באיזה חפצים מותר לדבר בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן ש״ו

שמעיין נכסיו. ודוקא היכא דמנכר' מילתא כמ"ש סימן ש"ז ס"ט עמ"ש שם:

דאינו רשאי להביא. וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו אבל בהמה גדולה אם היה שם בורגנין היה מביאה מחוץ לתחום ולכן מותר להחשיך עליו:

וה"ה דאסור לטייל. נ"ל דזהו גם כן דוקא היכא דמנכרא מלתא:

עומדת חוץ לתחום. אפילו חוץ לתחום שלו ושלה דאין אדם מוזהר על תחום בהמתו וכמ"ש ססי' ש"ה אבל אסור להביאה בידו אם היא חוץ לתחום שלה דאין לה אלא ד"א [שבת דף נ"ג] ועסי' שצ"ז:

לך למקום פלוני. הע"ש תמה על דברי הרב"י ולא ידע כי הוא ממש ל' הגמר' וה"פ דכיון שאמר ואם לא מצאת וכו' מוכח דא"ל מתחלה ליקח במקום פלוני להכי בדבר הרשות אסור:

ויש אוסרין. פי' אפי' א"א בע"א אסור להזכיר סכום מקח ועסי' שכ"ג:

מקרי שכיר יום. וכ"כ בבד"ה בשם ש"ל וכתב עליו ואין נראה כן מדברי הפוסקים ואפשר דלא ראה דברי הר"ן שכתב הטעם שאם יסלקו באמצע השבוע א"צ לשלם לו בעד השבוע כולה אלא בעד הימים שעברו ולכן מקרי שכיר יום והוי שכר שבת ע"כ ומוכח כן מהגמר' וה"ה במשכיר חדר לחבירו, ונ"ל דה"ה המלוים בריבית צריכים להלות בענין שאם יפרע באמצע שבוע יפרע מכל השבוע כולה או לא יפרעו כלל ולא יחשוב לימים דהא אפי' גבי מורד דקנסוהו כל זמן שיהיה מורד יתן כך וכך ליום אפ"ה אסור ליתן משל שבת דה"ל שכר שבת וה"ה בכל קנס כיוצא בזה אבל אם פוחתין לו מהחוב כל יום כך וכך לא מקרי שכר שבת בכיוצ' בזה וכ"מ בגמר' פ"ה דכתובות:

ויש מי שמתיר. כיון דצרכי מצוה הוא ומ"מ אינו רואה סי' ברכה כמו בשכר מתורגמנים:

לשנה וכו'. פי' שיתפלל גם בימות החול ומשלם לו לחדש בבת אחת וה"ה לשבוע:

חשבונות. ומותר לחשוב מה שצריך לסעודת מצוה [כתובות דף ה']:

ולפסוק צדקה. ואף על גב דאין מקדישין כמ"ש סימן של"ט ס"ד היינו כלי ידוע דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב עצמו בדבורו לגבוה אלא דקשה לי הא כשמעריך עצמו נמי מחייב עצמו ואסור עכ"ל ר"ן, ועבב"י שתי' ולדידיה אסור להקדיש טס בשבת לב"ה אבל בכל בו כתב דוקא הקדש מזבח או לבדק הבית אסור דיוצא מרשותו לרשות גבוה אבל הנודר ס"ת או עטרה מותר לפי שעדיין אין מיחדין שום דבר שיוצא מרשותן עכ"ל. נ"ל כונתו דהקדישות דידן חולין נינהו כמ"ש בח"מ סימן צ"ה ויש לכל ישראל חלק בהן א"כ לא יצא מרשותו דיש להמקדיש גם כן חלק בו כנ"ל דלא כהרב ב"י:

ולפקח. כתב מגיד משנה פכ"ד לא הותר אמירה לעכו"ם ולא שבות אחר בשביל עסקי רבים לבד הפקוח וההתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר וזה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים וזה מוכרח בגמר' עכ"ל וכ"מ סי' של"ט ס"ד:

או אומנות. דהוא נמי מצוה דאם אין לו אומנות עוסק בגזל:

כמה יתן. אלא יאמר סתם עשה לי מי שבירך:

לפסוק צדקה. ומ"מ צ"ע אם החזן עשיר א"כ לא לצדקה תחשב וצ"ל כיון שנותנין לו זה כדי שיתפלל הוי צורך מצוה מ"ד כשפוסקין מעות לבנות בה"כ: כתב היש"ש פ"ה דביצה הכרזת המצות מי שיתן יותר הוא יזכה בה דמי טפי למקח וממכר והיה נראה לאסור אם לא שנאמר שאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה כ"א בחפץ הנקנה וכל זה אינו אלא לישב המנהג בדוחק אבל קניית מקומות בב"הכ וכן קניית האתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותן אסור [ובזמן מצותן אינו קונה האתרוג עצמו רק לצאת בו אפי' ביום ראשון שהרי צריך להחזירו אבל לקנות אתרוג או שופר בי"ט נ"ל דאסור עסי' תקפ"ו] והמחוור בעיני כמו שנהגו חסידי אסטריך דכל מה שהוציא בפיו ליתן נותן לצדקה אפי' קנה חבירו המצוה א"כ הוי כקציצות דמים לצורך מצוה ול"ד למקח וממכר כלל ושרי אפי' קניית מקומות ובתים מהצדקה וכל ירא שמים יזהר בזה עכ"ל ובש"ג בע"א דף שכ"ב מפקפק ג"כ על קנית המצות ובמס' ב"ק כתב דאדם יוכל למכור מצות שלו לאחר: מקח וממכר א' בפה וא' במסירה אסור גזירה שמא יכתוב [רמב"ם פכ"ג] כתב ב"י סימן תקכ"ז דהמרדכי סובר דאסור ליתן דבר במתנה לחבירו בי"ט ושבת אא"כ לצורך מצוה עכ"ל ופשוט לצורך שבת שרי כמ"ש סי' שכ"ג ותקי"ו וכ"מ בעירובין דף ע"א דמקנ' רשותא בשבת אסור אפי' בלא קנין סודר [ועבח"מ ססי' רנ"ד] וכ"מ בגיטין דף ע"ז דאפי' לקנות בחזקה אסור ע"ש ברא"ש וכ"כ הריטב"א בכתובות דף ד' אתפסוה מטלטלין לכתובתה פירוש מבע"י דאלו בשבת אסור דהוי כקונה קנין בשבת דאסור אפי' לדבר מצוה אא"כ השעה דחוקה וכו' ונכון הוא זה אבל א"צ לכך דהכא אינו משכון גמור אלא שתסמוך דעתו עליו וה"ל כההיא דשואל כדי יין ומניח טליתו עליו עכ"ל משמע דאפי' משכון אסור ליתן לדבר חול וכ"מ בילקוט פ' בהעלותך דף רי"ו אף על גב דחשיב נותן משכון ולוקח בהדי דברי' דפסח דחי שבת משמע דאסור לדבר חול עמ"ש בסמוך ועוד דהא הקדש דמי למתנה ואסור וכ"מ ברי"ף פ"ה דיו"ט וברמב"ם סוף ה' מכירה ועסי' ש"ז סי"א מ"ש וא"כ צ"ע מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת, ומה שקצת מחייבים ליתן כך וכך מעות אסור דדוק' לגבוה שרי כמש"ל בשם הר"ן דאם לא כן מה צ"ל דמותר לפסוק צדקה וצ"ע וי"ל דהכא לא מחייב כלום באמירתו משא"כ בהקדש:

כגון למדוד. וה"ה למדוד חור אם יש בו פותח טפח והטומאה נכנסת שם אף על גב דיכול לצאת מהבית מ"מ כיון שמודד שיעורי תורה לא הוי עובדא דחול וכתבו התוס' ספי"ז דדוק' מדידה דלא הוי איסור כ"כ אלא משום דהוי כעובד' דחול ולהכי שרי במקום מצוה אבל מילי אחרינא לא כתב טח"מ סי' ע"ג בשם הרא"ש ז"ל ראובן נשבע לפרוע לשמעון מנה בז' בניסן וכו' אם לא פרעו ואירע אותו יום בשבת צריך ליתן לו משכון שוה מנה ביום השבת לקיים שבועתו דשוה כסף ככסף וחפצי שמים הוא שיקיים שבועתו וכ' הרב"י דאפשר לומר שאף הרא"ש לא אמר שיוצא ידי שבועתו בנתינת המשכון אלא כששמו אותה ונתנה לו בתורת שומא לפיכך הוצרך לבקש היתר משום דחפצי שמים הוא וכו' דאילו אינו נותנה בתורת פרעון משנה שלימה הוא ואם אינו מאמינו מניח טליתו וכו' אבל במ' נ"י ח"א כתב דאפי' נשבע לפורעו במעות ולא במשכון יתן לו משכון של כסף דשוה כסף ככסף עכ"ל הב"י ועפ"ז פסק בש"ע שם להתיר השומא והסמ"ע מתיר אף המדידה וצ"ע דהא הרא"ש מבי' ראיה מדשרי לשדך תינוק וללמדו אומנות ק"ו שמותר לפרוע בשבת לקיים שבועתו עכ"ל כלל ח' סי"ד וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון דהתם אסור להזכיר כמ"ש ס"ו גם בס"ג אסור להזכיר סכום והטעם כתב המ"מ לפי שאין בקציצה מצוה אלא הצלת ממונו עכ"ל, וא"כ ה"נ יתן לו מטלטלין שיודע בודאי ששוים יותר מחובו ולא יצטרך שומא ומדידה וגם הרא"ש כתב אח"כ וז"ל שוב אמרו שנשבע לתת מעות ולא משכון וכו' משמע דבתחלה אמר שיתן לו בתורת משכון והא דהוצרך לומר דחפצי שמים הוא היינו משום דאין פורעין בשבת ואפי' ליתן משכון אסור אם לא לצורך שבת כמ"ש ס"ו וסימן ש"ז סי"א ע"ש לכן נ"ל פשוט דשומא ומדידה אסור ועבי"ד סי' רל"ט ס"ו ונ"ל דאם יש לו מעות יתננה לו ע"י עכו"ם כמ"ש סי' ש"ז ס"ה ואם אין לו מעות יאמר לעכו"ם לשום כדאיתא בסנהדרין דף י"ד או יעשה כמ"ש סי' ת"ק שיאמר זה הכלי שוה כמו זה ולמחרת ישימו אותו:

אסור לומר. ודוקא לומר לעשות אחר השבת מותר כמ"ש ס"ג אבל לעשות בשבת אפי' א"ל מע"ש לעשות בשבת אסור אפי' לצורך כלה או מת (ר"ן) ועסי' שכ"ה סט"ו:

ודאי שרי. אפי' להשכיר כדי שלא תטרף דעתו עליו כמ"ש בח"מ ססי' רנ"ד [הג"מ פ"ב והג"א פ"ט דב"ב]:

לקנות בית. ובמ"ץ ח"א סל"א כתב בשם הריב"ש והרא"ש דאסור לקנות אלא כשקנה מע"ש אז מותר לומר לעכו"ם לכתוב בשבת:

בא"י. וסוריא כא"י לדבר זה [רמב"ם פ"ו] בגמרא פ"ק דגיטין דקדק הרמב"ם וכתב לדבר זה דאלו מדינ' סוריא ח"ל היא כמ"ש הרמב"ם ריש ה' תרומות וז"ל ארם נהרים וארם צובא ואחלב וכיוצא בהן הן הנקראים סוריא ואינן כא"י וכו' והכל כסוריא מד"ס וכו' איזהו סורי' מא"י ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבב וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי הוא כסוריא אבל עכו ח"ל כאשקלון עכ"ל מ"מ צ"ע דהא ברייתא ס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש וא"כ אסור ליתן להם חניה בקרקע מלאו דלא תחנם לכן מותר לעבור איסור דרבנן אבל כיון דהרמב"ם פסק דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש למה נדחה דרבנן מפני דרבנן וביותר ק' דהא מסקי' בי"ד סימן קנ"א דאפי' לכתחלה מוכרין בתים לעכו"ם בסוריא וק"ו שלא לקנות מהם בשבת וצ"ע ואפשר דס"ל דעכ"פ איכ' קצת מצוה בקניית בתים וז"ל הג"א פ"ב דמ"ק בשם א"ז כיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינרים והעכו"ם חותם וכו' משמע דאסור ליתן לו מעות:

על אבידה. דהשבת אבידה ולו' למי שיודע ממנ' מצוה הוא ונהגו עכשיו להכריז אביד' עכו"ם בשבת מפני דרכי שלום ולא ידענא היכ' רמיז' אבל במקום שיש חשש סכנ' בדבר פשיטא דשרי:

חרמי צבור. וה"ה נידוהו בחלום [רדב"ז ח"א קי"ח]:

כעסקי רבים. משמע דאם הוא צורך יחיד אסור להתיר החרם אם אינו לצורך שבת ובבד"ה כתב בשם רי"ו ני"ז ח"ז הטעם דבחול לא יכול לקבץ הקהל בקל ולא יוכלו להתיר לו והוי כנדרי אשתו דשרי כמ"ש סי' שמ"א כתב הב"ח ססי' ש"ז מה שנהגו בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שהוא מוחר' ע"פ ב"ד משום חובותיו יש לישב המנהג משום פסידא דצריך להכריז בשבת שמתאספין כלם ויודעין לכופו בעירו לשלם ולולי זה היו נפסדין החובות וכל משא ומתן ועוד דנוגע לרבים והוי עסקי רבים וע"כ אין כח לשום מורה לבטל מנהג זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים עכ"ל:

לצורך שבת. דומה להיתר נדרים [מ"מ] ומשמע דה"ה דצבור שרי כמש"ל בשם רי"ו וצ"ע על רמ"א שכ' אבל וכו' דהא דין החרם והתרתו שוין בזה וכ"כ בספר דברי ריבות סי' ש"ח דחכם רשאי לנדות בשבת לכבודו ורשד"מ סי' ח' כתב דמותר לנדות למי שחילל שבת וכ"כ בס"ח סי' ת"ט ועיין בספר ש"י דף מ"ט:

להכריז בשבת. בקושטנטינא נוהגין להכריז מי שרוצה להשכיר בית או לקנות ובתשובת הגאונים אוסר זה [כ"ה]:

ואם לאו יאבד וכו'. דוקא בכה"ג אסור דהוי כדן את הדין אבל אם מכריז סתם כל מי שיש לו זכות יבא ויגיד אף על פי שאין תקנה בעיר שאם לא מגיד בטלה זכותו מ"מ אינו כדן את הדין ואי איכ' דוכתא דנהיגי כך לא מחינן בהו ומ"מ לכתחלה אין לנהוג כן דהוה דבורא דחול (ריב"ש):

להכריז יין. ובלבוש כ' ולא ראיתי נוהגין כן שבכל המקומות מכריזין אפילו בסכום מקח ואפשר דחשבי' ליה חפצי שמים לצורך קידוש עכ"ל ולפמ"ש ס"ג אין זה היתר וביש"ש פ"ה דביצה סי' ח' כתב דיכריז קודם ברכו ואם שכח עד אחר ברכו לא יזכיר סכום מקח עכ"ל ובמהרי"ל כתב דאפי' להודיע מי הוא המוכר אסור ונ"ל כיון דבמקומו היה שכיח יין טובא לא הוי צורך מצוה ושאר משקין פשיטא דאסור:

מצוה לשום וכו'. ואף על גב דא"א לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כמ"ש סי' רנ"ד ס"ו שאני התם דפשע במה שהדביק פת [תוס'] משא"כ כאן:

חוץ לג' פרסאות. אפילו למ"ד דהוי דאורייתא שרי דלגבי שלא תמר ותעביד כל ימיה חילול שבת הוי זה איסורא זוטא דמוטב לחלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה (ב"י) וא"כ אם רוצים לאנס' לעבירה אחרת אפי' לעבוד ע"א פעם א' אין מחללין עליה שבת במלאכה דאורייתא דמחלל שבת כעובד ע"א כדאיתא בעירובין דף ס"ט ובחולין דף ה' פירש"י דשבת חמיר מע"א וצ"ע מנ"ל וזהו מ"ש רמ"א לעין בסימן שכ"ח ס"י והב"ח כתב דהכא מיירי כשחוששין שיפחידהו שתמר והתם מיירי שרוצים לאנסה ואין זו עבירה כ"כ דאונס רחמנא פטרי' ולכן אין מחללין שבת בגינה דאפי' תקנתא דרבנן לא עקרי' מקמי אונס כדאיתא ריש כתובות עכ"ל ול"נ כמ"ש דאדרבא כשאונסין אותו אומרים לאדם חטא בשבילו כמש"ל בשם התוס' ול"ד להא דאמרינן בכתובות ע"ש והדבר ברור כמ"ש ועססי' שכ"ט בהג"ה דאיתא בהדיא דהכא איירי ג"כ באונס ומיהו אם הבת קטנה צ"ע אם יעשה הגדול חטא בשביל הקטן דהא אין מצוין להפרישו עסי' שמ"ג א"ד מידי דהוי אפ"נ שמחללין על הקטן דאומרים חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה ה"נ כן וצ"ע ובהגהות הרי"ף פי"ד דשבת חילק בין היכא שגם הוא זוכה במצוה לכן כתב רשב"א דאפי' יחיד לא יעשה איסור להציל הציבור אבל כל הפוסקים חולקין עליו וע' בתשובת ב"י סימן ב' מדיני כתובות וכמ"ש סי' ק"ך [כ"ה] ללכת חוץ לתחום בשבת לנקום נקמת אביו שרי (נימוקי הרמ"ה דיני בושת סימן כ"א) וצ"ע דהא לא עדיף מצורך מצוה דאסור לילך חוץ לתחום:

להביא בהמתו. לפי שיש בלא"ה היתר שאם יש שם בורגנין הולך ומביאה:

דהא מותר לפסוק צדקה. כתב ב"י שהר"ן הקשה דהא תנן אין מקדישין וכתב אח"כ בשם כל בו בשם גאון א' דדוקא הקדש מזבח או בדק הבית אסור שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדישות ס"ת או עטרה וכיוצ' בו מותר לפי שעדיין אין מיחדין שום דבר שיוצא מרשותן ואינו דומה למקח וממכר עכ"ל וא"כ אם ייחד כבר הס"ת ומביאה בשבת לבה"כ יש איסור דהא יש כאן יוצא מרשות לרשות כשמקדיש' לצדקה וצ"ע על שלא נהגו כן ונ"ל שזה המקדיש ס"ת הקדישה כבר בחול בינו לבין עצמו וא"כ כבר יצאה לרשות גבוה אלא שמפרסם זה בשבת ולפ"ז אם בא לו בלבו ביום השבת להקדיש' ולא קודם לכן לא יקדיש' בשבת וכן אסור להביא חפץ לבה"כ להקדישו אם לא חשב עלי' קודם לזה אלא יחזיקנו בבית ויקדישנו בע"פ כנלע"ד:

על אבידה. דהשבת אבידה מצוה לומ' מי שיודע שישיבנה וחפצי שמים מותרים:

וכן אסור להכריז יין בשבת. נראה מדמדמה אותו למקח וממכר אין איסור אלא במכריז שיש לו יין למכור בסך זה אבל אם אינו זוכר הסכום אלא סתם שיש לו יין למכור אין איסור כיון דעכ"פ צורך מצוה הוא לכבוד שבת. ודומה למ"ש רמ"א סי' ש"ו ס"ג. ובלבוש כתב וז"ל אבל ראיתי שבכל המקומות מכריזין יין אפי' בסכום מקח ואפשר לומר דחשבינן ליה חפצי שמים להודיע לקנות יין קידוש נ"ל עכ"ל. ומ"מ נ"ל דהנשאל על זה לא יורה להיתר בסכום מקח:

מי ששלחו לו כו'. לקמן סי' שכ"ח ס"י פסק דבשביל שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו ורמ"א כ' ועסי' שכ"ח ס"י ולכאורה סותרים אהדדי ופלוגת' הוא בב"י בין הרשב"א להתוספות וצ"ל דשאני הכא שרוצים להמירה ותשאר מומרת לעולם אחר כך בזה הכריע כהתוס' דיש להצילה בחילול שבת דזה עדיף מפיקוח נפש משא"כ לקמן שיעשה פעם אחת באונס כיון דאונס רחמנא פטרי' ואח"כ אין חשש לא יחלל שבת בשביל הצלה זו כנ"ל נכון:

שמעיין. ודוקא היכא דמנכרא מילתא כמ"ש סימן ש"ז ס"ט:

להביא. וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו אבל בהמה גדולה אם היו שם בורגנין היה מביאה מחוץ לתחום ולכן מותר להחשיך עליו:

לטייל. נראה לי דזהו גם כן דוקא היכא דמנכרא מלתא. מגן אברהם:

כל יום. והמלוים בריבית צריכים להלוות בענין שאם יפרע באמצע השבוע יפרע מכל השבוע כולה או לא יפרע כלל אותו שבוע ולא יחשוב לימים. מ"א ע"ש:

לשנה. פי' שיתפלל גם בימות החול ומשלם לו לחדש בבת אחת וה"ה לשבוע. וב"ח כתב שנוהגים להקל וכן העידו בשם מהרי"ל שהשכיר לשבת לבד עיין שכנה"ג שהתיר למילדת לקחת שכר שבת ועיין ע"ת:

צדקה. ואסור ליתן דבר במתנה לחבירו בי"ט ובשבת אא"כ לצורך מצוה. מרדכי. וכתב מ"א ופשוט דלצורך שבת שרי. וצ"ע מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת. ומה שקצת מחייבים ליתן כך וכך מעות אסור דדוקא לגבוה שרי. ואסור ליתן משכון אם לא לצורך שבת ע"ש:

עסקי. ולא התיר אמירה לעכו"ם ושבות אחר בשביל עסקי רבים לבד הפקוח והתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר וזה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים. מ"מ ועיין סי' של"ט ס"ד. ומותר לחשוב מה שצריך לסעודת מצוה ש"ס כתובות דף ה':

צדקה. כתב הט"ז אם בא לו בלבו ביום שבת להקדיש ס"ת ולא קודם לכן לא יקדישה בשבת וכן אסור להביא חפץ לבה"כ להקדישו אם לא חשב עליה קודם לכן אלא יחזיקנה בבית ויקדישנו בינו לבין עצמו וא"כ כבר יצאת לרשות גבוה אלא שמפרסם זה בשבת ע"ש. והיד אהרן כתב ול"נ דאפי' הקדישו בלבו בחול אסור להקדישו בשבת דדברים שבלב אינן דברים ולא יצא לרשות גבוה ע"ש. ומ"א כתב דהקדישות דידן חולין נינהו ויש לכל ישראל חלק בהן א"כ לא יצא מרשותו דיש להמקדיש חלק ג"כ בו לפ"ז מותר להקדיש ס"ת ביום שבת דאין בזה איסור יוצא מרשות לרשות ע"ש. כתב רש"ל פ"ה דביצה הכרזת מצוה מי שיתן יותר הוא יזכה בה דמי טפי למקח וממכר והמחוור בעיני כמו שנהגו חסידי אוסטריי"ך דכל מה שהוציא מפיו ליתן נותן לצדקה אפי' קנה חבירו המצוה א"כ הוי רק כקציצת דמים לצורך מצוה וכל י"ש יזהר בזה. וכן אסור לקנות מקומות בה"כ ואתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותן וכן לקנות שופר או אתרוג בי"ט אסור ועי' סי' תקפ"ו סעיף כ"א ועיין ח"מ סי' ע"ב אם נשבע לפרוע בז' בניסן ואירע בשבת מה יעשה ומ"א כתב נ"ל דאם יש לו מעות יתננה לו ע"י עכו"ם. ואם אין לו מעות יאמר לעכו"ם לשום דהיינו שיאמר זה הכלי שוה כמו זה ולמחרת ישומו אותו ע"ש:

למדוד. וה"ה למדוד חור אם יש בו פותח טפח אם הטומאה בא לשם ועיין מ"א:

אסור. אפי' אמר לו מע"ש לעשות בשבת אסור ודוקא לומר לעשות אחר השבת מותר כמ"ש בסעיף ג':

שרי. אפי' להשכיר עיין ח"מ סוף סי' רנ"ד:

מותר. ובמ"צ בשם הרא"ש והריב"ש אוסר לקנות אלא כשקנה מע"ש מותר לומר לעכו"ם לכתוב בשבת. וסוריא כא"י לדבר זה רמב"ם ועיין מ"א. כתב הג"א פ"ב דמ"ק כיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינרים והעכו"ם חותם וכו'. וכתב המ"א משמע דאסור ליתן מעות:

להכריז. ונהגו להכריז אבדת עכו"ם בשבת מפני דרכי שלום ודוקא אם יש חשש סכנה בדבר אז שרי. מ"א:

חרמי. וה"ה נידוהו בחלום מתירין לו בשבת. מהרדב"ז ח"א סי' קי"ח ועיין שכנה"ג:

כנופיא. ומה שנוהגין בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שמוחרם משום חובותיו הוי כעסקי רבים ואין כח לשום מורה לבטל זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים. ב"ח:

אין מחרימין. וחכם רשאי לנדות בשבת לכבודו דברי ריבות סי' ש"ה. ומותר לנדות למי שחילל שבת רשד"ם סי' מ' (ובס' אליהו רבה אוסר כי אם לצורך שבת ע"ש). וכ"כ בס"ח סי' ת"ט:

קרקע. ה"ה להשכיר בית או לקנות. כנה"ג:

להכריז. ובלבוש כתב דנוהגין להכריז אפי' בסכום מקח ואפשר דחשבינן ליה חפצי שמים לצורך קידוש ולפי מ"ש בס"ג אין זה היתר מ"א. וברש"ל פ"ה דביצה סי' ת' כתב דיכריז קודם ברכו ואם שכח עד אחר ברכו לא יזכיר סכום מקח ע"ש. ושאר משקין פשיטא דאסור. מ"א:

מצוה. דתשאר מומרת לעולם ח"ו משא"כ בסי' שכ"ח ס"י בהג"ה שיעשה פעם א' באונס עבירה עט"ז ומ"א וע"ל סי' ש"ה ס"ק ה' מש"ש בשם נחלת שבעה. ובכנה"ג בשם הרמ"א מתיר לילך חוץ לתחום לנקום נקמת אביו וצ"ע דהא לא עדיף מצורך מצוה דאסור לילך חוץ לתחום מ"א. ובתשובת בית יעקב סי' קט"ו מתיר לברוח בשבת חוץ לתחום אם שר העיר רוצה לחבשו בבית הסוהר אם יש לחוש שמא ימות בתפיסה אפי' על עסקי ממון ואין חילוק בזה בין יחיד לרבים ע"ש:

ס"א ממצא. שבת ק"נ א' וקי"ג א' וע' רש"י שם ד"ה ממצא: שמעיין כו'. או. עירובין ל"ח ול"ט: וה"ה. נלמד מהנ"ל:

ס"ג ויכול לומר. שם בברייתא מחשיכין לפקח כו' ור"ל שאומר לחבירו לפקח וכמש"ו ואומרים לו כו': למחר. ע"ש בתוס' ד"ה לעולם: ואם א"א. ק"נ א': ויש אוסרין. דאין מותר אא"כ יש ענין שמותר בדבר הרשות כמו לך כו' שאם היה בורגנין כו' אבל בלא"ה אסור שהרי נכרי שהביא חלילין אסור. הר"ן ועמ"א:

ס"ד ולא יאמר. תוספתא סוף שבת בסיום הברייתא השוכר כו' ולא יאמר כו' אלא תן לי שכר עשרה ימים וה"ה לשכר שבוע: ואם שכרו. כן מ' שם במורד שאמרו דמחזי כשכר שבת אע"ג שנותן לה בהבלעה כיון שנתוסף יום יום:

ס"ה אסור. כמו בס' שקדם: ויש מי. כמ"ש בס"ו וכ"מ בפסחים נ' ב' דמחזי כשכר שבת: ואם שכרו. עמ"א וכמ"ש בס"ד:

ס"ו ודוקא. כנ"ל בס"ג:

ס"ז מותר. קנ"ז א' ב': כגון. רמב"ם בפי' שם: וללחוש כו'. כמש"ל סי' שכ"ח סמ"ה ובירושל' פי"ד דשבת הלכה ג' לוחשין לעין ולמעים ולנחשים ולעקרבים ומעבירין ע"ג העין בשבת: ומ"מ כו'. מכילתא פ' יתרו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים אלא שבוא כאילו כל מלאכתך עשויה:

ס"ט אסור. דאפי' נכרי שהביא חלילין אסור: אבל חולה כו'. כמ"ש בפ' מי שמת קונין מש"מ בשבת כו ועתוס' שם:

סי"א דאינו אסור. והוי שבות דשבות כמ"ש גבי מילה דלא התירו אלא שבות דשבות וכמ"ש בסי' ש"ז ס"ה: ומשום. גמ' שם:

סי"ב מותר. להכריז. דחפצי שמים ודבר מצוה הוא: הואיל והוא. עמ"א: ובבד"ה כ' בשם רי"ו כו'. וכמ"ש קנ"ז א' מפירין נדרים אפי' שלא כצורך שבת ע"ש: אבל. שם כמו נשאלין לנדרים כו':

סי"ג להכריז כו'. ואם לאו. דוקא בכה"ג אסור דהוי כמו החלטה אבל בלא"ה מותר כמו בסיקריקין שאמרו בירושל' שהיו מכריזין בי"ב חודש ד' שבתות וכן במורדת בפ' אע"פ בגמ' וכ' הריב"ש לכך היו שולחין לה קודם ההכרזה מבחול ולא אמרו כן בתוך הכרזה הוי יודעת כו' משום דבכה"ג אסור:

סי"ד מי ששלחו וכו'. עתוס' דשבת ד' א' ד"ה וכי כו' והא דתנן כו' שאני כו' ועי"ל כו' וכב' התירוצים של התוס' ואינו מותר אלא בלא פשע ומצוה רבה ולכן דוקא אמר שהוציאו ודוקא בכה"ג משא"כ בסי' שכ"ח ס"י אע"ג דעבירה גדולה מ"מ אין מחללין שבת עליה דאין מצוה גדולה משמירת שבת משא"כ כה"ג להביאה לכלל ישראל. והנה הרשב"א בתשובה אוסר וכ' דלא שרינן אלא היכא שנעשה האיסור על ידו כמו בפ"ג דעירובין והן תחילת דברי תוס' דשבת הנ"ל אבל תוס' מסקו שם דבמצוה רבה מותר כנ"ל ובתי' הב' כתבו דהיכא דלא פשע מותר. והרשב"א אזיל לשיטתו שכת' בחידושיו שם תי' ראשון של התוס' דמצוה רבה שאני וכ' ול"נ כו' חצי בן חורין לית ביה משום תעבודו משום צד חירות שבו וההיא דשפחה חציה בת חורין דעבדו בה איסורא שם כיון דרבים נכשלים מצוה דרבים ודאי שאני כמ"ש בהדיא בפ' השולח ובפ"ג שאכלו והנה המחבר פ' כדברי התוס' כמש"ל וע' סי' שכ"ח ס"י בהג"ה דאוסר שם וזה ניחא כמש"ל ועב"ח וט"ז ומ"א שהאריכו בזה: כייפינן. כמו שם:

שבת ק"ן

עירובין ל"ח ול"ט

שבת שם במשנה

שם ברייתא קנ"א

שם בתוס' לגירסת הספרים שהביאו התוספו' שם

שם בברייתא ליישב גירסת התוספתא דאין מחשיכין

שם במשנה

שם בברייתא

שם וכרבי יוסי וכרבי יהודה דלא פליגי

לפירוש ר"ת בפרק כ"ד מהלכות שבת

לפירוש הר"ן

בב"מ נ"ח

הרי"ף והרא"ש פ' כ"ג דשבת ורמב"ם פרק כ"ו וש"פ

מרדכי ס"פ אע"פ בשם רבי ברוך והטור בסי' תקפ"ה

שם במרדכי בשם ר' שמואל מטעם מצוה והב"י מהא דפסחים נ"ד אין בו סי' ברכה הא איסורא ליכא

שבת ק"ג וכתובות ה'

טור בשם הר"מ מרוטנבורג ושאר פוסקים

טור בשם אבי העזרי ומהר"מ מרוטנבורג

שם בשם מהר"מ

שם בגמרא

טור ורבי יונה באגרת התשובה ע"פ המכילתא

מרדכי פ"ג דשבת וש"פ

רבי ירוחם בחלק י"ב בשם המפרשים

בב"ק פ' וגיטין ח'

רשב"א בתשובה

תשובת הריב"ש והסכים הר"ן

ב"י מדברי התוספ' בשבת ד' ועירובין ל"ב גיטין מ"א ובשאר מקומות לתירוצא בתרא דמצוה רבה שאני (תשלום דינים השייכים לענין זה בסי' שאחר זה)