דיני ברכת פירות האילן - שולחן ערוך אורח חיים סימן ר״ב

בורא. ולא הבורא [כ"ה]:

מבושל. ואף על גב דלענין יין נסך לא מתנסך:

בשכר. תאנים [ש"כ] דעתו דהרשב"ץ דוקא נקט שכר תאנים דאינו מפסיד טעם היין אבל שאר משקין מיד כשנתערב בהן כל כך עד שנפסד טעם היין מברכין שהכל, ועמ"ש סי' ר"ד ס"ה וס"ו:

בפה"א. דכל דבר שגדל על האילן ואינו עיקר הפרי בורא פרי האדמה, ועמ"ש ס"ה ועבי"ד סימן מ"ד דבימיהם היו הענבים גדולים, אבל עכשיו פול גדול מענבה ואפשר דה"ה פול הלבן:

מר. ואם מתקן ע"י האור מברך שהכל, [ל"ח] עס"ג וסי"ד:

וי"א וכו'. והבד"ה כתב דאין ללמוד זה משביעית דהרי חרובין אפי' אחר שישרשרו מרין הם ואין ראוים לאכילה, לכן (אין) מברכין עליהם בורא פרי העץ וכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם ורי"ו, ולי' נרא' דלא יהא אלא ספק וראוי לברך בורא פרי האדמה:

שהכל. צ"ע דהרשב"א לשיטתיה אזיל דס"ל דגרעינין לאו פרי נינהו אבל להרא"ש דקיי"ל כוותיה אם כן ה"ה כשמתקן ע"י האור מברך בפה"ע וכמ"ש ס"ה גבי שקדים וצ"ל דכשהן מרים לאו פרי נינהו משא"כ בשקדים וכ"מ בלבוש עס"א:

עם פת. כתב הב"ח צ"ע מאי אצטריך לאשמועינן הא דין זה מבואר בסי' רי"ב וכן הקשה הרר"י על הרי"ף ונ"ל דאשמועינן אפילו בחושש בגרונו ואוכל שמן הרבה ופת מעט לא אמרינן דשמן עיקר וכ"מ מלשון הרי"ף וקשה מ"ש מהאוכל דג מליח עם הפת שמברך על המליח וצ"ע עכ"ל, ולכן נ"ל דאם מתכוין לרפואה ואוכל רק מעט פת שלא יזיקנו בגרונו אין ה"נ דמברך על השמן וכ"כ הב"ח סימן רי"ב ע"ש ומשום קושיא זו אין לבדות דין חדש דהרבה פעמים כתבו הפוסקים דין פשוט והא דלא מוקי ליה בגמרא דאכיל ליה ע"י פת לרפואה היינו משום דאין דרך רפואה בכך מדנקט דוקא אניגרון ולא נקט שאר משקין ואה"נ אם שותהו עם שאר משקין לרפואה כגון עם שכר או יי"ש דמברך בפה"ע:

שמן עיקר. אפי' השמן הוא מועט (ב"ח) ומיהו ממ"ש הרא"ש סימן ק"ד גבי חומץ משמע דוקא הרבה ואפשר דאורחא דמלתא נקט:

אניגרון עיקר. אפילו הוא המועט:

שהכל. צ"ע דהא בגמרא דף ל"ט איתא בהדיא דמברך על מי סלקא בפה"א וכמ"ש סימן ר"ה ס"ב ועמ"ש שם:

קטנים. בפה"ע דכיון שהם ראוין לאכילה יותר כשהם קטנים נטעי להו אינשי אדעתא דהכי (הרא"ש עס"ב וי"ב):

מתקן וכו'. דה"ל כמו מתוקן בתחלה (תר"י והרא"ש):

על העלין. דנטעי להו אינשי גם אדעתא לאכול מן העלין [רי"ו גמ']:

תמרות. בולטין בעלה כמו בעלין של ערבה:

קפריסין. הוא קליפה הגדילה סביבת הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים [רש"י]:

בפה"א. דאינו עיקר הפרי ויש רוצין ללמוד מכאן דקליפה של פרי כגון של מראנצי"ן שמרקחין אותם מברך בפה"א ול"ד דהכי אמרינן בגמרא כשמגיע להתבשל הקליפה נופלת ממנו וגם אפילו אי שקלת ליה לא מיית פירא אבל הקליפה הזאת מגוף הפרי הוא ועוד דלגבי ערלה פרי הוא כמ"ש בי"ד סי' רצ"ד וכ"ה בגמ' קליפי רמון וכו' והגרעין חייבין בערלה וכתבו התוס' מכאן שמברכין על הגרעין בפה"ע וכמ"ש ס"ג א"כ ה"ה לקליפין ול"ד לשקדים הרכים ברסי' ר"ד דהתם לא נטעי אינשי אדעתא לאוכלן בקליפיהם דעדיין לא גמר הפרי וא"ל משום דלא חזי לאכילה בלא רקוח הלא ורדין ג"כ לא חזי לאכילה בלא רקוח ואפ"ה לית לן בה כיון דעיקר תיקונו על ידי כך וכמ"ש הרב"י סימן ר"ד סי"א וע"ש ועוד דמ"מ ראוים לאוכלן חיין אלא שאינו טוב כ"כ דגם תוך הפרי אינו טוב בלא תיקון ותערובות צוק"ר לכן נ"ל דמברך בפה"ע דגם בקפריסין י"א דמברכין בפה"ע ועס"ג:

וי"א לברך כו. נ"ל דוקא בגדגניות שנתבשלו ונימוחו לגמרי וכן כ' מהרי"ק שמ"ה אבל בתמרים שנתמעכו קצת לא פליג וס"ל כהרמב"ם והטור דמברך בפה"ע וכ"מ סי' ר"ד סי"א שכת' אפי' הם כתושים ביותר ולא פליג רמ"א וגם בד"מ סי' ר"ד משמע דס"ל כהרב"י וגם בת"ה אפשר דמודה בתמרים שמיעכן קצת כהרמב"ם וגם בגדגדניות שנתבשלו כת' וז"ל שנימוחים לגמרי מברך שהכל ול"ד לבשמי' שחוקי' בסי' ר"ג ס"ז דהתם דרך לכתוש ולשחוק כל הבשמים מ"ה חשיבי קיימו במילתייהו משא"כ בדבר אחר שאין דרכו תדיר להיות מעוך ומרוסק ואף על פי שאין החילוקי' האלו ברורים מ"מ לא יהא אלא ספק ומברך שהכל עכ"ל, וברוקח כ' וז"ל תמרים כתושים מבושלים בפה"ע והוא טריא"ק עכ"ל:

מברך שהכל. דזיעה בעלמא הוא דאין נקרא משקה אלא היוצא מהזתים וענבים בלבד:

סופי ענבים. ול"ד לבוסר בס"ב דמברכין עליו בפה"א שאני בוסר דעומד לעשות ממנו משקה דאשתני' לעלוייא דהיינו יין שמברכין עליו בפה"ג משום הכי דיו דמורידין אותו מעלה א' ומברכין בפה"א משא"כ בסופי ענבים שעומדים לעשות חומץ לכן מברכין שהכל:

שבשלם החום. משמע מל' רש"י דהטעם משום דאשתני לגריעותא ערסי' ר"ה:

אלא שהכל. ול"ד למיא דסלקי בסי' ר"ה ס"ב דהנהו כיון דרוב אכילתן ע"י שליק' שליקתן כמותן משא"כ פירות לאו דרכיה למשלקי' או למסחטיה אלא למיכלה בעיניהו בהנהו לא אמרי' שיהא מימיהן כמותו (ב"י רשב"א) ומיהו בפירות יבשים כגון תפוחים ואגסים וגדגדניו' ופלומי"ן ד"ה דמברך אמימיהן בפה"ע דהא אין דרכן אלא למשלקינהו לא למכלינהו בעינייהו וכן אני נוהג ועיקר (ב"ח) וצ"ע דמשמע דטע' הרשב"א משום דדרכן למשלקינהו מעיקרא נטעי להו אדעתא דהכי למשלקינהו ואם כן פירות דלא נטעי להו אדעת' דהכי אף על פי שיבשן אח"כ לא מהני וכ"כ הלבוש דדוק' פירות שרוב אכילתן ע"י בישול מברך בפה"ע (עסט"ו) וכן מ"כ בשם רש"ל:

טעם הפרי. דיותר נכנס טעם הפרי במים ע"י בישול מאלו סחט הפרי עצמו:

ויוצא. דעל כולם אם אמר שהכל יצא מיהו אם אכל תחלה הפרי ובירך בפה"ע צ"ע אם יברך שנית על המרק שהכל ולכן ישתה ד"א תחלה לברך שהכל:

ישתה מים. דמי תאנים לא פטר להו פרי מברכה אחרונה דלאו פרי נינהו (מהרא"י בשם סמ"ק) עסי' ר"ח סי"ג:

ובורא נפשות. ובאגודה סי' קמ"ט כ' לברך תחלה בנ"ר ואח"כ מעין ג' ומיהו אפשר דדוקא התם שאכל פרי ומעשה קדירה ונסתפק אם מעין ג' פוטרת בנ"ר לכן יברך בנ"ר תחלה, משא"כ הכא דשתה מים פשיט' דאין מעין ג' פוטרתן ואם שתה אותם לבדם יברך בנ"ר (כ"ה סי' ר"י) וצ"ע:

ואם משך. ז"ל הרב"י דוקא כשהצמוקים מעורבים עם המים הא אם נמשכו המים מהצמוקים ה"ל יין עכ"ל נ"ל פי' דכשהצמוקים מעורבים עם המים ואוכל הצמוקים ושותה המים אז ה"ל כמרק של כל הפירות אבל אם נמשכו וכו' כלו' שאין כונתו לאכול הצמוקים כלל רק להמשיך מהן היין או אפי' שתה מהן מהכלי שהצמוקים בתוכו מברך בפה"ג וכ"כ במרדכי גבי מי ירקות בסי' ר"ה ס"ב וכ"מ בסי' רע"ב ס"ו דכל הפוסקים כתבו יין צמוקים ולא חלקו בין משך ללא משך ועוד דבי"ד סי' קכ"ג סי"א כ' בשם ר"ל חביב וז"ל אם עושין יין מצמוקין שכותשין אותן ונותנים עליהם מים ותוסס מקרי יין אף על פי שהצמוקי' תוך המים אחר שנשתהו ג' ימים במים כו' ואף על גב דגבי יין בעי המשכה לענין יי"נ מ"מ ביין צמוקי' שדרך הוא להניח הצמוקין בחבית ושם נעשה יין גמור לא בעי המשכ' עכ"ל וכ"ש לענין ברכה דאפי' יין גמור מברך בפה"ג אפי' לא המשיך לכן נ"ל מ"ש עיקר וכ"מ סי' ר"ד ס"ו:

וברכה א' מעין ג'. אפי' לא רמי' ג' ואתא ד' ועבי"ד סי' קכ"ג בב"י (כ"ה):

אין דרך. ועמ"ש סי' ר"ה:

אגוז גמור. וי"א כיון שאם בשלו בלא דבש משתני לגריעות' וא"כ ה"ל דבש עיקר ומברך שהכל ול"נ (טור) עמ"ש סי' ר"ה סס"א:

וכן אותם. צ"ל והן אות' וכו' כדאיתא בב"י בהדיא הטעם דלא נטעי ליה אנשי אדעת' לאוכלן כשהן רכין אבל דבר שפרי גמור כגון קליפי מראנצ"ן מברך בפה"ע דלא כע"ת עמ"ש ס"ו אבל מושקט נו"ס פרי גמור הוא כמ"ש סי"ז ע"ש ועסי' ר"ג ס"ו:

הצוק"ר. דמי למי פירות כמ"ש ס"ח:

אין מברך. וה"ה גלגי"ן וציטו"א (ברכות רמ"מ בשם ברכות מהר"מ):

מושקא"ט. פרי הוא ורגילין לאוכלו ביובש (תוס') ומי שיש לו שלשול ונותן המושקא"ט לתוך השכר כדי שיעצור דמי לשמן כמ"ש ס"ד, ומיהו נ"ל דכששותה לצמאו אף על פי שנותן ג"כ מושק"ט לתוכו לרפואה מ"מ מברך על השכר וה"ה גבי שמן:

רטובים בפה"א. ואף על גב דפלפלין מין אילן הוא כיון שאין נוטעין אלא ע"ד שיתייבשו ויאכלו רובן שחוקים כתבלין ואין נאכלין לבדן אלא לפעמים קרוב הדבר שיברכו עליהן שהכל כמו קורא בר"ס ר"ד (וכן השבת) אלא לפי שמעט מהן נאכלים ברטיבותן אדעתא דהכי נמי נטעי קצת לכן מברכין עליהם בפה"א, וזנגביל אינה עיקר הפרי [טור] ועיין בב"ח מזה:

ואם הוא מסופק. היינו אחר שלמד אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם ללמדו ברכות (כ"ה בגמ' ובברטנור' וב"י סס"י ר"ד בשם הג"מ):

ואם הרוב שכר כו'. משמע דלא אזלינן בתר הטעם אלא אחר הרוב וק"ל מ"ש מחלה דאי' בי"ד סי' שכ"ד העושה עיסה מחיטה ואורז אם יש טעם דגן חייבת בחלה אע"פ שרובה אורז וה"נ יברך על מה שנהנ' מטעם יין ומה מהני רוב שכר. וא"ל דדגן הוא מה' המינים שיש להם מעל' יתירה כדאי' ר"ס ר"ח לא אזלינן בהו בתר רובא דא"כ ל"ל טעם הא לענין במ"מ אי' ר"ס ר"ח אפי' אם עירב עמהם דבש הרבה כו' נמצא דלא אזלי' בתר טעמא אלא נ"ל דשם יש מין חיוב ומין פטור ואין כח בפטור לפטור את החיוב משא"כ כאן שיש חיוב ברכה לשכר ויש חיוב ברכה ליין ע"כ אזלינן בתר העיקר כדקי"ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר הטפילה ומטעם זה בכל תבשיל שנותנין בו שומן אפי' הרבה מ"מ אין מברכין על השומן אע"ג דיהב טעמ' הרבה:

ואם שתאו מעורב. בגמ' מוקמי לה הא דמברכין על שמן זית בחושש בגרונו דרפואתו דנותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע פירש"י וצריך לתת בו שמן הרבה דה"ל שמן עיקר ואניגרון טפל ופרכינן פשיט' מהו דתימ' כיון דלרפואה קא מכוון לא ליברוך עלייהו כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי פירש"י שיש הנאת אכילה לבד מהרפואה וכתב בטור ופי' הר"ר יוסף לאו דוקא חושש בגרונו אלא אורחא דמילתא נקט וה"ה נמי אם אינו חושש בגרונו אם נותן שמן הרבה לתוך אניגרון מברך עליו שהרי נהנה ממנו אבל בה"ג כתב שאין לו לברך אלא אי כיבין ליה חיניכיה דמיכוון לרפואה ומתהני מיניה אבל אי ליכא רפואה אפי' נותן שמן הרבה הוה אניגרון עיקר ואין לו לברך על השמן ומסיק הטור ע"ז דיותר נר' כהר"ר יוסף לברך אף כשאינו חושש דכיון שהוא נהנה למה לא יברך אדרבה יותר פשוט הוא שצריך לברך עליו כשאינו לרפואה מכשהוא לרפואה עכ"ל מבואר כונת הטור דפליגי בהא דודאי כל שיש עיקר וטפל אין מברכין רק על העיקר אלא דפליגי מה הוא העיקר דהר"ר יוסף סובר דהשמן ע קר וע"כ נקט בגמרא בחושש בגרונו דאז ודאי נותן שמן הרבה שעיקר הרפואה היא בזה ממיל' אם בלאו רפואה הוא נותן שמן הרבה הוה גם כן דינא הכי ובה"ג ס"ל דבתר המחשבה אזלינן אם הוא לרפואה אז עיקר המחשבה על השמן ואם אינו לרפואה עיקר המחשב. על האניגרון ממילא מברך על האינגרון ופוטר השמן ופסק כאן כה"ג ולי תמוה בדעת רבינו הטור דהיאך נאמר שהשמן הוא עיקר נגד האניגרון שהוא הרוב ובמה יהיה פטור ברכה ששייכה על האניגרון שהוא מי שלקות ויש לו ברכת שהכל ולא יהיה פטור מחמת ברכת השמן שהיא בפה"ע והא דאמרינן בגמרא בשותה אניגרון וחושש בגרונו שצריך ברכה כיון שנהנה ע"כ הוא באופן שא"צ לברך על האניגרון דהוא מי שלקות כגון שאינו נהנה מהאי שלקות כלל ואינם רק לרפואה עם השמן שלא יזיק או שכבר בירך על אותו המין שהם מי שלקות אלו ונמצ' שעכשיו אינו חסר כי אם ברכת השמן בזה אמר דצריך ברכ' על השמן כיון שהוא נהנה עכ"פ ממנו וא"כ אין כאן מחלוקת כלל בין הר"ר יוסף לבה"ג דהרר"י מיירי בענין שא"צ ברכה רק על השמן שנתערב בין משקה האניגרון בזה אמר שאם יש שמן הרבה הן ע"י רפואה הן בלא רפואה צריך ברכה על ההנאה וע"כ אמר הרר"י מברך עליו שהרי נהנה ממנה ולא אמר שנהנה ממנו טפי מן אניגרון אלא ודאי דלא משגיחינן באניגרון שא"צ ברכה רק מברכת השמן איירי אבל בה"ג מיירי שצריך ברכה על האניגרון ג"כ ואז אזלינן בתר העיקר וזה תלוי במחשב' דהיינו אם הוא לרפואה ונר' דרבינו הטור לא ניחא ליה לומר כן דא"כ לא היה להרר"י לומר דגמרא אורחא דמלתא נקט בחושש בגרונו אלא היה לומר דדוקא הוא דהיינו באם צריך ברכה גם על האניגרון אלא ודאי דגם בצריך ברכה עליו הוה השמן עיקר בזה פליגי על בה"ג ונ"ל טעמו דאם יש שמן הרבה באניגרון אע"פ שיש באניגרון רוב כנגד השמן מ"מ השמן עיקר כיון שיש ממנו ג"כ סך חשוב אז האניגרון טפל לו אע"פ שהוא רב ממנו ובה"ג ס"ל דמ"מ אזלינן בתר רובא ובזה אזלא הכרעת רבינו הטור במ"ש שיותר טוב מה שהוא אינו לרפואה ממה שהוא לרפואה וכבר כ"כ הרשב"א שמביא ב"י דאזלינן בתר כוונתו ומו"ח ז"ל האריך לפלפל בכאן ומסיק להגיה בדברי הטור תיבת הרבה ובאמת הכל נכון כאשר זכרנו:

קפריסין. הוא קליפת הפרי כמו קליפת אגוזים ועמ"ש סי' ר"ד סי"א בקליפת מרנצי"ן:

אבל אם בירך בפה"ע יצא כי כן נר' עיקר. האי עיקר הוא עיקר ברור ואין מקום אתי ליישב שלא לברך בפה"ע כי מ"ש מהרא"י בת"ה סי' כ"ט דכיון שכת' רש"י טרימא מברך בפה"ע היינו כתוש קצת ואין מרוסק לגמרי משמע דבמרוסק לגמרי אמרי' שהכל כבר השיג עליו ב"י סוף סי' ר"ד ממ"ש הרמב"ם דאפי' מיעכן ועשאן כעיסה מברך בפה"ע ועוד הביא ראיה מדברי הטור סי' ר"ד במחלוקתו עם חביריו שהכל מודים כשממשו של פרי קיים דפרי עיקר כו' ועוד ראייה ממ"ש הטור סי' ר"ה דאפי' נחתך לחתיכות דקות לא הפסיד הברכ'. וגם כאן כתב הטור בהדיא שהר"י מודה לדברי הרמב"ם בזה והדקדוק של ת"ה מפרש"י שזכרנו תמוה לי אדרבה נידוק מן הגמ' איפכא דאמרי' א"ר אסי האי תמרי של תרומה מותר לעשות מהן טרימא ואסור לעשות מהן שכר ואי ס"ד דמרוסק הרבה אין דינו כטרימא לא ה"ל לרב אסי לאסור בעשיית שכר שהוא כבר כלה כל ממשות התמרים ואין שם אלא טעם בעלמ' כמ"ש התוס' בפ' כ"מ דף ל"ח ד"ה האי דובש' והיה לו' רבותא דאפי' יש עדיין ממשות אלא שהוא מרוסק הרבה דאסור וזה ודאי הוכחה גדולה דכל שיש עדיין הממשו' שם הוא עיקר הפרי עדיין ומדברי רש"י אין נר' לדקדק לאסור חדא דהא גם הטור כ"כ תמרי' שכתשן קצת כו' ואח"כ מסיק כרמב"ם דעשה מהן עיס' דמברכין בפ"הע והא דנקט רש"י כתשן קצת נר' דבא לפ' פי' התיבה של טרימא למה קורין אותו כך ופי' בזה שכותשין אותו קצת ולא לגמרי כ"ה ביאור של תיבת טרימא ונר' שהוא כעין טרגיס שזכר בפרק כ"מ דף ל"ז פירש"י שהוא באם נחתך חדא לתלת וכ"ה בל' יון קורין לשלש' טר"י וכן מבואר כונת רש"י שכ' ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק לגמרי עכ"ל משמע שדרך כלל פי' לשון טרימא בכ"מ ותלמוד' דנקט כאן טרימ' היינו משום דהיו רגילין לעשות מאכל באופן זה מן התמרי' ואורח' דמלת' נקט ואה"נ דבמרוסק היטב הוה דינא הכי ותו דגם בנדרי' סי' רי"ז אמרינן הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים משמע דבכתישי תמרים ודאי אסור כל שיש ממשות התמרים עדיין וה"נ כ"ה ותו דבסמוך מביא אפי' במי בישול הפירות דלהרא"ש מברך בפ"הע אם יש בהם טעם הפרי ואע"ג דכ' שם לשון ואפשר כו' מ"מ כאן ביש ממשות של הפרי פשיטא דפשיטא הוא ע"כ נלפע"ד דהמברך לכתחלה בפה"ע על הפאוידל"א של פלומי"ן או של קירש"ן אין עליו חשש כלל ושפיר עביד כיון שברכת בפה"ע יש לה מעלה על ברכת שהכל כיון שהיא ברכה מבוררת כדלקמן ועוד ראייה ממ"ש בסי"ג בשמים שחוקים ומעורבים עם סוק"ר הבשמים עיקר ומברכים עליהם כדין ברכת אותן בשמים עכ"ל הרי דאפי' שחוקים לגמרי לא הפסידו ברכתן ובכל יום אנו נוהגין כשמבשלין תפוחים עד שנתרסקו לגמרי שמברכים עליהם בפ"הע וכמ"ש בסי"ב בין מבושלים כו' דודאי הוין מרוסקים ע"י הבישול ולית כאן בית מיחוש ברכה לבטלה כנלע"ד:

דבש הזב מהתמרי'. ב"י כת' בשם הרא"ש שכ' על ה"ג ואפשר דטעם הגאון משום דבקרא כתי' דבש ולא כתי' תמרים וא"כ קרא איירי בדבש הזב מאליו מהתמרים ובכלל ז' המינים הוא ומברך עליו בפה"ע ול"ד ליוצא מרמונים ותפוחים דהני יוצאים ע"י כתישה וסחיטה אבל דבש הזב מאליו מהתמרים היינו דבש האמור בתורה עכ"ל לכאורה משמע דיש חילוק בתמרים בין היוצא ע"י עצמו ליוצא ע"י כתישה וסחיטה וכן הבין הרב"י ע"כ כת' ונר' שדייק רבינו לכתוב ועל דבש הזב מהם שהכל לומר דאפי' בזב מאליו מברך שהכל וכ"ש ביוצא ע"י כתישה עכ"ל. ובאמת הוא מילתא דתמיה דודאי יוצא טפי ע"י סחיטה וכ"ש ע"י כתישה ממה שיצא ע"י זיבה מאליו דשם לא הוה אלא זיעה בעלמא משא"כ בכתישה וסחיטה דיוצא גוף הפרי ממנו ונראה דהרא"ש לא נתכוין אלא להוכיח דדבש האמור בתור' היא של תמרים דבתמרים יוצא ע"י זיבה ובדבש כתוב בתורה לשון זבת חלב ודבש משא"כ בשאר דברים כגון תאנים ורמונים שאין יוצא מעצמו אלא ע"י כתישה וסחיטה וזה אינה בכלל זיבה הנאמרת אצל דבש והטור נקט כאן היותר פשוט דהיינו זיבה מאיליו וסחיטה כת' בסימן ר"ה עמ"ש ס"ג:

סופי ענבים כו'. הטור כת' שהר"מ מרוטנבורק כת' שמברכין עליו ועל היוצא ממנו שהכל נ"ל שמברכין עליו בפ"הא כמו על הבוסר עכ"ל ופסק כאן כהר"מ ונ"ל להביא ראיה ברורה לזה ממה דאמרינן ביבמות דף פ' אמר אביי מקטנותה יצא' לבגר דהיינו לר' מאיר חשבינן איילונית בקטנות' כאלו היא גדולה כיון שלא תביא הסימנין וה"נ כיון שאלו הענבים סופן כתחילתן ולא יהיו מתבשלים לעולם הנה הדין כמו לאחר שיהיו גדולים ואין עליהם ברכת ענבים כלל ואין כאן אלא ברכת שהכל דהא עתיד להיות חומץ:

וכן על הנובלות. עמ"ש סי' ר"ד ס"א:

אע"פ שנכנס טעם הפירות כו'. זהו דעת רשב"א בב"י וכת' שם הטעם כיון דדרכם לאכול אותם בעין לא לשלקם ולא לסחטם אבל מידי דדרכו לשלקו או לסחוט מימיו הוי מימיו כמוהו וא"כ פלומי"ן יבשים יש לברך בפ"הע על המרק דדרכן בשליקה:

והרא"ש כ' דאפשר כו'. ז"ל הרא"ש אף על פי שאין בו כי אם המרק וטעם הירקות מברך עליהם כמו שמברך על הירקות עצמם ול"ד למי פירות דאמרי' דזיעה בעלמא הוא לפי שמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מברך עליה' בפ"הע ע"כ וסיים ב"י דהא דמיא דשלקי כשלקי בין שבישלה במים בין ששראם במים ולא בישלם אם נתנו טעם במים מברך עליהם בפ"הע ומדאמר לשון אפשר משמע לכאורה שיש ספק בדבר וא"כ היה לנו לו' לצאת ידי הספק ולברך שהכל וקשה דהטור כתב בסי' ר"ס דברים אלו בפסק ברור שבמים שבישלו בהם ירקות מברך כמו בירקות עצמן כו' ע"כ נר' לדעת הטור דגם כאן אין ספק ואע"ג דכתב הרא"ש לשון אפשר לו' לא נתכוין לספק ויש לי ליישב למה כתב זה שהוא אזיל בתר שיטת התו' שכתבו וז"ל מיא דסילק' כסילקא ומברכין עליה בפה"א אע"פ שאין בה אלא מים וטעם הירקות מברך עליהם כאשר יברך על הירקות אע"ג דאמרי' לעיל דמי פירות זיעה בעלמא היא שמא יש לחלק עכ"ל ולא פירשו מהו החילוק בזה כ' הרא"ש שמא זהו החילוק אבל בעצם הדין אין כאן ספק דודאי מי סלקא כסלקא דהיינו מי פירות כמו הפירות עצמן ולהלכה יש לברך שהכל באותם שאין דרך לבשלם או לשוחקם אבל במידי דדרך לבשלם בפ"הע וא"ל על מ"ש בסי' זה דלא אזלי' בתר טעמא רק בתר הרוב דהכא מיא בעלמא הוא ואין שם חשיבות נגד הטעם של פירות כנ"ל עד"ז ועמ"ש סי' ר"ס ס"ב:

יש להסתפק. פי' בצמוקים ותאנים יש ברכה לאחריהם מעין ג' ויש ספק במימיהן אם נפסוק כהרשב"א ולברך אחריהם בנ"ר כי מימיהן אינן כמוהם דאין דרכם לסחוט או לשלוק או לפסוק כהרא"ש דכל שיש בו טעם הפרי הוה כמו הפרי ולברך מעין ג' אחריהם ותמיה לי דהא צמוקים דרכם לשרותם במים ולהוציא מימיהם ולעשות יין כמ"ש אחר כך ואם כן גם לרשב"א הוה ברכה שלאחריה מעין ג' כמו הפרי ותו דמה שחילק בין אם משך מהם דהוה יין ואם לא משך לא הוה יין כדאיתא בי"ד סי' קכ"ג בלא משך היין מן החרצנים דלא הוה יין ובאמת יש חילוק בין יין צימוקים לסתם יין כמ"ש מהר"ל חביב בתשובה סי' מ"א הבאתי בחבורי על הי"ד סי' קכ"ג דכל שכותשים הצמוקים ונותנים עליהם מים ותוסס נק' יין אע"פ שהצמוקים היבשים בתוך המים אחר שנשתהו ג' ימים במים דדוקא ביין הנדרך בגת דאין דרך להניח שם הענבים עם היין הוא דבעינן המשכה משא"כ בזה שדרך הוא להניח הצמוקים היבשים בחבית ושם נעשה יין גמור לא בעינן המשכה עכ"ל ע"כ נר' דמה שהזכיר כאן מי צמוקים ביש להסתפק אין זה עיקר אלא אחר שהם ג' ימים במים ויש בהם לחלוחית הוה יין גמור ונאסר במגע עכו"ם אף שלא משך המים אבל במי תאנים הוי שפיר ספק כנלע"ד ברור וציר של פירות שנכבשו כגון קשואים שקורין אוגרק"ס או קומפ"ש אין לברך רק שהכל דהא לא נכבשו להוציא מימיהן:

אגוז גמור כו'. ולפי שהאגוז עיקר לא הדבש דהדבש אינו בא רק למתקו:

אגוז רך. קודם הטיגון אינו ראוי לאכילה דמר הוא ולא נטעי אינשי אדעתא דהכי כ"כ ב"י ואיני מבין מ"ש רמ"א וכן אותם אגוזים כו' דגם אגוז רך מיירי בענין זה וכדמשמע בב"י סי' ר"ד:

על הסוק"ר כו'. דיש לדמותו לדבש היוצא מהתמרים דהסוקר נמי יוצא ע"י שסוחטין אותם קנים ומבשלים מימיהם עד שיהיו קפוים וידמו למלח וכ"כ הרמב"ם והטור הקשה ע"ז דל"ד לדבש תמרים שהתמרים הם פרי כו' אבל אלו הקנים שאין ראוים לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברכין עליהם בפ"הע עכ"ל ובכ"מ פ"ח דברכות כתב וז"ל אלו היה קנים אלו נמצאות בארצו של הטור לא היה טוען כן שבמקום שנמצאות מוכרין מהם לרבבות למצות אותן והרי המים היוצאים מהם כשאר מי פירות עכ"ל והנה אדרבה מזה להטור סיוע גדול דכיון דנטעי להכי זה פריין ובב"י קילס דברי הטור אלא שמ"מ מספק יברך שהכל ונרא' פשוט שאם יש לפניו פרי אחר שיברך עליו ויצא גם על הצוק"ר דדעת הטור עיקר:

על פלפל. בטור כתוב בפ"הע אלא שב"י כתב בשם פוסקים אחרים דכיון דלא נטעי אינשי אדעתא לאוכלם כשהם רטובים אלא שיתייבשו ע"כ יברך שהכל ומטעם זה תמוה למה יברכו על אגוז מושקא"ט בפה"ע דעינינו רואות דלא יפה לאכילה בלא תערובות ובודאי לא נטעי אינשי אותו ע"ד לאכלו בפ"ע וצ"ע:

בפה"ע. ואם הוא פרי שראוי לחוש שהתליע לא יברך עד שיפתח הפרי ויראה אם ראוי לאכילה ספר חסידים. ושל"ה כתב דוקא באגוז משא"כ בשאר פירות שאף אם התליע בתוכו לא יברך לבטלה בשביל קליפתו החיצונה ע"כ טוב יותר לברך כשהוא שלם (ועיין בספר אליהו רבה שמביא כמה ענינים בדרך חסידות ומוסר בעניני ברכות):

מבושל. אע"ג דלענין יין נסך לא מתנסך לענין ברכה אין חילוק:

בשכר. דוקא שכר תאנים. אבל שאר משקין מיד שנתערב בהן כל כך עד שנפסד טעם היין מברכין שהכל עיין מ"א:

הבוסר. עיין סי' רכ"ה ס"ז לענין שהחיינו:

מר. ואם מתקן ע"י האור מברך שהכל. ל"ח מ"א:

בפה"ע. מהר"א הלוי בספר גן המלך סי' למ"ד כתב שמברך בפה"א וכ"פ בתשובת פנים מאירות סי' ס"ה דמברך בפה"א או שהכל ע"ש ועיין יד אהרן:

שהכל. א"ל לדברי המחבר שפסק דאם הם מתוקים מברך עליהם בפה"ע ש"מ דהוי פרי א"כ כשמתקן ע"י האור נמי ליברך בפה"ע כמו גבי שקדים בסעיף ה' וי"ל דכשהן מרים לאו פרי נינהו משא"כ בשקדים. מ"א וכ"כ בלבוש:

עיקר. ואם מתכוון לרפואה ואוכל רק מעט פת שלא יזיקנו בגרונו מברך על השמן וה"ה אם שותהו עם שאר משקין לרפואה כגון עם שכר או יין שרף מברך על השמן בפה"ע. מ"א:

עיקר. אפי' השמן הוא מועט. ב"ח מ"א:

עיקר. אפילו הוא המיעוט. מ"א:

שהכל. צ"ע דהא בגמרא דף ל"ט איתא בהדיא דמברך על מי סלקא בפה"א. מ"א:

הקפריסין. הוא קליפות הפרי כמו קליפת אגוזים:

בפה"א. דאינן עיקר הפרי מכאן הביא ראיה הרב ט"ז לקמן בסי' ר"ד ס"ק ט"ו דעל קליפת מראנצי"ן שמרקחין אותם בדבש שמברך בפה"א. אבל המ"א סי' זה ס"ק י"ז חולק וכתב דלא דמי דהכא הקליפה נופלת ובהמראנצי"ן הקליפה מגוף הפרי וראוי לאוכלו אלא שאין טוב כ"כ דגם תוך הפרי אינו טוב בלי תיקון ותערובת צוקר לכן יברך בפה"ע ע"ש וכן בתשובת פנים מאירות סי' ס"ה הכריח דמברך בפה"ע דלא כט"ז. ומצאתי דיש לברך שהכל על מראנצי"ן מרוקחין וכן נוהגין בכל מדינות ישמעאל באר היטב אשר לפני. (וכן פסק בספר אליהו רבה לברך שהכל על מראנצי"ן מרוקחין):

שהכל. זהו דעת ת"ה. והיינו דוקא בגודגדניות כגון פאווידל"א שנתבשלו ונימוחו לגמרי אבל בתמרים שנתמעכו לא פליג הת"ה וס"ל כהרמב"ם דמברך בפה"ע עיין מ"א וע"ת:

יצא. ט"ז האריך והעלה דהמברך לכתחלה בפה"ע על הפאווידל"א של פלומי"ן או קירשי"ן אין עליו חשש ושפיר עביד כיון שברכת בפה"ע יש לה מעלה על ברכת שהכל ובכל יום אנו נוהגין כשמבשלין תפוחים עד שנתרסקו לגמרי שמברכין עליהם בפה"ע וכמ"ש סעיף י"ב בין מבושלים כו' ובודאי הוי מרוסקין ע"י הבישול ולית כאן בית מיחוש ברכה לבטלה עכ"ל. והב"ח פסק דהמדקדק במעשיו יברך על הפאווידל"א וכיוצא בו שהם מרוסקים לגמרי בפה"א. ואם בירך בפה"ע או שהכל יצא ע"ש ועיין יד אהרן מה שהקשה על הט"ז: (ועיין בס' אליהו רבה שהשיג על הט"ז בענין פאווידל"א ופסק כדעת רמ"א):

שהכל. דזיעה בעלמא הוא דאין נקרא משקה אלא היוצא מהזיתים ומהענבים בלבד:

ענבים. ול"ד לבוסר בס"ב דמברכין עליו בפה"א שאני בוסר דעומד לעשות ממנו משקה דאישתני לעלויא דהיינו יין שמברכין עליו בפה"ג משום הכי דיו שמורידין אותו מעלה א' ומברכין בפה"א משא"כ בסופי ענבים שעומדים לעשות חומץ לכן מברכין שהכל:

הנובלות. עיין יד אהרן שהאריך בזה:

שהכל. ול"ד למיא דסלקא בסי' ר"ה ס"ב דהנהו כיון דרוב אכילתן ע"י שליקה מי שליקתן כמותן משא"כ פירות דאין דרכן למישלקיה או למסחטיה אלא למיכלא בעינייהו בהנהו לא אמרינן שיהא מימיהן כמותן ב"י הרשב"א. ומיהו בפירות יבשים כגון תפוחים ואגסים גודגדניות פלומין ד"ה דמברך בפה"ע דהא אין דרכן אלא למשליקנהו ולא למיכלא בעינייהו וכן אני נוהג ועיקר ב"ח ט"ז. וכן פסק הע"ת דפירות שרוב אכילתם במבושל ודאי מים שלהם כמותן שאם הם פרי האדמה מברכין בפה"א ואם הם פרי העץ מברכין בפה"ע. ומג"א מסופק בזה. ועל קאוו"י וט"ע מברך שהכל פרח מטה אהרן ח"א סי' מ' וכ"פ בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ה' שמברכין שהכל על הקאוו"י וט"ע אבל בהלק"ט סי' ט' ובתשובת פנים מאירות סי' צ"ה כתבו דמדינא יש לברך בפה"א אלא שנהגו לברך שהכל ע"ש ועיין בס' בני חייא ואחריו בנ"ר עיין סי' ר"ד ס"ז מש"ש:

להרא"ש. דעל כולם אם אמר שהכל יצא. מיהו אם אכל תחלה פרי ובירך בפה"ע צ"ע אם יברך שנית על המרק שהכל ולכן ישתה ד"א תחלה לברך שהכל מ"א. וציר של פירות שנכבשו כגון אוגירק"ס או קומפש"ט שקוראין זויאר קרויט אין לברך רק שהכל דלא נכבשו להוציא מימיהן. ט"ז:

משך. ז"ל הרב"י דוקא כשהצמוקים מעורבים עם המים הא אם נמשכו המים מהצמוקים ה"ל יין עכ"ל. ופי' רמ"א דבריו דה"ק דוקא כשהצמוקים מעורבים עם המים ואוכל הצמוקים ושותה המים אז ה"ל כמרק של כל הפירות אבל אם נמשכו וכו' כלומר שאין כוונתו לאכול הצמוקין כלל רק להמשיך מהן היין אז אפילו שתה מהם מהכלי שהצמוקים בתוכו מברך בפה"ג. ולא בעי המשכה וכ"מ מכל הפוסקים דכתבו יין צמוקים ולא חלקו בין משך ללא משך מ"א ע"ש וכ"כ ט"ז דאחר ג' ימים הוי יין גמור אף שלא משך ע"ש:

נויאי"ט. דהאגוז עיקר והדבש אינו בא רק למתקו:

רך. דקודם הטיגון אינו ראוי לאכילה דמר הוא ולא נטעי אינשי אדעתא דהכי ב"י וכתב הט"ז ואיני מבין מ"ש רמ"א וכן אותם אגוזים וכו' דגם אגוז רך מיירי בענין זה. ומ"א הגיה דצ"ל והן אותם וכו' ע"ש:

שהכל. ודעת הטור דיברך בורא פרי העץ וכתב הט"ז ונראה פשוט שאם יש לפניו פרי אחר שיברך עליו יצא גם על הסוקא"ר דדעת הטור עיקר:

כלום. וה"ה גלגי"ן וציטוו"א. מהר"ם מ"א:

מושקא"ט. שקורין מושק"ט נו"ס דפרי גמור הוא ורגילין לאוכלו ביובש ול"ד לדסעיף י"ד ומי שיש לו שלשול ונותן המושקא"ט לתוך השכר כדי שיעצור דמי לשמן זית כמ"ש סעיף ד'. ומיהו נ"ל דבשותה לצמאו אע"פ שנותן ג"כ מושק"אט לתוכו לרפואה מ"מ מברך על השכר וה"ה גבי שמן מ"א. (ובס' אליהו רבה פוסק דאף בשותה רק לרפואה מברך על השכר ופוטרו דמיעוט הוא נגד השכר ול"ד לשמן דלעיל):

רטובים בפה"א. ועץ שקורין לאקרי"ץ בפה"א. עטרת זקנים בשם ס"ח ע"ש:

מסופק. היינו אחר שלמד אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם ללמדו ש"ס מ"א:

ס"א בין כו'. ירושלמי פ' בתרא דפסחים ובשקלים וש"מ דמבושל וקונדיטין יין גמור הוא ויוצאין בו ידי ד' כוסות ומקדשין עליו ועיין תוס' דב"ב צ"ז א' ד"ה אלימא כו' ובפסחים ק"ט ב' ד"ה ארבעה כו' ועמ"ש בסי' ער"ב ס"א: דהיינו כו'. כמ"ש בפסיקתא פ' יתרו בפ' בחודש השלישי: ואם נתערב כו'. מתניתין מ"ד א' כל שהוא עיקר כו' ועסי' ר"ד סי"ב אבל לא נראה דהא קי"ל כל חמרא דלא דארי עלי' תלת מיא לאו חמרא הוא והרי הוא רוב מים ואפ"ה מברכין בפה"ג אלמא דלא אזלינן בזה אחר רובו וממתני' אין ראיה דמתני' לא איירי כלל בנתערב אלא שאוכל כ"א בפ"ע ואינו אוכל הטפל אלא בשביל העיקר:

ס"ב הבוסר כו'. ספ"ז דכלאים מאימתי תבואה כו' ועבפ"ב דעירובין כ"ח ב' ועתוס' דברכות ל"ו ב' ד"ה שיעורו כו' וכמש"ש למימרא דאביונות כו' ר"נ ס"ל כר"י כו' ובשאר כו': ומתוך כו'. כמ"ש מ' א' בירך על פירות כו'. הרא"ש ועיין תוס' שם ד"ה ר"י כו' ועס"ח בהג"ה: ובלבד כו'. כמש"ש בפלפלי וזנגבילא: וי"א כו'. שם ובה"א כו' אבל הרא"ש כ' וכל האילן משיוציאו וכ' בד"ה הטעם דאין ללמוד לענין זה משביעית לענין ברכה דהא חרובין אף משישרשרו מרים הן ואינן ראוין לאכילה וז"ש בש"ע ובלבד כו'. ודבריו דחוין דא"כ כ"ש משיוציאו אינו אוכ' עדיין שהוא קודם שיעורא דמשישרשרו ונראה שגם הרא"ש ס"ל כן שחרובין משישרשרו אלא דלא הזכיר רק שארי אילנות כמו סיום דברי ב"ה ושאר האילנות משיוציאו ע"ש ברא"ש פ"ו דברכות ס"ה אבל צ"ע על עיקר הדין דמה ענין זה לשביעית דהא אפי' בשביעית אסור לאכול עד שיעשה אוכל דהיינו שיבואו לעונת המעשרות דאז הוי פרי אבל *שביעית אינו תלוי בפרי ויותר נראה שתלוי בזמן חיוב מעשר דהוי פרי אף לענין ברכה: גרעיני כו'. עתו' שם ד"ה קליפי כו':

ס"ג ואם כו'. הרא"ש שם וכנ"ל אבל הרשב"א חולק על תוס' וכ' אדרבה לא חשיבי פירי מדהוצרך לרבות מאת הטפל כמו קליפין וכ' ואגרעינין מרים לא מברך כלל ולאו אדעתא דידהו נטעי להו ואי מתקן כו' כמ"ש בש"ע וצ"ע דהרכיב דעת התוס' והרשב"א ועמ"א ודאי דמ"ש ואם מתקן כו' הוא דעת הרשב"א דפליג על התוס' והעיקר נראה כדעת הרשב"א דכן סתם מתני' דפי"א דתרומות ובבכורים ובעוקצין דגרעינין אינן פרי כלל ועוד ראיה דהא ברבעי וע"כ הא דאסור בערלה מכח ריבויא דקרא את כו' וכן עיקר:

ס"ד אינו כו'. רש"י שם והרי"ף וש"פ: אם הוא חושש כו' ערש"י שם ד"ה החושש כו' וכ"ד הר"ר יוסף והטור שאינו תלוי בחושש בגרונו אלא אם נותן בו שמן הרבה או לא אבל דעת בה"ג והרמב"ם והרשב"א וש"ע דלא תליא בהרבה אלא בחושש או לא כפשטא דגמ': שהכל. אע"ג דשם ל"ט א' אמרינן מין דסילקא כסילקא מ"מ כיון דלשתי' מברך שהכל כמ"ש תוס' שם ל"ח א' סד"ה האי ובד"ה יהא כו':

ס"ה שקדים כו' כשהם כו'. כמו בפוגלא ל"ו א' ואע"ג דלענין מעש' קי"ל כמ"ד דז"וז פטורים כמ"ש בספ"ק דחולין מ"מ יש לחלק לענין ברכה הרא"ש ע"ש ודבריו צ"ע וע' מע"מ ומ"מ הדין אמת כמו בפוגלא: גדולים כו'. וכמ"ש לענין מעש' לד"ה וכנ"ל ס"ב: ואם מתקן כו'. כמ"ש בעירובין כ"ח ב' מי איכא למ"ד כו' וכ"ז לענין ברכה ועתוס' שם ד"ה א"ב כו' אבל ראוי למתקן לאו כלום הוא לענין ברכה ועיין רש"י שם ד"ה ויכול כו' אבל כו' וכן לענין ברכה כנ"ל:

ס"ו צלף כו'. עיין תוס' שם ד"ה והלכתא כו' והיה כו' וכן הקשה הרא"ש. ולי נראה דלכאורה י"ל מאי פריך שם וליעבד מר כב"ש כו' הא אמר שם קמ"ל כל המיקל כו' משא"כ לב"ש דאינו מיקל אלא בח"ל וצ"ל דלכך לא אמר אלא כר"ע דמיקל ודעתו סתם כדברי המיקל ולא משום המיקל בארץ וז"ש והלכתא כמר בר רב אשי ולא כרב יהודה ועי"ד סי' רצ"ד ס"ג. ול"ח פי' לתרץ קושיית תוס' דה"ק מדלגבי ערלה כו' ר"ל כיון דמספקא לן ואזלינן לחומרא בא"י ולקולא בח"ל דלכן המיקל בארץ כו' משום דספקו בח"ל מותר וה"ה לענין ברכה דקי"ל כדברי המיקל דספק ברכות להקל וכמש"ל דז"ש כר"ע דמיקל:

ס"ז וי"א כו'. כפירש"י שם סד"ה טרימא כו' ואינו מרוסק וכ"כ הטור וחולקין על הרמב"ם וש"ע שכ' ועשה מהן עיסה:

ס"ח הזב. דלא כה"ג ועיין רא"ש שם ואפשר דטעמא דגאון כו' אבל תוס' כתב בפשיטות שלא כה"ג וכ"ד הרמב"ם ולכן כתב הטור הזב. ב"י: וכן כו'. שם כמאן כו' וז"פ חוץ כו' כמ"ש במתני' שם יעיין תוס' שם ד"ה האי כו':

סופי כו'. טור בשם רמ"מ ואף שהטור חלק עליו ודעתו לברך בפה"א כמו בבוסר דעת הש"ע כרמ"מ ועמ"א וכ"כ הב"ח וכ' דלא עדיפי מנובלות וכמש"שו: וכן כו'. מתני' שם מ' ב': שהם כו'. גמרא שם א"ד בשלמא כו' אלא בנובלות כו': שבשלם כו'. רש"י שם אבל הרמב"ם ותר"י והר"ש בפ"א דערלה ובפ"א דדמאי והרא"ש שם וכל המפרשים פירשו שאינן מתבשלין באילן וכ"כ הטור בר"ס ר"ד ואשתמיטתיה להב"י שהשיג בר"ס זה על הרי"ו וזהו דעת הרמ"מ בסופי ענבים וכ"ד הרמב"ם וע' סט"ו וכן פירש הערוך פגין שאינן נכשרין לאכילה וכומרין אותן בעפר להתבשל וב"ח בסי' ר"ד והביאו מ"א שם ס"ק ב' שגה בזה שסובר שרמב"ם וטור פי' תמרי דזיקא והוא טעות גדול דבגמרא אמרינן דלכ"ע בפה"ע ואם איתא לימא כה"ג קוד' בישולו אלא כמש"ל וכמ"ש בב"מ ע"ד א' מחוסר מכמר כו' ושם פ"ט ב' לא יכמור באדמה כו' והב"י בי"ד סי' רצ"ד ס"א כ' והתמרים כו' וזה אינו בשום מקום וע"ש ומש"ש:

ס"י פירות כו'. והרא"ש כו'. כמש"א ל"ט א' מיא דכולהו כו' ול"ד למ"ש בס"ח על כו' דשם אין טעם הפרי במשקה וזיעה בעלמא הוא משא"כ בבשלן וז"ש ומיא כו' אבל הרשב"א כ' דשם אין דרכן למשלקנהו ולא למסחטנהו משא"כ בירקות דרוב אכילתן ע"י שליקה ועמ"א: מי שריית כו'. ע' תוס' מ' ב' ד"ה ור"י כו':

ס"יא אבל בברכה כו'. לפי שהרא"ש מסתפק בזה שכ' ואפשר שאם כו' כמ"ש בס"י וה"ה בשרייה דהא כבוש כמבושל: ואם כו'. דאז נקרא יין לענין יי"נ כמ"ש בע"ז נ"ה ועי"ד סי' קכ"ג סי' ז' ועמ"א:

סי"ב כל כו'. עתוס' ל"ח ב' ד"ה משכחת כו' ועמ"ש בסי' ר"ה ס"א: אגוז כו'. ע"ש:

סי"ד אגוז רך כו'. כ"כ ב"י דמ"ש תוס' שם וש"פ ואגוז שמטוגן כו' היינו אגוז גמור כמ"ש בסי"ג אבל זה דמיא לקורא שם ל"ו א' ושקדים הרכים שכ' התוס' שם ד"ה לא כו' וז"ש וכן כו':

ס"טו על הסוקאר כו'. אבל תוס' שם ל"ו ב' ד"ה ברטיבא כו' כתבו ועל צוקרו כו' בפה"ע וכ"כ הרא"ש וש"פ והגאונים ובעל הלכות גדולות ומרדכי לברך על הצוקר בפה"ע והרמב"ם השיב עליהן מדבש תמרים וכ"ש הוא שהרי נשתנה ע"י האור ודעתו כדע' הרשב"א דס"י אבל הטור דחה דבריו והשיב עליו דתמרים פירא הן ונטעי להו אדעת' לאוכלם הלכך כשנשתנו נשתנית ברכתן וכן כל הפירות חוץ יין ושמן אבל משא"כ אלו שאינן ראוין לאכילתן ועיקר נטיעתן ע"ד הצוקר וזה פריין ובכ"מ דחה דברי הטור ודבריו תמוהין וגם הט"ז הקשה עליו גם הג"מ בשם מהר"מ השיג עליו ודעת הגאונים עיקר: וכן המוצץ קנים כו'. שם ברמב"ם ותלוי ג"כ בפלוגתא הנ"ל דלהגאונים יברך בפה"א. שם:

ס"טז על פלפל כו'. כ"כ הרי"ף והרמב"ם ורה"ג אבל הרא"ש והרשב"א והראב"ד כ' בפה"ע וכן עיקר: ועל כו'. תוס' ד"ה הנ"ל ונלמד מהנ"ל:

סי"ח כל הפירות כו'. כמ"ש בצלף כו': ואם כו' כנ"ל: בפה"א. כיון שיוצא בדיעבד וז"ש ל"ז א' א"ל ר"ג עקיבא כו' ולכאורה תמוה דלטעמיך יכניס עצמו במחלוקת החכמים אלא דר"ל כמ"ש בספ"א דאפי' בירך בדנהמא יצא וכמ"ש ס"י והשיב לו יחיד ורבים כו' והוי ודאי מעין ג': ואם כו'. כנ"ל סי"א:

ברכות ל"ה

תוס' ורא"ש בב"ב צ"ו מירושלמי דשקלים ופסחים

ברכות ל"ו בתוס' והרא"ש והרשב"א

הרא"ש שם

שם בגמרא ממשנה בספ"ג דשביעית

רמב"ם

שם בתוס' והרא"ש

הרשב"א

ברכות ל"ה

הרמב"ם בפ"ח מה"ב:

שם

ר' יונה והרא"ש והרשב"א בשם בה"ג

רבי יונה והרא"ש

לעיל סעיף ג' אינו עיקר הפרי דלאו אדעתא דהכי נטעי להו

ברכות ל"ו וכר"ע

שם ל"ח

ל' הרמב"ם בפ"ה מה' ברכות

שם בגמ'

תו' שם ושאר פוסקים

שם בגמ'

שם וכת"ק

הרשב"א שם

שם

ב"י לדעת הרא"ש שם

בית יוסף

ברכות ל"ח ושם בתוס' ורוב הפוסקים

שם בתוס' ור' יונה ורא"ש לפי' הב"י

שם

רמב"ם פ"ח מהל"ב

ברכות מ"ז

שם בתוס'

שם

שם בגמ':