הנהגת בית הכסא - שולחן ערוך אורח חיים סימן ג׳

ולא ילכו. ואם מפחד יכול אחד להניח ידו על ראשו דרך חלון (גמרא):

לא ידבר. איתא בסנה' התקינו שיהיו נשים מספרות בבית הכסא משום יחוד ועיין בא"ע סימן כ"ב ס"ו ובמקום שהן בעיר אין לחוש:

למשמש. אם אינו יכול לפנות ילך ד"א וישב ויעמוד וישב עד שיפנה או יסיח דעתו מדברים אחרים (גמרא שבת):

טפחים. דמתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים וצריך טפחיים משום קילוח של מי רגלים הבא למרחוק בספרי פ' כי תצא איתא שלא יפנה בעמידה:

מגולה. אבל בחצר בכל ענין שרי (ב"י) ומ"מ נ"ל דעיר המוקפת חומ' לא מקרי מחיצו' לענין זה בב"י ולבוש כתב דמחיצה א' לצד מערב סגי ע"כ ומדנקט בש"ע מחיצות משמע דב' מחיצות בעי דהא י"א גם למזרח אסור שהוא רוח שכנגד מערב עב"י ובגמרא דב"ב פ"ק אמרינן דמזרח נקרא אויר יה ומ"מ לפי מ"ש בהג"ה דלהטיל מים שרי א"כ לא חיישינן בפירועו לפניו וא"כ שרי במחיצה שלאחריו:

לדרום. דוקא פניו לדרום ואחוריו לצפון אבל איפכא לא (היכל הקדש) ע"ש הטעם:

בין מזרח למערב. פירש"י יכוין שיהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום וכ"כ ס"ס ר"מ ובמ"ע סימן ג' פסק כמ"ש הזוהר פ' במדבר שיהא ראשה ומרגלותיה זה למזרח וזה למערב ותהא מטה בין צפון לדרום וכתב שיהא הראש למערב והטעם ע"פ סוד ע"כ: וכתב הלבוש אף על גב דישן במקום מחיצות אסור דגנאי גדול הוא ע"כ וצ"ע דאטו מי איכא גנאי טפי בשינה מב"ה ול"נ דבשינה ליכא הכירא במחיצות דדרכו בכך משא"כ בב"ה דדרך לפנות בשדה ואי איכא מחיצות איכא היכרא ועי"ל דבחדר ששוכב שם ג"כ מקום השראת שכינה ולאפוקי בב"ה שאפילו מלאכים אין נכנסין שם כמ"ש ס"א:

ביד ימין. מפני שבימין מראה טעמי התורה ועוד ט"א בגמרא ולכולהו טעמא איטר יד מקנח בשמאל דידיה שהוא ימין דעלמא אך רבא אמר מפני שהתור' נתנה בימין שנאמר מימינו אש דת למו א"כ לפ"ז אפילו איטר אין לקנח בימין דעלמא וצ"ע אי הלכה כמותו דהוא בתרא או שמא כיון דכולהו תנאי דלא כוותיה לית הלכתא כוותיה וכנ"ל, ומ"ש הט"ז דאיטר מקנח בשמאל דעלמא כמ"ש הב"י סימן מ"ג ליתא דלא הוזכר שם איטר ועוד נ"ל דאם כותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין דיש לקנח בימין דאיכא תרי טעמי שכותב בשמאל וקושר בה תפילין, וכתב בשל"ה שלא יקנח באצבע אמצעי שכורך עליה רצועה של תפילין כמ"ש סי' כ"ז ס"ח:

בעשבים. ואפי' האידנ' דלא חיישי' לכשפי' אסור מפני שמחתכים הבשר ועסי' שי"ב ס"ד:

תחתוניות. ואם קנח הוא עצמו בו או שיבש או שקנח מצד אחר לית לן בה (הג"א) עסי' שי"ב ס"א:

וכן נהגו. וטעמא ע"ז לא ידענא וכיון דדשו בה רבים שומר פתאים ה', (ד"מ) ול"נ דטעמא משום שעושין בו כישוף ששיניו נושרות. והאידנא לא חיישינן שיבא הדבר לידי המכשפים:

בלילה. פי' שלא יגלה עצמו יותר מביום אבל א"צ להתרחק ואם אין שם אדם מפנה ברחוב אבל לא בפני עכו"ם (ע"א דף מ"ז) וכל זה לפנות אבל להשתין מותר אפילו ביום בפני רבים אם צריך לכך משום דאיכא סכנה ואיתתא לא תקום להדי' בפני תינוק אבל לצדדין לית לן בה (בכורות מ"ד):

ניצוצות. ואף על גב דמצו' לשפשף הניצוצו' דכשעומד ואין אוחז באמה איכא רוב ניצוצות ולא סגי בשפשף (תוס'):

נשוי. נ"ל דאם אין אשתו עמו או שהיא נדה אסור וכ' התוס' והא דקאמר דקרי ליה רבינו הקדוש שלא הניח ידיו למט' מאבנטו היינו רבות' שהי' נשוי והיה מחמיר על עצמו עכ"ל משמע דס"ל דלמטה מאבנטו לאו דוק' אלא ר"ל שלא היה מניח ידיו על אמתו דאי ס"ל למטה מאבנטו ממש היינו רבותא דרבי אלא ע"כ כמ"ש (ומדברי הט"ז שם בי"ד סי' קפ"ב משמע שלא ראה דברי התוס' אלו) וכ"מ שם ע"ב דקאמר יד לאמה תקצץ על שהניח ידו למטה מטיבורו א"ל ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנה והלא כריסו נבקעת וכתבו התוס' אם לא יסיר הקוץ תבקע מילתו ע"כ. משמע דס"ל דכריסו ר"ל מילתו וכ"מ בגמ' דפתח באמה וסיים בכריסו אבל בא"ע סי' כ"ג פסק כהרמב"ם ע"ש: אמרי' בגמ' היכא דבעית מותר לאחוז כיון דבעית לא אתי להרהורי והפוסקים השמיטוהו דלא בקיאי בהי ביעתותי לא אתי' להרהורי דהכל לפי מה שהוא אדם (ב"י) וצ"ע דבי"ד סי' קפ"ד ס"ה /ס"ח/ פסק דחרדה מסלקת הדמים ולא אמרי' דלא בקיאי בהי ביעתותי ודוחק לחלק בין פחדא לביעתותא וצ"ל דווסתות דרבנן מקילין משא"כ הכא דעון חמור הוא וע' שבת דף מ"א:

להשתין. אי' בנדה דף י"ג ומ"ג במטלית עבה מותר לאחוז באמ' שאינו מחמם והביאו הרי"ף פי"ד דשבת ועבי"ד סי' קפ"ב ס"ג דלא כל"ח פ"ב דנדה שכתב דדוקא לתרומה אתמר דלפי זה לא הוה ליה להרי"ף להביאו:

ועכשיו וכו'. כי אין אנו מחזיקין ליראת שמים שמלאכין מלוין אותנו:

מלאחריו טפח. משום צניעות ומלפניו משום קילוח מ"ר ובטור כתוב בע"א והסכי' ב"י לגי' זאת:

מגול'. שאין בו מחיצות בטור כתב בלשון זה מיהו דוקא כשנפנה במקום מגולה אבל במקום שיש מחיצות כגון ב"ה שבבית א"צ לדקדק עכ"ל וכת' ב"י בשם אבוהב דמ"ש הטור כגון ב"ה שבבית ר"ל שאין המחיצות רחוקות זו מזו כמו חצר גדול עכ"ל והב"י כ' ע"ז ולא נהירא אלא בכ"מ שיש שם מחיצות אפי' הם רחוקות הרבה שרי והא דאמ' כגון ב"ה שבבית טעמא קא יהיב דכל שיש בו מחיצות דמה לבית דהכי משמע מדכתב תחיל' דווקא כשנפנה במקום מגולה דהיינו מקום שאין בו מחיצות כלל והכי איתא בירושלמי שאמר ובלבד מקום שאין בו כותל וכתב עליו הרא"ש הלכך ב"ה שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד ולא חילק בין קרובות לרחוקות ובהדיא כתב הרשב"א ובלבד מקום שאין שם כותל כלו' בבקעה משמע דלא מפיק מכלל יש שם כותל אלא בקעה בלבד ורבינו עצמו כתב ברמזים ולא יפנה לצד מזרח או מערב וה"מ בשדה שאין בו מחיצות כלל אבל בב"ה שבבית אין להקפיד עכ"ל דמשמע מדבריו דב"ה בשדה לא היו לו מחיצות כלל וכ"כ הוא ז"ל בסי' פ"ג עכ"ל וקשה לי דהא בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ו) הוכיחו התוספות דמדאמר לשון כניסה לב"ה משמע דהיה שם מחיצות ועוד מדאמר לשון ב"ה משמע דהיה כמו בית וכו' הביאוה הב"י לקמן סימן שי"ב וה"נ אמר בגמרא פרק הרואה בדינים אלו תניא אר"ע פעם א' נכנסתי אחר ר' לב"ה ולמדתי כו' משמע דביש שם מחיצות מיירי ואפ"ה אמר שאין נפנין מזרח ומערב וכו' ותו קשה לי דלפי דברי ב"י יהיה מותר בכל העיר כיון שיש לו מחיצות חומה או גדר סביב דזה ודאי אינו דהא הצריכו שיהי' שם כותל דהיינו במקום שנפנה וא"כ מה לי חצר גדול ומה לי כל העיר ע"כ נראה עיקר כפי' האבוהב דדוקא צריך שיפנה סמוך למחיצ' ובזה מבואר נמי לשון הירושלמי שאמר ובלבד שאין שם כותל משמע במקום מושבו ממש דהוא נפנה לשם גם לשון הרשב"א שהביא ב"י שכתב פי' בבקעה נראה לי שאדרב' משם ראי' לדברינו דלדברי ב"י קשה מאי קמ"ל הרשב"א וכי לא ידענא לפרש מ"ש הירושלמי מקום שאין שם כותל ואין לומר שבא ללמדנו דלא נפרש כפשוטן של דברים שצריך שיפנה סמוך לכותל ואפי' בחצר יש איסור כל שאינו סמוך לכותל אלא דוקא בבקעה שאין שם כותל כלל אסור א"כ אף עתה נאמר דהאמת הוא כן כפשוטן של דברים דאף בחצר אסור ברחוק מן הכותל שזהו דבר שהסברא נותנת כיון שהוא נפנה במקום מגולה ולא כתב הרשב"א לפרש אלא דוקא בבקעה שאין שם גדר כלל אסור שם בכל מקום משא"כ בחצר שיש שם מחיצות יש היתר אצל המחיצות וע"כ אמר הירושלמי מקום שאין בו שייכות כותל כגון בקעה בזה לא מצינו בו היתר כלל משא"כ ביש כותל כגון חצר מותר אצל הכותל וכן נמי מבואר לשון הרא"ש שהביא ב"י שכתב הלכך ב"ה שלנו שיש להם מחיצות אין להקפיד דקשה למה הוצרך לכתוב שלנו ודי לו לכתוב ב"ה שיש לו מחיצות אלא ברור דנתכוין לאפוקי ב"ה שבשדה כגון אותם שהיו בזמן התלמוד אסור אפי' בכ"מ שיש מחיצות כיון שהיו גדולים כמו חצר יש איסור כיון שמקום שהוא נפנה אינה סמוך למחיצה אבל בשלנו מותר דהמחיצ' סמוכות למקום הפניי' וכן הוא דעת הטור ברמזי' שמביא ב"י שכתב ה"מ בשדה שאין בו מחיצות אבל בב"ה שבבית אין להקפיד כו' וקשה למה ליה להזכיר שדה או בית בזה אלא היה לו לחלק בין שיש מחיצות לאין מחיצות אלא להורות עמ"ש שבשדה שהוא גדול ע"כ אסור אא"כ סמוך לכותל ממש ואז הוי כמו בבית וזהו מבואר מל' הטור כאן שכתב דוקא כשנפנה במקום מגולה פי' שאותו מקום הוא מגולה אע"פ שיש לו מחיצות אלא שהן רחוקות ממנו ואין היתר אלא כמו בבית וכן נראה לענ"ד דבעינן שיהי' נפנה סמוך לכותל אם הוא בחצר כיון שיש שם היקף גדול תוך המחיצות וג"כ אינו מקורה למעל' אבל אם הוא מקורה למעל' אין איסור כלל אפילו הוא גדול כנ"ל וכתב ב"י אפי' בכותל א' כמשמעות לשון הירושלמי וכן עיקר והוא שישב סמוך לה דוקא:

