במה בהמה יוצאה בשבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן ש״ה

לנוי. היינו במידי דלאו אורחיה (רש"י ור"ן) ועמ"ש סי"א והב"ח פסק כהתוספות שאוסרין:

וסוס יוצא ברסן וכו'. כצ"ל וכ"ה בטור אלא חמור אסור לצאת ברסן שהוא פרומבי' כמ"ש ס"ג (ב"ח) אבל מ"ש להתיר גמל בפרומביא אינו מוכרח:

אסור ליתן עליו. דמחזי כמטעינו משוי:

ולהסיר מרדעת כו'. דהוי טירחא שלא לצורך:

ופוקק. אבל אם אינו פוקק אסור מפני שמוליד קול (רש"י) וצ"ע דהא פסקינן בסימן של"ח דוקא קול של שיר אסור וכמ"ש סי' ש"א ססכ"ג, ונ"ל כשיקשקש וישמע קול מיחזי כמאן דאזיל לחינגא, והתו' דף נ"ח ריש ע"ב כתבו דגבי בהמ' בעי ליה לקלא שישמע היכן היא ומביא' עכ"ל ואפשר דמשתמע ג"כ כקול של שיר כמ"ש סימן ש"א ססכ"ג:

לא תצא בו. דמחזי שמוליכ' בשוק למכור [גמ'] וצ"ע על סמ"ג שכ' הטעם משום משוי והסמ"ג אף בכלבים וחתולים ועופות אוסר (ש"ג) ואפשר דהסמ"ג מיירי שאין קשור באפסר ובזה מודו התו' דהוי משוי ואף על גב דכל נוי אסור שאני הכא דבטל לגבי אפסר (תוס') ומ"מ כ' די"א דוקא נוי שאינו רגיל בחול עס"א, נ"ל דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסורה לצאת בו בר"ה דהוי משוי מ"מ בחצר שרי וכ"מ ד' נ"ג בתוס' בד"ה מהו ליתן וכו' ועסי' ש"ג סי"ח ונ"ל דאפילו בכרמלית שרי כדאמרי' ר"פ מי שהחשיך כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה וכ"מ שם דף נ"ב בד"ה מאי לאו ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסות' משמע דאסור דחיישי' דלמא נפיל ואתי לאתויי וכמ"ש התוס' דף נ"ד ד"ה משום דמחזי וכו' ובדבר דמחזי כמאן דאזיל לחינג' אפי' במבוי המעורבת אסור מ"ד אי"ט כמ"ש סי' תקכ"ב:

אין רוכבין. שמא יחתוך זמורה ובירושלמי קאמר מפני שביתת בהמתו אבל באמת ליכא שביתת בהמתו בהא כמ"ש סכ"ב:

על צדה. פי' בצדי אותו דבר (ר"ן) דע"ג אסור כמ"ש בהג"ה עסי' רס"ו ס"ט והע"ש לא ע"ש:

מכניס ראשו. מיירי אפי' כשהמשוי הוא מוקצה אף על גב דמקצת טלטול אסור כמ"ש סי' שי"א ס"ז מ"מ משום צער ב"ח שרי (ר"ן) עססי' של"ג ועסי' שי"א ס"ח דטלטול בגופו שרי והר"ן לשיטתיה אזיל דס"ל דאין חילוק בין טלטול בגופו וכמ"ש הרב"י שם בשמו לכן כתב משום צער ב"ח:

שמשתמש בבהמה. אף ע"ג דה"ל צידי צדדין שאני התם דאין משתמש בבהמה כלום אבל הכא משתמש בבהמה שהבהמה מוליכתו וא"כ אפי' אי לא הוי לן למיחש שמא יחתוך זמורה אסור לשמש בב"ח דאסרו חכמים אפילו במקום דליכ' למיחש שיחתוך זמורה כדאיתא פכ"ד דשבת דאפי' לשפשף תינוק בצדה אסור ועוד דשמא יחתוך זמורה להנהיגה אבל בתוס' כתבו דכולה חדא גזירה דאסרו להשתמש בב"ח גזירה שמא יחתוך זמורה וכ"כ רש"י בשבת דף קכ"ד ומשמע בתוס' ורא"ש דאין איסור במה שהעכו"ם מוליכו חוץ לתחום דאיהו לאו מידי עביד, וכ"כ מהרי"ק שורש מ"ו אבל ר"ל חביב סי' כ"ח כתב שהרא"ש כ"כ לחלוק על הרשב"ם אף בתוך התחום אבל באמת חוץ לתחום אסור משום תחומין וראיה מספינה דאסור וכמ"ש סי' רמ"ח ועסי' ת"ה ס"ז עמ"ש סי' רס"ו ס"ב ובס' ט"א כתוב שהדף היוצא מהעגלה הוי צידי צדדין ונ"ל דא"כ נימא ג"כ דהעץ הארוך הוי צדדין והעגלה הוי צידי צדדין אלא ע"כ התוס' והרא"ש וסמ"ג ס"ל דהכל כלי אחד הוא ומקרי צדדין עבהגמ"ר פ"ק דעירובין:

צער ב"ח. דהוא דאוריי' ודחי ביטול כלי מהיכנו דהוא דרבנן, וא"ת מ"ש מסל לפני האפרוחים דשרי בסימן ש"ח סל"ט י"ל דהתם יכול להפריחן משא"כ כאן דדלמא לא תעלה (רשב"א) והרמב"ם ס"ל דהכא כיון דאינן ראוים להשתמש בהן בעוד המים עליהם מקרי ביטול כלי מהיכנו אף לכשתעלה הבהמה (מ"מ פכ"ה) ונ"ל דוקא בכרים וכסתות אבל בגדי מלבוש ראוים להשתמש וכ"מ סימן ש"א סמ"ו וסי' ש"ב ס"ט כתב הרמב"ם אסור להעלותה בידים ומשמע דאע"ג דאיכא צער ב"ח אסור דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה דיש דברים שהעמידו אפי' במקום כרת עסי' תצ"ח ס"י ופשוט דמותר לומר לעכו"ם להעלותה כמ"ש ס"ך:

מותר לומר. וה"ה דמותר לומר לעכו"ם להמרות האווזות פעם א' ביום משום צער ב"ח דאין יכולים לאכול (תשובת רמ"א סי' ע"ט) ומשמע שם דאי ליכא עכו"ם שרי ע"י ישראל משום צער ב"ח וטוב לעשות ע"י קטן, כתב הרמב"ם החולב לתוך כלי חייב לתוך אוכל פטור והחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל כיון דבהמה אינה ראויה לאכילה הוי מוקצה ועסי' תק"ה ועסי' ש"ך:

שצריך לקנותו. דוקא בעכו"ם מן השוק אבל בשפחות שנשכרות לכל השנה לכל מלאכה א"צ לומר לו טול החלב לעצמך ולקנותו ממנו דכל מה שעושה עכו"ם בבית ישראל אדעת' דנפשיה קעביד לקבל שכרו דאדעתא דהכי נשכר מתחלה עכ"ל ב"ח סי' ש"ך וצ"ע דאדרב' כששכרו לשנה גרע טפי כמ"ש סי' רמ"ד סס"ה וע"ק דבביתו של ישראל אפי' קצץ אסור כמ"ש סי' רנ"ב ס"ב ומ"מ העולם נוהגין כסברא ראשונה דמשום צער ב"ח שרי אמירה לעכו"ם ומ"מ טוב לחלוב לתוך האוכל כדי שיהיה שבות דשבות כמש"ל:

גבינות. צ"ע דבהג"מ פ"ו כתב וז"ל כל הני דאמרינן אם בשביל עכו"ם מותר היינו כשהעכו"ם עושה מלאכה בשלו אבל בשל ישראל אפי' בבית עכו"ם אסור כ"ש בבית ישראל ואפי' הכל בשביל עכו"ם וחייב לגרשו מביתו עכ"ל ועמ"ש סי' רע"ו וצ"ע ואם עושה בחנם פשיטא דצריך למחות כמ"ש סי' רנ"ב ס"ב:

א"צ למנעו. דלא גזרו בבהמה שבות דרבנן דחי נושא א"ע:

עליה בגדיו. ואם הבהמה מעצמה יצאה לחוץ ומשאה עליה שלא ע"י אדם אין הבעל צריך למונע' ע"ש ברלב"ח ותימא דשלהי פרק במה בהמה יוצאה משמע היא מעצמ' אסו' ע"ש בתוס':

ממתין שכירות. אבל להשכיר לעכו"ם אפי' מתנה שתנוח אסור משום דהעכו"ם עכ"פ מוסיף לו שכירות ואפילו להשאיל לו אסור דיעשה לו טובה כנגדו דלא כע"ש סימן רמ"ו דלא הבין כך:

תחומין דרבנן. ואף על גב שאסור להביאה בידו מ"מ מה שעכו"ם מוליכה ה"ל כאלו ישראל קורא לה דשרי כמ"ש סי' ש"ו ס"ב [אגודה סי' פ'] כתוב בלבוש צ"ע במה שנוהגין למסור שוורים לעכו"ם להוליכן ולפעמים מוליכין אותן חוץ לי"ב מיל ואפשר דס"ל כרש"י והרמב"ם דגם י"ב מיל הוי דרבנן עכ"ל ועסי' ת"ד: ובד"מ כתוב בשם הגמ"ר דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא שרי כיון דליכא בו כרת וסקילה לא עבר על שביתת בהמתו וכ"מ בר"מ אלשקר סימן מ"א ומ"ב דכתב דבשבת עצמו אסור למסור לעכו"ם ובמקום שנהגו איסור למסור ביום ו' אם נהגו כן מצד החומרא אין להתיר להן ואם מכח טעות מתירים להם ועבי"ד סי' רי"ד:

אז הוי נטירות' יתירת' ביותר. פי' לאפוקי שאם הוא דבר שיש בו שמירה בינונית אפילו אם היתה נשמרה בדבר מועט מזה מותר דאין יכול לכוין השמירה ולצמצמה שלא להוסיף מעט:

וחמרא לובא וכו'. במשנ' קרי להך פגא דפרזלא פרומבי' ואמרי' בגמר' דוקא חמרא לובא יוצא בפרומבי' אבל חמור אחר לא דה"ל אצלו נטירות' יתירת' וכ"כ בש"ע בסמוך ס"ג דאסור סתם חמור בפרומביא וא"כ תמוה מ"ש כאן אח"ז דחמור יוצא ברסן דהיינו בריצ"ו וזו היא פרומבי' שקרא' ג"כ פרינ"א ובזה י"ל דפרינ"א לאו היינו בריצ"ו אלא דבב"י כ' וז"ל וכ"נ דפרומביא היינו פריצ"ו הנקרא רסן עכ"ל א"כ פרומבי' היינו רסן וחמור סתם אינו יוצא בפרומבי' ולמה אמר שהחמור יוצא ברסן ואיך שיהי' עכ"פ צ"ל דרסן לאו היינו פרומבי' ונ"ל דרסן היא שם הכולל כמו בל"א צוי"ם יש בכלל זה כמה מיני צוי"ם ה"נ ברסן ומ"ש ב"י דפריצ"א היינו הנקרא רסן ר"ל שגם הוא נקרא רסן ועכ"פ אינו פגא דפרזלא שזכר לעיל. וגמל נ"ל פשוט שאסו' בפרומביא דאם לא כן מדאמרי' בבריית' לובדקי' גמל יוצאים באפסר הל"ל גם כן ובפרומביא אלא ודאי דנטירותא יתירה הרבה היא גבי גמל כמשמעות המשנה דאף ע"ג דכתב המרדכי להתיר בסוס אפילו בפרומבי' דלא הוה נטירתא יתירה הרבה מ"מ גבי גמל מוכח דא"א לומר כך:

לפי שאין משתמר בו. דנשמט הוא מפיו ול"ד לאפסר שקשר בראשו ואינו נשמט:

לצאת חמור בפרומביא. נתבאר בסעיף א' דדוקא חמרא לובא מותר בו:

חמור יוצא במרדעת. דמצער בצינה כדאמרינן בגמרא חמור אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה:

אבל על הסוס כו'. בטור כתב דמותר ליתן אוכף ע"ג הסוס בלא קשירה דלא כסמ"ג וכבר תמה ב"י על הטור בזה דהא בפי' אמרו בגמרא באוכף אפילו להסירו אסור וכ"ש להניחו ואין הטעם משום קשירה אלא משום דדמי לרוצה להטעינו משוי ולא התירו בגמרא להניח מרדעת אלא על החמור משום דקרירא ליה אבל בשאר בהמות אסור. ומו"ח ז"ל חלק על הב"י ואמר לדעת הטור דבסוס מותר ליתן עליו מרדעת ואוכף כדי לחממו דהסוס צריך ג"כ חימום וחימום אוכף סגי ליה ואה"נ דגם מרדעת מותר להניח על סוס ואלו דברים בדויים ואין סוגיית ההלכ' כן כלל דאם היה בשאר בהמות שייך צינה למה אסרו לצאת בהם במרדעת אף בזמן שהוא קשור מ"ש מחמור ותו דאם האוכף מחמם כ"ש שהיה להתיר בחמור אף ע"פ שאינו מחמם הרב' כיון שמחמם מעט ותו דא"כ למה לא כתב הטור אפי' מרדעת מותר להניח על הסוס והנלע"ד דודאי יפה כוון רבינו בעל ב"י להלכה אמיתית רק כדי לישב דעת רבי' הטו' נ"ל בדרך זה דהו' אינו מפ' טעם הבעי' דמהו ליתן מרדע' ע"ג חמור משום טירחא כמ"ש התו' בשם ר"י אלא הולך לשיטת אביו דמבי' הירושלמי דאסרו משום משתמש בב"ח כשהוא קושר ומקרב עצמו אצל הבהמ' והיה קשה להטור מה מקשה בגמרא מאוכף שע"ג החמור לא יטלטלנו בידו אלא מוליכו בחצר ונופל מאליו השת' ליטול אמר' לא להניחו מבעי' דלמא התם מיירי מקשור דסתם אוכף על הסוס הבא מן הדרך הוא קשור וא"כ איך דייק דכ"ש להניח אוכף בלא קשירה דאסור דהא אנן קיימינן בלא קשירה ובזה אנו מתירין להניח המרדעת אלא ע"כ פי' הסוגיא היא כן דהא דמבעי' לן תחלה מה להניח המרדעת ע"ג החמור הוא מטעם שימוש ב"ח שע"י שרוצה לכסות כל החמור במרדעת יש לחוש שמא יסמוך על גוף הבהמה וכמ"ש הרא"ש לענין רסן שיש ליזהר בזה וע"ז השיב לו מותר דלא גזרו בזה והיינו בלא קשיר' וע"ז שאלו מה בין זה לאוכף פי' ע"י קשירה כדרך סתם כל אוכף דאסור ע"י קשירה מטעם שמא יבא להשתמש בב"ח וא"כ כ"ש שלא יניח עליו ע"י קשירה וא"כ ה"ה בהנחת מרדעת בלא קשירה כיון שמקפיד לכסות כל הגוף יש חשש זה כמו באוכף על ידי קשירה וע"ז תי' בגמ' דשאני מרדעת דיש צער צינעה ע"כ לא גזרו בזה משא"כ באוכף ע"י קשירה ופי' זה נכון מאד לשיטת הרא"ש ע"פ הירושלמי שיש חשש שימוש בב"ח וא"כ עולה מזה דבלא קשירה מותר להניח אוכף על החמור וה"ה על הסוס דאין כאן חשש שימוש ב"ח אבל להניח מרדעת שהוא בלא קשירה ודומה לאוכף בקשירה אסור בשאר בהמות חוץ מן החמור משום צער צינה שלו זה נ"ל נכון מאד לדעת הטור והוא כפתור ופרח לפע"ד. ומ"ש אבל על הסוס אסור נ"ל דבשעה שהקור גדול ואנו רואים שמזיק לסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס דמותר להניח מרדעת עליו דמידי הוא טעמא גבי חמור משום צינעה ובזה הוה ג"כ צער מרובה ובלבד שיהיה נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי כנלע"ד:

לא יטלנו בידו. אע"פ שיש לו קצת צער מחמום המשוי של האוכף עליו מ"מ מאליו יצטנן כשיניח כן אמרינן בגמ':

אין תולין לחמור כו'. נראה דלהטור דלעיל גם כאן הוי טעמא משום חשש שיבוא לסמוך על הבהמה וישתמש בב"ח דכל מה שאינו מוכרח לבהמה חששו כן. ובטור מביא כאן דין חבל הקשור באבוס דמותר לקשרו בבהמה ותמה ב"י למה כתבו כאן דאינו ענין להוצאה ולדידי ניחא דהטעם להטור בכל הסוגיא משום חשש שימוש בב"ח ע"כ שייך זה שפיר כאן דלא חששו בזה לחשש זה כדאיתא בהדיא בירושלמי הביאו הרא"ש כאן לאבוס קשרו לפרה ולא נמצא משתמש בצידי הבהמה בשבת ע"ש:

ופוקק זוג כו'. משום שעינבל שבתוכ' מוליד קול אבל בר"ה אסור דמחזי כאזיל לחנגא פי' שמוציאו למכור:

אפי' במזיד ירד. ז"ל הרמב"ם וכ"כ לאפוקי ממ"ש שם ברישא עלה באילן בשבת במזיד אסור לירד עד מ"ש קמ"ל דבבהמ' ירד משום צער ב"ח:

מביא כרים וכסתות. אבל אסור להעלות' בידים כ"כ הרמב"ם ספכ"ה:

שצריך לקנותו. כת' מו"ח ז"ל בסימן ש"כ דנ"ל דבשפחות מושכרים לשנה א"צ לזה דלהכי נשכרות מתחלה אבל באומר לעכו"ם אחרת לחלוב הבהמה צריך לזה:

והגמל. עיין ט"ז ומ"א:

שאינו. דנשמט מפיו ולא דמי לאפסר שקשור בראשו ואינו נשמט. ט"ז:

הסוס. ובשעה שהקור גדול ואנו רואים שמזיק להסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס מותר להציע מרדעת עליו ובלבד שיהא נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי. ט"ז:

ופוקק. דגבי בהמה בעי ליה לקלא שישמע היכן היא והוה קול של שיר מש"ה אסור אם אינו פקוק. וכתב המג"א כל הנך דאמרינן דאסור לצאת בו ברה"ר אבל בכרמלית שרי ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסותו אסור דלמא נפל ואתי לאתוי ובדבר דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא אפילו במבוי המעורב אסור ע"ש:

קרון. ואם בורחין בשבת מפני סכנת נפשות טוב לישב בקרון אם גבוה עשרה מלילך ברגליו כי ישיבה בקרון אין בו רק איסורא דדבנן אבל אם מהלך ברגליו יש חשש איסור דאורייתא למאן דס"ל איסור תחומין דאורייתא וכ"ש אם נושא כסף וזהב אצלו דעדיף יותר לישב בקרון מלילך ברגליו ונראה דאם הקרון אינו גבוה עשרה טפחים איכא משום איסור תחומין ע"ת וכ"כ הרלנ"ח ע"ש. ועיין מ"א סי' רס"ו ס"ב שהאריך בענין זה ובענין אם מותר לרכוב על הסוס ע"ש ומהרדב"ז סי' פ"א כתב שיותר טוב לילך ברגליו מלרכוב על הסוס דאיכא ביה תרי איסורא איסור בהמה ואיסור תחומין ע"ש. עי' בתשובת נחלת שבעה סי' פ"ג דמתיר לרכוב על הסוס ולרדוף אחר בנו שברח ויצא מן הכלל כדי לדבר על לבו ולהחזירו ע"ש:

צער. ומותר לומר לעכו"ם להעלותה ואסור להעלותה בידים אפי' אם תמות:

לחלוב. וה"ה דמותר לומר לעכו"ם להמרות האווזים פעם א' ביום משום צער ב"ח דאין יכולין לאכול תשובת רמ"א סי' ע"ט ומשמע שם דאי ליכא עכו"ם שרי ע"י ישראל. וטוב לעשות ע"י קטן מ"א. כתב הרמב"ם החולב לתוך כלי חייב לתוך אוכל פטור וחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל דהוי מוקצה עיין סי' תק"ה:

כחולב. כתב הלבוש דוקא באומר לו בשבת לחלוב אבל אם עושה מעצמו א"צ. וכתב הב"ח והשפחות שנשכרות לכל השנה לכל מלאכה א"צ לומר לה טלי החלב לעצמך ולקנותו ממנה דכל מה שעושה אדעתא דנפשה קא עביד לקבל שכירות דהכי נשכר מתחלה ע"ש. וכתב מ"א וטוב לחלוב לתוך המאכל כדי שיהא שבות דשבות ע"ש. ועי' מהרמ"ע מפאנו סי' קי"ב:

מעצמן. המ"א הניח דבר זה בצ"ע ע"ש ועי' סי' רע"ו ס"א:

בגדיו. אבל באוכף ליכא קפידא. כתב הרלנ"ח אם הבהמה יצאה מעצמה לחוץ ומשא עליה שלא ע"י אדם אין הבע"ה צריך למונעה. ומ"א כתב דבש"ס משמע היא מעצמה אסור ע"ש:

למסור. ומשמע אפי' בשבת עצמו מותר. ובתשובת ר"מ אלשקר סי' מ"א אוסר בשבת עצמו והתיר ביום ו' ובקצת מקומות שנהגו מצד החומרא ופרישות שלא למסור לרועה גם בע"ש מנהגא הוא ואסור להתיר להם אבל אם בטעות נהגו כן מודיע להם שהיו טועים בדבר והיתר גמור הוא עיין ע"ת וכנה"ג:

חוץ לתחום. כתוב בלבוש צ"ע במה שנוהגין למסור שוורים לעכו"ם להוליכן ולפעמים מוליכין אותן חוץ לי"ב מיל ואפשר דס"ל דגם י"ב מיל הוי דרבנן עיין מ"א:

ס"א אבל אם. שם נאקה באפסר לא כו': או הוי נטירותא. שם נ"ב א' כרב וכמ"ש בסי"ז: ביותר. הלא"ה אע"ג שמשתמר בפחות מותר מדאמרי' בגמ' יוצא לובדקין באפסר אלמא משתמר בו ובמתני' ולובדקין בפרומביא אע"ג שהוא נטירותא יתירתא מאפסר מדאסור לחמור כמ"ש בס"ג אע"ג דיוצא באפסר תוס' שם ד"ה או כו': וכן כ"ד כו'. שם: הלכך כו'. מתני' וגמ' ורש"י שם: ופרד. צ"ל וכן פרד וחמור: וסוס יוצא כו'. וכן הוא בגמ' ותוס' ד"ה אמר כו' וכ"ה בטור וכ"כ ב"ח וע' מ"א: פרי"נו. הוא ברינא הנ"ל שהוא פרומביא. ב"י. אע"ג דדי לו באפסר מ"מ כיון דאורחיה בהכי מותר. תוס' הנ"ל וכמו לובדקין הנ"ל: אבל לא. תוס' שם דהשני משוי הוא: ומותר לכרוך. תיס' שם מהא דעגלי דר' הונא כו' ומולאות כו' שם: ומותר לטלטל. תוס' שם דמוכן הוא לבהמה וכמ"ש שם נ"ג א' וע"ש תוס' ד"ה מהו: ובלבד. רא"ש בשם ירושל' בפי' קשורה מע"ש:

ס"ב אם קשר כו'. ע"ש בעי ר"י תחב לה בזקנה כו':

ס"ג לצאת. שם נ"ב א' חמור שעסקיו כו' הכי אמר אבוך כו' ואנן קי"ל דלא כשמואל דהלכה כרב באסורי כמ"ש בנדה כ"ד ב' ועוד דאביי ורבא ורבינא אליביה תוס' ורי"ף ורא"ש שם:

ס"ה כגון. רש"י שם: ויכולין. מתני' שם:

ס"ו אלים כו'. והשמיטו הרי"ף והרא"ש וטוש"ע כבולות ורמב"ם כתבו: ודוקא. כגי' הרי"ף שם נ"ד א' ורב אמר הלכה כת"ק ואת"ק דברייתא קאי וערא"ש שם: כדי כו' לשמור כו'. כפי' רש"י שם במתני' נ"ב ב':

ס"ז ושאר כו'. ערש"י במתני' ד"ה חמור וכ"מ מל' דמתני' חמור יוצא דוקא חמור וכמש"ש בגמ':

ס"ח אבל על הסוס. סמ"ג וכמש"ש לחממה אית לה צערא כו' דאמרי אינשי כו' ומפ' דאמרי אינשי קאי ארישא על לחממה אית לה צערא משא"כ בסוס אבל שיטת רש"י דאין אסור אלא ליטול המרדעת מן החמור אבל מן הסוס בין ליטול בין ליתן מותר דמפרש חמרא כו' לפיכך אסור ליטלו: ולהסיר. שם כאן לצננה כו' לצננה ל"ל צערא ומפ' דה"ה בכל הבהמות אין צער בחימום דלא כפרש"י מחמת דאמרי אינשי אלא שאין צער לבהמה בזה אבל בסה"ת ומרדכי נסתפקו בזה ולרש"י פשיטא ליה דמשמע מדבריו דמותר כנ"ל שכ' בד"ה כאן לחממה כו' אבל נטילת אוכף כו' שהרי הוא יצטנן מאליו דאמרי אינשי כו' משמע אבל סוס מותר דלפ"ד הסמ"ג מ"ש בגמ' דאמרי כו' קאי ארישא כנ"ל אבל בנטילת האיכף א"צ שום טעם. ואפי' לסוס אסור. אבל לרש"י הוא להיפך דבלחממה א"צ שום טעם ולפ"ז הסוס קל דהכל מותר בסוס ופשטא דשמעתין משמע כדברי רש"י דאסיפא קאי: ואוכף אסור. שם אוכף שעל כו' השתא ליטול כו' וערש"י ד"ה מ"ש מאוכף ואפי' למסקנא כאן לחממה אוכף אינו מחמם כמש"ש ולא באוכף אע"פ. ואע"ג דבמרדעת מותר משום חימום כמ"ש רש"י במתני' וערש"י שם ד"ה אף באוכף כו':

ס"ט מתיר החבל. מתני' קנ"ג א' וע"ש רש"י ד"ה ושאין כו':

ס"י אין כו'. כר"י וברייתא דאוכף סכין ומפרכסין כוותיה תוס' ד"ה דשמעי' כו': אבל אין כו'. שם בברייתא:

סי"א לא יצא כו'. ברייתא הנ"ל ורש"י שם: שלא יסרטו. כפי' השני של רש"י שם ותוס' ד"ה כאן. ור"י פי' וצ"ע למה חילקו טוש"ע כאן נמי בין ליבש בין לחלב כמ"ש שם בגמ' אמימר כו' ולא כו' והתניא כו' ואב"א הא והא ר"י כו': ופוקק כו'. אע"ג דאוקים שם ס"ד ס"ה כתנאי ואנן קי"ל כרב שם ההיא סוגיא דלא כנחום איש גליא בכתובות ס' א' וע"ש תוס' ד"ה ממעכן ואנן קי"ל כנחום איש גליא שם וע"ש תוס' ד"ה גונח. ע"כ נראה כו' ע"ש:

סי"ג והוא כמין כו'. רש"י בגמ' ד"ה בשלייתה: אלא כו' או כו'. גמ' שם:

סט"ו אבל אם כו'. שם במתני' אבל מכניס כו' וערש"י שם: ויש מי. טור שמפרש הא דאמרי' ל"ש אלא כו' קאי גם אאבל דכה"ג מותר בכלאים מדמציין גמ' אאבל וס' ראשונה ס"ל דלא קאי אלא אבלבד וכמ"ש רש"י שם ד"ה לענין כו':

סי"ז אין כו'. מתני' וגמ' ורש"י: ולא בזוג כו' ולא בזמם. ב"י בשם הפוסקים ונלמד מהנ"ל: ולא תצא פרה. תוס' נ"ב א' ד"ה אמר וגמ' שם מיתבי קשרה כו': אבל. תוס' שם ועבה"ג: הבהמה. גמ':

סי"ח ולא נתלין. עירובין ק"א ואין כו' א' אילן וא' כו': ואם עלה. ר"ל אע"ג דבאילן חילק בין שוגג למזיד כאן אין חילוק והוא מירושל' פ"ה די"ט: ומטעם זה. שם חמורו של ר"ג כו' קסבר צער ב"ח *אבל אנן דקי"ל שהוא דאורייתא כמ"ש קכ"ח ב' וב"נ ל"ב ל"ג מותר: כיצד עושה. שם תניא רשבי"א היתה כו' ועלה קאי חמורו כו' ועס"י רס"ו ס"ט: שמשתמש בבהמה. דיושב בקרון כרכוב דמי כמ"ש בפ"ט דכלאים: גם כו'. בתוס' רפ"ד לא כ' דטד טעמא הוא כמ"ש בפ"ה די"ט וצ"ל דה"ק דאף להאומרים דאין כאן שמא יחתוך זמורה אסור משום שמשתמש דלא פליג ועוד דזה שמא יחתוך גם כן שייך כאן:

ס"כ מותר לומר כו'. כן למדו מס' שקדם: שהחלב מצערה. כמ"ש באשה קל"ה א' וע"ש תוס' ד"ה מפני: והחלב. י"ט ג' א' כר' יצחק ואפי' ר' יוסף מודה כאן: וי"א שצריך. זה הס' פליג אסברא ראשונה ולא ס"ל אמירה לחלוב כלל ואפי' עושין מעצמן אינו מותר אלא בכה"ג דאדעתא דנפשיה עביד וכמ"ש בסי' רנ"ב ס"ב בקצץ מע"ש אבל אמירה אסור בכ"ע לס' זו:

סכ"א גבינות. עבה"ג וכמ"ש קנ"א א' דמכבה מעצמו מותר דאדעתא דנפשיה עביד וז"ש כיון שאינו כו' והוא ס' ג' וצ"ע דבשפחה אסור אפי' בכה"ג כמ"ש בסי' ש"ד ס"א ובסי' רמ"ז ס"ו דאפי' קצץ אסור בשכיר וע' מ"א:

סכ"ב מי שיש. צ"ד א' וערש"י ד"ה מתיר כו': אבל כו'. כמ"ש בס"א:

סכ"ג מותר. כמ"ש בפ"ה די"ט המוסר כו' ומ' דאפי' רועה נכרי: כיון שלא. כמ"ש בסי' ש"ד ס"א בעבד וע' תוס' קכ"ג א' ד"ה מעמיד כו' והטעם כיון שאין המלאכה נעשית בשבילו רק בשבילה: ואם רואהו. כמ"ש בסי' רנ"ב ס"ב: וכ"ש דאין. קנ"א א' נ"ג ב' וע"ש רש"י ד"ה שהיה ומיהו כו': דהא. כנ"ל סכ"ב וכמ"ש קנ"ג ב' כל שחבירו פטור כו':

שבת נ"א במשנה דרש"י שם

שם נ"ב וכרב

שם במשנה בגמרא נ"א

שם נ"ב

שם וכרב הונא

תוספות שם והרא"ש

הרא"ש שם

רמב"ם בפ"ה מה"ש

סמ"ג והתרומה וב"י לדעת כל הפוסקים

ה"ה בפ"כ כאוקימתא דרבינא נ"ב

שם נ"א במשנה וכפירוש רש"י שם

שם וכ"ג

כרבי יהודה במשנה וכרב שם נ"ד הרי"ף והרמב"ם

שם במשנה ובגמ' נ"ג

שם בברייתא וכתנא קמא

שם לכולהו אמוראי

הרא"ש בשם הירושלמי

בית יוסף ממשמעות הגמ' נ"ד וכדברי הסמ"ג שהביא הטור

שם נ"ג

הגהות בפ"ב בשם סמ"ק

שם בגמ' וכשמואל תוספות הרי"ף וש"פ

שם בגמ'

שם בברייתא

כפירוש השני שברש"י

גירס' הגמ' ורוב הפוסקים קשישין

שם כ"ח

שם

כ"ד במשנה וכפירוש רש"י

שם בגמ'

שם במשנה

שם בגמרא

שם במשנה

כן נראה מדברי הר"ן ורבי ירוחם בחלק ט"ז והרמב"ם בפ"ב

כן נראה מדברי הטור

שם כשמואל

שם בברייתא

טור מדין כריכת חבל האפסר בסימן א' ושם ציינתיו

שם במשנה

שם בגמ' כרב

מהא דעגל בי רב הונא נ"ב

ביצה ל"ו במשנה

מהא דערובין ק' לענין אילן

שבת קנ"ה

רמב"ם בפרק כ"א מה"ש

שבת קצ"ד

שם קנ"ח

שזהו מדרבנן: וצער בעלי חיים דאורייתא

רא"ש והמרדכי שם וש"פ

טור וכל בו בשם הגהות הר"פ

שם בשם רבי יונה ור' מאיר מרוטנבורג והגהות מיימוני דקידושין בשם התוספות

הגהות מיימוני בשם הד"מ והוא הדין בחלב

טור ומרדכי בפ"ק דשבת

שבלי הלקט בשם רב האי גאון

דין רכיבה למי שחשכה לו חוץ לתחום בסימן רס"ו תשלו' דיני הבהמה סי' של"ב דיני מאכל הבהמה סימן שכ"ד)