דברים האסורים משום בנין וסתירה - שולחן ערוך אורח חיים סימן שי״ד
דברים האסורים משום בנין וסתירה. שולחן ערוך אורח חיים סימן שי״ד - 12 סעיפים, ולצידם מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א, באר הגולה. לרבי יוסף קארו, בעברית.
אורח חיים · סימן שי״ד
סעיף א׳
דברים האסורים משום בנין וסתירה בשבת. ובו יב סעיפים:אין בנין וסתירה בכלים והני מילי שאינו בנין ממש כגון חבית הגה שאינה מוחזקת ארבעים סאה (ת"ה סי' ס"ה) שנשברה ודיבק שבריה בזפת יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח דא"כ הוה ליה מתקן מנא אבל אם היא שלימה אסור לשברה אפי' בענין שאינו עושה כלי ואפילו נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש ואפי' יש בה נקב חדש אם להרחיבו אסור: הגה ובלבד שיתכוין לכך (מרדכי פרק חבית) ואם היה סכין תקוע מערב שבת בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף: הגה ודוקא שהוציאו ג"כ פעם אחת מבעוד יום אבל אם לא הוציאו מבעוד יום אסור דהוי פסיק רישיה דעושה נקב ופתח לחבית (ת"ה סי' ס"ד) כלי שנתרועעה אם מותר ליטול ממנו חרס ע"ל סי' ש"ח סעיף מ"ד:
סעיף ב׳
היה בה נקב ונסתם אם הוא למטה מן השמרים אסור לפתחו דכיון שהוא למטה וכל כובד היין עליו צריך סתימה מעליא וחשיב כפותח מחדש למעלה מן השמרים מותר לפתחו:
סעיף ג׳
במקום נקב ישן נוקבין אפי' במקדח (פי' כלי מיוחד לנקוב) כגון שנשברה הברזא וי"א דלא שרי לנקוב נקב ישן אלא בחבית של חרס שאין הסתימה מהודקת יפה אבל בחבית של עץ שמהדקים מאד העץ שסותמים בה הנקב וחותכים ראשו על דעת שלא להוציאו ודאי נראה שזה נקב חדש ואסור:
סעיף ד׳
ברזא שבחבית ואין אדם יכול להוציאה מותר ליקח ברזא אחרת ולהכות באותה ברזא לצורך לשתות יין בשבת: הגה ובלבד שלא יהיה הברזא הראשון נגד השמרים כמ"ש ס"ב: (ב"י בשם שבולי לקט):
סעיף ה׳
מותר ליתן קנה חלול בחבית או ברזא (ש"ל מרדכי) להוציא יין אע"פ שלא הי' בו מעולם אבל ליתן עלה של הדס בנקב שבחבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם לא דגזרינן שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין לתוכו וילך למרחוק דכשלוקח העלה ומקפלו כעין מרזב נראה כעושה מרזב ולא דמי לברזא או קנה שאינו עושה בו שום מעשה: הגה ויש מתירים אפי' בעלה של הדס במקום שיש לו הרבה קטומים ואין לחוש שמא יקטום (הרא"ש ס"פ חבית וטור):
סעיף ו׳
מותר להתיז ראש החבית בסייף דלאו לפתח מכוין כיון שמסיר ראשה אבל לנקבה בצדה בין של חבית בין של מגופה אסור אפי' ברומח שעושה נקב גדול ואינו דומה לפתח דכיון דהוי מצדה ודאי לפתח מכוין וליקוב המגופה למעלה מותר דלאו לפתח מכוין שאין דרך לעשות פתח למעלה אלא נוטל כל המגופ':
סעיף ז׳
חותמות שבכלים כגון שידה תיבה ומגדל שהכסוי שלהם קשור בהם בחבל יכול להתירו או לחתכו בסכין או להתיר קליעתו ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור להפקיע ולשבר דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה ומטעם זה אסור להסיר הצירים שקורים גוגזי"ש שאחורי התיבה אם נאבד המפתח ויש מתירים בזו ושבירת פותחות של תיבות יש מתיר ויש אוסר ויש להתיר ע"י עכו"ם:
סעיף ח׳
חותלות של תמרים וגרוגרות אם הכסוי קשור בחבל מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפי' בסכין ואפי' גופן של חותלות שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם:
סעיף ט׳
מותר להפקיע ולחתוך קשרי השפוד שקושרים בטלה או בעוף הצלויים:
סעיף י׳
חותמות שבקרקע כגון דלת של בור שקשור בו חבל יכול להתירו דלאו קשר של קיימא הוא שהרי עומד להתיר אבל לא מפקיע וחותך משום סתירה ודוקא כשעשוי לקיים על מנת שלא להסירו בשבת אבל אם אינו עשוי לקיים כלל מותר ומטעם זה מותר להסיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט שאינו עשוי לקיום (וע"ל סי' רנ"ט):
סעיף י״א
אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח (פי' הערוך סיכה משיחה טיחה מריח' שיעה ענין אחד הוא) אבל בשאר דברים דלית בהו משום מירוח הואיל ואין היין יוצא אז (ב"י) מותר ואם היה היין יוצא דרך הנקב אסור (לסתמו ואפי') ליתן בו שום דרך הערמה לומר שאינו מכוין אלא להצניעו שם ואם הוא תלמיד חכם מותר לו להערים בכך:
סעיף י״ב
סכין שהוא תחוב בכותל של עץ מבע"י אסור להוציאו בשבת כיון שהוא דבר מחובר אבל אם הוא תחוב בספסל וכן בכל דבר תלוש מותר להוציאו: הגה ואם דצה ושלפה מבע"י בכותל שרי (ב"י) עסס"א:
שאינה מחזקת. דאלו מחזקת מ' סאה ה"ל כאהל וכ"פ הר"ן פכ"ב ורש"י ותו' בעירובין פ"ג ואפי' אינו בנין גמור אסור ובבנין גמור שייך אפי' בכלי קטן והר"ן פליג על רש"י דס"ל דהטע' משום מקלקל וכ"ד התו' והרא"ש דוק ותשכח דלא כע"ש שכפל ושנה ושילש ולא דק בעירובין דף ל"ד ע"ש:
ב׳
מ' סאה. היינו אמה על אמה ברום ג' אמות עם הדפנות בלא עובי הלבזבזים והרגלים וכ"פ הרמב"ם:
ג׳
בזפ' יכול כו'. דמחמת גריעות' לא חייס עליה וליכא למיחש שמא יתכוין לעשות כלי (תוס' ורא"ש): כתב הרמב"ם פכ"ג העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוצי' כגון נקב שבלול התרנגולים שהוא עשוי להכניס האור ולהוצי' ההבל חייב משום מכה בפטיש לפיכך גזרו על כל נקב אפי' עשוי להכניס או להוצי' בלבד שמא יבא לעשות נקב שחייבין עליו והקשה הכ"מ בפ"י דהא כת' דחייב משום בונ' ול"נ דהכא מיירי בלול שאינה מחוברת לקרקע ולית בה בנין וכתב עוד העושה נקב כ"ש בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין בכלים חייב משום מכה בפטיש והוא שיהא עשוי להכניס ולהוציא, העושה נקב בקרקע הבית שיצאו המים חייב משום בונה (רשד"מ ס"ה):
ד׳
שיתכוין לכך. לא ידענ' מה חידש רמ"א:
ה׳
ודוק' שהוציאו ג"כ כו'. ז"ל ת"ה אמנם נראה דסכין התקוע בחבית איירי שהוציאו והכניסוהו בחול ולאו פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב מדמייתי ראיה מסכינא דביני אורבי דצה ושלפה וכו' וההיא ע"כ לאו פסיק רישיה הוא שירחיב בגומ' דר"י פי' פ' כירה דלהכי בעינן דצה ושלפה שלא יזיז עפר ממקומו ומשום מוקצ' ומ"מ ע"כ מודה הוא דאי הוי פסיק רישיה להרחיב הגומא אסור דעושה גומ' וא"צ לעפר' חייב מדאורייתא משום בנין כדאי' פ"ק דביצה עכ"ל, הנה מבואר דהת"ה ס"ל ג"כ דהתיובת' קאי אשמואל דהא מייתי דברי התו' והם כתבו כך בהדי' ומשמע דס"ל פשוט להת"ה דאף לפי המסקנא דאתותב שמואל מ"מ מיירי בענין דלא הוי פסיק רישי' דעושה גומא דפסיק רישיה כ"ע מודו דאסו' והא מלאכה דאוריית' היא דדוק' כשחופר גומא וצריך לעפרא הוי דרבנן אבל כשא"צ לעפרא הוי דאוריית' ופסיק רישי' בדאוריית' אסור לכ"ע אלא ע"כ מיירי בענין דלא הוי פסיק רישיה כלל וא"כ ההיא דחבית נמי מיירי בענין דלא הוי פסיק רישיה כלל דמלאכה דאוריית' הוא דעוש' פתח לחבית אבל פסיק רישיה במלאכה דרבנן ס"ל להת"ה דמותר ומביא ראיה ממרדכי פ' הזורק דמתיר לשפוך מים אף על פי שיורד לכרמלית כיון דאינו מתכוין שיצאו לחוץ ואף על גב דפסיק רישיה הוא ע"ש (ע' ברכות דכ"ד ע"ב בתוס' וסי' תנ"ח סי"ב וע' בתו' פסחים דף מ"ז): ולי צ"ע על הגאון דאמרי' דף קי"ג עמודים התחובים בארץ אסור להוציאן מ"ט אילימ' משום דעביד גומות ממילא קא הוין דתנן הטומן לפת וכו' והתם בודאי פסיק רישיה הוא דעביד גומות ואפ"ה שרי וכ"כ התוס' דאפי' אין מקצת עליו מגולין שרי לתחוב בו כו' ע"ש דף נ"א וטעמא דמקלקל היא כדאי' דף ע"ג ופטור אפי' לר"י ודברי התוס' דף ל"ט בד"ה מפני שמזיז וכו' צ"ע ע"ש ואפשר דמיירי במתקן כגון בשדה כמ"ש המ"מ ספ"א וע"ק מ"ש בחופר גומ' וא"צ לעפר' חייב דזה אינו אלא בצריך לגומא אבל בשאינו צריך כלל לא לגומא ולא לעפר פשיטא דפטור דהוי מלאכה שא"צ לגופה ודבר שאין מתכוין ומקלקל וגם חופר כלאחר יד הוא כדאי' דף מ"ו ברש"י דחופר דחייב היינו במר' וקרדום ע"ש לכן נ"ל דמדינא אין כאן איסור אפי' בכותל ובחבית גדולה כיון דדבר שאין מתכוין ומקלקל הוא אלא שהת"ה נדחק לקיים המנהג שנהגו כמ"ש הוא בעצמו ע"ש וכ"כ מהרי"ו סי' ק"ל דנהגו בו איסור להוציא דנר' כעושה נקב בכותל עכ"ל גם מ"ש להתיר פסיק רישיה במילי דרבנן וכ"כ סי' ס"ו צ"ע דבסימן שי"ו ס"ד אית' בהדי' דאסור ותלמוד ערוך הוא וכ"כ התוס' בשבת דף ק"ג סוף ד"ה לא צריכ' ע"ש וכ"מ סימן של"ז ס"א וסס"ב ע"ש, ואף שהתוס' פסחים דף כ"ה כתבו דשרי ע"ש היינו בדרך אין לו' אבל לפי האמת אסור וכ"מ סי' רע"ז ס"א וס"ג ואף שהרא"ש בפסחים כ' דפסיק רישיה אסור בכל מידי דאוריי' נ"ל דנקטה משום שאר איסורים ע"ש אבל לכ"ע פסיק רישיה אפי' במילי דרבנן אסור ומ"ש ראיה מהמרדכי אינה ראיה דהתם אי לא עביד מידי ואפי' יוצאין לר"ה ליכא איסור' כמ"ש סי' שנ"ז אלא דרבנן גזרו בר"ה ובכרמלית לא גזרו שכשאינו מתכוין להוציאה דכיון שאינו מתכוין לא אתי להוציאה להדיא ע"ש עמ"ש ססי' רנ"ג דבאמירה לעכו"ם בפסיק רישיה יש להתיר ודוק בדברי כי קצרתי:
ו׳
שמא יקטום. ואף על גב דאוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי כמ"ש סימן שכ"ב ס"ד י"ל שדרך הוא שאפי' באוכלי בהמה מתקנים כלי העשוי כבר ולכן אסור אבל אין עושין ממנו כלי בתחלה, ר"ן:
ז׳
ראש החבית. משמע אפי' להתיז גוף החבית עם המגופה שרי כ"כ התוס' דף מ"ח ומיירי שדיבק שברים בזפת כמ"ש ס"א (ש"ג) אבל הטור כתב מותר להתיז ראש המגופה וזה אפי' בחבית שלימה שרי דאינה חיבור:
ח׳
למעלה מותר. אף על גב דבחבית אסור כמ"ש ס"א מגופה שאני מן החבית דאפי' אם היה עשוי הנקב שבמגופה להכניס ולהוציא לא מחייב והכא כיון שאינו עשוי להכניס ולהוציא שרי [תו' שם] וא"כ אפי' בחבית שלימה שרי:
ט׳
יכול להתירו. דלאו קשר של קיימא הוא:
י׳
ויש מתירין. דהא סתירה גרועה היא כיון שא"צ לשבור שום דבר וצ"ע דבסימן שי"ג ס"ט כתב התוקע עץ וכו' חייב משום בונה וא"כ כשסותרו הוי סותר, וי"ל דהתם מיירי כגון שעושה כלי כגון המכניס עץ בתוך הקרדום אבל הכא בלי צירי' נמי הוי כלי ועמ"ש שם ס"ה ונ"ל דלכ"ע אסור לקבוע הצירים במסמרים דמתקן מנא אבל זה מקלקל הוא:
י״א
ע"י עכו"ם. וביש"ש פ"ד דביצה ס"ט כ' דוקא בהפסד מרובה או שנחפז הרבה לצורך מצוה אבל בסכין או במחט שרי לפתוח כדאי' במשנה עכ"ל:
י״ב
חותלו'. כלים של כפות תמרים עשוים כמין סלים:
י״ג
ששובר אגוזים. משמע דוקא הני דלאו כלים גמורים דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכם אבל כלי גמור פשיטא דאסור כ"מ בירושלמי דף י' ע"ב:
י״ד
מותר להפקיע ולחתוך. דפסיקת תלוש אינו אסור אלא מתקנו למדה או לעשות כלי והיתר גמור הוא לחתוך התלוש חוץ מדבר שיש בו כלי בחתיכתו אבל מקלקל בפסיקת תלוש מותר לגמרי [ש"ל] ואפי' למ"ד יש בנין בכלים שרי שהרי אינו כלי שאינו קשור לחבר שברים זה בזה ול"ד להיכא שהוא קשור הכסוי בכלים [מרדכי פ"ב דביצה] ומשמע מזה דהני בחביות קטנות של מרקח' אסור להסיר החשוקים שהרי עשוים לחבר שברים זה בזה ועס"א וכתב ע"ש בשם כ"ג מה"ב דיש להתיר ע"י עכו"ם ובקישור חבלים אפי' ע"י ישראל מותר עכ"ל וכתב עוד שם המרדכי שהמבקע עצים לחתיכות גדולות לא הוי מלאכה אלא עובדא דחול והמבקע לחתיכות קטנות הוי טוחן וכ"מ בתו' ור"ן עסי' תק"א: בתוספתא פ"ט קורע אדם את העור מע"פ חבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוקי ואין פותחין לפסין סתומות ורשב"ג מתיר ועפ"ד דביצה:
ט״ו
היין יוצא כו'. דמיחזי כמתקן [ב"י] ונראה דוקא בדבר שאין דרך לסתום אבל מותר לסתום בעץ כמו שהוא דרך לסתום בו [בד"ה] ועבב"ח ובמ"מ דס"ל דאפי' אין היין יוצא אסור לסתום הנקב כשם שאסור לפתחו וכ"כ הרמב"ם אבל בשעוה לא מיקרי סתימא כיון שאין נותנו תוך הנקב ולהכי קאמר טעמא משום מירוח:
ט״ז
ת"ח מותר. נ"ל דאף דהאידנא דאין לנו ת"ח וכמו שכתב בססי' של"ח מ"מ בדין זה שרי הואיל והרמב"ם סביר' ליה דהערמה זו מותר לכל אדם ופשוט בשעוה דאם מרח חייב חטאת או בשמן דגזרי' אטו שעוה אפי' לת"ח אסור להערים אפי' בהנחה בעלמא והאי שעוה צ"ל דהכינו לתשמיש מאתמול דאל"כ אסור בלא"ה משום מוקצ' דלאו כלי הוא:
מתקן מנא. בפ' חבית (שבת דף קמ"ו) אמרינן כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ורבנן הוא דגזרו משום לול של תרנגולים דעביד לעיול' אוירא ולאפוקי הבלא פי' הסרחון שלא ימותו התרנגולי' מזה משמע דהאי מתקן מנא אינו איסור דאוריית' זולת בלול של תרנגולין:
ב׳
אם להרחיבו כו'. משמע מל' זה אפי' בפסיק רישיה מותר בלא נתכוין לכך דהא אמר אם להרחיבו משמע שודאי מרחיב וכן בל' הטור ובא להרחיבו משמע שזהו ודאי וכ"נ לפ' ל' המרדכי פ"ו חבית שכתבו וז"ל ת"ר אין נוקבין נקב חדש ואם בא להוסיף מוסיף וי"א אין מוסיפין אר"י הל' כי"א ול"נ דהכא מיירי שנתכוין להוסיף אבל אם היה סכין תקוע מע"ש בחבי' מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף כדאמרי' ס"פ במה טומנין אמר שמואל הני סכיני דביני אורבי דצה ושלפה והדר דצה שרי עכ"ל משמע לכאור' דגם בסכין בחבית בעינן שלפה מע"ש וקשה הא שם בפרק במה טומנין פרכי' אמילתא דשמואל דאמר בעינן שלפה ודצה וכן ר"ה בעי שם בסליקסות' שהוא עשוי להריח שתוחבין אותו בכד עפר ממתני' הטומן לפת אם היו מקצת עליו מגולים ניטלין בשבת ולא בעינן שלפה והדר דצה ואסיקנא בתיובת' א"כ היאך הבי' המרדכי ראיה מההיא דשמואל ור"ה ותירץ ב"י ומייתי ראיה ממסקנ' דלא בעי' שלפה ודצה ומותר משום שאין מתכוין ואין הל' משמע כן ותו דא"כ היה לו להמרדכי להביא ראיה ממתני' דהטומן לפת שנזכר בפי' ההיתר ולמה לו דברי שמואל שאינו אלא מחמיר על המשנה ונ"ל דה"פ דברי המרדכי דטעם דר"ה ושמואל ס"ל להמרדכי כמ"ש התו' פ' כירה (שבת דף מ"ד) דהוא משום שמסיר העפר ומרחיב הגומא והמרדכי מפרש דה"ק התוספות שבשעה שהיה הלפת טמון לא היתה שם גומא כי הלפת מסתים אותה וחלל שלה צר מאד אבל כי שקלה מע"ש והיתה שם גומא כראוי והדר דצה בע"ש אז אע"פ שא"א שע"י שיטלנה בשבת לא יהיה קצת הרחבה ביותר ויהיה ממש כמו מוסיף על הנקב דפ' חבית מ"מ מותר כיון דאין מתכוין להוסיף וע"ז פרכינן ממשנה דלא בעינן שלפה ודצה והטעם של המשנה נר' שהוא ממה דא"ר אבא בפ"ק דביצה דף ח' החופר גומא בשבת וא"צ אלא לעפרא פטור עליה והטעם דהוי מלאכה שא"צ לגופה וכ' בשם התו' דמ"מ אסור לכתחלה אלא משום שמחת י"ט התירו בזה אף לכתחלה לענין דקר נעוץ ממילא בשבת יש איסור לכתחל' והיינו היכ' דהמעשה עכ"פ ניחא ליה אע"ג דלא ניחא ליה בבור מ"מ ניחא ליה בעפר משא"כ כאן בטומן לפת דלא ניחא ליה כלל בעפר אלא ליטול הלפת ע"כ שרי לגמרי כאן אפי' בלא שלפה ודצה ובזה מקשה על שמואל ור"ה דס"ל גם כאן יש איסור בעשיית גומא ובעי' שלפ' ודצה דוק' ונשארו בתיובת' ומבי' המרדכי ראיה דהא להנהו רבנן יש איסור בעשיית גומא ואפ"ה שרי לדידהו בשלפה ודצה והיינו כמו מוסיף על הנקב דא"א בלא"ה ה"נ בנטילת הסכין מהחבית שהוא מוסיף על הנקב בודאי כשמזיז את הסכין אפ"ה שרי כיון דאינו אלא מוסיף ואינו מתכוין ומ"ה לא מביא מהמשנה ראיה לפי המסקנ' דשם לא הוה כלל איסור אפי' בעשיית הגומא וכאן בחבית יש איסור לעשות נקב חדש דהכא ודאי ניחא ליה בנקב שיזוב משם היין א"כ ה"א אפילו הוספה אסור מ"ה מביא משמואל דיש איסור ואפ"ה מותר במוסיף כיון שאינו מתכוין והיינו במידי שאין איסור דאורייתא אפי' במכוין דהיינו בההי' דעשיית נקב כמש"ל וכן בההיא דטומן לפת לפי דברי שמואל ור"ה: כל זה נ"ל נכון וברו' בס"ד אלא שבת"ה סי' ס"ד לא נחי' לזה וז"ל הצריך לנו שם: שאל' סכין התחוב בכותל של עץ מבע"י או בספסל או בדף שאינו מחובר שרי להוצי' הסכין בשבת או לא. תשו' יראה היכא דתקעו בכותל מחובר יש לחוש לאסור אם מוציאו משו' דתנן בהבונ' הקודח כל שהוא חייב ומפ' אליבא דרב דחייב משום בונה וחייב קודם שנתמלא הנקב כדאית' שם בגמ' ורש"י וא"כ בהוצאת הסכין היכא דתקוע קצת בחוזק כמעט פסיק רישיה היא שלא יוסיף בנקב וה"ל קודר כ"ש ואין נר' להביא ראיה מהא דכ' המרדכי פ' חבית שאם היה סכין תקוע בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אין מתכוין להוסיף ומייתי ראיה מפ' ב"ט האי סכין דביני אורבי דצה ושלפה שרי י"ל דכיון דחבית כלי הוא ואין בנין וסתירה בכלים בדבר שאין בו חזוק ואומנות לכ"ע ולהכי אין בו משום קודח אפי' הוה א"א שלא יוסיף בנקב וא"ת דמחייב משום דמתקן פיתחא קא מסקי' התם פ' חבית דבר תורה דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לא שמיה פתח אלא דגזרו בכל פתחים ונקבים משום לול תרנגולים ולהכי קא מכוין להוסיף איסור אבל כשאין מתכוין נוכל לומ' אפי' אי פסיק רישיה הוא שרי באיסור דרבנן כדאיתא בתשוב' מהר"ם במרדכי פ' הזורק אמנם נרא' דהאי סכין התקוע בחבית איירי שהוציאוהו והכניסוהו כבר בחול ולאו פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב מדמייתי עלה ראיה מפ' ב"ט מסכינ' דביני אורבי דצה ושלפה כו' וההיא ע"כ איירי דלאו פסיק רישיה הוא שירחיב הגומ' דר"י פ' כירה דלהכי בעי שלפה ודצה כדי שלא יזיז עפר ממקומו ומשום מוקצ' (נ"ל דיש כאן ט"ס וצ"ל לא כרש"י דמשום יזיז עפר ממקומו ומשום מוקצה אלא שירחיב הגומ') ומ"מ ע"כ מודה הוא דאי הוה פסיק רישיה להרחיב הגומ' הוה אסור דעושה גומא וא"צ לעפרא חייב מדאוריי' משום בנין כדאי' בהדיא פ"ק דביצה גבי דקר נעוץ (נ"ל שיש כאן ט"ס וכצ"ל ואע"ג דעושה גומ' וא"צ אלא לעפר' אינו חייב מדאוריי' משום בנין מ"מ ע"כ מודה דאי הוה פסיק רישיה להרחיב הגומ' דאסור כנ"ל להגיה דבהדיא אמרינן בפ"ק דביצה דף ח' כן) וא"ת אי איירי בסכין שבחבית דלאו פסיק רישיה הוא א"כ מאי קמ"ל פשיטא דכל דבר שאין מתכוין אפי' במלאכה דאוריי' שרי דקי"ל כר"ש י"ל דאיצטריך לאשמועי' דלא גזרו דלמא אתי לכוין שיוסיף בנקב הואיל וידעינן דניחא ליה להרחבת הנקב כדאשכחן דגזרינן אתי לאשויי גומות כו' ומהא מייתי ראיה משלפה ודצה דלא גזרינן דלמא ירחיב הגומות במתכוין כדי שיוכל להכניס הסכין בקל ומהשתא דסכין בחבית מיירי בלא פסיק רישיה מתיישב אפי' בחבית גדולה יותר ממ' סאה דכתב א"ז אהא דמתיז ראשו בסייף דחבית גדולה כזאת שייך בה בנין כמו בקרקע ואי הוה פסיק רישיה חייב משום קודח כמו בתקוע בכותל כדמפרש לעיל אבל סכיני דביני אורבי אין נראה לחייבו משום קודח אפי' לא שלפה ודצה דהתם אינו אלא שמפריד אורבי מהדדי שהרי אינו גוף אחד אבל משום הרחבת גומא שייך בה ולכך נקט ר"י האי לישנא ולא ל' קודח וכיון דכבר נהגו העולם איסור להוציא סכין התקוע בכותל ואשכחי' ביה טעמא יש לנו לקיים המנהג אבל אם תקוע הסכין בדבר תלוש כספסל וכה"ג לא ידעינן כלל טעם לאיסור והמחמיר מפריז על מדותיו עכ"ל והקשה ב"י דדבריו סותרים זא"ז דכתב דלא שרי בסכין שבחבית אלא בתקעוהו והוציאו בחול ובסוף כ' שאם תקוע בדבר תלוש אין איסור ומשמע אפי' לא שלפה ודצה דאל"כ אפי' במחובר שרי וא"כ חבית דתלוש אמאי לא ושמא דוקא בחבית של מ' סאה קאמר שדינה כקרקע אבל אין זה במשמעות לשונו שכתב אפי' בחבית גדולה כו' משמע דבכל חבית קאמר עכ"ל ומו"ח ז"ל דחק מאד לישב ל' אפי' ומוקי דברי הת"ה דוקא בחבית גדולה וזה לא נזכר שם כלל והנלע"ד לפ' דברי התוס' בפשיטות דלא הצריך בעל ת"ה אליבא דהמרדכי בסכין שבחבית שלפה ודצה אלא דוקא בזה שהחבית שהיין בתוכה והוא דקר סכין לשם בע"ש להוציא יין נמצא ניחא ליה האי פיתחא ויש שפיר עליה שם פיתחא אע"ג דמדאוריי' לא מקרי פתח כיון שאין עשוי גם להכניס כמו לול תרנגולי' מ"מ הוה פתח ורבנן גזרו ביה משום לול כדלעיל על כן צריך שלפה ודצה משא"כ בספסל תלוש דלית ביה צורך לגמרי לעשות שם פתח גם אין בו משום קודח שהרי אינו מחובר ע"כ מותר בלא שלפה ודצה זה נ"ל פשוט וברור בדעת ת"ה: אלא שהקשה ב"י עוד דמדברי ת"ה נראה דכשמואל נקטינן דלא שרי אלא דוקא בדצה ושלפה ובגמרא איתותב שמואל ותי' דבעל ת"ה מפ' דלא פריך בגמ' אלא אר"ה בדין סליקוסתא דההיא דלפת דמיא ליה דבתרווייהו איכא חשש מזיז עפר אבל בסכין ביני אורבי איכא נמי למיחש ביה משום בונה וא"א כלל לומר כן דהא רש"י פי' בהדיא דעל שניהם פריך וכ"כ התוס' פ' כירה (שבת דף מ"ד) דגם שמואל אתותב ותו דא"כ דברי הת"ה עצמם סותרים זא"ז דכתב אחר כך דבסכין ביני אורבי ליכא משום קודח כיון שאינם גוף א' ע"כ ודאי קושית הב"י על ת"ה קושיא אלימתא היא דהאיך בנה יסוד על דברי שמואל להצריך שלפה ודצה והוא אתותב ותו ק"ל היאך אפשר לפר' דברי המרדכי בסכין שבחבית על שלפה ודצה ולא הוי פסיק רישיה דהא המרדכי קאי על הגמרא שאמרה וי"א אין מוסיפין וזהו דוקא בפסיק רישיה דאל"כ אפי' בנקב מחדש מותר בלא נתכוין דקי"ל כר"ש ותו דל' מוסיפין משמע שמוסיפין בודאי וע"ז מתיר המרדכי בלא מתכוין. ותו תמיה לי טובא במה שאסר בסכין בכותל במחובר משום בונה כל שהו ומדמה לה לקודח כ"ש בגמ' ובאמת אינו דומה להתם דשם יש לו צורך בההיא נקב כדפרש"י בפרק הבונה (שבת דף ק"ג) קודח הוא מ"מ למלאות לתקוע בו יתד ונוקב הוא שלא למלאות וכל הסוגיא מיירי שם שיש בו צורך הן לקודח הן לנקב אבל בשלא לצורך אין בו איסור דאורייתא כלל דהוי מלאכה שא"צ לגופה וא"כ כל שתוחב סכין בכותל להצניעו שם אין בו חיוב מן התורה ולמה לא יהיה מותר כשמוסיף בלא מתכוין אפילו בפסיק רישיה דזהו ממש כההיא דסכינא ביני אורבי דלא בעינן למסקנא שלפה ודצה. ולפי מש"ל לפ' דברי המרדכי ניחא דמיירי אפי' בפסיק רישיה ומותר כיון שאינו אלא מוסיף והוא שלא במתכוין וא"כ גם בתוקע סכין בע"ש בכותל ולא הוציאו רק בשבת שרי אלא דאין בידי להקל נגד בעל ת"ה ופסקו הש"ע ורמ"א כן בסוף הסימן הזה אבל בהוציא סכין מחבית דחולק ב"י וש"ע ומתירין אפי' בלא הוציאו מע"ש אלא דרמ"א פוסק כת"ה דבעי' דוקא שהוציא מבע"י נרא' דלצורך גדול ואין שם ברזא יש לסמוך להתיר אפי' בלא הוציאן בע"ש כנלע"ד:
מותר להתיז ראש החבית כו'. במשנה אמרינן ואין נוקבין מגופה של חבית דר"י וחכמים מתירין ולא יקבנה מצידה אר"ה מחלוקת למעלה (פרש"י בראש המגופה הוא דשרי רבנן דלאו אורחיה למעבד פיתח' התם אלא נוטל כל המגופה) אבל מצדה (פרש"י זמנין דעבדו ליה משום פיתח' ואינו רוצה לפותחה למעלה שלא יפול עפר ביין) ד"ה אסור והיינו דקתני ולא יקבנם מצידה (דאמגופה קאי וד"ה הוא) ור"ח אמר מחלוקת בצידה (התם דוקא אסר ר"י) אבל למעלה ד"ה שרי והא דתנן לא יקבנה מצידה אמגופה דחבית. וק' למה פי' רש"י תחלה לר"ה למעלה מותר לחכמים משום דאי נתכוין לפתח היה נוטלו כולו והיה לו לפ' הטעם משום שלא יפול שם עפר ונראה דק"ל דאם היה טעם חכמים כן פשיטא הוא דמצידה אסור לד"ה כיון דאין שם הטעם שלא יפול עפר ולמה לו לתנא לשנות ולא יקוב מצידה ע"כ פרש"י טעם חכמים משום דהי' נוטל כולו וא"כ ה"א דגם מצידה מותר לחכמים משום טעם זה קמ"ל התנא דלפעמים אין רוצה ליטול כולו מאיזו טעם שיש לו ומתכוין לפתח שם וכדי של"ת א"כ למה מותר למעל' שמא נמי מתכוין לזה פרש"י דהוא עושה כן משום נפילת עפר נמצא דלמעל' מותר משום תרתי טעמ' לטיבות' אבל מצידה אין שם אלא חדא לטיבות' דהיינו שהיה לו ליטול כלו בזה אמרינן דלפעמים יש לו טעם ע"ז שאינו רוצה ליקח כל המגופה אלא לעשות פתח קטן כנ"ל נכון דעת רש"י:
ה׳
ראש החבית בסייף. בטור כ' ראש המגופה. וכתב ב"י דבקצת נוסחאות יש כמו כאן והאריך קצת בזה ונ"ל פשוט דנוסחא דכאן היא אמת דכתבו התוס' בפ' ב"ט דף מ"ח דמוכח דרשב"ג שאמר מתיז ראשו היינו אפילו בגוף החבית והוכיחו כן מדאמר רב ששת אסור למברז בורטיא לתוך החבית וחבית משמע גוף החבית ותו דאי במגופה אמאי אסור הא שנינו דחכמים מתירין בנקב במגופה אלא ודאי דעל החבית קאי רב ששת וא"כ מאי פרכינן על רב ששת מההיא דרשב"ג דשובר אדם בסייף דהא מיירי במגופה אלא ע"כ דרשב"ג דמתיר הוא גם כן בגוף החבית והב"י כתב בשם רבינו ירוחם דהתוס' ס"ל כר"ח ומ"ה כתבו דבמגופה שרי בכל גווני לחכמים וא"כ רב ששת לא אסר אלא בגוף החבית אבל מאן דפסק כר"ה אפילו במגופה אסור לד"ה כיון שהוא מן הצד ע"כ ולעד"נ דלא כיונו התוספות לזה דודאי קי"ל בכ"מ שאסור בנקב אסור גם בשפוד הן בגוף החבית הן במגופה מצידה וזה עיקר ההוכחה שהוכיחו דאי תימא שיש חילוק בין חבית למגופה מנלן להקשות על רב ששת דהא יש לחלק דר"ש מיירי בגוף החבית ורשב"ג מתיר דוקא במגופה אלא ודאי שאין חילוק ביניהם דרשב"ג דמתיר להתיז בסייף מתיר אפי' בחבית עצמו ור"ש דאסר בשפוד היינו גם כן בכל גווני דאסור בנקב אסור גם כן בשפוד והיינו אפי' במגופה מצדה לר"ה ולר"ח דוקא בגוף החבית יש איסור והיינו אפי' בשפוד ומ"ש התו' ועוד דהא במגופה שרי במתני' בנקב אין להוכיח מזה דס"ל כר"ח דאי כר"ה הא יש למצוא איסור גם במגופה מצדה ודלמא על זה אמר ר"ש דאסור גם בשפוד זה אינו דא"כ היה לו למקשן לומר הניחא לר"ה אלא לר"ח מאי איכא למימר כדרך הגמרא בכמה מקומות אלא פשוט דבין לר"ה בין לר"ח אזלא קושי' זאת על ר"ש וא"כ גם ר"ש בן גמליאל מתיר אפי' בגוף החבית כנ"ל ברור דעת התוס' דלענין הלכה שפיר קי"ל כר"ה כמ"ש הרי"ף והרא"ש והטור ולא כרי"ו דס"ל דהתוס' אזלי דוקא לר"ח דא"כ לא היו יכולים להוכיח כלום דאימ' לך דלא אתי' שם כר"ח אלא כדפרישית ואין חילוק כלל בין חבית למגופה הן לאיסור הן להיתר וכמ"ש בסמוך בס"ד:
ו׳
וליקוב המגופה למעלה מותר. משמע דבגוף החבית אין היתר למעלה ואיני יודע למה כיון דאין דרך לעשות פתח למעלה בשביל נפילת עפר מה בין חבית למגופה ובטור כתב מותר להתיז כו' אבל לנוקבה בצידה אפי' ברומח כו' וכ' ב"י דמ"ש רבינו וה"מ בצדה כו' הוא במגופה דוקא כמ"ש עכ"ל ואני בעניי לא מצאתי ביאור דלפי הנר' מתכוין על מה שהעתיק אח"כ פרש"י דה"מ למעלה קאי אלמעלה בראש המגופה קאמר דשרו רבנן כו' ולעד"נ דלא כתב רש"י לדיוק' דלמעלה בחבית אסור דאין בזה טעם דהא גם בזה י"ל אי נתכוין לפתח היה נוטל כל המגופה ולא לעשות נקב למעלה בחבית אלא כוונת רש"י משום איסור' דמצידה אסור גם במגופה ובל' הטור יש לדקדק דקדוק ראוי ונכון ביתור לשונו בתחלה כתב אבל לנוקבה בצדה אסור וע"ז כפל ואמר וה"מ מצידה כו' ולא היה לו לומר אבל למעלה כו' ותו כפל שלישי דכתב אבל בצדה אסור דלפתח מכוין כדפרישית הוא שפת יתר ואין דרך רבינו בכך ונ"ל דה"פ דברי רבינו תחלה אמר דגוף החבית עצמו מותר להתיז בסייף ואמר ע"ז לנוקבה בצדה היינו גוף החבית וע"ז אמר דלמעלה מותר אפי' בנקב כיון שאין שם פתח וכדי שלא נטעה לומר דדוקא בגוף החבית אסור בצדו אבל בצדו של מגופה מותר ע"כ כפל הענין אבל מצידה אסור דהיינו בכ"מ אפי' במגופה וע"כ כתב כדפרישית כלומר הטעם שפרשתי בגוף החבית הוא ג"כ במגופה אסור בצדה נמצא האסור אפי' במגופה בצידה והמותר מותר אפי' בחבית כנ"ל:
ז׳
אסור להסיר הצירים. הוא דעת ר"פ שמפרש ההי' דר"פ כל הכלים דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין ואין מחזירין שמא יתקע פי' שמא ישים הצירים וא"כ הוה בנין גמור במה שמשים הצירים ע"כ בהסרתם יש סתירה גמורה וא"כ ההיא דנוטלין מיירי כשאין שם צירים דכל שיש איסור דאורייתא בבנין יש ג"כ איסור דאורייתא בסתירה אבל בלא צירים דאין איסור דאורייתא בחזרה רק גזירה שמא ישים צירים אין איסור בסתירתו:
ח׳
ויש מתירין. הוא דעת הר"י מקינון שכתב המרדכי בשם הר"פ וז"ל הר"י מקינון אומר דמותר להסיר הצירים שאחורי התיבה אם נאבד המפתח דהא סתירה גרועה היא כיון שא"צ לשבור שום דבר אבל ל"נ להר"פ כו' וכמ"ש טעמו בסמוך וא"כ משמע דלדעת הר"י מקינון שמתיר בהסרת צירים ה"נ מתיר בשימת צירים דחד טעמא הוא וגזירה דשמא יתקע לא קאי על שימת צירים אלא שיתקע בחוזק מאד כדפירש"י ר"פ כל הכלים ולא הבנתי מ"ש הש"ע אח"ז ושבירת פותחת של תיבות יש מתירים דכבר כתב זו בפותחת של עץ ומתכת דיש בה פלוגתא והיינו פלוגתא דר"י מקינון והר"ב בהסרת צירים דחד דינא הוא עם שבירת פותחת ואם תרצה לחלק בין הסרת צירים לשבירת פותחת קשה דתחלה פסק סתם לאיסור בפותחת ואח"כ כתב מחלוקת דיש מתירים ויש אוסרים בשלמא לטור שכתב תחלה דעת הרא"ש לאיסור וכתב ע"ז שסמ"ק הביא פלוגת' ע"ז אבל כאן כבר סתם לן לאיסור וכמדומה שיש כאן ט"ס האי ושבירת פותחת כו' ובלבוש העתיק כמו כאן ולא הרגיש בזה:
ט׳
אבל לא יפקיע. פי' מתיר קליעתו:
י׳
הואיל ואין היין יוצא כו'. כ"כ לשיטתו של הב"י שהקש' דמדאסרו דוקא בשעוה ודבר הממרח משמע שאר סתימות שרי ואח"כ כתב אפי' בד של שום אסור אא"כ דרך הערמה לצורך הערמה ותירץ דסיפ' מיירי ביש בו יין דמחזי כמתקן ואינו מיושב לי דודאי אפילו באין בו יין מיחזי כמתקן במה שהוא סותם הנקב ולא צריך הוכחה לזה ותו ק"ל במה שהתירו דוקא לצורב' מדרבנן ולא לשאר אדם מה חילוק יש בזה דודאי כל אדם שסותם ואומר שהוא עושה כדי להצניעו מה איסו' יש בדבר בשלמ' במ"ש עוד בגמ' לענין העברה לשמור פירותיו ואמר שהוא עושה כדי לניים שם יש חילוק דהא פירש"י וז"ל לא אתו למיעבד לכתחלה להדי' בלא הערמה לעבור שם בפני הכל ע"ש מבואר כונתו דהצורבא מרבנן שעושה כן הוא עושה בצניעות שלא בפני רבים והוא מגלה להם שעושה כן מפני שרוצה לישן שם משא"כ באדם אחר שעובר בפני הכל אבל בחבית יין שבביתו אין שייך זה ונ"ל שהעיקר כמ"ש ה' המגיד ע"ד הרמב"ם שיש חילוק בין סתימה שמכניס תוך הנקב ובין אם מניח על גבו מבחוץ ואלולי דברי הרמב"ם הייתי מפרש דברי הטור דאסר תחלה בשעוה או שמן דשם מיירי במדבק בחוץ ואין יין בחבית דדרך הוא לתקן אותו בזה שממרח מבחוץ ושופך אח"כ יין לתוכו. וזה איסור גמור מה"ת דהוה תולדה דממרח אבל ביש בו יין ויוצא דרך הנקב א"א לתקן אלא שיכניס איזה דבר לתוך הנקב ובזה יש איסור דרבנן מחמת גזירה שמא ימרח אח"כ מבחוץ בשעוה כמו שמצינו שגזרו בשמן משום שעוה והתירו בזה לצורב' מרבנן דלא חיישינן שמא יעבור וימרח בשעוה משא"כ באחר כנ"ל לדעת הטור דאין איסור בסתימה תוך הנקב באינו ממרח אלא משום גזירה דשעוה אבל הרמב"ם כתב דיש איסור מחמת בנין שהרי כתב כשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב כו' משמע דלא משום גזירה אסרו בסתימה שלא בתוך הנקב וע"כ יש לנו לומר דשני איסורים יש כאן לא ראי זה כראי זה דבשעוה שממרח בחוץ על גב הנקב יש איסור משום ממרח ולא משום בונה ובסתימה שבתוך הנקב יש איסור משום בונה ולא ממרח ע"כ עשה הרמב"ם והטור מזה ב' חלוקות דהיינו חלוקה ראשונה בסתימה ע"ג הנקב שאסור משום ממרח ולא זכר שם יש בו יין רק כלי ריקם הוא מתקן בכך ובזה לא מהני הערמה כי יש כאן חשש איסור מה"ת ובחלוקה שניה הוא סתימה תוך הנקב וזכר שם יש בו יין כי אז צריך לתקן ושם האיסור משום בונה ואז מהני הערמה לצורבא מרבנן כיון שאין כאן בנין גמור מה"ת ומו"ח ז"ל היפך הדברים לומר דדוקא משום הפסד יין התירו בהערמה ואין משמע כן באשר"י ורמזים דלא זכר כלל יין בהאי הערמה אלא עיקר ההיתר כמפורש בגמרא משום דהוי דרבנן וכאשר כתבנו כן הוא נכון בס"ד:
י״א
סכין שהוא תחוב. נתבאר כל הצורך בריש הסי' בס"ד ע"ש:
ארבעים. היינו אמה על אמה ברום ג' אמות עם הדפנות בלא עובי הלבזבזים והרגלים וכ"כ הרמב"ם:
ב׳
שלא. כתב הרמב"ם פכ"ג העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין בכלים חייב משום מכה בפטיש. העושה נקב בקרקע הבית שיצאו המים חייב משום בונה. רשד"ם ס"ה:
ג׳
פעם. עיין ט"ז שהאריך והעלה דלצורך גדול ואין שם ברזא יש לסמוך להתיר אפי' בלא הוציאו מע"ש ע"ש ועיין מ"א:
ד׳
ראש. אפי' בחבית שלימה אפי' להתיז גוף החבית עם המגופה ט"ז מ"א. (כתב רש"ל דוקא משום אורחים מותר וכן משמע בש"ס) בתוספתא פ"ט קורע אדם העור מעל פי חביות של יין ובלבד שלא יכוין לעשות זינוק פי' מרזב:
ה׳
ושבירת. עיין ט"ז:
ו׳
ע"י עכו"ם. ורש"ל פ"ד דביצה ס"ט כתב דוקא בהפסד מרובה או נחפז הרבה לצורך מצוה אבל בסכין או במחט שרי לפתוח. מ"א:
ז׳
של חותלות. אבל כלי גמור אסור. מ"א:
ח׳
מפקיע. פי' מתיר קליעתו:
ט׳
כלל. וחבית קטנים של מרקחת אסור להסיר החשוקים שהרי עשוים לדבק שברים זה בזה ויש להתיר ע"י עכו"ם ובקישור חבלים אפי' ע"י ישראל מותר. כנה"ג מ"א:
ת"ח. נ"ל אף דהאידנא דאין לנו ת"ח וכמ"ש בסוף סי' של"ט מ"מ דין זה שרי הואיל והרמב"ם ס"ל דהערמה זה מותר לכל אדם. ופשוט בשעוה דאם מרח חייב חטאת או בשמן דגזרינן אטו שעוה. אפי' לת"ח אסור להערים אפי' בהנחה בעלמא מ"א. כתב הרמב"ם הבונה ע"ג כלים פטור דמה שנתנו קרשים על גבי אדנים לא הוה בנין בכלים דאדנים כקרקע הם:
ס"א אין. שבת קכ"ג ערובין ל"ה י"ט כ' ב': וה"מ שאינו. דבנין מחדש הוי בונה כמ"ש ע"ז ב' וק"ב ב' וע' תוס' שם ושם ואפילו החזרת הכלי אם הוא מעשה אומן כמ"ש מ"ו א' וע"ש בתוס' ומ"ז א' ב' וכן סתירה כמ"ש בערובין ל"ד ב' ואמאי הוא כו' ומשני במגדל של לבנים ש"מ דקס"ד של עץ וכן שם ל"ה א' במנעול קטיר כו' אבל בפותחת לא וע' תוס' שם ושם: כגון. שבת קמ"ו א' והרשב"א והר"ן חולקים על זה וכתבו דדוקא לר"א מוקמינן הכי דלחכמים כיון דפטור אבל אסור במקלקל מותר לכתחלה וכן מוכח הסוגיא די"ט שם וכן הסוגיא דפ"ג דערובין לפי הס"ד ה"א במגדל של עץ דאהל הוא וכ"מ שם דקאמר מ"ס אהל הוא ומ"ס כו' אלמא דלמ"ד כלי ש"ד וכ"ד רש"י שם או הס"ד במגדל של אבן כמ"ש בירושלמי שם והביאו תוס' שם ושם וכן מש"ש הכא במנעול קטיר במיתנא נמי כה"ג דאהל הוא וע' בהג"ה שאינה כו' וע' מש"ל וכן עיקר: שאינה מחזקת. דתוס' בעירובין שם תי' בתי' ראשון דההיא דערובין במגדול גדול עסקינן וכן כ' שם רש"י ור"ן וכ"כ רשב"א וכ' דכן מוכיח סוגיא דשם וכ' בא"ז שאינה מחזקת כו' וכ"כ רש"י שם ל"ה א' ד"ה ומתני' וכמש"ש ל' ב' וע"ש רש"י ד"ה שמיה כו' וכמ"ש בפ' ט"ו דכלים ופ"ח דאהלות ובאהל כ"ע ל"פ כמ"ש בעירובין שם ורש"י אזיל לשיטתיה דס"ל דאין בנין וסתירה בכלים לעולם כמ"ש בשבת ע"ז ב' וע"ש ברש"י וההיא דר"פ הבונה רב ס"ל דיש בנין בכלים אבל לדידן דקי"ל כרבא קכג ב' קי"ל כשמואל דאמר משום מכה בפטיש דר' יוחנן שם ס"ל כוותיה וכן פי' רש"י שם מז א' וקכ"ב ב' משום מכה בפטיש וכן ההיא דחוליות מ"ו א' ודשידה עירובין ק"ב ב' הכל כפי' משום מכה בפטיש וכן מ' בשבת ע"ח ב' המנפח בכלי כו' ומה שהקשה בהגמ"ר דרב אהדדי דקאמר מסיקין בכלים י"ל דגרמא מותר כמ"ש בפט"ז. וההיא דערובין קס"ד דמיירי במגדל של אבן כמ"ש תוס' בשם ירושלמי והירושלמי מסייע לרש"י ומ"ש שם במנעול קטיר במיתנא פרש"י שם במגדל גדול ובאהל ודאי יש סתירה כמ"ש שם ובר מן דין צ"ל במיתנא משום ובעי סכינא למפסקיה כו' אבל בשל עץ אפי' לר' נחמיה מותר וההיא די"ט דמוקים במוסתקי אדרבא משם מוכח דאין בנין מדפריך לר"א משום גזירה ולא משום סתירה לס"ד דלא איירי במוסתקי ומ"ש ובלבד שלא יתכוין היינו משום מכה בפטיש כנ"ל ועתוס' שם ושבת ק"ב ב' וקמ"ז א': ודיבק. י"ט ל"ג ב' ואע"ג דאתמר אליביה דר"א גם לחכמים צ"ל כן דמה דחכמים מתירין קוטמו להריח משום דס"ל בלחצוץ שיניו פטור הלא"ה הוי אסרי ועיין תוס' שבת שם וערובין שם: יכול לשברה. קמ"ו א': לנקבה נקב כו'. רש"י: אבל אם. כנ"ל: ואפי' נקב כו' מחדש. ר"ל שלא היה בו נקב וקאי אלמעלה בדיבק שבריה כו' וכמ"ש תוס' שם דכולה שמעתין איירי במוסתקי וכו' בעירובין שם: ובלבד שיתכוין כו'. שהקשה במרדכי דהכא אסרינן להרחיב וספ"ד נ' ב' אמרינן דצה ושלפה כו' ואף ע"ג שמרחיב הנקב ותי' דהכא בכה"ג: ואם היה כו' ודוקא כו'. כ"כ תה"ד ועסי"ב וז"ל תה"ד סכין התחוב בכותל אסור להוציאו דקי"ל כרב בריש פ' הבונה דקודח משום בונה אפילו אינו נתמלא ואע"ג שאין מתכוין כאן ה"ל פסיק רישא ומ"ש במרדכי שם היה סכין תקוע בחבית כו' ומייתי ראיה מסכינא דביני אורבי דצה ושלפה כו' כיון דשם אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש קמ"ו א' מדאורייתא כל פתח כו' ובדרבנן מותר כל שאין מתכוין אף בפסיק רישא כמ"ש כחו בכרמלית ל"ג אמנם נראה דג"כ בחבית איירי בדצה ושלפה מדמייתי מסכינא דביני אורבי וההיא ע"כ מיירי בדלא הוי פסיק רישא דר"י פי' שם מ"ד א' דלהכי בעינן דצה ושלפה משום טלטול עפר וע"כ מודה דאי הוי פ"ר להרחיב הגומא הוי אסור דהוא דאורייתא כמ"ש בפ"ק דיו"ט ח' א' כדר' אבא כו' מ' דאם א"צ לעפרה חייב אבל קודח אין שייך ביני אורבי אפי' לא דצה ושלפה שאינן גוף א' רק הרחבת הגומא. וביאור דבריו כדפי' תוס' משום טלטול עפר ולא פי' משום הרחבת הגומא ש"מ דאיירי בכה"ג שאין מרחיבה ואף שבמסקנא אפי' לא דצה ושלפה ג"כ איירי בכה"ג ולא התירו רק טלטול עפר משום טלטול מן הצד לצורך דבר המותר כמ"ש בתוספ' לא כמו שהבין ב"י דהתיובתא שם לא קאי לדברי בעל תה"ד על סכינא דביני אורבא רק על סליקוסתא ולכך לא כ' בש"ע דצה ושלפה דקי"ל לא בעינן דצה ושלפה אף ביני אורבי ועב"י וד"מ ועמ"א. ונראה שחזר בו תה"ד ממ"ש בתחלה דפ"ר בדרבנן מותר שהרי בחבית ודאי אינו אלא דרבנן וההיא דכחו לאו ראיה היא דאף בר"ה ליכא איסורא ועמ"א ואדרבה מוכח בשבת ק"כ ב' ופ"ה דיו"ט ל"ו א' דאפי' בדרבנן פ"ר אסור וכמ"ש מ"א ואע"ג דאין זו קושיא די"ל כמ"ש הר"ן בשם ר"ח על מ"ש צ"ד ב' דמי קאמינא לר"ה דלר"ה אסור כיון שהוא מדאורייתא אף שאצ"ל מ"מ י"ל דאין לחלק וז"ש בהג"ה ודוקא שהוציאו דאף למסקנא שם נ' ב' מ"מ מיירי בכה"ג דלא הוי פ"ר כנ"ל אבל עיקרא דמילתא צ"ע דתוס' שם מ"ד א' מסיק משום הרחבת הגומא וכן מ' שם קי"ג א' וכמ"ש מ"א וכן ההיא דפוגלא קכ"ג קמ"א ממטה למעלה ע"כ מרחיב הגומא וגם מה שכתב בשא"צ לעפרה חייב אין נראה כמ"ש המ"א דכ"ש דהוי משאצ"ל ועמ"א וט"ז ועיקר כמ"ש מ"א בשם מ"מ בסי' שיח ס"ק לו וכ"ש כאן דאפי' לר"י אין כאן מלאכה שמקלקל כמ"ש ע"ב ב': דעושה נקב. רצונו בזה לתרץ קושית ב"י דמסיק בתה"ד דבדבר תלוש א"צ דצה ושלפה ומ"ש בחבית שאמר דבעינן ותי' בד"מ דכאן עושה פתח כו' ועסי"ב:
ב׳
ס"ב צריך סתימה כו' וחשיב. שם דמדמי לפרץ פצימיו וערש"י:
ג׳
ס"ג במקום דנקב חדש בכה"ג איירי: וי"א דלא. שם מ"ח ב' וערש"י ד"ה מגופה כו' שהרי לינטל כו' משא"כ כאן:
ד׳
ס"ד ברזא. הרי אף במקדח מותר כמ"ש בס"ג: מותר ליתן. קמ"ו ב' גובתא כו':
ה׳
ס"ה אע"פ. שם דרש כו': שהעלה. כרב יימר וע"ש תוס' ד"ה משום: ויש מתירין. כרב אשי דבתראה הוא והרמב"ם וש"ע פ' כרב יימר משום דרב אשי דלא כהלכתא הוה דקי"ל אוכלי בהמה מותר לקטום ואף בקשין אינו אלא שבות כמ"ש בפ"ד די"ט ל"ג ב' ורב אשי לא אמר אלא לפרושי דשמואל וע' בר"ן שם שדחק לתרץ הא דרב אשי והביאו מ"א ס"ק ו' ע"ש: במקום שיש. כגי' בגמ' דקטים ומנחי ר"ל הרבה עלים קטומים דאין לחוש:
ו׳
ס"ו אבל לנקבה כו'. שם כרב הונא דקי"ל כותיה נגד ר"ח: אפילו ברומח. שם ומפרש הטור דהאיבעיא קאי אצדה במקום שאסור נקב וכ"מ מפירש"י שם דקיל מנקב בעלמא וז"ש אפי' כו': שעושה. רש"י: ודאי. גמ' שם: דלאו כו'. שם:
ז׳
ס"ז ודוקא. מדאמרינן בערובין במנעול קטיר במיתנא ש"מ דפותתת אסור ועתוס' ורא"ש שם והתוס' הלכו לשיטתן דס"ל הכל בכלי כנ"ל אבל לפי הרשב"א והר"ן הנ"ל בס"א בתיבות מותר. וזה דעת המתירין דלמטה שכ' הסמ"ק וטוש"ע: ומטעם זה. עט"ז: ושבירת כו'. נמשך אחר לשון הטור שכ' ובסמ"ק כתב ושבירת כו':
ט׳
ס"ט מותר. דפסיקת החוט מותר בדבר תלוש כמ"ש בס"ז ועמ"א:
ס"יא או שמן. כ"פ הרי"ף כרב. ונראה שלא היה בגי' א"ל רב שמואל כו' ועיין רש"י ועיין ברא"ש פ' במה אשה בהא דכלילא והרמב"ם התיר אפי' דניסכא ע"ש: אבל. כן משמע שם: ואם היה היין כו'. כן דייק ב"י מהא דפ' תולין קל"ט ב' וממ"ש רש"י שם וכמש"ו ואפי' ליתן כו' אבל ב"ח השיג על זה ואמר דאדרבא בשעה שהיין יוצא יותר ראוי להתיר משום הפסד ועיין ברמב"ם שאוסר בכ"ד בסתם וע' במ"מ וכ"מ וב"י וצ"ע: ואם הוא. שם:
שולחן ערוך אורח חיים סימן שי״ד, מתוך חלק אורח חיים. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