אבל וכו' הטעם מפני שהשכינ' במערב ע"כ אסור שיה' פניו או אחוריו לשם ויש עוד טעם לפי שהוא נגד ירושלים ובגמרא איתא פ' הרוא' דף ס"א ת"ר הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב פי' אחוריו או פניו לא' מהם מפני שירושלים בארץ יהודה בצפונה של יהודה וארץ יהודה היא ע"פ אורך א"י ממזרח למערב כרצועה ארוכה וקצרה ואם יפנה ממזרח למערב יפנה נגד ירושלים אבל צ"ו יפנה ובלבד שלא יפנה ממש נגד ירושלים בדרומ' של יהודה ובגליל שהיא בצפון א"י לא יחזיר פניו צ"ו אלא מזרח ומערב ר' יוסי אומר לא אסרו אלא ברואה פי' במקום שיכול לראות הר הבית וחכמים אוסרין חכמים היינו ת"ק איכא בינייהו זויות דיהודה וגליל שאין נגד ירושלים לת"ק מותר לחכמים אסור ואח"כ איתא ברייתא אחרת כה"ג רק במקום חכמים אחרונים איתא שם ר"ע אוסר בכ"מ ר"ע היינו ת"ק איכא בינייהו ח"ל דר"ע אוסר וקי"ל כר"ע והקשה ב"י דאמאי כתב הטור סתם בין מזרח למערב אסור דזה אינו אלא בארץ שהיא במזרח של א"י כמו בבל או בארץ שהיא במערב של א"י כמו אלו הארצות ע"כ אסור בין מזרח למערב אבל בארץ שהיא בדרום של א"י כמו יהודה או בצפונה כמו גליל הוי איפכא דבין מזרח למערב מותר ובין צפון לדרום אסור כמ"ש הת"ק דהא ר"ע לא פליג אלא אח"ל ותי' דאה"נ דלר"ע אה"נ דאין איסור אלא בין מזרח למערב לפי שהשכינ' במערב כדאיתא בירושלמי אבל בין צפון לדרום מותר בכ"מ והוי מצי למעבד איכא בינייהו בזה אלא דעביד חדא מתרתי ולעד"נ דדברי הטור מוכרחים דהאי במאי דפליגי חכמים אחרונים עם הת"ק בברייתא ראשונה לענין הצדדים דיהודה ואסר להו הת"ק ומזרח ומערב דוקא אסור ומ"ט שרי בצ"ו ביהודה מ"ש מהנהו צדדין דהא אינהו נמי לאו נגד ירושלים נינהו וה"ה בצ"ו יש עכ"פ חלק נגד ירושלים אלא ע"כ דבאותה ארץ כיון דאין ארץ רבה שלא כנגד ירושלים אלא צדדין לחוד ע"כ הצדדים נגררים אחר הרוב משא"כ בצ"ו דהמיעוט הוא נגד ירושלים ואם כן אם נימא דר"ע סבירא ליה בחוץ לארץ אסור ג"כ משום נגד ירושלים תקשה לך הא ח"ל הוא רוב העולם שלא כנגד ירושלים הן ממזרח למערב הן מצפון לדרום ואמאי נאסר שם מזרח ומערב טפי מצ"ו וא"ל אם כן בגליל אמאי נאסור לת"ק צ"ו טפי ממזרח ומערב דשם יש לומר דכל צד דרום של גליל הוא א"י שהרי הגליל הוא בצפון ע"כ אסור מצפון לדרום משום כבוד כל א"י אבל בהא דלעיל קשה אליבא דר"מ אע"כ דלאו טעמא הוא משום ירושלים אלא משום כבוד השכינה שהיא במערבו של עולם ומ"ה בכל ח"ל שוה דאין איסור רק בין מזרח למערב וא"כ ל"ק אמאי לא עביד איכא בנייהו לענין צ"ו דמותר לר"ע דהיא היא והאי הוא באמת הנ"מ ביניהם וזה תלוי במה שר"ע אוסר בח"ל בזה הורה לנו שאין איסור רק משום שכינה והיינו בין מזרח למערב דוקא בכל העולם ונ"ל שלזה כיוונו התוס' שם שכתבו ר"ע אוסר בכ"מ מזרח אחוריו ופניו למערב ומסקי' אפי' בח"ל עכ"ל דקשה מאי קמ"ל אפי' בח"ל הא בהדיא א"ל בגמרא אחר מילתא דר"ע ומאי מסקנא שייך כאן ולפי מ"ש א"ש דפי' דר"ע תלוי במסקנא במה שאוסר בח"ל והיינו כמ"ש:

