צידה האסורה והמותרת בשבת. ושלא - שולחן ערוך אורח חיים סימן שט״ז

דרור למגדל כו'. מפני שהצפור דרור אף שהוא בבית קטן לא יכולין לתפסו:

שהם ניצודים. לאפוקי בית גדול שאין יכולין לתפשו ועמ"ש סי' תצ"ז והרמב"ם כתב שיכול לתפסו בשחי' א' והשולה דגים מן הים לתוך ספל של מים [עס"ח] הוי צידה והצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה:

פטור. דניצודין ועומדין הם:

הוי צידה. ז"ל הרמב"ם המשלח כלבים שיצודו צבאים וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו עד שהגיעו הכלב ותפסו חייב וה"ה בעופות עכ"ל משמע דאם לא עשה בעצמו מעשה פטור והכל בו לאיסורא בעלמא קאמר:

מושב לצים. ואינו זוכה לשמחת לויתן [ד"מ א"ז וכ"ה במ"ר פ' שמיני]:

ניצוד פטור. אפי' צדן לצורך [תוס' ור"ן]:

קטנה. אבל גדולה ס"ל לרמ"א דלכ"ע שרי דאפי' אם היה אדם עומד בתוכ' לא יכול לתופסה בחד שחי':

ויש מקילין. אף על גב דהטור כ' בכוורת קטנה דאסור אבל בזבובים ס"ל דשרי שאם בא ליטלם יברחו כנ"ל לדעת רמ"א והב"ח פסק להחמיר וכן עיקר:

פסיק רישיה. ואף על גב דדבורים אין במינן ניצוד כדאיתא בביצה וכ"כ רש"א ב"ח וא"כ ליכא איסור דאורייתא ואפ"ה אסור משום פסיק רישיה עמ"ש סי' שי"ד ס"א ואם יש חור קטן אך אינו נראה שרי דלא הוה פסיק רישיה [תוס' דביצה] וע' ברש"א שם שכתב ל"ג ותסברא: הפורש מצודה ובשעת פרישתו נכנס חיה לתוכה חייב אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור שאינו יודע אם יצוד אם לאו [תוס' דף י"ז] ונ"ל דמה"ט אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים:

חייבים. אם אח' אינו יכול ואחד יכול היכול חייב והשני הוי מסייע ואין בו ממש ופטור [רמב"ם פ"א]:

והלך לו. כתב התי"ט שהלך לתוך הבית דאלת"ה היאך אפשר שהשני ימלא מקומו של ראשון מבלי תת תחלה המקום פנוי מאין יושב ואז הצבי אינו ניצוד ונמצא כשהשני חוזר וממל' הפתח הוא צודו וחייב אלא כדפי' עכ"ל ותימא דאטו מי שיש לו תרנגולת בתוך ביתו ונפתחה הפתח יהא אסור לסותמו אלא ע"כ כיון שהוא ניצוד כבר שרי ה"נ כן דהא רש"י כתב דאין זה אלא כשומרו לצבי שהי' לו מאתמול ונ"ל דלשון הר"ן אטעיתיה ע"ש אבל באמת בא הר"ן לומר שאע"פ שמוסיף שמיר' על שמירתו מותר וכ"ש היכא שאינו מוסיף כלום פשיטא דמותר וס"ל להר"ן דזה לא אצטריך לאשמועינן במתני' ולומר הא למה זה דומה וכו' כמ"ש התו' ע"ש, ומ"ש שהצבי קשור ובא א' ונעל מיירי כגון שלא ננעל הדלת עדיין משקשרו הצבי בתוכו ע"ש כתב מ"מ כתב הרמב"ן ישב על הפתח ולא ידע שצבי בתוכו ואח"כ נודע שיש שם צבי מותר לו לישב עד שתחשך מפני שקדמה צידה למחשבה והרשב"א כתב שבירושלמי נראה שמותר לנעול לשמור ביתו אף על פי שעי"כ נצוד הצבי ממילא שרי ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד ע"כ ואין להקל כ"כ עכ"ל והר"ן הקשה ג"כ על הרשב"א דפסיק רישיה הוא ובש"ג כתב ליישב דעת הרשב"א ע"ש ומ"מ אין להקל, נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך [גמ'], מותר לפתוח הבית מפני הצבי או לפרקו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו (מ"מ):

שלא ישכנו מותר. משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה ובמקום הזיקא לא גזרו ולהרמב"ם הטעם משום דאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו ואפי' אין ממיתין שרי דהא אין במינו ניצוד כמ"ש ס"ג וע' ססי' של"ד:

בתורה. בפ' שמיני החולד וגו':

הצדן. דסתמן ניצודין לצורך העור דהא אין דרכן להזיק [ר"ן]:

תחת העור חייב. י"א דחובל חייב משום מפרק שהיא תולדה דדש ואף על גב דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה מקרי גדולי קרקע ואינו חייב עד שיוצא דם כגרוגרת ממקום למקום וי"א משום צובע וי"א משום נטילת נשמה שבאותו מקום וזה הסכימו רוב המפרשים ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה הרמב"ם מחייב שעושה נחת רוח ליצרו והראב"ד פוטר ע"ש ועסי' רע"ח מ"ש וה"ה בקורע פליגי ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע עסי' שכ"ח:

ושאר שרצים. כיון שעורן רך במהרה נצרר הדם אף על פי שאין שם חבורה:

שלא לצורך פטור. דהוי מלאכה שא"צ לגופה. העולה דג מן הספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות (רמב"ם גמ') ולא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו (רי"ו ח"י גמרא) וא"כ צריך ליזהר שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מן החבית של מים אף על פי שירא שימות עסי' ש"ז:

ועוקצו. משמע דאם הוא על בשרו ואינו עוקצו אסור לצודו ול"ד לקוץ בר"ה כמ"ש סי' ש"ח סי"ח דהכא ליכא למיחוש להזיקא רק צער בעלמא אבל י"א דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים:

ואסור להורגה. וההורגה חייב:

מותר להרגה. לשון הרמב"ם פי"א רמשים שהווייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר וכתולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור אבל רמשים שהן פרין ורבים או שהווייתן מן העפר כמו הפרעושין (אף על פי שאינה פרה ורבה) ההורגן חייב ומשמע במ"מ דהא דקאמר ברישא פטור לאו דוקא אלא מותר לכתחלה דומיא דכינה ומ"מ התולעים הגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור:

לא יהרגם. כיון שמצוי שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים ומ"מ נ"ל דמותר לזרקן במים וכ"מ בגמ', לא יקח אדם הכינים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר, (ס"ח סי' רס"ח) וצ"ל דהוי פסיק רישיה עסי' ש"מ ס"ב מ"ש:

אפי' אין רצין. דיש פקוח נפש בהראותן בלבד ולפיכך שרי אפי' למ"ד מלאכה שאצ"ל חייב:

ואפי' במתכוין. אפי' להרמב"ם שרי [מ"מ] וצריך טעם לדבר ונ"ל דוקא בנחש ועקרב שע"פ הרוב הם ממיתים ולכן אף במקום שאין ממיתין מותר לדרסן מפני חשש סכנת נפשות אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם ואותן אנשים שהורגים השממית שקורין שפי"ן בל"א נ"ל דאיסור גמור הוא דהא אינה מזקת אף דיש לחוש שיפול לתוך המאכל מ"מ מלתא דלא שכיחא הוא ויכול לכסות המאכל וגם אחד מאלף שהיא מסוכנת במאכל לכן יש למחות בידם:

ע"ג קרקע משום כו'. משמע דע"ג רצפה שרי לדברי המתירין כיבוד במרוצף עיין סי' של"ז ס"ב וכ"ה בירושלמי וע"ג ספסל לכ"ע שרי וצ"ע דליתסר משום מירוח עצמו וי"ל דממרח לא שייך אלא כשכונתו שיתמרח דבר ע"ג חבירו אבל הכא רוצה שיבלע בקרקע, כתב מהרי"ל מותר להעמיד רגליו עליו ובלבד שלא ישפשף וכ"כ הגמ"נ:

משום מאיסותא. נ"ל דהאידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא יזהר שלא ישפשף כשדורס עליו ואפשר שזהו כוונת מהרי"ל אבל ליחה היוצא' מן הפה או מן החוטם ודאי איכא משום מאיסותא ובב"ה אפי' ברוק שרי עסי' צ' ס"ג:

חיה ועוף שברשותו. ז"ל הג"מ חיה ועוף שברשותו הצדן פטור אבל אסור והא דתנן אבל צדין חיה ועוף היינו בי"ט שצדן לכתחלה כדי לשוחטן ולאכלן אבל הכא בשבת לא וכגון דעבידי לרבויי כשרוצה לתופשן והן בבית גדול כ"כ שאם לא גדלו וכו' ואף לדחותן במקום צר שנוחין לתפוס אסור וכו' עכ"ל רבינו ברוך וצ"ע דהא דתנן אבל צדין וכו' מוקמינן לה בגמ' בביבר קטן שהם ניצודים בו וכמ"ש סי' תצ"ו א"כ בשבת אפי' בבית קטן אסור ואחר כך כתב וכגון כו' והן בבית גדול דזה אפי' בי"ט אסור וכ"ה בביצה דף כ"ד יוני שובך עבידי לרבויי (פרש"י עשויי' להשמט ולברוח מפני ב"א ופורחים עד קינן וצריך לעלות אחריהן וגם שם נשמטין ממנו ויורדים) אווזים ותרנגולים לא עבידי לרבויי וע"ק שכתב הג"מ אח"כ והכי איתא בירושלמי סוס שמרד וכו' ובירושלמי איתא שחייב חטאת וא"כ מתני' איירי כשלא מרדו ואפ"ה פטור אבל אסור והיאך פסק הרב"י דמותר לכתחלה לכן נ"ל שבהג"מ כוון למ"ש בש"ג בשם ראב"ן וז"ל בשבת אסור ליקח אווזים ותרנגולים וחיות שיש לו לאדם בביתו כגון צביים שמגדלן בביתו אבל בהמות מותר וחתול אסור והכי תניא בתוספתא הצד אווזים ותרנגולים ויוני הדרסאות פטור מכלל דאסור עכ"ל והנה ההג"מ ס"ל כמ"ש סי' תצ"ז ס"ז דאווזים ותרנגולים מותר לתופסם בי"ט ולכן כתב דדוקא בי"ט כדי לאוכלן אבל בשבת אסור ומ"ש אח"כ וכגון דעבידי וכו' ט"ס הוא וצ"ל ובהמות דעבידי לריבויי וכו' אסור (וכ"ה כ' בשם ספר הזכרונות דט"ס הוא בהג"מ ואולי כוון למ"ש) ומסיים בהג"מ הלכך צריכים ליזהר שלא לתפוס סוס המורד ופרה המורדת כו' והכי איתא בירוש' כו' ע"ש ותמצא שדברי כנים וישרים וכן עיקר כמ"ש רמ"א וכ"כ באגודה תרנגולת שיצתה מן הבית אסור לצודה אך דוחין אותה עד שתכנס לבית כיון דרחב הוא ולא מטו לה בחד שחי' לא הוי צידה ואם תינוקו' קטנים או עכו"ם צדין אותה להחזירה אין מוחין להם עכ"ל ולכן אין להקל בזה כלל ועמ"ש סי' הצ"ז בשם בעל המ"ב שגם דעתו לאסור ורש"ל בתשובה כתב אף שבגמרא ובסמ"ג איתא לאיסור ובהג"מ כתב להתיר רק בסוף כ' והמחמיר תע"ב ודוקא בחצר גדול אבל בבית מותר לכתחלה ע"ש כו' צ"ל דהג"ה אחרת היא וגם בכ"ה כ' לאיסור ומ"ש הרב"י ע"ז כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהנך תלת צ"ע דהא משנה זו ליתי' מהנך תלת כדאיתא ריש שבת וא"כ הוי ג"כ פטור אבל אסור ואיך כ' מותר לצודן:

צפור דרור. בגמ' מפרשי' הא דתנן צפור למגדל חייב משום צידה אבל לבית לא היינו בצפור דרור שאינו מקבל מרות ודר בבית כבשדה שנשמט מזויות לזוית וא"כ אפי' בבית שאין חלונותיו פתוחים אינו ניצוד דהוי מחוסר עדיין צידה ואע"ג דרש"י פי' במשנה דטעם דבית משום דחלונות פתוחים משמע דבסתומות [יש] צידה היינו לר"י דלא ס"ל לחלק בין מחוסר צידה או לא אבל רשב"ג ס"ל דמחוסר צידה פטור אין חילוק בין החלונות אבל שאר עוף חייב אפי' בבית וע"כ חילק כאן בין ציפור לצפור אבל הטור לא חילק בזה נ"ל שס"ל דמה שאמר רשב"ג במשנתינו לא כל הביברין שוין זה הכלל כל המחוסר צידה פטור שאין מחוסר צידה חייב זה קאי אמגדל דנקט ברישא דאם הוא מגדל גדול שאינו ניצוד אם מחוסר עדיין צידה פטור ובזה נכלל ג"כ החילוק שבין עוף לעוף דהכל לפי מה שהוא ניצוד ולא מחוסר צידה אח"כ חייב וע"כ כתב הטור הצד צפור למגדל שהוא ניצוד בו וכונתו הן העוף לפי מה שהוא הן המגדל לפי מה שהוא וכן במ"ש אח"כ וצבי לבית או לביבר שהוא ניצוד כונתו לבית שיש בו חלונות פתוחי' ששם אין שום צפור ניצוד כמ"ש רש"י במשנ' לר"י ולא נצוד שם אלא חיה ובש"ע כאן דכ' בשאר ציפורים דיש חילוק בבית היינו בבי' שאין בו חלונו' פתוחי' וכדמפרי' בגמר' שאפשר שנשמט מזויות לזויות לענין צפור דרור ה"נ בחיות שיש חילוק בבית בין גדול לקטן ע"כ כתב שהוא ניצוד בו כנ"ל להשוות הש"ע עם הטור ואין ביניהם חילוק לדין ומו"ח ז"ל נכנס לדוחק לעשות מחלוקת ביניהם וא"צ לזה:

ישן או סומא. עביד להשמט כשמרגישין יד אדם ובגמ' מחלקים בחולה אם מחמת עייפות שהוא יגע ואינו יכול לזוז ממקומו ניצוד ועומד הוא ופטור ואם מחמת חמימות הוא חולה לא הוה ניצוד וחייב והטור וש"ע לא זכרו כיון שהשוהו לזקן משמע דגם החולה אינו יכול להשמט כמו הזקן והיינו מחמת יגיעתו. והרי"ף לא הבי' ברייתא זו דישן או סומא כו' לפי שכבר יש כלל מסור לנו כל המחוסר צידה כו' כנ"ל:

הלכך זבובים כו'. ולכן יש ליזהר וכו' הטור בשם בעל התרומות כתב לאיסור בזה וכ' עליו ונ"ל שא"צ לדקדק בזה כו' ועוד דאמרי' ובלבד שלא יכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי וקשה דזה אינו דהא מפרשי' לה בגמרא מאי ובלבד שלא יכוין לצוד שלא יעשנו מצדה דהיינו דאית ביה חלונות שלא יכסה אותם חלונות דאם לא כן הוי פסיק רישיה וזהו אפי' אליבא דר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר מ"מ מודה בפסיק רישיה דאסור אלא ע"כ דיש מקום שיוכלו לצאת וכ"כ התוס' שם בפ' משילין דיש נקב קטן שאין הדבורים רואין אותו בהא פליגי ר"י ור"ש דלר"י צריך דוקא נקב גדול שיהא נרא' לדבורים ולר"ש סגי בקטן וא"כ כאן בתיבה ויש בה זבובים צריך ג"כ נקב קטן אמאי התיר הטור לגמרי אפי' בלא נקב קטן וכן הקשה הב"י וכתב עוד ב"י מה שחילק הטור בין כוורת שהיא קטנה לגדולה אף אנו נחלק בין תיבה קטנה לגדולה וא"כ נתת דבריך לשיעורים דבכורת נמי איכא רברבי וזוטרי ע"כ ונ"ל דברי הטור נכונים ותחלה נדקדק לשונו שכתב ונ"ל שא"צ לדקדק בזה ולא כתב ונ"ל שהוא מותר אלא דגם הוא ס"ל דאסור כשרואה זבובים בודאי בתיבה אלא דקאמר שא"צ לדקדק אחר זה לעיין אם יש שם זבובים וע"ז נתן טעם חדא דאפי' אי הוה פסיק רישיה לענין זבובים שאין להם מקום לצאת מ"מ אינו אסור מטעם שלא קרוי ניצוד כי אין ודאי שיבואו לידו דאפשר שאחר שיפתח הכיסוי וירצה ליטלם יפרחו ולא תגיע א' לידו וע"ז אמר ול"ד לדבורים בכורת דהכורת קטנה היא והדבורים ניצודים כוון בזה דעכ"פ יהיו ניצודים דכל כורת היא קטנה לענין זה שלא יכלו כל הדבורים שיברחו דא"א בכך דהדבורים גדולים וממלאים הכורת וא"א שלא יתפוס אחד מהם משא"כ בתיבה שיש בה זבובים דאפשר שיברחו בפותחו ורוב פעמים אנו רואין שהוא כך לקטנותם של זבובים וכל תיבה היא גדולה אצלה לענין שיוכלו לברוח ובזה מתורץ קושי' הב"י על הטור ועל הקושי' השניה של הטור נר' דה"ק חדא דאפי' אם בודאי יש זבובים לא קרוי ניצוד כמו דבורים ועוד אפי' אם תאמר דבודאי הוה פ"ר ואסור מ"מ בספק אם יש שם זבובים יש להתיר דשם אין פ"ר כי זה הוה ספק פ"ר והוה דבר שלא במתכוין ומותר כמו בכור' היכא דלא הוה פ"ר כגון שיש נקב קטן כמש"ל ה"נ אין פסיק רישיה בודאי כי אפשר שאין שם זבובים וזה היא כמו במקום דלא הוי פ"ר דמותר שלא במתכוין כנ"ל לישב דברי הטור על נכון כי לא בא לחלוק בביאור על בעל התרומה אלא שנ"ל שא"צ לדקדק אח"ז ויוכל להסגיר התיבה בלי בדיקה אם יש שם זבובים וכן נ"ל להלכה למעשה דאם רואה שם זבובים יפריח תחלה מה שיפריח אבל א"צ לחפש אחר זה וכ"ש אם יפריח פעם א' ול"ח שמא נשארו עוד וכדאי הוא רבינו הטור לסמוך עליו בזה בפרט שלא מצינו בפי' חולק עליו ומו"ח ז"ל תי' לדברי הטור דלא הוי פ"ר גבי דבורים דלא ניחא ליה שיהיו ניצודים ולא יוכלו לצאת לאכול פרחים לעשות דבש ולא דק דודאי כל דבר שאין במינו ניצוד לא ניחא ליה בההוא צידה כלל אלא שגזרו חכמים אטו צידה שבמינו נצוד דניחא ליה בכך והרב"י כתב וז"ל אלא אי איכא למידחי דברי בעל התרומות הכי איכא למידחי שאני דבורים דכורת היא מקום שהם ניצודין והוי כמכניס ארי לגורוקי שלו אבל זבובים בתיבה וכורת לא הוה מקום צידתן אפשר דלא חשיבי ניצודים עד שיתפשם בידו עכ"ל ותמהני על גברא רבה ב"י דאם לא רצה בדחית רבינו הטור ודאי אין גם בדחייתו ממש דשאני ארי בגורוקי ששם הוא עומד ואינו כועס להשחית מקום סגירתו אבל במקום שאין מקומו הוא משחית ולא הוי ניצוד כדפרש"י בס"פ האורג משא"כ בזבובים שבתיבה שבכ"מ שאינם יכולים לצאת משם הם ניצודים וע"כ יש לנו לומר דבשעה שיפתח התיבה יברחו אח"כ זהו סברת רבינו הטור עוד כתב ב"י א"נ דע"כ לא אסר ר"ש לפרוש מחצלת על הכוורת בפ"ר אלא בדבורים שבמינו ניצוד אבל זבובים שאין במינן ניצוד כל שאינו מתכוין מותר אפי' בפ"ר עכ"ל. ויפה הקשה עליו מו"ח ז"ל דבפרק משילין משמע אח"כ בסמוך בהדיא דדבורים הוין שאין במינן ניצוד ואפ"ה בעי' דוקא דלא יהיה פ"ר:

ויש מקילין. כבר העליתי בס"ד דדוקא בספק אם יש שם זבובים א"צ לבדוק אחר זה אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובים יפריח מה שנרא' בעיניו ואין חשש יותר כן ראוי לפסוק בפרט במידי דרבנן במין שאינו ניצוד דמה"ת אין חיוב בו כלל רק משום גזירה דרבנן משום מינו ניצוד:

ח' שרצים כו'. כתב הר"ן החובל בח' שרצים עד שנצרר הדם חייב דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש אבל שאר שקצים כיון שאין להם עור שיעכב הדם אלו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ ומ"ה כל שלא יצא לחוץ פטור אבל כשיצא לחוץ חייב אף בשאר שקצים משום נטילת נשמה:

פרעוש. היינו השחורה הקופצת ופרה ורבה ואמרי' בפ' ח' שרצים דילפי' ממשכן אלים מאדמים מה אלים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה לכך חייבים על הריגת הפרעוש אבל כינה הלבינה אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת האדם אין חייבים על הריגתה אלא אסור מחמת גזירה שמא יהרוג פרעוש:

אסור לצודו. אבל אין חיוב צידה כאן דהוה דבר שאין במינו ניצוד:

אא"כ הוא על בשרו ועוקצו. משמע על חלוקו מבפנים אסור וכתבו התוס' פ"ח שרצים דאם נושך את האדם מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דמשום צערא שרי אבל אם הוא באותו ענין שאינו ירא שינשכנו כגון על סרבלו מבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו עכ"ל. והקשה ב"י דמרישא משמע דלא שרי ליטול אותה אלא בשעה שנושכת דוקא הא על בגדיו בפנים אסור וכן נראה מדברי סמ"ג וסמ"ק שכתבו וה"מ דאסור בשעה שקופצת לכאן ולכאן אבל אם היה עוקצת מותר משמע דלא שרי אלא בעוקצת ומסיפ' משמע דוקא על סרבלו מבחוץ דליכ' למיחש שמא ינשכנו הוא דאסור ליטלה אבל על בגדיו מבפנים שרי דשמא ינשכנו וכ"כ הר"ן בשם התוס' וה' המגיד בשם התוס' והרשב"א וכ"נ מדברי רש"י עכ"ל ומלשונו כאן משמע להחמיר וק"ל דא"כ למה זכרו התוס' כלל בסרבלו מבחוץ והי' להם לכתוב רבותא אפי' בחלוקו בפנים וא"ל דקמ"ל דאפ"ה יכול להפילו לארץ דהא באשר"י כתב ג"כ כדברי התוס' ולא כ' כלל אבל יכול להפילו לארץ וכן בטור אלא נראה דוקא על סרבלו שהוא בגד העליון רחוק מבשרו אסור אבל על חלוקו שהוא סמוך לבשרו מותר והוא בכלל על בשרו דנקט בסיפ' דכשהחלוק על בשרו הוה הפרעוש על בשרו ועוקצו דאמר פי' ראוי לעוקצו תדע לך דאל"כ למה זכר כלל בשרו אלא היה לו לומר רק עוקצו לחוד וכל' סמ"ג וסמ"ק אלא ודאי דאפי' אם אין עוקצו ממש אלא על בשרו שיש חשש עקיצה קרוי עקיצה וכן נ"ל כוונת הטור שכ' ודוקא מעל הארץ או מעל בגדיו אבל אם הוא על בשרו ועקצו מותר לצוד וכתב ב"י שמשמע להחמיר ולע"ד לא נרא' כן מלשונו דא"כ לא ה"ל להזכיר כלל ארץ או בגדים ותו דאפי' על הבשר נימא דאסור כל זמן שאינו עוקצו מדהתנה דוקא על בשרו ועקצו וזה ודאי אינו דהי' לו לחלק בבשר עצמו בין עוקצו או לא אלא ודאי דראוי לעוקצו קאמר וא"כ בכלל על בשרו הוה נמי על חלוקו בפנים ואפי' על חלוקו מבחוץ שרי דקרוב לבשר הוא ולא אסרו אלא על סרבל שהוא הבגד העליון שהוא רחוק מבשרו וכ"מ עוד מל' הרא"ש שכתב אבל אם הוא על בשרו מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דאין מתכוין לצידה אלא כמתעסק שלא ישכנו ואין בו איסור טלטול דהוה כקוץ בר"ה עכ"ל הרי דנקט ל' עתיד שלא ישכנו ש"מ שלא נשכו עדיין וא"ל דה"ק שלא יוסיף וישכנו דהיה לו לומר שלא ישכנו עוד ותו דהא מדמה אותו לקוץ בר"ה ושם אנו מתירין טלטול אפי' כל שלא ניזק עדיין אלא שלא יוזק וכ"ת שאני טלטול שהוא מדרבנן הא אפי' צידה גמורה דכאן הוא מדרבנן כיון שאין במינו ניצוד אלא ודאי מחמת חשש בעלמא שלא ישכנו כיון שאפשר לישך מותר כנ"ל בכונת התוס' וחזי' דגדולי הפוסקים דהיינו הר"ן וה' המגיד פי' דבריהם של התוס' כן בפי' ודברי הטור נראים ג"כ הכי וכמ"ש ואפשר דגם כונת הש"ע כאן ג"כ כדרך שזכרתי דעקצו דנקט היינו ראוי לעוקצו ולענין הלכה כל שאפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בקלות יש לעשות כן אם הוא על חלוקו מבפנים אבל אם הוא לבוש בבתי שוקים וקשה לו להפיל הפרעוש אם לא יטלנו ביד תחלה הסומך על המקילים שהם תוס' ורש"י וה' המגיד והרשב"א שהתירו בפי' לא הפסיד בפרט במילי דרבנן כנלע"ד וכן אנו רואים מרוב העולם שעושים כן וחלילה לומר שכלם נכשלים:

לא יהרגם. משום גזירה שיהרג גם פרעוש דהוה כהורג גמל אבל במלילה בכינה לא גזרו וכתב בטור דכינה מותר להרגו וה"מ בלקחו מעל בגדיו או מעל בשרו אבל המפלה בגדיו אסור להרוג גם כינה כו' מבואר דה"ק דוקא אם מצאו על בגדיו דרך מקרה מותר להורגו ולא גזרו בזה משום פרעוש אבל אם מחפש אחריו אסור אפי' בבגד אלא דק"ל דכ' הטור עוד ודוקא במפלה בגדיו גזרו הריגת כינה אטו הריגת פרעוש אבל במפלה ראשו מותר להרוג כינה ולא גזרינן אטו פרעוש שאינן מצויות בראש עכ"ל דהדיוקים סותרים אהדדי דתחלה כתב במפלה בגדיו דוקא אסור משמע על בשרו מותר אפי' דרך הפלאה ואח"כ אמר דעל ראשו דוקא מותר משמע דעל גופו אסור שיש פרעושים מצוים וי"ל דבגוף לא שכיח שיחפש שם אחר כינה ובודאי לא גזרו שם אטו פרעוש ולא הוצרכו להזכיר זה אלא הראש שדרכו בהפלאה אפ"ה לא גזרו כנ"ל:

ואע"ג דממילא ממרח. פי' והוי פ"ר דמודה ר"ש דאסור בלא מתכוין הכא מותר משום מאיסות':

מותר לצודן. פי' הא דאמרינן במשנה בזה חיה ועוף שברשותו הצדן פטור היינו פטור ומותר ואע"ג דאמרינן בס"פ ח' שרצים כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מתלת היינו בחצר גדול כמ"ש כאן והי"א לא ס"ל חילוק זה ורש"ל בתשו' סי' י' פסק כדיעה ראשונה ובתשובת מהר"ר בנימן הכריע כרמ"א והא דמותר לפי דיעה ראשונה לצוד היינו שירדוף אותה עד שתכנס לבית או שדוחין אותה בידים כדלעיל סי' ש"ח ס"מ אבל לטלטל אותה ודאי אסור דלא כרש"ל בתשו' הנ"ל כמ"ש שם סימן ש"ח:

ניצודים. לאפוקי בית גדול שאין יכולין לתפשו וכן אם החלונות פתוחים אין צפור ניצוד בו ט"ז. והשולה דגים מן הים לתוך ספל של מים הוי צידה והצד ארי אינו חייב עד שיכניסנו לכיפה שלו שהוא נאסר בה. מ"א:

אחר חיה. כ"כ הכלבו. וז"ל הרמב"ם המשלח כלבים שיצודו צבאים וברח הצבי מפני הכלב והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו ומבהילו עד שהגיעו הכלב ותפסו חייב וה"ה בעופות עכ"ל משמע דאם לא עושה בעצמו מעשה פטור והכל בו לאיסורא בעלמא קאמר מ"א (ובס' אליהו רבה הוכיח דהוי איסור דאורייתא. וכתב בתשוב' רי"ט סי' רמ"ה ראה צבי ואמר לו תא ניא תא ניא ולא עשה בו מעשה ולא הכניסו למקום המשתמר וישב שם עד הערב אין כאן בית מיחוש כיון שלא נגע בו):

מושב. ואינו זוכה לשמחת לויתן ד"מ א"ז וכ"כ במ"ר פ' שמיני:

יברחו. והב"ח פסק להחמיר וכן עיקר מ"א. וט"ז העלה הא דיש להקל דוקא בספק אם יש שם זבובים וא"צ לדקדק אחר זה ויכול להסגיר התיבה בלי בדיקה אם יש שם זבובים וכ"ש אם יפריח פעם א' ולא חיישינן שמא נשארו עוד אבל אם רואה בודאי שיש שם זבובין יפריח מה שנראה בעיניו ואין חשש יותר עכ"ל ע"ש:

רישיה. אע"ג דדבורים אין במינן ניצוד וכ"כ מהרש"א וב"ח וא"כ ליכא איסור דאורייתא אפ"ה אסור פסיק רישיה. ואם יש בו חור קטן אך אינו נראה שרי דלא הוי פסיק רישיה תוספות ביצה ועיין במהרש"א שם. הפורס מצודה ובשעת פריסתו נכנס חיה לתוכה חייב אבל אם נכנס אח"כ לתוכה פטור אבל אסור שאינו יודע אם יצוד אם לאו תוספות דף י"ז. ונ"ל דמה"ט אסור להעמיד בשבת המצודה לצוד בו עכברים. מ"א:

חייבים. ואם אחד אינו יכול והאחד יכול היכול חייב והשני הוי מסייע ואין בו ממש ופטור רמב"ם פ"א. מותר לפתוח הבית מפני הצבי או לפרקו ממצודתו ובלבד שלא יטלטלנו. מ"מ. נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך גמרא ועיין מ"א:

העור. י"א דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש ואע"ג דאין דישה אלא בגדולי קרקע בהמה מקרי גדולי קרקע ואינו חייב עד שיצא דם כגרוגרת ממקום למקום וי"א משום צובע וי"א מפני נטילת נשמה שבאותו מקום ולזה הסכימו רוב המפרשים ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה הרמב"ם מחייב שעושה נחת רוח ליצרו והראב"ד פוטר ע"ש ועיין במ"א סימן רע"ח מש"ש וה"ה בקורע פליגי ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע עיין סי' שכ"ח ס"א:

שרצים. כיון שעורן רך במהרה נצרר הדם אע"פ שאין שם חבורה:

פטור. דהוי מלאכה שא"צ לגופה. העלה דג מן הספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות רמב"ם גמ'. וא"כ צריך לזהר שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מן החבית של מים אע"פ שירא שימות. מ"א:

פרעוש. היינו השחורה הקופצת ופרה ורבה דילפינן ממשכן. אלים מאדמים מה אלים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה לכך חייבים על הריגת הפרעוש אבל כינה הלבנה אינה פרה ורבה אלא באה מזיעת האדם אין חייבים על הריגתה אלא אסור מחמת גזירה שמא יהרוג פרעוש ועי' בתשו' חות יאיר סי' קס"ד:

אסור לצודו. אבל אין חייב על צידה כיון דהוי דבר שאין במינו ניצוד:

ועוקצו. משמע דאם הוא על בשרו ואינו עוקצו או שהוא על חלוקו מבפנים אסור לצודו אבל י"א דמותר ליטלו מעל בגדיו מבפנים מ"א. וט"ז כתב לענין הלכה כל שאפשר לו להפילו לארץ בלי נטילה ביד בקלות יש לעשות כן אם היא על חלוקו מבפנים אבל אם הוא לבוש בבתי שוקיים וקשה לו להפיל הפרעוש אם לא יטלנו ביד תחלה הסומך על המקילין לא הפסיד וכן אנו רואים מרוב העולם שעושים כן עכ"ל ע"ש:

להרגו. וההורגו חייב ובתשובת חות יאיר סי' קס"ד אוסר לזורקו במים ע"ש:

לא יהרגם. כיון שמצויין שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים ומ"מ נ"ל דמותר לזרקן במים מ"א. לא יקח אדם הכנים מעורות שועלים וכדומה משום שהוא מנתק מן הצמר ס"ח סי' רס"ח ועיין סי' ש"מ ס"ב מש"ש. בלילה שאינו יודע אם כנה או פרעוש אל ימיתנה ס"ח שם. התולעים שגדלים בפירות במחובר אסור להרוג דמקרי שרץ גמור. מ"א:

במתכוין. וכתב המ"א ונ"ל דדוקא בנחש ועקרב שעל פי הרוב הם ממיתין ולכן אף במקום שאין ממיתין מותר לדורסן מפני חשש סכנת נפשות אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם ואותן אנשים שהורגין השממית שקורין שפי"ן בל"א נ"ל דאיסור גמור הוא דהא אינה מזקת ואף דיש לחוש דיפול לתוך המאכל מ"מ מילתא דלא שכיח הוא ויוכל לכסות המאכלים וגם א' מאלף שהיא מסוכנת במאכל לכן יש למחות בידם עכ"ל:

קרקע. משמע דע"ג רצפה שרי לדעת המתירין כיבוד במרוצף עיין סי' של"ז ס"ב וע"ג ספסל לכ"ע שרי מ"א וכתב מהרי"ל דמותר להעמיד רגליו עליו ובלבד שלא ישפשף וכ"כ הגמ"נ:

מאיסותא. נ"ל דהאידנא דליכא דקפיד ברוק משום מאיסותא יזהר שלא ישפשף כשדורס עליו ואפשר שזהו כוונת מהרי"ל אבל ליחה היוצאת מן הפה או מן החוטם ודאי איכא משום מאיסותא ובבה"כ אפי' ברוק שרי עיין סי' צ' סי"ג. מ"א:

צדן. עיין בתשובת מ"ב סי' ס' דמסיק שס דאף אווזין ותרנגולים שעדיין לא הורגלו בבית כשאין באין מעצמן לכלובן לערב הצדן חייב חטאת ואם הורגלו ובאו לכלובן לערב אף שאר עופות פטור אבל אסור ואם יצאו מהבית ומתיירא שלא יאבדו אע"פ שאסור לצודן דוחין אותן כדי להכניסן להבית משום פסידא מ"מ לטלטל ולתפוס אותן אסור אבל עופות שלא הורגלו אסורין לדחותן עט"ז ומ"א. ובאגודה כתב אם תינוקות קטנים או עכו"ם צדין אותן להחזירן אין מוחין להם:

ס"א ושאר צפרים. שם דבבית כיון שהוא מקורה חייב בשאר צפרים וכן לביבר בכה"ג שמקורה שם: שהם. כרשב"ג דקי"ל שם כוותיה: אבל. ג' א' ק"ז א':

סעיף ב' או חולה. כ"כ הרא"ש וטור ולא חילקו כמו שחילקו בגמ' שהם מפרשים כפי' ר"ח והרמב"ם דמחמת אובצנא חייב וכמ"ש בהגה"ה והמשסה כו' ועמ"א סק"ד ולפיכך סתמו דסתם חולה מחמת אישתא: וי"א. ע"ז י"ח ב' וכולהו שם מושב לצים וערש"י שם:

ס"ג אבל אסור. י"ט ל"ו ב': ולכן. כמ"ש בדבורים בס"ד: קטנה. עמ"א: ויש מקילין. טור וכ' ול"ד לכוורת שהיא קטנה והדבורים נצודין בה ור"ל אף כשיפתח ועוד דשם גופא ג"כ אין איסור אלא במכוין. וס"ל כסוגיא דשבת מ"ג אבל בי"ט ל"ו ב' מ' דאין חילוק:

וגם הוא. ביצה שם:

ס"ה ואם הפתח. שם הא למה זה דומה כו' וכפי' הר"ן שם בגמ' דפטור ומותר:

ס"ז ועקרבים. שם וממאי דפטור כו':

ס"ח אע"פ כו'. שם ב': אא"כ. חולין מו ב': שלא. שם: או סתם. תוס' ד"ה הצדן ע"ש: ולהרמב"ם. שם מאן תנא כו' והוא פסק כר"י כמ"ש בערובין מו ב'. אבל כל הפוסקים פ' בזה כר"ש דרבא ס"ל כוותיה שם קמ"א ב' וכמ"ש תוס' ג' א' ד"ה הצד כו' ע"ש ושמואל ס"ל כוותיה שם מ"ב א' וכמה מתני' כותיה:

ס"ט הנקרא. תוס' י"ב א' ד"ה שמא כפי' ר"ת: אא"ב. כמש"ש במפיס מורסא וצידת נחש: ועוקצו. דוקא עוקצו כמ"ש ממפיס מורסא דדוקא בצערא שבא: ואסור. שם ור"ל אפי' בכה"ג דאפי' נחש אסור להורגו אלא דוקא הממיתים כמ"ש בס"י דלא כר"ת דמתיר והביאו במרדכי ומדמי לשאר מזיקין דס"י וליתא ולשיטת הרמב"ם ההורגו חייב: ואף. תוס' יב א' ד"ה נוטל. ובפרעוש אף ת"ק מודה: והמפלה. כת"ק וכמ"ש רב הונא הלכה וחילק הרמב"ם ורא"ש בין מפלה מדב"ה שם דמתירין וכ"מ ברי"ף: אבל. הרא"ש מדקאמר רבה מקטע וכפירש"י וא"ל ר"נ לבנתיה מ' דבמפלה וצ"ל כה"ג:

ס"י כל חיה. כפרש"י שם. ואע"ג דבגמ' לא קאמר אלא חמשה ל"ד אלא הכל לפי המקום והזמן וז"ש הרמב"ם כל כו': ואפילו במתכוין. מ"מ והר"ן מדקאמר צרעה אני הורג כו' מ' דאפי' במתכוין:

סי"א שאינו מתכוין. כפרש"י שם ואע"ג דהר"ן כ' כאן ג"כ כמו גבי נחש בס"י וכן מ' מכל המפרשים ורש"י אזיל לשיטתו שכ' ג"כ גבי נחש שאינו מתכוין. לא רצה ב"י לפסוק כדבריהם כיון שאינו אלא משום מאיסותא וער"ן:

ס"יב מותר. אע"ג דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור כאן ע"כ מותר כמ"ש בפ"ג די"ט כ"ד א' וע"ש ברא"ש בשם בעל העיטור וע"ש ומ"ש במתני' דשבת פטור משום דתני ברישא חייב וכמ"ש שם ל' א' ואיידי כו'. הג"מ: אסור. ואפי' חיוב חטאת אית ביה כמ"ש בירושלמי שם ואמר אסור משום סיפא אפילו בחצר אם כו' ושם ודאי אין חייב כיון שעכשיו א"צ מצודה וכמ"ש בי"ט שם ה"ד מחוסר כו' וע' הג"מ: וי"א דאסור. כנ"ל דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור וי"ט שאני משום שמחת י"ט התירו. הג"מ וע"ל סי' ש"ח סי"ט מ"ש שם ול"נ דא"צ לחלק דאף בי"ט אסור ואין מותר אלא אווזין ותרנגולים כמש"ש דלא עבידי לרבויי כו' ומתני' בשאר חיה ועוף וז"ש בהג"ה אבל פרה וסוס דאף שמותר בהן לכתחלה וכ"ש שאר כו' וז"ש חתול כו' ר"ל אינה כמו אווזין ותרנגולים כיון דעבידי לרבויי ועד"מ: אבל פרה. ירוש' וכנ"ל:

שבת ק"ו שם במשנה

שם בגמרא

שם בברייתא

שם בבריי' וכחכמי' וכ"כ רמב"ם בפ"י

נלע"ד דמקום הגה זו שייך לאחר הסעיף ד' כי מדין המחיצה וכו' למדו דין זה):

שם מ"ג

מרדכי שם והתוס' ובעל התרומ' וה"ה בפרק כ"ה

שבת ק"ו במשנה

שם במשנה

שם בגמרא ק"ז

משנה בפרק ב' דעדיות וכדמפרש לה שמואל בשבת ק"ז

שם בשבת במשנה

שם בתוספות

שם בפ"י וכ' הר"ן דלטעמיה אזיל דפסק בפ"ח דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ודלא כר"ש

שבת ק"ז בבריי' וכר' יהושע

שם בתוספות

טור מהא דרב אשי שם

שם בברייתא וכבית הלל

שם בבריית' וכתנא קמא

טור

שם ק"ח וכרבי יהושע בן לוי וכפי' התוספות

שם בגמרא

שם ק"ז במשנה

בגמרא שם לעיל מיניה

כ"ה בפרק י' מה"ש בשם הירושל' וכן כ' הרשב"א

שם בהגהות בשם רבי ברוך

ועוד מדינים אלו נתבארו בסי' ש"ח ס"מ: