כו' וכן בתוספתא דכלים שהרופא נותנו כו' ואני רגיל לפרש דגמי יבש מפני שמרפא וגמי לח מפני שמוציא דם. וכל זה הדוחק דחקו כמש"ש דומיא דהנך בבי דפירקין קל"ד ב' שם דמשמע דמשום גזירה דסיפא דכאן וכאן אסור אבל דברי התוס' א"א לפרש כן דמה שנסתפקו אם צלצול אסור דהא בגי' והא קמ"ל דגמי מסי וכמ"ש הסמ"ג בעצמו ואפשר לומר לדבריהם די"ל דצלצול נמי מסי וה"ק דגמי נמי מסי אבל כל זה דוחק לכך כתב ונראה לר"י כו' דכ"ז דחקו מפני הקושיא דמא ס"ד דמקשה וכמש"ש ולתי' אתי שפיר:

ס"כה רטיה כו'. עמ"א בשם ש"ל והביאו ב"י דאם נטל בידים אסור להחזירה וכ' ב"י שא"י מנין לו אבל הוא מתניתין ערוכה מחזירין רטיה במקדש אבל כו' ולא חילק בין קרקע כו' ול"פ ר"י ות"ק משום דנטלה בידים וערש"י שם וכ"כ הר"ן בהדיא שם ע"ש ודלא כפי' הרז"ה והרע"ב ותמיה לי שנעלמו ממנו דברי הר"ן: וע"י כו' מותר וכו' ואסור. עמ"א: כי אם. צ"ע:

ס"לא ופירש"י כו' ור"ת כו'. ע' בנדה י"ג א' וע' תוס' שם וע' בפ"ז דבכורות מ"ה א' במתני' למטה מן הפרק כו' אלא שבגמרא קרי לה למעלה וע' רש"י שם ד"ה למעלה דברייתא כו' וע' נזיר ב' ב' ומ"מ הסוגיא שם כרש"י:

ס"לב אבל בולע כו'. לשון הרמב"ם שמן הרבה ומפרש מש"ש נותן לתוך אניגרון ל"ד אלא משום דאין דרך לבלוע שמן הרבה כ"א ע"י אניגרון ולמד זה מחומץ כנ"ל:

ס"לג וי"א. יבמות קי"ד א' וכפי' ר"ת שם וס' הראשונה ס"ל דהתם איירי ג"כ בחולה וסובר דפליגא אר' מרנוס והלכה כר' מרינוס כמו שפ' ר' יוסף וראיה מדקאמר הלכה מכלל דפליגי ר"י שם וכ"כ הרי"ף ועמ"א:

ס"לד לא תיקל. תוספתא סוף פ' עשירי:

ס"לו ולא שפין בו. לשון התוספתא בסם וע' ב"ח:

ס"לז לקצת דברים. כצ"ל. מ"א וכמש"ש ק"י א': ודוקא. כו'. עמ"א: אבל אם כו'. עיין תוס' י"ח א' ד"ה ומתרפאת כו' וי"ל כו' ועמש"ש מהתוספתא וע' סל"ח: וכן אם. ואף דברים האסור לבריא מותר לו כגון מלאכה גמורה ע"י א"י וכ"ש דבר המותר לבריא. תה"א:

סל"ח מותר לאכול. נלמד מסל"ו ואם משום כו'. כיון דלאו לרפואה. שם:

סל"ט ואם מצטער. כמ"ש קכ"ט א' והא קעבר מר כו': ובשבת גמ' שם: ואסור לדחוק. קכ"ג אסובי ינוקא כו' ופ' כר"נ. מ"מ. ואפשר משום דהאידנא לאו אורחיה ואף ר"נ מודה כמש"ש ולפי' ניחא מ"ש התוס' שם וקשה דמייתי לה כו' ולפי' הרמב"ם ניחא דדמי לה:

ס"מג ולהעלות אזנים. ע"ז כ"ט א': בין כו'. כא"ד שם שידוע דפוסק בכ"מ כא"ד ומפ' מ"ש אבל לא ביד לאו משום איסורא אלא כמש"ש משום דמזרף זריף ור"ל משום סכנה ואין ענין לשבת וגי' ביד במקום בסם: דהיינו תנוך. רש"י שם בל"א ועיקר: שכ"א מאלו. כמ"ש בסי"ז ועמש"ש:

ס"מד ודוקא. משמע דקאי אף ארעים שבים הגדול וכפירש"י שם ד"ה ברעים כו':

ס"מו והוא. שם ארשב"ג בד"א כו':

ס"מז עצם שיצא. צ"ע ועמ"א:

ס"מח ואסור. מתניתין בעירובין ק"ג ב': וי"א. ובב"י חוכך בזה לפי שמרפא וז"ש וי"א:

ס"מט אסור. ע' שבת פ"א א':

ה"ה בפ"כ מה"ש וש"פ וכן פי' הב"י דברי הטור

שבת ק"ט ויומא פ"ד רמב"ם בפ"ג

טור וה"ה שם בשם הירושלמי

ע"ז כ"א

הר"ן בפ' י"ד דשבת בשם ר' יונה והרשב"א

שם בט"ז

רמב"ן בספר תורת האדם

שם

שבת קנט וע"ז כ"ח

יומא פ"ד

שבת בפכ"א

ע"ז כ"א

כפירש"י ור"ן

כפירושם שם

שם הר"ן

פסחים כה

סא"ח וכ"כ הר"ר שם טוב

ע"ז כ"ח

יומא פ"ד ברייתא לענין להאכילו בי"ה ומשם למדו לענין שבת

טור בשם ר"י

שם בגמ' בפי' המשנה וברייתא

שם ברייתא:

הרמב"ם בפ"ה

שם

רא"ש ביומא בתשו' כלל כ"ז

מנחות ס"ד מימרא דרבה

שם בעיא דנפשטא

כן פי' ר"ן בפי"ד דשבת מימרא דרב המנונא דבר שאין בו סכנה וכו' בשבת קכ"ט

טור וכן כתב הרא"ש בפ"ב דע"א והר"ן בפ' י"ד דשבת

טור מדברי רמב"ם

הר"ן בפרק י"ד דשבת

טור בשם הרמב"ן

שם בשם הרמב"ם בפ"ב דשבת

שבת קכ"ט

ר"י בשם רמב"ם ממ"ש בפכ"א והר"ן בפרק ב' דע"א

שבת ק"ח

טור מהא דקילורין דלקמן ומדברי רש"י שם

שם בגמרא

שם

שם

טור ושם בפרש"י

שבת נ"ג בריי'

טור והמרדכי שם

שם בגמ'

שם קל"ד וכשמואל וכפירוש התוספות

שם ברייתא

שם ברייתא

שם בגמ' וכפי' הרי"ף רש"י לפירוש הרא"ש

שם בפרש"י

סמ"ג בשם הירושלמי פרק ו' דשבת

עירובין ק"ב ברייתא וכת"ק וכ"כ הרי"ף שם בגירסא דידן ובפ' י"ט דשבת

רמב"ם בפרק ב'

עירובין שם

סמ"ג בשם הירושלמי פרק ו' דשבת

משנה פרק ב' דעדיות ולשון רמב"ם בפרק י' מהלכות שבת

שם כמפרש לה שמואל שבת קי"ז

שם ק"ט

שם קמ"ו משנ'

שם נ"ד ברייתא

שם בגמ'

שם

שם

שם קי"א משנה וכדמפרש לה אביי

ברכות ל"ו ברייתא וכפירוש הרמב"ם בפכ"ח מהלכות שבת

כתובות ס' והביאה הרי"ף בפרק כ"ב דשבת

תוספות ביבמות קי"ג בשם ר"ת וסמ"ג

ש"ל בשם תוס'

ר"ב

תוס' כתובות הרי"ף והרא"ש פרק י"ד דשבת ורמב"ם בפכ"א

שבת ק"ט משנה וגמרא

טור ממשמעות הגמרא ולרעבון ולמאי דנקט לאו דוקא:

המרדכי שם

שבת קמ"ז

הרי"ף ורא"ש שם

שם ס"ז

שם

שם קמ"ז וכפי' הרמב"ם בפכ"א מה"ש

שם ברמב"ם

אגב שיטפא מילי דרמב"ם חוזר ושנאו כאן ונתבאר בס"מ

ע"א כ"ח ופירוש רש"י גידי האוזן שפעמים יורדים למטה ומתפרקים הלחים

שם כ"ט)

רמב"ם בפרק כ"א

שבת כ"ט ברייתא וגמרא

שם בגמרא וכן כתב רמב"ם בפרק כ"א ושאר פוסקים

חלק ק"א ברייתא

רש"י שם

שם בברייתא

שבת קמ"ו ובגמ' ודלא כסתם משנה

ש"ל בשם ספר יראים

כל בו

ב"י: