דיני צירוף לזימון ג׳ או עשרה - שולחן ערוך אורח חיים סימן קצ״ז

מצי למיכל. אפי' קנוח כגון כמהין ופטריות ועופות (גמרא):

בא השלישי. ועסי' קע"ט דלהר"ן מצטרף כל שלא נטל ידיו:

ונטילת כו'. וצ"ע דאדרבה נט"י עדיפא כמ"ש שם וצ"ל דבא להשמיענו דאם רוצה לברך ולאכול רשאין אף על גב דאוסרין לעשות כן כמ"ש סי' קע"ט מ"מ הכא משום מצות זימון מותרים דהא י"ח דלעולם מותרין לאכול בברכ' כמ"ש שם וב"ח כ' דבכאן מצוה שיטלו ידיהם ויברכו המוציא ויאכלו מעט וכן עיקר:

מצטרפין. ואם כבר בירך ברכה אחרונה שוב לא יכול לזמן עמהם דכבר נסתלק מהם (הג"ה אגודה) ול"ד לסי' קצ"ד ס"א דהתם עכ"פ אכל לחם:

בציר. ומ"מ בעינן שיעורא:

חוץ מן המים. משום דלא זיינ' כדאי' רפ"ג דערובין (ב"י) וצ"ע דהא מ"מ יכול לומ' שאכלנו משלו דאפי' שתיה דמיא בכלל אכילה היא וכ"מ בי"ד סי' רל"ח ס"ב והתוס' כתבו דהטעם משום דשתי' בכלל אכילה הוא ואף על גב דבגמ' נקט כוס יין ע"כ הוא לאו דוקא דהא איכא שאר משקין אלא נקט יין לאשמועינן דאפ"ה אינו מוצי' אחרי' ע"ש וגם כל הפוסקים כתבו סתם ששתה לכן נ"ל שיצטרף:

ואינו נפטר. דאפי' האוכל פת אם אכל דבר אחד אחר הסעוד' חייב לברך עליו כמ"ש סי' קע"ח כ"ש זה לא אכל פת כלל ואם שתה יין משמע בב"י בשם הרשב"א דמפטר מב"ה דיין נמי מיזן זיין ועסי' ר"ח סי"ז דה"ה בתמרים נמי פטור מ"מ לכתחלה יכוין שלא לצאת בב"ה דצריך לברך על כל מין הראוי לו:

דבירק וכו'. ודוקא כזית:

לשתות. וכ"ה כתב שרבותיו נהגו ליתן לו לשתות אם לא רצה לאכול ומצטרף וכן נוהגים עכשיו:

מצוה שיברך. דמן התור' אינו חייב לברך אא"כ אכל לשבעו וכב"י דאם כל אחד מברך לעצמו בלחש רק שמזמנין אפי' מי שאכל כזית יכול לברך, ועסי' קפ"ג ס"ז:

יכול להוציא. דמן התורה יכול להוציא חבירו אף על פי שלא אכל כיון שחבירו כבר אכל וחייב לברך וכל ישראל ערבים זה בזה וכמ"ש ססי' קס"ז אלא שאינו יכול לו' שאכלנו אא"כ אכל כזית (תוס' ב"י) והע"ת לא עיין בב"י, ומשמע לכאורה דאם הם שנים שאינו צ"ל שאכלנו יכול להוציא חבירו אף על פי שלא אכל ומ"מ בר"ס קצ"ג משמע דאינו מוציא חבירו אא"כ אכל וכ"מ בתוס' בשם הירוש':

וי"א שאינו חייב. ולדבריהם אם אכל כזית חייב מדאורייתא לברך ולדעת הרב"י אינו אלא דרבנן דהא דדרשינן ואכלת שיעור אכילה בכזית אסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא בעינן שביעה ממש, וכ"ד רוב הפוסקים והב"ח לא הבין דברי הרב"י בזה ע"ש, ואם מקצתן אכלו לשובע ולא שתו ומקצתן לא אכלו לשובע ושתו מוטב שיברכו שאכלו לשובען דחייבין מדאוריית' לדעת רוב הפוסקים דלא איכפת לן בשתיה ועיין ססי' קפ"ו, האוכל אכילה גסה מוציא אחרים בברכת המזון והוא שנהנה גרונו באותה אכילה (ש"ג פ"ז) עיין סי' תר"ב ס"ו:

כל היכי כו'. בס"ס הקודם לזה הקשתי מזה ע"ש:

המצטרף צריך לברך כו'. דברכת המזון אינה פוטרת ברכה של בורא נפשות רבות ולא ברכה א' מעין ג' ושמעון בן שטח שהי' שותה כוס של יין ובירך בשביל ינאי המלך גם בזה אמרי' דלגרמיה הוא דעביד דס"ל דב"ה פוטרת מעין ג' כו' כמבואר בב"י בשם הרשב"א:

יכול להוציא אף אותם כו'. ואע"ג דזה שאכל כזית אינו חייב אלא מדרבנן דמדאו' כדי שביעה בעינן כדכתי' ושבעת וברכת מ"מ יוכל זה להוצי' אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה כדאמרי' בפ' ראוהו ב"ד כל הברכות אע"פ שיצא מוציא ולא צריך לאכול כזית דגן אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו כ"כ התוס' והרא"ש פ' ג' שאכלו:

אם לא שתה והוא תאב לשתות. כ"כ ב"י בשם המרדכי וטעמו כיון דקי"ל כר"מ דאמר ושבעת זו שתיה א"כ לא מחייב מדאורייתא אא"כ שתה אם צריך לשתות כו' הלכך מי שאכל ולא שתה לא מצי להוציא אחרים י"ח דלא אתא דרבנן ומפיק דאורייתא ע"כ והקשה ב"י ע"ז שהרי כתבו התוס' פ' ג' שאכלו דקראי אסמכת' בעלמא הם ועוד דאפי' למאן דס"ל קראי לאו אסמכתא הם אלא כזית דאורייתא מנ"ל דברכת אכילה היא תלויה בשתיה דלמא ה"ק קרא כשתאכל או תשתה תברך את ה' אלקיך וכ"ד כל הפוסקים שלא כתבו זה והכי נקטינן דאע"פ שמתאוה לשתות מוציא אחרים י"ח עכ"ל ע"כ כתב רמ"א טוב ליזהר לכתחלה כו' ולע"ד קשה על דברי המרדכי למה לא יוכל להוציא אחרים בלא שתה הא כבר אמרנו בסמוך דאפילו לא אכל כלל יוכל להוציא אחרים במצוה זו אלא דבעינן כזית דגן כדי שיוכל לומר שאכלנו וכאן שפיר יוכל לומר שאכלנו נהי שהוא לא נתחייב בב"ה לפ"ד כיון שלא שתה מ"מ הוא בכלל שאכלנו ויוכל להוציא אחרים ששתו מטעם ערבות כמ"ש בסמוך וא"ל דלא יוכל לומר שאכלנו כיון שלא שתה א"כ הל"ל שאכלנו ושתינו כל' הכתוב שזכר שתיה בפ"ע ולא בכלל ואכלת:

עמהם. וב"ח כתב דמצוה שיטלו ידיהם ויברכו המוציא ויאכלו מעט משום זימון. ועי' שכנה"ג וע"ת:

מצטרפין. ואם כבר בירך ברכה אחרונה שוב לא יוכל לזמן עמהם דכבר נסתלק מהם ול"ד לסי' קצ"ד ס"א דהתם עכ"פ אכל לחם. מ"א:

בציר. ומ"מ בעי שיעורא:

המים. ומ"א חולק ופסק אפי' במים מצטרפין:

של אלו. דבה"מ אינו פוטרת ברכה של בורא נפשות רבות. וביין משמע בב"י דמיפטר בבה"מ דיין נמי מיזן זיין ועי' סי' ר"ח סי"ז דה"ה בתמרים ועיין ט"ז סי' קע"ד ס"ק ח' שכתב שכר שלנו ודאי זיין. ומ"מ לכתחילה יכוין שלא לצאת בבהמ"ז. מ"א:

מהני. ודוקא כזית. מ"א:

לשתות. וב"ח כתב שרבותיו נהגו ליתן לו לשתות אם לא רצה לאכול ומצטרף וכן נהגו עכשיו:

שביעה. כתב הב"י דאם כל אחד מברך לעצמו בלחש רק שמזמנין יכול לברך מי שאכל כזית ואפי' אם כולם יודעים לברך. עיין הלק"ט ח"ב סי' רע"ז ועיין יד אהרן. האוכל אכילה גסה דהיינו שלא היה צריך לאותה אכילה מוציא אחרים בבה"מ והוא שנהנה גרונו. ש"ג ועיין כנה"ג:

ששתה. ואם מקצתן אכלו לשובע ולא שתו ומקצתן לא אכלו לשובע ושתו מוטב שיברכו אותן שאכלו לשובע. מ"א ע"ש:

ס"א והוא כו'. תוס' שם ד"ה אילו וכמ"ש בע"פ ועתוס' דברכות מ"ב א' ד"ה תיכף כו' וז"ש ונטילת כו':

ס"ב כזית כו'. מרדכי ונראה שלמד ממ"שש ט' שאכלו כו' דמ' שאינו חלוק מהן אלא במין שהוא אוכל ירק אבל בשיעורין שוין אבל צ"ע דהא אמרינן שם גרוגרת אחת והוא פחות מכזית במ"ש בר"פ י' דשבת וג"כ אמרו עלה של ירק: שיש בו רביעית.מרדכי וכשיטתו כנ"ל: והוא כו'. שם אר"י שב"ש דעביד לגרמיה כו' כזית דגן כו' ופי' הרמב"ם דהיינו פת שמברכין עליו בהמ"ז וברא"ש שם מסתפק בזה: אבל ששה כו'. כגי' שלנו ששה ודאי כו'. דלא כרש"י שהיה קובל ע"ז:

ס"ג המצטרף כו'. עסי' קע"ז ס"ב ודברים הבאים כו' דהמוציא ובהמ"ז אינן כו' כ"ש זה שלא אכל פת כלל וכמו יוצא לשוק מ"ה ב' שקוראין לו כו' שחוזר ומברך בהמ"ז לעצמו והא דשמעון בן שטח משום דיין בהמ"ז פוטרו וכמ"ש סי' ר"ח סי"ז. רשב"א: אבל לשלשה כו'. וי"א דבירק כו. כמו בעשרה דהא שם מ"ה פסקו כמר זוטרא דעשרה חמירי מג' ועוד ממ"ש להוציא את הרבים כו' משמע דוקא להוציא ועוד בירושלמי שם אמר בהדיא אף בשנים וס' הראשונה ס"ל דוקא לענין הסיבה יחד מחמרינן בעשרה אבל בלא"ה אמרינן שם אדרבה כו' וכן שם מ"ז ב' אריב"ל ואע"פ כו' ועסי' קצ"ו ס"י בשם ר"ה גאון ומהירושלמי מ' איפכא דאמרי' שם תני עלה והיסב ואכל עמהן אפי' שלא אכל כזית דגן מזמנין דברי חכמים ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן לעולם אינן מזמנין עליו עד שיאכל כזית דגן והתניא שנים פת וא' ירק מצטרפין מתניתא כרשב"ג ועתוס' שם ד"ה תשעה כו' וס' האחרונה ס"ל דההיא דירושלמי פליגי על גמ' דידן דשם פליג ר"י על רשב"ג ובגמ' דידן משני איצטרופי כו' וכן ההיא ברייתא דשם תני עלה כו' רשב"ג היא כו' ול"פ בין ג' ובין י' ור"י ס"ל בכולהו אין מצטרף: וי"א דבכזית כו'. כמ"ש בירושלמי הנ"ל וע"ל ס"ב דרמב"ם מפ' פת והוא ס' הראשונה דכאן שהיא דעת הרמב"ם: הלכך כו' ואם כו'. הג"מ בשם הר"מ:

ס"ד חברים כו' מצוה כו'. דהם אינן חייבין אלא מדרבנן כמ"ש כ' ב' ושם תבא מארה כו': ואם אין כו'. עתוס' מ"ח א' ד"ה עד כו' ומ"מ לכתחילה יש לנהוג כדברי בה"ג וכמ"ש בירושלמי כל מצוה שאדם פטור בהן מוציא את הרבים י"ח חוץ מבהמ"ז והא תנינן כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח הא חייב מוציא א"ר אלעאי שאני בהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך אלא שהרא"ש כתב דאסמכתא בעלמא הוא ומדרבנן הוא: וי"א כו'. דהא קי"ל כר"מ כמ"ש ס"ס קצ"ו ואמרינן מ"ה ב' דלר"מ ושבעת זו שתיה ועתוס' ד"ה ר"מ וכמ"ש בש"ע ולכן השמיט בש"ע: וטוב כו'. כנ"ל:

ברכות מ"ו

תשובת רשב"א מההיא דחולין ק"ו

שם בברכות

שם מ"מ

שם לפי' הפוסקים

ר' יחיאל בשם אביו הרא"ש

ר"מ פרק ב' מה"ב

הרי"ף והרשב"א ע"פ הירושלמי

תוס' ורא"ש ורבי יונה

בהגהות מיי' שם בשם רבי מאיר

הרא"ש וכדעת ר' ירוחם: