דינים השייכים לערב שבת - שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ״ט

יותר מג' פרסאות. ואם הוא יושב בעגלה יכול ללכת יותר ומ"מ יזהר שיהיה יכול להגיע בעוד היום גדול (ב"ח):

ויוכל להכין. ובמדינות האלו רוב בני אדם מכינין בריוח ולכן אין נזהרים בזה (אגודה סוף סוכה):

סעודת ארוסין. וה"ה סעודת נשואין דהי' אפשר לעשותו ביום אחר [ב"ח] וצ"ע דכ' בסי' תמ"ד ס"ז דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא אפי' בע"פ דבח"ה אסור לעשות סעודת אירוסין כ"ש בע"ש דקיל טפי כדאיתא בגמ' והיא משנה שלימה וע"ק דבסימן תקמ"ו כ' דמותר לישא ערב הרגל והיא תלמוד ערוך פ"ק דמ"ק וע"ק דכיון דאירס בע"ש ה"ל זמן הסעוד' בע"ש וא"ל דלא ה"ל ליארס היום דיש לחוש שמא יקדמנו אחר וברוקח סי' ל' הבי' הירוש' הזה ונ"ל דה"פ אסור ליארס בע"ש הדא דאתמר סעודת אירוסין (פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות בע"ש סעודת אירוסין) אבל לארס מותר פי' מותר לארוס בע"ש שמא יקדמנו אחר ואז מותר ג"כ לעשות סעודה ובפרק קמא דתענית מסיים בה בירושלמי אמר שמואל אפילו בט' באב מותר ליארס ע"ש וצ"ע על הש"ג פכ"ב דשבת שכ' אסור לארס אשה בע"ש עכ"ל דהא לכ"ע שרי ובירושלמי פ"ק דכתובות דאסור לישא בע"ש משום כבוד שבות ע"ש דמשמע דחולק על תלמוד שלנו ועיין בא"ע סימן ס"ג:

כבוד השבת. ובח"ה כתב בשם ר"ת /ר"ח/ שמתוך טרדת הסעודה לא יתעסקו בצרכי שבת:

פדיון הבן. פדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בע"ש ומילה אף על פי שעבר זמנה כגון שהיה חולה בשמיני מקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה היא דאסור להניחו ערל עכ"ל (כ"מ בתוס' במ"ק סוף דף ח') ועמ"ש סי' תקס"ח ס"ב וסימן תקמ"ו ועבי"ד סימן רס"ו בש"ך וט"ז דיש אוסרים למול מילה שלא בזמנה בע"ש:

מותר. אם אפשר לקיים שתיהן מוטב ואם לאו תדחה סעודת שבת [לבוש] וב"ח כ' דמצוה להתחיל קודם שעה עשירית ושל"ה כתב מורי מהר"ש מלובלין היה סנדק בע"ש ולא רצה לילך על הסעודה מאחר שהיה שם מנין בלעדו ושל"ה השיב לו ע"ש ועסי' תקנ"א ס"י ובע"ש כ' הא דאין שמחה אלא בבשר דוקא בזמן שב"ה קיים והי' בשר שלמי שמחה ע"כ ולא עיין בסנהדרין דף ע' ומהר"מ טיקטין ומרדכי דתענית כתב ואם אמרו שמותר לכבס מפני כבוד שבת כ"ש מילה דעדיף משבת עכ"ל התם קאי אבעלי ברית שי"ט שלהם הוא ע"ש ועסי' תקנ"ט: ז"ל ד"מ כתוב בא"ז וז"ל מצוה לאכול סעודת שבת לתיאבון ומאחר דעיקר סעודה הוא לחם אסור לאכול גרימז"ל בשבת קודם הסעודה משום דלא אוכל עיקר סעודת [שבת] לתיאבון ע"כ והוא אזיל לטעמיה דס"ל דאסור לאכול אחר מנחה בע"ש אבל לדידן דקי"ל דמותר לאכול אחר מנחה ש"מ שא"צ לאכול לתיאבון וא"כ מותר לאכול גרימז"ל מבע"י וכתב בתשוב' דע"ש לאחר קידוש היה מביאין גרימז"ל לפני ר"ק ואכל ובירך במ"מ ואח"כ ברכה מעין ג' כדי להשלים ק' ברכות ואח"כ היו אוכלים לחם לצורך סעודה עכ"ל ד"מ ולא הבינותי דבריו דאף הא"ז לא אסר אלא בשבת לאפוקי מעובדא דר"ק נ"ל שהדין עמו דהא עכ"פ מצוה איכא לאכול לתיאבון ולדידן דנוטלין הידים לפני קידוש פשיטא דאסור לאכול קודם המוציא, ועוד דברכת המוציא קודם לברכת במ"מ כמ"ש סימן רי"א ס"ה ועוד דאפי' בשבת אסור לגרום ברכה כמ"ש ססי' רט"ו:

להתענות בכל ע"ש. והב"ח כ' בשם הפוסקים והירושלמי דאסור להתענות בע"ש שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה וכ"כ סי' תרפ"ו וכ"ה במשנה פ"ד דתענית וכ"כ מט"מ בשם תנחומא פ' בראשית ומגילת תענית וכ"כ בהגמ"נ ה' פורים ובהגהות סמ"ק ובשאלתות פ' ויקהל וצ"ל דהא דר' אבין ציים כל ע"ש היינו משום שהיה איסטניס ואם היה אוכל ביום לא היה אוכל בלילה לתיאבון כמ"ש סי' ת"ע וכן עיקר:

שיוצאים מב"ה. דזה מקרי השלמה שמתענה עד אחר קבלת שבת אבל בחול לא מקרי השלמה עד צ"ה (שם במהרי"ל) ובתענית חלום ישלים (שם ד"מ), ונ"ל דאם מתענה בכל ע"ש והשלים בפעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם, וה"ה מי שמתענה תעניתים הכתובים בסי' תקע"ט וכמ"ש בי"ד ססי' ת"ב וה"ה ער"ח שחל בע"ש, משמע מל' רמ"א דבת"צ לא מהני תנאי דלאו בדידיה תליא מלתא וכמ"ש סי' תקע"ב ס"ב ואף שבמהרי"ל שם משמע דמהני תנאי היינו משום דלא היה ת"צ גמור כנ"ל ועיין בטור סימן תקס"ז:

אסור לקבוע כו'. ל' הרמב"ם אינו כן אלא שהרב בעל הש"ע עירב בו פי' של הרב המגיד וז"ל הרמב"ם בפ"ל אסור לקבוע סעודה ומשתה בע"ש מפני כבוד השבת ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך ואעפ"כ מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול עכ"ל ופי' בו הרב המגיד וז"ל ונראה מל' רבינו שסעודה ומשתה שאינו נוהג בימות החול אסור לעשותו בערב שבת וכל היום בכלל האיסור והוכיח כן ממימרא דגיטין פ' השולח ב' משפחות כו' ולאכול ולשתות בלא קביעות סעודה אפי' סעודה שרגיל בה בחול כל היום מותר להתחיל וכמבואר בפ' ע"פ וכר' יוסי ולקבוע סעודה שנהג בה בחול מצוה להמנע מט' שעות ולמעלה לפי שסבר רבינו דאע"ג דקי"ל כר"י דאמר אוכל והולך עד שתחשך היינו דוקא בלא קביעות סעודה כנ"ל לדעת רבינו והוא נכון עכ"ל. והטור כתב וז"ל ונראה דאף קודם המנחה נמי אין לקבוע דע"ש סתמא קאמר דגרס בפ' השולח אר"י ב' משפחות היו בירושלים א' קבעה סעודתא בע"ש וא' בשבת פי' בשעת בה"מ ושתיהן נעקרו עכ"ל. ולפי פי' הרב המגיד ל"ק מ"ש הטור דאיהו עושה ב' בבות בדברי הרמב"ם דהיינו ברישא מיירי מסעודה שאינו רגיל בה בחול זה אסור כל היום וסיפא מיירי מרגיל כו' ומ"ש הרב אפי' סעודה שרגיל וכו' ל' אפילו אינו מיושב לי דהא מיירי דוקא מרגיל ונראה דאסעודה אמר אפי' כלומר אפי' בסעוד' שאינו עראי מותר מן הדין ואין איסור אלא משום מצוה אלא דלא נתיישב שפיר לע"ד האי חילוק דרגיל דהא לא מצינו זה גם הרמב"ם היה לו להזכירו בפי' ותו ל' ואעפ"כ כו' הוא ק' דהל"ל אבל לקבוע סעודה מצוה להימנע ותו למה הזכיר הרמב"ם תחלה סעודה ומשתה ובסיפא לא זכר רק סעודה ותו תחלה אמר סתם מפני כבוד שבת ובסיפא אמר כדי שיכנס לשבת כו' בודאי לא לחנם כתב שינוי זה ובאמת הם ב' מילי כמ"ש הרא"ש בפ' ע"פ וז"ל דאפשר אע"ג דשרי ר"י להתחיל ולא חייש ליכנס כשהוא תאב מ"מ לכשתחשך צריך להפסיק מפני כבוד השבת עכ"ל. ונלע"ד לפרש דברי הרמב"ם בדרך זה דהוקשה לו תחלה דקי"ל כר"י דאוכל והולך כל היום ואי' בפרק השולח שמשפחה א' נעקרה בשביל קביעות ע"ש ולא סגי לתרוצי האי קושיא ולומר דר"י לא מיירי מקביעות דאם יש היתר בלא קביעות אפי' כל היום אין סברא שתיעקר המשפחה בשביל הקביעות אלא התירוץ ע"ז דאותה משפחה קבעו סעוד' ומשת' שקבעו עצמן לשתות כדרך ששותין דרך שכרות וע"כ נענשו וע"כ זכר הרמב"ם אסור לקבוע סעודה ומשתה וזה כל היום דע"י שישתכר יבטל משבת לגמרי וא"כ יש כאן ב' דיוקים. הא' דבלא קביעות אפילו אוכל ושותה אין איסור והב' דאפי' בקביעות סעודה מותר כל שלא קובע גם לשתיה ע"כ אמר אחר כך ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך היינו הדיוק הא' ואח"כ אמר ואעפ"כ ימנע אדם שלא לקבוע סעודה פי' אפילו בלא קביעות משתה שזהו מותר מצד הדין דהא לא ישתכר ולא יבטל כבוד שבת לגמרי מ"מ ימנע אדם עצמו שלא לקבוע אפילו סעודה לחוד כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה כנלע"ד נכון בפי' דברי הרמב"ם אבל הטור לא פי' כך אלא היה מפרש דהרמב"ם חדא בבא קאמר וסיפא הוא פי' דרישא לומר דלאו דוקא כל היום אלא ממנחה ולמעלה ואע"ג דאמר תחלה סתם בע"ש מ"מ נתכוין לעירובו של יום דהיינו ממנחה ולמעלה וכיוצא בזה מצינו בסי' תקנ"ב דכתב הטור בשם הרמב"ם מימינו לא אכלנו אפי' תבשיל של עדשים בעט"ב. וכתב הטור ע"ז דהיינו בסעודה המפסקת ועוד מפ' בסיפא דרישא דאמר אסור לאו איסור גמור הוא אלא מצוה בעלמא הוא שימנע עצמו כו' וע"ז הקשה הטור דע"ש סתמא משמע כל היום דהא אמרינן ב' משפחות קבעו אחד בע"ש ואחד בשבת והך בשבת פי' בשעת בה"מ והיינו בשחרית דהא אין קובעין מדרש אחר מנחה אלא ודאי בשחרית קאמר שהיה דרכן לדרוש וא"כ הך בע"ש נמי בשחרית קאמר ובזה נתיישב שפיר מ"ש הטור פי' בה"מ ונדחק מהרי"א בזה כמ"ש הב"י ולפי מ"ש ניחא:

אם לא שפי' כו'. הל' משמע דוקא אם כבר פי' בסתם אבל לכתחלה לא יאמר בסתם כדי שישלים דלמה יקבל עליו בתחלה להתענות מקצת שבת:

וי"א דלא ישלים. הוא דעת מהר"מ בטור לענין שאר תעניות ובתענית חלום הביא ב"י בשם הג"א בשם א"ז כתב בת"ח א"צ להמתין אלא עד יציאה מב"ה ובתשו' מהרי"ל סי' ל"ג בשם ראבי"ה כתב דאפי' בחול א"צ להשלים ובמ"ש רמ"א לחלק בין תענית יחיד לצבור אין הכרעה לתענית חלום אבל המנהג פשוט בינינו להשלים בתענית חלום אפי' בע"ש. ולענין תענית יאר צייט כ' רש"ל בתשו' סי' ט' דנהגו להשלים בע"ש רק שהוא היה מקובל באם אירע יא"צ הראשון בע"ש אז המנהג שלא להשלים ונתן טעם לזה ע"פ תשובת מהרי"ק דיום שמת אביו חשוב כמו נדר ובשבת לא חל הנדר אלא דאם חל בחול אז חל הנדר וחייב להשלים גם בע"ש וסיים וראייה דהא אפי' מי שקיבל עליו התענית סתם בע"ש מחוייב להשלים ע"כ. ולענ"ד תמוה דמ"ש אותה שעה שחל השבת מיום השבת דפטור מתענית זה אע"פ שכבר התענה בחול ותו דהא לא מקרי דרך נדר אא"כ הי' בדעתו שינהוג כן לעולם כמבואר בי"ד סי' רי"ד ותו מדהביא ראיה ממקבל תענית סתם דחייב להשלים ואנן לא קי"ל הכי כמ"ש כאן רמ"א ע"כ אני אומר דהמיקל בדבר שלא להשלים בע"ש לא הפסיד בפרט מי שמצטער בתעניתו לא יצטער בהתחלת שבת ועוד נראה דמ"ש בגמ' הני בר בי רב דיתבי בתעניתא בכל ע"ש והטור הביאו היינו דוק' באותן שמכירים בעצמן שאחר התענית יהיו תאבים לאכול משא"כ באותן שהם חלשים אחר התענית והאכילה אינה נוחה כל כך עליהם לא יתענו וראיה מסי' תרפ"ו לענין פורים שחל ביום א' עיין מה שכתב שם:

מג' פרסאות. ואם הוא יושב בעגלה או רוכב על הסוס יכול ללכת יותר ומכל מקום יזהר שיהיה יכול להגיע בעוד היום גדול. ב"ח:

להכין. ובמדינות האלו רוב בני אדם מכינין בריוח ולכן אין נזהרין בזה. אגודה מ"א:

אירוסין. וה"ה סעודת נשואין ב"ח. וצ"ע דבסי' תמ"ד ס"ז כתב דסעודת אירוסין סעודת מצוה היא אפי' בע"פ כ"ש בע"ש דקיל טפי ועו"ק דבסי' תקמ"ו כתב דמותר לישא ערב הרגל. ועו"ק דכיון דאירס בע"ש ה"ל זמן סעודה בע"ש. וברוקח סי' למ"ד הביא הירושלמי הזה ונ"ל דה"פ אסור ליארס בע"ש הדא דאתמר סעודת אירוסין פי' אם אירס קודם לכן אסור לעשות בע"ש סעודת אירוסין אבל לארס מותר ר"ל מותר לארוס בע"ש שמא יקדמנו אחר ואז מותר ג"כ לעשות סעודה מ"א ע"ש ועיין סי' תמ"ד ס"ו. ועיין תשובת חות יאיר סי' ע' מה נקרא סעודת מצוה באורך. והקובר את מתו בע"ש אם חייב בהבראה עיין י"ד סי' שע"א: (ועיין בספר אבן העוזר שמתרץ קושית המ"א על פסק הש"ע) ובספר אליהו רבה פוסק דאירס בע"ש אם אפשר לדחות למחר או ליום אחר אסור לעשות הסעודה בע"ש ולקמן מיירי בא"א לדחות:

פדיון הבן. ופדיון הבן שעבר זמנו אסור לעשותו בע"ש. ומילה אע"פ שעבר זמן כגון שהיה חולה בשמיני מיקרי זמנה קבוע דכל שעתא ושעתא זמניה הוא דאסור להניחו ערל כ"מ מתוס' דמ"ק דף ח' עיין מ"א. ועיין בי"ד סי' רס"ו בש"ך ובט"ז דיש אוסרים למול מילה שלא בזמנה בע"ש:

מותר כנ"ל. ואם א"א להתקיים שניהם תדחה סעודת שבת לבוש. וב"ח כתב דמצוה להתחיל קודם שעה עשירית ושל"ה כתב מורי מהר"ש מלובלין היה סנדק בע"ש ולא רצה לילך על הסעודה מאחר שהיה שם מנין בלעדו ושל"ה השיב לו ע"ש:

להתענות. וב"ח כתב בשם הפוסקים דאסור להתענות בע"ש אם לא שאם אוכל ביום אינו תאב לאכול בלילה:

ובת"צ ישלים. משמע דבת"צ לא מהני תנאי דלאו בדידיה תליא מלתא וכ"מ סי' תקע"ב:

תענית חלום. נראה דגם הי"א מודים דבתענית חלום יש להשלים דהא אפי' בשבת עצמו מתענין אחרונים ועיין שכנה"ג ויד אהרן. ונ"ל דאם מתענה בכל ע"ש והשלים פעם ראשון צריך לנהוג כן לעולם. וה"ה מי שמתענה תעניתים הכתובים בסי' תק"פ וה"ה ער"ח שחל להיות בע"ש וכ' סיון שחל בע"ש מ"א. ולענין יאר צייט בע"ש כתב הב"ח דאם בתחלה כשהתחיל להתענות אירע יום ו' יזהר שיקבל עליו שלא ישלים דיא"צ הוי כמו נדר וכיון שלא השלים בתחלה שוב א"צ להשלים אבל אם אירע בתחלה בימות החול והשלים נעשה כנדר וצריך להשלים אף אם יחול אח"כ ביום ו' עכ"ל נמצא למידין אם חל פעם הראשון היא"צ ביום ו' אם לא השלים אז א"צ להשלים כל ימיו אם חל היא"צ ביום ו'. ואם השלים אז או שחל היא"צ ראשון באמצע השבוע דאז חייב להשלים מדינא אז צריך להשלים כל פעם שחל יא"צ שלו ביום ו'. וט"ז חולק וכתב דלא מקרי דרך נדר אא"כ דעתו שינהוג כן לעולם ע"כ המיקל לא הפסיד ובפרט מי שמצטער ע"ש ועיין ביו"ד סי' ת"ב ס"ק י"ב מש"ש והעולם נהגו כהב"ח ועיין בתשובת נחלת שבעה סי' (נ"ז) [נ"ח]:

ס"א וה"מ כשהוא כו' ואם. כמש"ש אפי' כסא דהרסנא כו':

ס"ב שאינו רגיל. כן מוכח מהא דע"פ צ"ט ב' אוכל והולך כו': ואפי' הוא. ירושלמי: וכל היום. דסתמא קא' שם בע"ש: וסעודה שזמנה. דאפי' סעודת אירוסין אם אירס כבר מותר כמ"ש בפ"ג דפסחים מ"ט א' ואפי' סעודת נשואין כמ"ש בפ"ק דמ"ק וכולם מותרין בערב הרגל: ולאכול. פסחים צ"ט ב' כר' יוסי דמתני' שם כותיה וע"כ בלי קבועות מיירי כמ"ש למטה וכן מ' לשון אוכל כו' וע"כ בסעודה שרגיל מיירי כנ"ל: אבל מצוה. שם ק' א' הלכה כר' יוסי בהפסקה ושם רי"א אין מפסיקין מ' דאין מתחילין אלא דשם בקביעות סעודה ועתוס' בשם בה"ג:

ס"ד אם קיבל. דכל תענית שלא שקעה כו' כמ"ש בתענית י"ב ובסתם קבלה צריך להשלים: אם לא. כפי' הרא"ש בעירובין שם דמתענין ומשלימין ר"ל אם ירצה וכן כ' תוס' שם ד"ה והלכתא כו': וי"א דלא. עתוס' דע"ז ל"ד א' ד"ה מתענין כו' ומיהו כו' ועמ"א: ואם הוא. דאפי' בשבת שרי שבת י"א א':

סוכה מ"ד וכדאיכא דאמרי הרי"ף ורא"ש ורמב"ם בפר' ל'

בית יוסף

מדברי הרמב"ם שם ורבינו ירוחם בחלק א'

מהא דגיטין ל"ח

הרב המגיד ברמב"ם פרק ל':

טור מהא דעירובין ח' ומבואר בירושלמי פרק ב' דתענית

תענית י"ח לדעת הרא"ש שם וכ"כ הטור

טור ווהגהות מיימוני פ"א מהלכות תענית