שולחן ערוך - אורח חיים · סימן רס״ח

גומר אותו ברכה. דבדין הוא דבעי לצלויי י"ח בשבת אפי' במוסף אלא משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן וכיון שהתחיל גומר וי"א ס"ל דבמוסף לא בעי צלויי י"ח מדינא:

באמצע ברכה. אפי' באתה חונן דלא כש"ג (כ"ה):

ה"ל התחיל בשל חול. ואפי' בערבית ומנחה דגם תפלת שבת מתחיל באתה ואף ע"ג דכתב הראב"ד דלא מצינו שתהא הברכה נפסדת בחסרון הכונה לא סמכינן עליה דאשר"י כתב עליה דכשמתכוין לדבר אחר מפסיד וכ"מ מפירש"י וכו' והיכא דידע שהוא שבת לאו טעות מקרי כמ"ש המרדכי וכו' עכ"ל ת"ה מבואר דאזיל לדעת רש"י אבל לפי מש"ל בסימן ר"ט דאפי' כיון לדבר אחר אין הברכה נפסדת א"כ אם אמר בערבי' ומנחה אתה וסבור שהוא חול אומ' אתה קדשת או אתה אחד דלא מקרי התחל' בשל חול אלא בשחרית שדיבר ג"כ שלא כהוגן וכמ"ש סי' ר"ט ולכן השמיט הרב"י מ"ש בת"ה אפי' אי קאי באתה קדשת או באתה אחד כו' דלא כלבוש שהעתיקו כהוויתו, צ"ל לעבדך באמ' שבת קדשך אוהבי שמך (ס"ח סי' תתפ"ב) ובע"ש כ' בשם כ"ג מה"ב מנהג לו' בליל שבת וינוחו בה וביום וינוחו בו ובמנחה וינוחו בם:

לא יצא. וה"ה ביום טוב וה"ה ביום טוב שני (ת"ד ק"ך):

לשבת יצא. דין זה צ"ע דהא בסי' תפ"ז ס"א כ' דאם חתם בי"ט מקדש השבת לא יצא אף על פי שהזכיר י"ט באמצע כיון דחתם שלא כדין וכמ"ש סי' ר"ט וכ"ש היכא דלא קבע ברכה כלל לשבת וצ"ל דגרע טפי כשחתם בשל יום אחר וצ"ע וברא"ש משמע דוקא במוסף יצא וכ"מ ברמב"ם ע"ש ועס"ו ועמ"ש שם: בכל בו נסתפק אם ספק לו אם הזכיר של שבת אם צריך לחזור ועמ"ש סימן תכ"ב:

לא עקר. עסי' תכ"ב סס"א דמיירי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו:

אינו חוזר. מפני שהעיקר ברכה רביעית היא רצה במנוחתינו (שם) ואם נזכר באמצע ברכה פוסק ומתחיל האחרת (ת"ה סי' י"ד) ועססי' ק"ח:

שאם החליף. ונ"ל שמ"מ יצא ידי מוסף ומתפלל אח"כ שחרית:

מוסף באחר'. שאין דרך למוסף באחרת ולא לשאר תפלות במוסף וגם מכאן קשה על מ"ש ס"ד דאם הזכיר של שבת יצא ועמ"ש שם ובש"ל לא מצאתי מחלוקת בזה ונ"ל שהרב"י ס"ל דלמ"ד בס"א /בס"ב/ דאף במוסף ראוי לתפלת י"ח א"כ יצא ומ"מ נ"ל דלא דמי דהתם עכ"פ הזכיר קרבן מוסף וכ"מ בסס"ד לכן נ"ל דכ' וי"א וכו' די"א אם התפלל מוסף במקום שחרית יצא כיון שהזכיר שבת וגם זה צ"ע דזה גרע כיון שאמר מוסף תוך תפלתו ושיקר לפני המקום לכן נ"ל דחוזר:

ומעומד. מפני שהעדים צריכין להעיד ביחד ומעומד לפיכך צריך שיעמדו ויאמרו אותו ביחד (טור) וצ"ע דבח"מ סי' כ"ח כתב דכל עד אומ' בפ"ע ע"ש וצ"ל כמ"ש הסמ"ע סי' כ"ח סל"ז דאחר שאמרו ביחד חוזרים לומר אח"כ כל אחד ואחד בפ"ע ומ"מ למסקנא לא קאי הכי בסמ"ע וי"ל דמ"מ עבדי' כת"ק ע' בגמ' וכ' מט"מ אם שכח לאמרו בב"ה יאמר אותו שבקידוש מעומד:

ובלא חתימה. עד זכר למעשה בראשית (ד"מ):

אינו מזכיר. שאף בשבת עצמה אינה אלא תקנה מפני המזיקין משא"כ בנעילה ליה"כ שמזכיר בה של שבת:

בבית חתנים. אבל בבית המדרש מקום שמתקבצין שם התלמידים אומרים אותו (רדב"ז ח"א י"ח):

דליכא טעמא. ובמקום שנוהגין לאמרה אין למחות בידם [רדב"ז ורלב"ח]:

ועד סוף יצא. וטוב לאומרה עם הש"ץ ואם כבר אמרה הש"ץ צריך הוא להתפלל ז' ברכות דיחיד אסור לאומרה ואם אמרה ביחיד יצא וא"צ להתפלל ז' (ל"ח) ועיקר הטעם משום דתפלת ערבית רשות מקלינן בה:

אומר ויכלו. דאמר רב המנונא כל המתפלל ואומר ויכלו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית אל תקרי ויכולו אלא ויכלו פי' הקב"ה והוא:

גומר אותה ברכה. דבדין הוא דבעי לצלויי י"ח בשבת אלא משום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן:

וי"א דבמוסף כו'. שהרי אין תפלת י"ח בחול במקום מוסף וע"כ ליכא למימר כאן דמיבעי ליה לצלויי י"ח:

של זו בזו כו'. לפי שעיקר ברכה רביעית היא רצה נא במנוחתינו. וי"א ס"ל במוסף אין הדין כן שאין דרך למוסף בשאר תפלות ולא לשאר תפלות במוסף עכ"ל ש"ל:

ומעומד. לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית ודין העדים בעמידה וסיים הטור ואומרים אותו ביחיד. וע"כ נ"ל דיחיד המתפלל אין חוזר לומר ויכולו דאין עדות ליחיד ועדה שלימה בעינן להעיד להקב"ה דהיינו עשרה ואם ירצה יחיד לאומרה לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה כנלע"ד:

ברכה א' מעין ז'. נתקנה משום סכנת מזיקין שבתי כנסיות שלהם היו בשדות ותקנו אותם בשביל בני אדם שמאחרין לבוא לבהכ"נ שיסיימו תפלתם בעוד שהש"ץ מאריך כדאיתא בפרק ב"מ:

י"ט שחל כו'. דאפי בשבת לא אמרי' ליה אלא משום סכנה ומאי דתקון תקון ומה דלא תקון לא תקון:

בבית חתנים כו'. פי' שמתפללי' בביתם במנין ונראה כ"ש אותן שמתפללין לפרקים במנין בבית ואינם הולכים לבהכ"נ דהא בחתנים יש מנהג קבוע טפי להתפלל במנין ואפ"ה אין הדין כמו בבה"כ קבוע לענין זה כ"ש בזה והכלל בזה דלגבי דידן א"צ כלל לומר אותה אפי' בבהכ"נ קבוע דאין סכנה כמ"ש בטור אלא משום דכבר תקנוה במקום סכנה עדיין עושין כן וכל שאין קביעות אין מקום לזה ומ"מ נראה דאותן שקובעים מקום להתפלל על איזה ימים כמו שרגילים לעשות בירידים זה הוה דומה לב"ה קבוע ואומרים שם ברכה זו:

אין לדבר כו'. בטור בשם ס"ח מעשה בחסיד א' שראה לחסיד א' במותו (פי' בחלום לאחר מותו) ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בויכולו בשעה שהיו הציבור אומרים ובמגן אבות וביתגדל עכ"ל:

ברכה. דבדין הוא דבעי לצלויי י"ח בשבת אלא משום טרחא דכבוד שבת לא אטרחו רבנן וכיון שהתחיל גומר. ומי שאירע לו כן ידאוג כל השבת דהוא סימן רע לו ויפשפש במעשיו ויהרהר בתשובה. של"ה:

דבמוסף. שהרי אין תפלת י"ח בחול במקום מוסף ע"כ ליכא למימר דמיבעי ליה לצלויי י"ח:

חול. ודוקא בשחרית אבל דערבית ומנחה דגם תפלת שבת מתחיל באתה גומר בשל שבת מ"א ע"ש. צ"ל לעבדך באמת שבת קדשך אוהבי שמך ס"ח סי' תתפ"ב. ובשכנה"ג כתב מנהג לומר בליל שבת וינוחו בה וביום וינוחו בו ובמנחה וינוחו בם:

אתה אחד. ומ"מ אינו גומר לא אתה קדשת ולא אתה אחד אלא יאמר ישמח משה ושפיר קאמר אתה קב"ה ישמח משה במתנת חלקו. ל"ח אות מ"ו:

לא יצא. וה"ה ביום טוב וה"ה ביום טוב שני. ת"ד:

יצא. כלבו נסתפק אם ספק לו אם הזכיר של שבת אם צריך לחזור:

רגליו. דהיינו שרגיל לומר אחר תפלתו תחנונים עי' סי' קי"ז ס"ה וסי' תכ"ב סס"א:

ומעומד. לפי שבזה אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית ודין העדים בעמידה וכתב הט"ז יחיד המתפלל אין חוזר לומר ויכלו דאין עדות ליחיד ואם ירצה יחיד לאומרו לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה ע"ש ועיין מ"א:

וחתימה. דהיינו שיתחיל מגן אבות ויסיים זכר למעשה בראשית:

של י"ט. דאפי' בשבת לא אמרינן ליה אלא משום סכנת מזיקין שבתי כנסיות שלהם היו בשדות ותקנו אותה בשביל בני אדם שמאחרין לבוא לבה"כ שיסיימו תפלתם בעוד שהש"ץ מאריך ומאי דתקון תקון ומה דלא תקון לא תקון:

חתנים. ר"ל שמתפללין בביתם במנין. וכן אותן שמתפללין לפרקים במנין בביתם. אבל אותן שקובעים מקום להתפלל על איזה ימים כמו שרגילין לעשות בירידים זה הוא דומה לבה"כ קבוע ואומרים שם ברכה זו ט"ז. ובשכנה"ג כתב דבמקום שאין בה"כ קבוע בס"ת אין לאומרו ע"ש:

לדבר. כתב בס"ח מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד לאחר מותו ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בויכולו בשעה שהציבור היו אומרים אותו ובברכת מגן אבות וביתגדל ולא הייתי נזהר ליטול הצפרנים בע"ש. כתב במט"מ פעם א' שכח ר' קלונימוס לומר ויכולו ונזכר בתוך הסעודה ולקח כוס בידו ואמר ויכולו עד לעשות ע"ש:

ועד סוף יצא. משום דתפלת ערבית רשות. וטוב לאומרה עם הש"ץ ואם כבר אמרה הש"ץ צריך להתפלל ז' ברכות דיחיד אסור לאומרה. ואם אמרה ביחיד יצא וא"צ להתפלל ז'. ל"ח מ"א:

ס"א ל"ש. כסתמא דגמ' אותה ברכה: בין כו' וי"א. דאמרי' שם הכי השתא כו' משא"כ במוסף דאף בחול א"א רק שבע ברכות. וס' הראשונה ס"ל משום דגם במוסף בדיעבד יצא בי"ח כמש"ל ס"ד בהג"ה. ועוד דמ' בירושלמי דאף לכתחלה היו מתפללין בחול במוסף ח"י ברכות כמ"ש בתוס' שם ד"ה עד. ומתוך הירושלמי כו'. ומיהו שם דחו תוס' ורא"ש ומגיהין הירושלמי וע"ש בשם תוספתא:

ס"ג אם היה כו'. אע"ג דאתה הוא ג"כ בתפלת שבת כיון שדעתו לשל חול וכמ"ש בברכות י"ב א' פשיטא כו' דמ' דאם אזלינן בתר עיקר ברכה לא יצא אע"ג שהוא שוה וכמ"ש תוס' שם ד"ה לא כו' והיה אומר הר"י כו' וכן כת' הרא"ש דשאני חסרון כוונה מכוונה לדבר אחר וזהו החילוק כאן בין סבור כו' להיה יודע כו':

ס"ד ואם. דאמרינן הכי השתא כו' דלא אטרחוהו כו' וכמ"ש למטה במוסף: ובמוסף. ירושלמי הביאו הרא"ש שם:

ס"ה טעה והתפלל. שם כ"ט ב':

ס"ו הטועה כו' וי"א כו'. תליא פלוגתייהו במ"ש בסוף ר"ה כיון שאמר ובתורתך כו' דר"ת פי' דוקא פסוקי דמלכות אבל פסוקי דמוספין אף דיעבד לא יצא והוא הי"א שבכאן. וס' הראשונה ס"ל כמו שהקשה הרא"ש שם עליו דעשה העיקר טפל אלא כפרש"י שם. אבל מ"ש או אחרת במוסף ס"ל דהזכיר דבר שלא בזמנה דהוי הפסק ולא קי"ל כן כמש"ל ס"ס ק"ח ע' ב"י שם. גם צ"ע להי"א דאמרינן סוף פ"ד דברכות טעה ולא הזכיר של ר"ח כו' בשחרית כו' במוסף כו' וערש"י שם ד"ה טעה' ואף לגי' הרי"ף דל"ג במוסף כו' הוא מטעם אחר כמ"ש הרא"ש שם ע"ש. ואפשר דלא ס"ל טעמו ומשם למד מדלא קאמר אלא בשחרית. וערבית בלא"ה ל"ק כמ"ש תוס' שס דבלא"ה אין מחזירין. ומשחרית ל"ק למ"ש כאן דאם מתפלל מוסף במקום שחרית דלא יצא שכאן שאני שאמר שלא כהוגן:

ס"ז ואומרים כו'. עמ"א וז"ש בגמ' אפי' יחיד דלכאורה מ"ש יחיד מציבור ולפ"ז ניחא דאשמעינן דסמכינן אר' נתן בסנהדרין ל' אבל יותר עדיף כת"ק:

ס"ח ואין היחיד. שלא נתקנה אלא לש"ץ כמ"ש ש"ץ היורד כו' וכן עיקר:

סי"א אף בשבת. משום לא פלוג ועוד דגם בי"ט שכיחין בשדות כמ"ש בסוף ר"ה הלכה כר"ג בר"ה וי"ה ושם לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות כו' וכן ביומא שומרי פירות כו':

סי"ב אין לדבר. כמו בבה"מ. ברכות נ"א ב':

סי"ג אם כו' או כו'. שהגאונים מפרשין שם משום סכנה אותן שבאין אחר התפלה כדי שלא יצטרכו להתפלל ויוצאין בש"ץ אלמא נתקנה להוציא מי שלא התפלל וכ"ש מי שלא הזכיר של שבת שמוציא אפי' הבקי ובשאר ימות השנה דבהא מודין חכמים וכמ"ש תוס' כ"ט ב' ד"ה טעה בשם בה"ג ע"ש:

שבת קי"ט

ברכות כ"ב

הרא"ש ור"י שם

רבי יונה ורמב"ם בפרק י' מהל' תפלה וסמ"ק בסי' י"ט

ת"ה סי' י"ד

רמב"ם בפרק י' סה"ת וסמ"ג סי' י"ט מהא דרבי אושעיא שבת צ"ד

בית יוסף

סמ"ק סי' י"ח והגהת מיימוני בפרק י' מה"ת

שבלי הלקט בשם רבי בנימין

שם

תוספות והרא"ש בפרק ע"פ והמרדכי שם ובפרק ט"ו דשבת והתרומה

טור מהא דשבת כ"ו

שם בשם אבי העזרי והמרדכי פרק ב' דשבת וסמ"ג בסי' י"ט בשם ר"י

שבת כ"ז

מהר"י אבוהב בשם ס' הנהגות

ריב"ש בתשוב' ובשם ס' המנהיג

טור על פי מעשה מספר חסידים

טור בשם רבי משה גאון: