דין מי שהחשיך לו בדרך - שולחן ערוך אורח חיים סימן רס״ו
דין מי שהחשיך לו בדרך. שולחן ערוך אורח חיים סימן רס״ו - 13 סעיפים, ולצידם מגן אברהם, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א, באר הגולה. לרבי יוסף קארו, בעברית.
אורח חיים · סימן רס״ו
סעיף א׳
דין מי שהחשיך לו בדרך. ובו יג סעיפים:מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיו עמו מעות ויש לו חמורו וגם יש עמו עכו"ם לא יניח כיסו על חמורו מפני שהוא מצווה על שביתתו אלא נותן כיסו לעכו"ם להוליכו לו ולמוצאי שבת לוקחו ממנו ואפי' לא נתן לו שכר על זה ואע"פ שנתנו לו משחשיכה מותר אבל אם מצא מציאה אינו יכול ליתנה לעכו"ם אא"כ באה לידו מבעוד יום דהשתא הוי ככיסו:
סעיף ב׳
אם אין עמו עכו"ם מניחו על חמורו וכדי שלא יהיה חייב משום מחמר (פי' מנהיג את החמור) אי איכא עקירה והנחה מניחו לאחר שעקרה יד ורגל ללכת דלאו עקירה היא וכשהיא עומדת נוטלו הימנה ולאחר שתחזור ותעקור רגלה יניחנו וי"א שצריך ליזהר מלהנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה: הגה והוא לא ירכוב על החמור אלא ילך ברגליו ואם הוא צריך לצאת חוץ לתחום מפני שמתיירא מן הליסטים או שאר סכנה ואפי' הוא תוך התחום יכול לישב על החמור ולרכוב (ריב"ש וב"י בשם תשב"ץ):
סעיף ג׳
היה עמו חמור וחרש שוטה וקטן יניחנו על החמור ולא יתננה לאחד מאלו:
סעיף ד׳
היה עמו חרש ושוטה יתננו לשוטה לפי שאין לו דעת כלל:
י"א שכשנותנו לאחד מאלו מניחו עליו כשהוא מהלך ונוטל ממנו כשהוא עומד הגה ודוקא כשנותן להם משחשיכה אבל כשנותן להם מבע"י מותר בכל ענין:
סעיף ז׳
אם אין עמו שום אחד מכל אלו יטלטלנו פחות פחות מד' אמות ודוקא כיסו או מציאה שבאה לידו אבל אם לא בא לידו לא:
סעיף ח׳
י"א דוקא מי שהחשיך לו בדרך שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשיכה ושכח והוציא לרשות הרבים לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו:
סעיף ט׳
הגיע לחצר החיצונה המשתמרת נוטל מעל החמור כלים הניטלים ושאינן ניטלים מתיר את החבלים והשקים נופלים ואם היתה טעונה כלי זכוכית שאסור לטלטלם כגון שהם כוסות של מקיזי דם שאין ראויין בשבת לכלום לפי שהם מאוסים ואם יפלו לארץ ישברו מניח תחתיהם כרים וכסתות ודוקא במשואות קטנים שיכול לשמטן מתחתיהן אבל אם הם גדולות שאינו יכול לשמוט הכרים מתחתיהן אסור להניחם תחתיהן מפני שמבטל כלי מהיכנו (פירוש מהתשמיש שהיה מוכן לו) אלא פורקן בנחת שלא ישברו ולא יניח על הבהמה משום צער בעלי חיים:
סעיף י׳
חשכה לו בדרך ותפילין בראשו או שיושב בבהמ"ד בשדה וחשכה לו מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו ואם יש בית סמוך לחומה שנשמרים בתוכו מניחן שם:
סעיף י״א
היתה חבילתו מונחת על כתיפו וקידש עליו היום רץ תחתיה עד ביתו ודוקא רץ אבל לילך לאט לא כיון דלית היכירא אתי למעבד עקירה והנחה דזמנין קאי ולאו אדעתיה אבל רץ אית ליה היכירא וכי מטא לביתיה כי היכי דלא קאי פורתא ואשתכח דקא מעייל מרשות הרבים לרה"י זריק לה כלאחר יד דהיינו שלא כדרך זריקה כגון מכתפיו ולאחריו:
סעיף י״ב
יש אומרים דדוקא בחבילה התירו לעשות כן אבל לא בכיסו וי"א דה"ה לכיסו: הגה ומי ששכח כיסו עליו בשבת אם הוא בביתו יכול לילך עמו לחדר להתיר חגורו וליפול שם למצניעו ואם הוא בשוק אסור להביאו לביתו רק מתיר חגורו בשוק והוא נופל ואומר לעכו"ם לשמרו ואם מביאו אין לחוש (אגודה מסכת ביצה ב"י סי' ש"ט) ועיין לקמן סי' ש"י אם הכיס תפור בבגדו מה דינו:
סעיף י״ג
מצא ארנקי בשבת אסור ליטלו אע"פ שירא פן יקדמנו אחר:
חמורו. אבל אם החמור של עכו"ם יניחנו עליו דאין מצווה על שביתתו ומיהו אם שכרו מהעכו"ם י"א דמצווה כמ"ש סי' רמ"ו ס"ג ודוקא כששכר החמור אבל אם שכר העכו"ם שיוליכנו למקום פלוני א"כ לא שכר החמור דהרי העכו"ם חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן העכו"ם א"כ פשיטא דאינו מצווה על שביתתו:
ב׳
כיסו לעכו"ם. ואם הוא משא כבד נ"ל דיתן החמור להעכו"ם או יפקירנו וכמ"ש סי' רמ"ו ובלבד שלא יהא מחמר וכמ"ש ס"ב:
ג׳
משחשיכה מותר. דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד"א בר"ה ועמ"ש סי' של"ד ס"ב די"א דבזמן הזה דליכא ר"ה אסור:
ד׳
אם אין עמו. וה"ה אם אינו מאמין לעכו"ם מניחו על חמורו (סה"ת סי' רכ"ו):
ה׳
משום מחמר. והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו משום דאתא לאשמעי' אפי' אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך וכ"ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת בהמתו (ר"ן וכ"כ הריב"ש):
ו׳
מניחו לאחר שעקרה. ואף על גב דהשתא ליכא שביתת בהמתו מ"מ אי איכא עכו"ם יתננה לעכו"ם כיון דאיכא שביתה אם לא יזהר בכך (ר"ן):
ז׳
וי"א שצריך ליזהר כו'. וי"א כיון שאינו עושה עקירה והנחה ואלו הוא היה עושה כן פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה והרמב"ם סובר היינו שאין אסור משום שביתת בהמתו אבל אם הוא מנהיגה הרי הוא עושה מעש' בידים ואסור (מ"מ פ"ך) ובתו' פסחים דף ס"ו ע"ב משמע כדעת הראשון דשרי: כתב בהגמ"ר הרוכב על סוס מוטב לו לרכוב דאינו עובר אלא משום שבות דהאוכף טפל לגבי הרוכב אבל אם ירד יעבור על שביתת בהמתו ומחמר ולהר"מ נראה דלא ירכוב ויזרוק האוכף דמשום הפסד מועט דאוכף לא נתיר לו לרכוב ע"כ וכ"כ מהרא"י בכתבי' סי' ס"א ואפשר שמוטב לרכוב משום דאיבעיא לן אם יש תחומין למעלה מי' ואם ילך ברגליו יעבור על תחומין וברכיבה נקטינן לקולא דאין תחומין למעלה מי', ומיהו יש לדחות דתוך י"ב מיל קי"ל תחומין דרבנן וא"כ מה לי רכיבה ומה לי תחומין וגרע רכיבה דשמא יש תחומין למעלה מי' ועבר נמי אתחומין וחוץ לי"ב מיל לדעת האומר שהוא דאורייתא א"כ למעלה מי' הוי ספק דאוריית' ואפשר דמוטב הוא לרכוב דכשילך ברגליו יעבור ודאי אדאוריי' (ועסי' ת"ד) ואם הולך בקרון כל שהוא רחב ד' אף על פי שהיא למעלה מי' כארעא סמיכתא (כמ"ש סי' ת"ד) ומוטב לילך ברגליו עכ"ל ב"י, וש"מ דאם האוכף שוה הרבה אפשר דמותר לרכוב, וצ"ע דלא מצינו זה בשום מקום ועסי' של"ד ס"ב, ואם רגליו תלויות למטה מי' פשיטא דאיכא איסור תחומין וכ"מ סוף ביצה ובהגמ"ר ספ"ק דעירובין ולפי מ"ש רש"י בעירובין דף מ"ג בעמוד רחב ד' פשיטא דיש תחומין דהא חזי להילוך והילוך מעליא הוא כי קמבעיא לן כשאין רחב ד' דלא ניחא תשמישתיה או בקפיצה ע"י שם או בספינה שאינה נחה ודמי לקפיצה באויר עכ"ל, וא"כ ברכיבה ובישיבה בקרון דניחא תשמישתיה מה לי למעלה מי' או למטה מי', ובאמת לא הזכירו הפוסקים דבר זה והרב"י חידש זה מדעתו ולפע"ד יש ברכיבה איסור תחומין אפי' למעלה מי' דרכוב כמהלך דמי וראיה מדדחיק בגמ' בעמוד י' או ע"י שם ולא קאמר ברוכב אלא ברכיבה יש תחומין כשהסוס מהלך ה"ל כאלו הוא מהלך ובהכי מתישבא מעשה דאחר שמביא הרב"י והא דלא קאמר בספינה משום דבמים לכ"ע תחומין דרבנן עסי' ת"ד ואם העכו"ם מוליך הקרון עסי' ש"ה ססי"ח: ודע דאם העגלה גבוה י' ורחבה ד' בלא הגלגלים הוה רה"י גמור דאסור להוציא מתוכה ולא להניח בתוכה וא"כ אם חשכה לו על העגלה צריך להוציא חפציו ולהניחם על העגלה קודם שירד ובעגלה ליכא משום שביתת בהמתו כיון שאינו עושה עקירה שהיא נתגלגלת וכמ"ש ס"ב אבל אם היא עומדת ואח"כ עוקרה הוי מלאכ' דאורייתא עמ"ש סי' שמ"ח ואם הוא על הארץ אסור להניח על העגלה שום דבר אלא יתננו לעכו"ם או יניחנו על החמור כמש"ל ואם אין העגל' גבוה י' בעצמה אינה רה"י אף על פי שגבוה י' עם הגלגלים דה"ל מחיצ' שהגדיים בוקעים בה אם גבוה ג"ט מן הארץ (תוס' שבת ריש דף צ"ח וסוף ד' מ"ט) וכרמלית נמי לא הוי דאין כרמלית בכלים כמ"ש רש"י דף ח' וכ"כ התוס' דף ה' כיון דלא קביעי בטל לגבי ר"ה אבל עמוד מקרי קבוע ומקרי כרמלית עסי' שנ"ה ס"ב ואפשר דה"ה עגלה מקרי קבוע מ"מ גם ר"ה שלנו הוי כרמלית ומותר לטלטל מכרמלית לכרמלית ותחת העגלה הוי ר"ה אם העגלה אינה מקורה מלמטה ויש במקום הפתוח ג"ט אבל אם היא מקורה פטור שאינו דומה לדגלי מדבר ואם העגלה בעצמה גבוה ז' ומשהו והיא פחות מג' סמוך לארץ עסי' תק"ב סס"א מ"ש אי אמרינן לבוד בכלים ואם אין העגלה רחבה ד' הוי מקום פטור אפילו גבוה י' ואם היא מלמעלה רחבה ד' אף על פי שלמטה אינה רחבה ד' הוי רה"י (תו' שבת דף ק"א) מיהו בגבוה י' לא מחייב כדאיתא בשבת דף ח' לענין כורת:
ח׳
מבע"י מותר. דדוקא כשנותן להם בשבת הוי כמאכיל להם נבילות בידים אבל כשנותן להם מע"ש אף על גב דבעלמא אסור משום הפסד התירו כ"כ המ"מ מדסתם הרמב"ם וכתבו הרמב"ן והרשב"א ושאר מפרשים דאפי' מע"ש צריך לעשות כן ואפשר שגם דעת הרמב"ם כן אלא שנקט ל' הגמ' כמנהגו עכ"ל המ"מ וא"כ צ"ע למה הקיל רמ"א מאחר שדברי הגאונים מפורשים לאיסור ודברי הרמב"ם סתומים:
ט׳
פחות פחות מד"א. ועומד לפוש בנתיים (ד"מ בשם טור סי' שמ"ח) דלא כרי"ו שכ' דצריך לישב וצ"ע דהא רי"ו בעצמו כתב דעומד לפוש פטור וכ"כ הרמב"ם פי"ג ותלמוד ערוך הוא פ"ק דשבת אלא שס"ל דבכאן כיון שאינו עומד אלא משום שלא יבא לידי איסור לא ה"ל כעומד לפוש לכן צריך לישב ומיהו בע"א דף ע' פירש"י דבעומד לפוש סגי:
י׳
סמוך לחשיכה. אבל מבע"י שרי ומ"מ צ"ע דהא בע"א קאמר המוציא כיס בשבת משמע דאפי' הוציאו בשבת עצמו שרי ואפשר דהתם איירי בשוכח והכא במזיד ועסי' של"ד סי"ז:
י״א
הגיע לחצר. צ"ע דכי קאי פורתא לפני הפתח מעייל מר"ה לרה"י וכמ"ש סי"א וצ"ל דגבי בהמתו לא החמירו כ"כ:
י״ב
נוטל כלים. נ"ל דאפי' הם יותר מט"ו סאה שרי משום צער ב"ח משא"כ בעגלה דאסור לפנותה כלל כמ"ש ססי' של"ג:
י״ג
לפי שהם מאוסים. אף על גב דמוקצה מחמת מיאוס מותר היינו היכא דחזי לכסויי ביה מנא אבל הני לא חזי לכסות שאם יפלו ישתברו (ר"ן):
י״ד
שיכול לשומטן. ולא נאסרו מטעם בסיס לדבר האסור כיון שלא היו עליהן ב"ה (עסי' ש"י ס"ג) ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא ע"ד לשמטן (המאור) ועסי' ש"ח סכ"ז וכ"ד הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הא דבבולסי' אבל הר"ן כתב דאפי' לבטל כלי מהיכנו לפי שעה אסור והכא שרו משום הפסד מרובה אבל אם הם חתיכות זכוכית רחביות לחלונות דאיכא הפסד מועט בשבירתן אסור להניח כרים תחתיהן משום שמבטלן לשעתן וכ"כ הרמב"ם פכ"א ורי"ו ני"ב ח"י וצ"ע על הרב"י שהשמיטו מאחר שהוא בהדיא בגמרא וא"ת למה כופין הסל לפני האפרוחים כמ"ש סי' ש"ח סל"ט י"ל דשאני אפרוחים עשוים לפרוח משם מיד וליכא ביטול כלי כלל (ב"י סי' ש"י) ואפשר דעת הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע כהרמב"ם מדנקטו כלי זכוכית משמע אבל אם אינם כלים לא וכן יש להורות שאין לבטל כלי מהיכנו אפי' לפי שעה אלא במקום הפסד מרובה ועמ"ש סי' רס"ה ולבטל כלי לכל השבת כ' הר"ן אפילו במקום ה"מ אסור אבל המ"מ כ' והוסיף רבינו להתיר הפריקה בנחת מפני ה"מ התירו לטלטל ואפי' ביטול כלי מהיכנו עכ"ל וכ"כ בש"ג בשם ריא"ז בהדיא וכ"ה ברש"י בד"ה והא איכא צער ב"ח ואתי דאורייתא ודחי דרבנן ביטול כלי מהיכנו עכ"ל (ועבח"מ סי' ר"ס) משמע דמותר לבטל כלי מהיכנו במקום ה"מ והא דקפריך והא קמבטל כלי מהיכנו היינו משום שיכול לפורקן בנחת: כללא דמלתא בשילופי זוטרתי שיכול לשמטן דאינו מבטל הכלי אלא לפי שעה עדיף מפריק' בנחת דעכ"פ מטלטלן קצת כמ"ש המ"מ ופריקה בנחת עדיף מביטול כלי לכל השבת כמ"ש המ"מ ואפי' ביטול כלי מהיכנו והכל שרי במקום ה"מ והוי יודע שעכ"פ אסור לסמוך עליה כשפורק דהוי משתמש בב"ח והתו' כתבו כששני שקין מונחין על החמור א' מימין וא' משמאל ומקושרין יחד והקשר מונח על גבו של חמור וא"כ א"א להתיר הקשר אא"כ יגביה השקים ונסמכין שתי השקים בכריסו של החמור וה"ל צדדים ואסור עכ"ל:
ט״ו
מניח ידו עליהם. מפני הרואים ומשום בזיון התפילין שלא יניחם בשדה התירו לו להביא דרך מלבוש לעיר (רש"י):
ט״ז
דזמנין קאי. ואם עמד לתקן המשאוי פטור (רמב"ם פי"ג וכ"מ מל' רש"י) עמ"ש ס"ז:
י״ז
לא בכיסו. דכיון דאינו כבד ל"ל הכירא בריצה:
י״ח
דה"ה לכיסו. היינו במקום שאין יכול להוליכה פחות פחות מד"א כגון שמתירא מלסטים וה"ה אם יש עמו חמור ומתירא כשיניחנה ויטלנה כמ"ש בס"ב יגזלוהו הלסטים דשרי לרוץ (סה"ת) ולדידן דאין לנו ר"ה גמורה אפשר דלכ"ע שרי בכל ענין ש"ג:
י״ט
יכול לילך עמו. כיון שהוא בידו יכול להניחו בכל מקום שירצה כמ"ש סי' ש"ח ס"ג, וצ"ע בשבת דף ל"ה אי' שהצריכו להמתין לקבל שבת עד שיצניע התוקע השופר וי"ל דעכ"פ עדיף שלא יבוא לידי כך:
כ׳
ואם הוא בשוק. או במקום שאין עירוב (שם) ונ"ל דאם מתירא דהעכו"ם יקחוהו בשוק רשאי לרוץ כמש"ל:
נותן כיסו לנכרי. משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית לי' אתא לאתויי ד' אמות בר ה"ר והיינו דוקא בממונו כיון שע"י טורח הוא משתכר חייס עליה:
ב׳
משום מחמר. פי' מנהיג חמור טעונה וחייב אי עביד עקירה והנחה:
ג׳
ואפי' הוא תוך התחום. פי' ואז אין איסור בהולך ברגליו אלא דוקא אה רוכב אפ"ה יכול לרכוב מחמת סכנה:
ד׳
יטלטלנו פחות פחות מד"א. דבר פשוט שזה אין מועיל אלא טלטול בר"ה או כרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד"א ע"כ מהני זה אבל מרה"י לכרמלית וכ"ש לרה"ר דהאיסור משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפי' בחצי אמה לא מועיל זה וכ"כ רש"ל בתשו' סי' נ"א ע"כ לא יפה עושים אותן שמשאין תינוק לימול בפחות פחות מד"א דמ"מ יש איסור מה שמוציאין מרה"י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע"י עכו"ם מרשות לרשות ואח"כ יטלטלנו בפחות מד"א. וכתב ב"י בשם הר"ר ירוח' בהיתר פחות מד"א צריך לישב בכל פחות מד"א שאל"כ אע"פ שעומד חייב דהליכה אחת היא ואפי' בכרמלית חייב מלקות מדרבנן עכ"ל. ונראה דזהו אם אחד נושא לבד אז צריך לישב אבל אם א' נותן לחבירו בפחות מד"א א"צ לישב שום א' דבכל אחד הוי מעשה חדש כנ"ל:
ה׳
מניח ידו עליהם. שלא יראום והתירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש משום בזיון:
ו׳
אסור להביאו לביתו. איני יודע למה כתב זה כיון שכבר הביא בעל הש"ע סמוך לזה דה"ה בכיסו יש היתרא דלעיל. ומדברי האגודה מרי' דהא דינא אין ראיה דודאי הוא ס"ל כדיעה הראשונה דלא התירו אלא בחבילה ולא בכיסו. כיון דמילי דרבנן נינהו הסומך להקל לא הפסיד כנ"ל:
חמורו. ואם החמור של עכו"ם יניחנו עליו דאין מצווה על שביתתו ואם שכרו מהעכו"ם י"א דמצווה כמ"ש סי' רמ"ו ס"ג ודווקא כששכר החמור אבל אם שכר העכו"ם שיוליכנו למקום פלוני אם כן לא שכר החמור דהרי העכו"ם חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן העכו"ם א"כ פשיטא דאינו מצווה על שביתתו. מ"א:
ב׳
לעכו"ם. ואם הוא משא כבד נ"ל דיתן החמור לעכו"ם או יפקירנו כמ"ש סי' רמ"ו ובלבד שלא יהא מחמר וכמ"ש ס"ב. מ"א:
ג׳
עכו"ם. וה"ה אם אינו מאמין לעכו"ם מניחו על חמורו. סה"ת:
ד׳
מחמר. פי' המנהיג חמור טעונה מחייב אי עביד עקירה והנחה והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו משום דאתא לאשמועינן אפי' אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך וכ"ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת בהמתו. ר"ן וריב"ש:
ה׳
מבע"י מותר. המ"א הניח דבר זה בצ"ע:
ו׳
מד"א. כתב הט"ז דבר פשוט שזה אין מועיל אלא טלטול בר"ה או כרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד"א ע"כ מהני זה אבל מרה"י לכרמלית וכ"ש לרה"ר דהאיסור הוא משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפי' בחצי אמה לא מועיל זה וכ"כ רש"ל בתשוב' סי' נ"א ע"כ לא יפה עושים אותן שנושאין תינוק למול בפחות פחות מד"א דמ"מ יש איסור מה שמוציאין מרה"י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע"י עכו"ם מרשות לרשות ואחר כך יטלטלנו בפחות מד"א. וכתב ב"י בשם רי"ו בהיתר פחות מד"א צריך לישב בכל פחות מד"א שאל"כ אע"פ שעומד חייב ונראה דזהו אם אחד נושא לבד אז צריך לישב אבל אם אחד נותן לחבירו בפחות מד"א א"צ לישב שום אחד דבכל אחד הוא מעשה חדש עכ"ל ט"ז ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן ק"ד דמתיר שם לעני העומד בחוץ בכרמלית ובעל הבית פושט ידו לחוץ ויטול העני ממנו ע"ש א"כ לפ"ז ה"נ מועיל הושטה שתקח אשה אחרת מידה ומנהג ישראל תורה שאין עושין זה ע"י עכו"ם רק לעשות ע"י הושטה מרה"י לכרמלית ועיין יד אהרן סי' שמ"ז שחולק על עבודת הגרשוני וכתב דבר קשה להתיר דהרי מצינו בכמה דברים שאסרו גזירה לגזירה דאמרינן כולה חדא גזירה הוא ע"ש וכ"כ המ"א סי' שמ"ח ס"ק ד' ועיין בט"ז סי' שמ"ט ס"ק א' ובמ"א סימן של"א ס"ק ה':
ז׳
מהיכנו. ואין לבטל כלי מהיכנו אפי' לפי שעה רק בהפסד מרובה ולבטל כלי לכל השבת בה"מ יש פלוגתא בין הפוסקים עיין מ"א:
ח׳
קאי. ואם עמד לתקן המשא פטור. רמב"ם:
ט׳
לכיסו. היינו במקום שאין יכול להוליכה פחות פחות מד"א כגון שמתירא מלסטים. ולדידן דאין לנו ר"ה גמורה אפשר דלכ"ע שרי בכל ענין. ש"ג מ"א:
י׳
לשומרו. ואם מתירא דהעכו"ם יקחהו בשוק רשאי לרוץ כמש"ל מ"א. ועיין בשבות יעקב ח"ב סי' ד':
י״א
ליטלו. ואסור לומר לעכו"ם ליטלו כמ"ש סס"א. כתב הבאר היטב אשר לפני ונ"ל דמותר לומר לעכו"ם לשומרו ע"ש ולדידי צ"ע הוא. (ובספר אליהו רבה התיר לומר לכותי ליטלו כיון דעדיין לא זכה בו ישראל והרמב"ם התיר לגמרי ע"ש):
ס"א ואפי' לא נתן. מדפריך בגמ' מ"ט שרו כו' ואי בקצץ הא ב"ה מתירין בכולן עם השמש בפ"ק אלא כיון דבלא נתן שכר ניחא כמ"ש תוס' י"ט א' ד"ה אלא כו' וע"ל סי' רמ"ז ס"ב אבל בסתם כו'. וסובר הרמב"ם דמתני' איירי מבע"י מדקאמר ואע"פ שנתנו משמע דע"כ איירי מבע"י כפשטא דמתני' דע"כ צריך ליתן מבע"י משום מוקצה: ואע"פ שנתנו. מדאמרינן אבל מציאה כו' ולא אמרן כו' ואי מבע"י הרי יכול ליטלו ועי' ברא"ש:
ב׳
ס"ב וי"א שצריך. ב"מ פ' השוכר את הפועלים צ' ב' הנהיגה בקול ולא התירו אלא מעשה בחמור וכמ"ש אי הכי אפי' חבירו נמי אמר רב פפא כל כו' וכה"ג הוי מעשה בעצמו: והוא. דשבות בעצמו לא התירו כנ"ל: ואפי'. עט"ז:
ו׳
ס"ו י"א שכשנותנו. תוס' ד"ה מי שהחשיך מהא דפט"ז אבל קטן שבא כו' דקטן העושה כו': ודוקא כו'. וכמ"ש ה' ב' היו טעון אוכלין כו' ועמ"א:
ז׳
ס"ז ודוקא כיסו כו'. לאפוקי מהרמב"ם פ"ו ופ"ך מהל' שבת שכת' שכה"ג אפי' מציאה דלא אתא לידיה והשיגו הראב"ד והרמ"ך וש"פ וע' במ"מ וכ"מ ומ"ע שהליצו בעדו וכן הרמב"ן ומוצאו של הרמב"ם מפ' בתרא דע"ג ע"א ולשיטת הפוסקים צ"ל המוציא שהוציא בשוגג אבל הרמב"ם מפרש כפשטיה שמצא וכ"מ פשטא דגמ' כמה כיסי משתכחין בשוקא. והטעם כיון שאוקמוה אדאורייתא אז אין חילוק בין כיסו או מציאה. אבל בב"מ ט' א' משמע כדברי החולקין עיין רא"ש שם וע' סי"ג:
ח׳
ס"ח י"א דדוקא. קמ"ב ב' ואפי' שכח לא. ולא התירו בדרכים אלו ואפי' ר' יוחנן דמתיר שם לא התיר אלא במחיצה של בני אדם דלא כרש"י שם דלפרש"י מה שהשביח ע"י הככר בטלטול פגם בהוצאה. רשב"א בשם רמב"ן:
ט׳
ס"ט המשתמרת. רש"י: שאין כו' לכלום. דבלא"ה מותר דקי"ל בסוף שבת במוקצה מחמת מיאוס כר"ש אלא משום דאין כו' וכמש"ש מ"ו א' בשרגא דנפטא משום דחזי לכסויי כו' הא לא"ה לא: לא יניהם כו'. ר"ל אפי' לבטל כלי מהיכנו מותר דקי"ל צער בע"ח דאורייתא כמ"ש בפ"ב דב"מ ל' א' וז"ש ילא כו' ר"ל בכ"ע דמדאמרי' שם והאיכא כו' משמע דלמ"ד צער בע"ח דאורייתא צריך לפורקן:
סי"ב י"א. דדוקא מדלא הזכיר במתניתין היתר זה ולא בגמ' דאמרו אין שם כו': וי"א דה"ה. ובמקום שאין יכול מאלו האופנים הנ"ל ולכן לא הזכירו ועמ"א: ומי ששכח כו' אם. מ"ג א' בצריך למקומו אלמא כיון שהוא כבר בידו יכול להוליכו לכ"מ שירצה ואין משום איסור טילטול. אבל ל"נ דשם התחלת הטלטול הוא בהיתר וכל הטלטול הוא בהיתר משא"כ כאן שבאיסור הוא ומי שאכל שום וריחו נודף וכו' וראיה ממ"ש בספ"ב דשבת אריב"ח שמעתי כו' מקום צנוע כו' ואף שנדחק במ"א ליישבו לא נראו דבריו כלל וכלל וכן בתוספתא סוף סוכה שמשלכת הפתילה מידה בקבלת שבת: ואם הוא בשוק. כנ"ל ס"ח:
י״ג
סי"ג מצא ארנקי. מהא דב"מ ט' א' דלא כרמב"ם כנ"ל ס"ז:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רס״ו, מתוך חלק אורח חיים. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