אפילו כשאין אשתו עמו. זה למד מדברי רמב"ם ובב"י בשם התוס' משמע אפי' באשתו עמו שרי בלא תשמיש שכ"כ שהשכינ' שרויה בין מזרח למערב והיה הדבר גנאי לשכב עם אשתו מפני התשמיש עכ"ל וקשה לי אמאי לא הזכיר הטור איסור שינה עם אשתו בין מזרח למערב כמ"ש הרמב"ם תו מצינו בפ"ק דברכות אבא בנימין אמר כל ימי הייתי מצטער שתהא מטתי נתונה בין צפון לדרום משמע מצוה בעלמא היא מן המובחר ולא איסור וכבר הרגיש בזה ב"י ותי' דהי' מצטער על איסור שיש בדבר והוא רחוק ונ"ל ליישב הכל ואדרב' דברי הש"ע כאן צ"ע דהא פסק הטור כשיש מחיצות שרי אפי' לפנות מזרח ומערב והוא ע"פ הירושלמי שהביאו התוס' שסיים שם בדברי ר"ע ובלבד שאין שם כותל וא"כ ה"ה תשמיש המטה דזה פשוט דלא חמיר תשמיש מעשיי' צרכיו דהא בבה"כ אסור להרהר בדבר קדושה ובשעת תשמיש מן המובחר להדבק מחשבתו בדברים קדושים עליונים כמ"ש בזה בר"ח שער הקדושה פ"ו בשם הרמב"ן ומ"ה כיון שתשמיש אין שייך במקום מגולה ע"כ לא הוצרך הטור להזכיר איסור בדבר זה מצד מזרח ומערב ומדברי רמב"ם אין ראי' שהוא אינו מחלק בין יש שם כותל או לא כמ"ש ב"י בסימן זה דס"ל דתלמודא דידן חולק על הירו' וס"ל דהתיר' דכותל הוא לר"י דוקא ולא קי"ל כר"י אלא כר"ע מ"ה השוה הוא תשמיש לעשיי' צרכיו דבתרוייהו אסור בין מזרח למערב אפי' ביש מחיצות ועכשיו מתורץ ההיא דאבא בנימין דלדברי הטור פשיטא דלק"מ דזהירות בעלמא הוא וכ"מ לשון רש"י שכ' שם ונרא' בעיני שהשכינ' היא במערב או במזרח ולפיכך נכון להסב תשמישו לרוחות אחרות עכ"ל הרי שכתב לישנא דנכון וגם כתב דרך עצה שיסוב התשמיש לרוח אחר ולא אמר שאין נכון לשמש בין מזרח למערב דודאי אין איסור בדבר אלא דכל שאפשר בקלות להסב תשמישו לרוח אחר כ"ה נכון וע"ז מיושב שפיר ל' א"ב שאמר שהי' מצטער ע"ז דהענין היה שראה ב"ב נוהגים שלא ליזהר בזה ע"כ היה מתקוטט עמהם לתוספת זהירות וכ"ה כוונת התוספת שזכרנו שגנאי הדבר לשכב אצל אשתו כו' לפרש מילתא דאבא בנימין שאין איסור רק דרך גנאי הוא וזה מיושב אפי' להרמב"ם דאוסר תשמיש אפי' בחדר בין מזרח למערב דס"ל דא"ב ס"ל כר"י דמתיר במקום גדר ואפ"ה היה נזהר מצד זהירות דשמא הלכה כר"ע דלא מחלק בזה ונמצא לדידן דס"ל כר"ע ודאי יש איסור להרמב"ם אבל לענין הלכה דקי"ל דיש היתר אפי' לעשות צרכיו בב"ה מחמת מחיצות כמ"ש הש"ע כ"ש תשמיש דמותר במקום מחיצות ודברי הש"ע כאן צ"ע דמתיר במקום מחיצות לצרכיו דלא כהרמב"ם אלא כהטור ואוסר בתשמיש כהרמב"ם: אח"ז ראיתי למו"ח ז"ל שכתב גם צריך טעם מ"ש בב"ה שיכול לישב כו' אפי' בין מזרח למערב וגבי תשמיש המטה אסור וי"ל שבתשמיש המטה צריך לקדש עצמו יותר ע"כ צריך להזהר יותר עכ"ל ותמוה הוא דגבי דבר מטונף ומאוס ביותר יהיה היתר ולא ליחוש לכבוד השכינ' ובדבר שאינו מאוס כ"כ אלא אדרב' דבוק לקדוש' כמ"ש בזה ירחיק מכבוד השכינ' ע"כ נלע"ד דלדעת הטור היתר גמור הוא ע"כ לא זכרו לאיסור ומי שא"א לו בקלות להסב מטתו בין צפון לדרום אין עליו איסור בין מזרח למערב מצורף לזה מ"ש המו"ח ז"ל בשם הזוהר פ' במדבר פי' דבריהם הנותן מטתו בין צפון לדרום ה"ל בנים זכרים היינו ראשו למזרח ומרגלותיו למערב וכן צריך לישן עם אשתו דלא כמשמעות הש"ע א"כ ממ"נ לכל הפחות אין איסור בדבר כנלע"ד נכון:

מן הצופים. פי' מקום היה שיכולים לראות משם הר הבית ומשם ואילך אין יכולין לראות ומ"ש כאן ישב ופניו כלפי הקדש והוא מדברי רמב"ם פ"ז מה' בית הבחירה אלא דהכ"מ כתב שם שט"ס הוא וצריך להגיה וכל המטיל מים מן הצופים ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקדש אלא לצפון או לדרום או יסלק הקדש לצדדין וכ"כ בספרי רבינו המוגהים עכ"ל ותימה על הש"ע שלא כתב כאן כמו שהגיה הוא עצמו בכ"מ ואפשר שכתב דברים אלו קודם שכ' אותו בכ"מ וכ"מ שם בכ"מ שכ' וז"ל וכל הדברים האלו ביארתי היטב בספר א"ח בב"י עיין עליו ויש כאן ט"ס וצריך להגיה כו' עכ"ל. והנה לפניך בב"י שכתב ופי' הנוסח' כמ"ש בש"ע בלי ט"ס אלא פשוט שבסוף ימיו חזר בו אחר שמצא ספרי רמב"ם המוגהי' ואז כ' כאן ויש כאן ט"ס כו' וע"כ צריך להגיה גם כאן וכ"כ מו"ח ז"ל שיש להגיה בש"ע כן:

לראות פירועו פי' גילוי שלו ומוכח בגמ' דאם אינו רואה פירועו אפי' שומע קול עיטוש שלו שרי:

שלא ינתק. לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקין שיני הכרכשתא:

ביד ימין. הרבה טעמים נאמרו בגמר' הא' מפני שקושר בה תפילין הב' שרגילין להושיט בה לפה הג' מפני שמראה בה טעמי תורה ולאלו הטעמים אם הוא איטר ימין יקנח בימין אבל יש טעם ד' בגמר' לפי שנתנ' תור' בימין ולפ"ז אפי' באיטר הולכין אחר ימין של כל אדם וצריך לקנח בשמאל (פי' של כל אדם) וצ"ל אפי' לטעם הג' מ"מ מותר להראות טעמי תורה בשמאל אף שמיוחד לקנח שהרי איטר מקנח בשמאל כמ"ש אע"פ שהוא מראה בה טעמי תורה כנ"ל אלא שהב"י כתב בסימן מ"ג שאסור לקנח בימין ע"כ צ"ל דגם איטר יקנח בימין (פי' של כל אדם) דלדידיה הוי השמאל שלו ימין והוי שפיר אפי' לטעם ד':

בצרור שקנח בו חבירו. אמרי' בגמ' אבל הוא עצמו לית לן בה:

כמו ביום. פי' רש"י לענין פירועו טפח וטפחיים מיושב עכ"ל בא למעט לענין ריחוק מקום כההיא דאי' שם רבא ביממא הוה אזיל עד מיל ובליל' אמר לשמעי' פנו לי דוכתא ברחובה דמתא רב אשי אמר אפי' תימא במקו' צריך להתרחק בלילה כגון בקרן זוית פירש"י אם יש קרן זוית סמוך צריך להסתלק שם אף בלילה:

מפני ניצוצו'. פי' כשמגיע הקילוח קרוב לפסוק הוא דואג שלא יפלו ניצוצו' על רגליו ומפסיק אבל במקום גבוה או בעפר תיחוח ליכא ניצוצות עכ"ל רש"י בכיצד מברכין משמע מלשונו הטעם שיהיה מוכרח להפסיק והוא סכנ' וקשה דאמרינן במי שמתו דמי שיש לו תפילין בראשו ושכח ונכנס לב"ה ממתין עד שיגמור סילון הראשון ואח"כ אין סכנה ונרא' דמשום זה הוצרך הטור לומר דחוששין שמא יפלו ניצוצו' על רגליו ויראה ככרות שפכה ויוציאו לעז על בניו פי' כשעומד אין מימי רגליו עושין כיפה וכרות שפכה נמי אין עושה כיפה ודעת הטור שמא יגמור להשתין אף שהוא עומד ולא יחוש לטינוף רגליו מ"מ חוששין מצד אחר ויש לישב גם דעת רש"י שלא נתכוין לומר דחיישי' שמא יפסיק אלא מפרש דברי רבי חייא שאמר אין מי רגלים כלין אלא בישיבה דקמ"ל באמת מי שירצה להשתין מעומד ורוצה להפסיק כשיהיה סמוך לגמר הקילוח אין עבירה בידו רק מי שרוצה להוציא כל מי רגליו אין לו תיקון אלא מיושב אך ק"ל מפ' כל היד שמביא ב"י אם אין לו עפר תיחוח מאי אמר ליה מוטב שיוציאו לעז על בניו ואל יעשה עצמו שעה א' רשע לפני המקום דהיינו אם יאחז באמה הא יש לו תיקון להפסיק סמוך לגמר ואמאי הרשו לו לגרום להוציא לעז וי"ל דהם שאלו על מי שאין לו עפר תיחוח ואינו יכול לסבול בטבעו להפסיק קודם הגמר כנ"ל:

אא"כ הוא נשוי. הטור כתב ואף אם היה נשוי פי' ב"י דמדת חסידות קאמר ול"מ כן בע"א שמביא ב"י וצ"ל דהטור מפרש מ"ש בגמ' נשוי מותר פי' דוקא שהוא באותו שעה מצוי עם אשתו באופן שיש לו פת בסלו ויש קצת הוכחה לזה מיתור ל' אם היה נשוי ול"ק נשוי מותר דזה פשוט דכל שהיה פ"א נשוי לא הותר לעולם אף אם הוא בלא אשה ימים רבים אלא ודאי קמ"ל דצריך שיהיה לו אשה באותה שעה וע"ז מורה ל' אם היה נשוי כלומר באותו פעם וזהו מדוקדק ג"כ ממש בגמ' ר"י נשוי הוי דל' הוי מורה כאלו אינו פשוט עד שיצטרך לומר שהיה כן וזה פשוט דר"י לא היה שרוי בלא אשה אלא הכי קאמר באותה שעה היה נשוי שהיה מצוי אצל אשתו וכיון שכן יש לפסוק להחמיר מי הוא שקרוי מצוי אצל אשתו כ"כ שיהיה בכלל ההיתר דלפעמים שאדם הולך מאשתו איזה זמן רב או מעט וע"כ כלל הטור להחמיר בכל נשוי כמו שהחמיר בשאר תי' שבגמ'. כגון מחמת ביעתותא מחמת שלא נתברר לנו שיעור ביעתותא כמ"ש ב"י וא"כ דינא אמר רבינו וס' היראה ולא ממדת חסידות כפירוש הב"י וש"ע כנ"ל:

המשהה נקביו כו'. ובקטנים משום בל תשקצו ומשום שלא יהיה עקר:

שני אנשים. ואם מפחד יוכל אחר להניח ידו על ראשו דרך חלון ש״ס פרק הרואה (ברכות דף ס״ב) בעובדא דרבא. מ״א:

לא ידבר שם. וכ"ש שלא יאכל. איתא בסנהדרין התקינו שיהא נשים מספרות בב"ה משום יחוד עיין בא"ע סי' כ"ב. ובמקום שהן בעיר אין לחוש:

נקביו. אם אינו יכול לפנות ילך ד"א וישב ויעמוד וישב עד שיפנה. או יסיח דעתו מדברים אחרים גמרא דשבת. ולא יפנה בעמידה ספרי פרשת תצא:

טפח. משום צניעות ומלפניו טפחיים משום קילוח מי רגלים. וכתב הב"ח דנכון להחמיר כחומרת הגירסאות דהיינו מלפניו ומלאחריו טפח ע"ש:

מחיצות. אבל בחצר בכל ענין שרי ב"י. וט"ז בקונטרס אחרון העלה דצריך שיפנה דוקא סמוך למחיצה כפירוש אבוהב שדחה הב"י ע"ש. וכתב המ"א ומ"מ נ"ל דעיר המוקפת חומה לא מיקרי מחיצות לענין זה ע"ש:

לא ישב כצ"ל. עיין בס' ברכת הזבח דף קמ"ח ע"ב:

בשדה. ה"ה אם הוא נפנה בבית אחורי כותל יוכל לפנות אע"פ שחבירו שומע העיטוש. ע"ת:

פירועו. אפי' שומע קול עיטוש שלו:

ימין. מפני שקושר בה תפילין ועוד טעמים אחרים בגמרא ואיטר יד יקנח בשמאל דידיה שהוא ימין של כל אדם מ"א. וכ"מ מדברי ט"ז עיין במגיני ארץ דפוס אמשטרדם והבאר היטב אשר לפני כתב בשם מ"א וט"ז דאיטר יד יקנח בימין דידיה ע"ש ולא דק ואם כותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין יש לקנח נמי בימין דעלמא עיין מ"א וכתב של"ה שלא יקנח באצבע אמצעית שכורך עליו רצועה של תפילין:

כשפים. עיין סי' שי"ב ס"ד ועיין ע"ת וב"ח ובחות יאיר סי' רל"ג:

חבירו. אבל אם קנח הוא עצמו בו או שיבש או שקנח מצד אחר לית לן בה. הג"א מ"א:

בצניעות בלילה. ר"ל שלא יגלה עצמו יותר מביום אבל אין צריך להתרחק אם אין שם אדם מפנה ברחוב אבל לא בפני עכו"ם ע"ז דף מ"ז. וכל זה לפנות אבל להשתין מותר אפי' ביום בפני רבים אם צריך לכך משום דאיכא סכנה. ואיתתא לא תקום בפני תינוק אבל מצדדין לית לן בה בכורות דף מ"ד ע"א:

ולמטה. ואפי' אם האבר בקישוי מותר לאחוז מעטרה ולמטה כ"מ מתוס' ריש פרק כל היד ד"ה אוחז וכו' מדלא תירצו דהתם מיירי שהוא בקישוי דהא נזדעזע אבריו קתני. ע"ת:

הנשוי. וט"ז כתב דמדינא אסור ע"ש ואם אין אשתו עמו או שהיא נדה לא מקרי נשוי לענין זה עיין ט"ז מ"א ועיין בא"ע סי' כ"ג ס"ק ד' מש"ש:

להתחכך לא. איתא בנדה דף מ"א במטלית עבה מותר לאחוז באמה שאינו מחמם:

בל תשקצו. ובקטנים משום בל תשקצו ומשום שלא יהא עקר ויזהר מאד בקינוחו כי צואה בפי הטבעת מעכבת התפלה ויש לרחוץ במים כמ"ש ומצואתו לא רחץ. סידור האר"י ז"ל:

סעי' א ועכשיו כו'. עט"ז:

ב יהא צנוע. ברכות ח' ב' ושם ס"ב א' ב' ופ' בתרא דעירובין: ולא יגלה. שם ס"ב א' ופ"א דתמיד: ולא כו'. תמיד שם: גם כו'. רש"י בברכות שם ד"ה ובית הכסא של כו' ודבריו צ"ע למה לא פי' כמ"ש בתמיד שם למימרא דלא כו': ויסגור. שם ושם:

ג בצרור כו'. לפתוח שבת פ"א א' פ"ב א':

ס"ה במקום מגולה כו'. ירוש' שם ובלבד במקום שאין שם כותל: יכוין כו'. כר"ע דרבה עביד כוותיה: שיהיו. ירושלמי שם תני המטיל מים ה"ז הופך פניו לצד צפון המיסך את רגליו ה"ז הופך פניו לצד דרום ר' יוסי אומר מן הצופים ולפנים רע"א בכ"מ ובלבד שאין שם כותל תני המיסך את רגליו לא יתן פניו למזרח ואחוריו כלפי מערב אלא לצדדין ר"י אומר בשעת המקדש ר' יוסי אומר מן הצופים ולפנים כו' וכתב ב"י והפוסקים השמיטוהו משום דכיון דבגמרא דידן סתמא קתני משמע דבכ"ע שרי וז"ש שיהיו כו' או כו' ועמ"א אבל העיקר דשם מיירי בגליל וירושלמי אזיל לשיטתו דאין חושש אלא במיסך מאחוריו כמ"ש בברייתא שאחריה ואחוריו למערב ושם איירי ביהודה ור"י ור"ע פליגי ולא ס"ל כלל האי ברייתא וכן שם בתוספתא דמגילה שכ' למטה המיסך את רגליו פניו כלפי העם המטיל כו' ט"ס וצ"ל כלפי הקודש ור' יוסי קאי אשניהם דת"ק הוא ת"ק דגמרא שלנו דאין אוסר אלא כלפי הקדש אלא דבתוספתא לא חש אלא על אחוריו וכן בירושלמי אמר לא יתן כו' ואחוריו כלפי מערב אבל בגמרא שלנו חושש גם לפניו מפני המילה טפחיים: ולהטיל וכו'. כן מדייק ב"י מן הירושלמי שם תני המיסך את רגליו לא יתן פניו למזרח כו' מדקאמר המיסך כו'. וליתא דהא ברייתא דלעיל שם משמע דגם במטיל אסור וגם מה שמדייק מדברי הרמב"ם רס"ז המטיל כו' כגי' בב"י וש"ע ישב ופניו כלפי הקדש או יסלק כו'. ואין ראיה מנ"ל דלמזרח המקדש מיירי וגם אין הגירסא נכונה כמש"ש והעיקר דלצד מערב אסור שהשכינה במערב ולפנות הוא דאסור לשני הצדדים משום שני גילוייו:

ו אם אשתו עמו. תוס' נלמד מעניינו ה"ל בנים זכרים כו':

ז המטיל מים כו'. גירסא הנכונה כמ"ש בב"י וש"ע ולא כמ"ש הכ"מ והג"ה אלא דבמקום ופניו צ"ל ואחוריו וכ"ה בתוספתא דמגילה פ' בתרא המיסך את רגליו פניו כלפי הקדש המטיל מים אחוריו כלפי הקדש א"ר יוסי בד"א מן הצופים ולפנים אבל מן הצופים ולחוץ א"צ אבל דברי הרמב"ם צ"ע דר"י לשיטתו וכמ"ש בירושלמי הנ"ל ר' יוסי אומר כו' אבל ר"ע אוסר בכ"מ וכן שם במיסך את רגליו ר' יוסי אומר מן הצופים ולפנים רע"א בכ"מ וכן בגמרא שם ר"י מתיר שהיה רי"א כו' תניא אידך כו' ור"י מתיר שהיה כו':

ח כשנפנה. כרב אשי ובאחורי הגדר ע"כ ס"ל כעולא מדמשני הברייתא שניה ולא ס"ל דהקילו בטהרות וברייתא ראשונה עדיין קשה וצ"ל ע"כ כעולא: ובבקעה. כאיסי וכר"א דמפרש דבריו משא"כ ברישא. רי"ף ורא"ש ואתיא ברייתא ראשונה כשניהן:

יא לא יקנח. שבת פ"א ב': ולא בעשבים. שם פ"ב א': ולא בצרור. ברכות נ"ה א' שבת פ"א א' ועבה"ג: וכן נהגו. כמ"ש שם בס"פ י"ח כיון דדשו בי' כו' ד"מ:

יד יזהר שלא יאחז כו'. דהלכה כר"א דאף חכמים הודו לו לבסוף ומדפריך שם אשמואל והתני' רא"א כו' ובברכות מ"ם א' אין מי רגלים כו' ובנדה ט"ז א' שלשה שנאתי כו' וע' תוס' דיומא ל' א' ד"ה מצוה: אם לא כו'. אא"כ כו' אפי' כו'. ג' אוקימתות שם ולא פליגי מר אמר חדא כו' וכ"ה ברי"ף ורא"ש:

טז לא הותר לנשוי כו'. וכ"כ הרמב"ם וכמ"ש במתני' שם כל היד המרבה כו' ומשמע אף בנשוי:

שם ס'

ב"י

שם בברכות ס"ב

שם

שם כג

שם סא לפי' ירושלמי והתוס' שם ורא"ש והרשב"א שם

ברכות ה' לפי פי' התוספות

ב"י לדעת הרמב"ם בפ"ז מהל' בית הבחיר'

שם בגמ' ס"א ולשון הרמב"ם שם

שם בגמרא ס"ב

שבת פב

ברכות סב

שבת פ"ב חולין קה

ברכות ס"ב

שם

נדה י"ג ברכות מ'

נדה שם

רמב"ם פכ"א מהל' אישות

רבי' יונה בספר היראה

שם בגמ' דנדה

סמ"ג סי' קכו

מכות ט"ז