נוסח ברכה ג׳ ודיני ברכת המזון - שולחן ערוך אורח חיים סימן קפ״ח

ויזלזלו בה. וב"ח כתב דס"ל דדוקא בזמניהם שהיו הפועלים הולכים למלאכתם איכא למיחש שיזלזלו בה מה שא"כ עכשיו:

לא ראיתי נוהגין. גם התוס' כתבו דיש נוהגים לומר מלכות בבונה ירושלים ע"ש, ומכ"ש ביעלה ויבוא דמילת' בפ"ע היא לכן אין למחות ביד הנוהגין כן וגם בלבוש השמיט הג"ה זו:

נוסח כו'. ומהר"י גינצבורג אמר בונה ירושלים ברחמים (ל"ח), וברקנט פר' עקב שהרב ר' יצחק בן הרב ז"ל הי' חותם ברוך ה' אלהי דוד ובונה ירושלים ועיין פ"ב דביצה: כתב ב"י ד"יל זונינו בשור"ק במשקל שובנו אלהי ישענו כמ"ש ש"ל והרד"א דהשתא אינו שם התואר אלא מתפלל שיזון אותנו וגם רעינו היה ראוי לפרש לפי זה רעה אותנו בחסרון וי"ו ושב"א תחת הרי"ש ובימי חורפי שמעתי שהיו המדקדקים אומרים כך אבל בכל הספרים כתוב רועינו עם וי"ו עכ"ל ובד"מ כתב בשם א"ז י"א רועינו ע"ש ה' רועי לא אחסר ולכן אין לזוז מהמנהג וכ"כ מהר"ן אבל מט"מ כתב לומר בשב"א וכ"כ בש"ג במרדכי ובשל"ה ואף על גב דאסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת הכא שאני דטופס ברכות כך היא (טור):

הנוסחא משבת. והאומרים בשבת ותבנה ירושלים מנהג שטות הוא [ב"ש סוף הספר]:

אומר בה. ואם אומרו בברכת אחרת אפי' בדיעבד לא יצא כ"מ בגמרא דקי"ל כחכמים ולא כת"ק כמ"ש הרא"ש פ"ז דב"מ משום דחכמים נשנו בלשון רבים אבל ת"ק אשכחנ' טובא דיחידים הם וכ"מ בנדה דף ל' אבל במע"מ ספ"ב דנדה כתב דהרא"ש הוצרך להבי' ראיה דהלכה כחכמים משום דקי"ל ס"פ מקום שנהגו דת"ק עדיף מחכמים עכ"ל וצ"ע דדברי הרא"ש סתרי אהדדי ואפשר דבב"מ סמוך על טעם אחר שכ' שם ול"נ דכ"מ שמחלוקת החכמים בצדו קי"ל כחכמים אבל בפרק מקום שנהגו אין המחלוקת שנויה בצדו רק אחר כמה משניות לכן מקרי סתם גמור ועדיף מחכמים ובנדה מייתי הרא"ש ראיה לרווח' דמלתא כנ"ל:

ואינו מזכיר. והא דסי' תפ"ז ס"ג י"א דמזכיר כיון דעתיד לחתום בשל שבת עדיין לא סיים מילתא דשבתא:

אשר נתן. ובר"ה א"א בזה ודברך מלכנו כו' דסגי לן בהזכרת זכרון לחוד ולא דמי להפטרה דהתם נתקנה הברכה לשם חובת קדושת היום וגם צ"ל מעין חתימה סמוך לחתימה אבל ב"ה עיקר קדושת היום יעלה ויבא וזו נתקנה דוקא לשכח ויש שם מעין חתימה סמוך לחתימה כמו בשאר י"ט ושבת (תשובת מהרי"ל עיין סי' תקצ"ז) ונ"ל דבר"ה א"א לששון ולשמחה ומ"מ צ"ע דנראה לכאורה דאין מחזירין אותו דהא י"א דמצוה להתענות בר"ה וצ"ל דלא חיישינן להך סברא כלל ועסי' תקצ"ז דסומכין אהאי סברא אפי' לקולא דא"צ ליתב תענית לתענית' ולכן נ"ל דאומר בר"ה בלא חתימה כמו בר"ח ופשוט דחולה שאכל בי"ה ושכח יעלה ויבוא דאין מחזירין אותו ואם נזכר קודם הטוב והמטיב אומר ברוך שנתן ימים קדושים לישראל את יה"כ ואינו חותם דהוי כר"ח כנ"ל דלא כמ"ש בכ"ה דחותם:

לראש ב"ה. דכולהו ג' ברכות חשובות כא' (הרא"ש), ולכן בכ"מ שטעו בהם חוזר לראש כמ"ש סימן קי"ד סס"ו, אבל אם טעה בברכה רביעית אינו חוזר אלא להטוב והמטיב:

שאינו חייב לאכול פת. דיכול לאכול פירות ערסי' תי"ח אבל בשבת וי"ט חייב לאכול פת ומדסתם הרב"י ש"מ דס"ל דאפי' בכל הימים והלילות חייב לחזור דחייב לאכול ב' סעודות א' ביום וא' בלילה והא דאמרינן בפסח רק לילה הראשון חובה היינו דבשאר הימים רשאי לאכול מצה עשירה וגם בסוכו' רשאי לאכול כזית פת ובסוכה אינו חייב עד יותר מכביצה כ"כ הר"ן פרק הישן ותר"י פ' ג' שאכלו כתבו דבשבת וי"ט אין חיוב דאוריית' אלא משום דאין קידוש אלא במקום סעודה צריך פת ועסי' רע"ג ס"ה דלא משמע כן ועסי' קס"ח ס"ז מ"ש:

וח"ה דינו כר"ח. זהו דעת הרמב"ם וכמ"ש סי' תקפ"ב ס"ב עמ"ש רסי' תק"ל:

ואין לאמרו לבטלה. צ"ע דאומרים כל היום תחינו' שיש בהן הזכרת שמות ולמה יגרע זה דדוקא ברכה לבטלה אסור וצ"ע:

אינו חוזר. אף על גב דלא סגי דלא אכל פת, מ"מ משום האי מיעוטא לא תקנו להחזיר כלומר דדוקא ביום הכפורים שחל בשבת שמתפלל ד' תפלות בלא"ה תקנו להזכיר גם של שבת אבל להחזיר בשביל כן לא תיקנו כיון שלעולם אין מחזיר בשביל ר"ח, וגם חיוב אכיל' דההוא יומא משום שבת הוא [טור] וא"כ לעולם ליכא חיוב הזכרה להזכיר בר"ח והוי כמפטיר בשבת ר"ח שאינו מזכיר של ר"ח כמ"ש רפ"ד ס"ב:

שכח של שבת. מל' זה משמע אפי' שכח של שבת לחוד אפ"ה צריך ג"כ לכלול ר"ח עם שבת ובטור כתב אם שכח גם של שבת כו', משמע דאם שכח של שבת לחוד אינו מזכי' ר"ח בברכה והכי מסתבר מיהו כשפתח בהטוב והמטיב דחוזר לראש לכ"ע מזכיר של ר"ח דבכל ברכת המזון מזכיר של ר"ח דומיא די"כ שהוא יום שנתחייב בד' תפלות ונ"ל דחנוכה בשבת והזכיר של חנוכ' ולא של שבת חוזר לראש ואינו מזכיר של חנוכה דהא אינו חובה להזכיר של חנוכה כדאיתא בגמרא:

ואינו חותם. לא מצאתי סברא זו וגם צ"ע למה לא יחתום בשל ר"ח דהא אפי' בר"ח בחול י"א דחותם אלא משום ספק ברכ' לבטלה אין חותמין והכא כיון דבלאו הכי חותם בשל שבת מה מזיק כשאומר ג"כ וראשי חדשים וצ"ע ועס"ס ק"ח:

בשבת דינה. ובי"ט דוקא בסעודה אחד של לילה ואחד של יום (תשב"ץ סימן ק"י) עסי' תקכ"ט:

דינה כר"ח. אף על גב דלכתחלה חייב לאכול פת כמ"ש סימן רצ"א מ"מ כיון שי"א שאינו חייב לאכול פת וא"כ אינו חייב לחזור וספק ברכות להקל, ואם אכל סעודה רביעית בשבת לא הדר לרישא, (תוס') משמע מלשונם דאם לא פתח בהטוב והמטיב אומר ברוך וכו' כמו בר"ח:

מזכיר של שבת. ולא דמי למי שלא התפלל מנחה בשבת שמתפלל במ"ש שתים של חול דהתם מנחה כבר עברה ואינו מתפלל במ"ש אלא לתשלומין ושני התפלות הם תפלת ערבית ודינו להבדיל בראשונה והיאך יתפלל של שבת אבל ב"ה אתי על סעוד' שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בב"ה עכ"ל מהרי"ל בתשובה סימן נ"ז /נ"ו/ משמע דאם התפלל ערבית שוב אינו מזכיר של שבת אפילו התפלל מבע"י וכ"כ בה' שמחות למהר"מ וכ"מ במ"ש סימן תרצ"ה ס"ג ואף על גב דלפי הטעם דאזלינן בתר התחלת הסעודה א"כ אפילו צלי ערבית ה"ל להזכיר צ"ל משום דמחזי כסתרי אהדדי וכמ"ש ססי' ל' וא"כ אפילו התפלל מבע"י אינו מזכיר עמ"ש סימן תי"ט:

וה"ה לר"ח. ושל"ה פסק דבאלו כיון שאין מצוה בתוספתן לא יזכיר ע"ש, וכ"כ בתשובות רמ"א סי' קל"ב שקצת נוהגין כן ואנו אין לנו אלא דברי הרב"י ולכן אם חל ר"ח במ"ש אומר של שבת ולא של ר"ח דאזלינן בתר התחלת הסעודה וכמ"ש סי' ער"א ס"ו בהג"ה (ב"ח) ועמ"ש שם דלא כע"ת שכתב משום תוס' שבת דליתא דהא גם בר"ח פסק כן ומ"ש דרך פשרה דשעה ורביעית תוך הלילה הוי מתוספות שבת לא דק דדוקא בע"ש אמרי' כן כיון דלר"י מפלג המנחה ואילך הוי לילה לענין ערבית מה שא"כ במ"ש דסגי במשהו כמ"ש סימן רצ"ג וכ"כ הר"ן בהדיא ספ"ב דשבת ע"ש וכן פשוט, דאם היה מצוה בתוספתו היו המדקדקים נזהרים בדבר כמו בע"ש ועמ"ש סי' ער"א דאיתא ברא"ש ובתוספתא דאם אכל גם בלילה פת צריך להזכיר של ר"ח ומכל מקום צ"ע דאם יזכיר שניהם מחזי כסתרי אהדדי מ"ד למי שהתפלל ערבית וא"כ הי מינייהו לדחי וצ"ל דיזכיר של ר"ח ולא של שבת דהא כמה גדולי' סוברים דלעולם אינו מזכיר של שבת דאזלינן בתר השתא ואם אכל בלילה לכ"ע מזכיר גם של עכשיו כדאי' בהדיא בתוספתא לכן יזכיר של ר"ח וכמ"ש של"ה לשיטתיה וק"ו במ"ש ליו"ט אבל במ"ש לחנוכה אינו מזכיר של חנוכה דאינו אלא רשות להזכיר וכמש"ל:

ונראה דדוקא כשמברך לבד כו'. כ' זה ליישב מנהגינו שאין אנו אומרים אותו בלחש ורש"ל בתשובה האריך בסימן מ"ד לקיים מנהגינו ונ"ל ליישב בדרך זה דאי' בגמרא אביי עני ליה בקלא כי היכי דלישמעו פועלים ויקומו לעבודתם רב אשי עני ליה בלחישה כי היכי דלא לזלזולי בהטוב והמטיב פי' שירגישו שיש כאן סיום ב"ה ורי"ף ורמב"ם לא הביאו זה נ"ל שהם מפרשים דאביי ורב אשי לא פליגי לדינא אלא כל אחד הי' לו טעם על מנהגו דמ"ש אביי עני ליה בקלא אין פירושו שהי' מגביה קולו יותר משאר ב"ה דאין בזה תועלת דאף אם יאמר אותו בקול של שאר ברכות ישמעו הפועלים שהוא עונה אמן דהא פסק לעיל שצריך גם שאר ב"ה בקול רם אלא ה"נ קאמר דהיה אומר אותו בקול כשאר הברכה לאפוקי בלחישה כרב אשי ורב אשי הי' אומר בלחישה מטעם זלזול נמצ' דהי' לכל אחד טעם הגון למנהגו ע"כ אין למחות ביד הנוהגים כאביי וא"א אותו בלחישה דוקא כנ"ל:

אבל לא ראיתי נוהגין כן. לענ"ד ראיתי טעם נכון לזה דמה שהיה ראוי להזכיר מלכות שמים בברכ' זו אינו אלא מצד שמזכיר מלכות דוד ראוי להזכיר שם גם מלכות שמים אלא שאינו דרך כבוד להשוות' יחד דהיינו לומר סמיך למלכות דוד מלכות שמים וכ"ה באשר"י בהדי' וז"ל אלא שלא רצו להזכיר מלכות שמים אצל מלכות בית דוד עכ"ל. וכ"ה בטור סי' קפ"ט אבל רחוק ממנו אין שום מניע' דהיינו באותו ענין שמזכיר בקש' על מלכות בית דוד אין להזכיר סמוך לו קצת ע"כ אין לומר אבינו מלכנו שהוא ג"כ סמוך לו דמ"ש ועל הבית הגדול כו' הוא חד ענינ' עם מלכו' בית דוד דזה תלוי בזה אבל באל מלך חנון כו' הוא רחוק ממנו ואינו מענין בקש' זו וא"ל הי' להם לתקן מלכו' שמים במקום אחר רחוק ממנו דבזה לא היינו מרויחי' כלום דהא ברכ' הארץ ג"כ לא תקנוהו אלא דסמכו על מה שהי' ברכה הסמוכה וברכ' ראשונה יש בה מלכו' וה"ה בברכת רחם אלא דהיה ראוי להזכיר שנית אצל מלכו' בית דוד ולבקש עליו רק שאינו דרך כבוד וברחוק ממנו אין שום צורך בו ואם מזכירו שם אין בזה העדר כבוד של מעל ומ"מ תקנו בברכ' הטוב והמטיב להשלים כנגד זה להורות שהי' הראוי להזכיר אצל מלכו' בית דוד כנלע"ד:

פותח בה רחם כו'. בגמ' אמר בזה ובשבת מתחיל בנחמ' ומסיי' בנחמ' פירש"י שא"צ לשנות בפתיחת' וסיים הטור דרחם נמי היינו נחמה לפ"ז לא איצטריך להשמיענו שאין לשנות אלא דה"א רחם היא ל' תחנה ואין אומרים תחנה בשבת אלא צ"ל נחמנו וכ"ה בתוס' בשם י"א קמ"ל דרחם היינו נחמ' אבל בסמ"ג משמע דקמ"ל שאצ"ל ברוך אתה יי מקדש השב' כמו בתפל' וקצת מתחילין בשבת רחם ומסיימים מנחם ציון בבנין ירושלים ואינו נכון כי החתימה צריכה כעין פתיחה ואע"פ שרחם הוא כמו נחם מ"מ כיון שהוא משנה בשב' גילה דעתו שיש חילוק:

טעה ולא הזכיר של שבת כו'. נ"ל דמי שאינו יודע נוסח ברכה זו שמזכיר כאן שנתן שבתו' למנוח' כו' צריך לחזור לראש כיון שאינו יודע לתקן החסרון אלא אם יודע ההתחל' והסיום אף שאינו יודע שאר הנוסח כראוי א"צ לחזור בשביל זה:

אם חל ר"ח בשבת כו'. בטור כתוב וכתב אחי הר"ר יחיאל יש חולקין בזה ולזה דעתי נוטה וראיה הוא מיום שנתחייב בד' תפלות ה"נ כיון דלא סגי דלא אכל צריך לחזור עכ"ל כאן פסק דלא כהרר"י ונראה טעמו דגם בי"כ לא נתחייב בנעיל' להזכיר שבת אלא לכתחל' אבל דיעבד שלא הזכיר שבת בנעילה ה"נ דאינו חוזר בשביל זה וכמ"ש ב"י בסי' תרכ"ג שיש מחלוקת בזה בהגמ"ר וספק ברכות להקל אבל הרר"י ס"ל גם שם דחוזר:

סעוד' שלישית כו'. משמע דאינה טעונה פת אלא סגי בפירות ואף על גב דבסי' רצ"א מסיק בש"ע דצריך פת מ"מ כאן נמשך בזה חומרא דלא נימא ברכה לבטלה כשיחזור דשמא אין טעונ' פת:

מזכיר של שבת. בב"י הביא בשם תשובת הרא"ש וז"ל שאין להזכיר של שבת בחול מידי דהוה אתפלת מנחה של שבת שאם לא התפלל אותה מתפלל במ"ש שתים כי אין להזכיר של שבת בחול אע"פ שנתחייב תפל' זו בשבת וכן בני חבורה שהיו מסובין וקידש עליהם היום דאר"י גמרו סעודתן כוס ראשון אומרים עליו ב"ה בתוספתא דברכות שונה בדברי רבי יוסי ומזכיר של שבת בב"ה אף ע"ג דסעודת חול היתה כיון דמברך בשבת צריך להזכיר של שבת ה"נ אף על גב דסעודת שבת היתה כיון דמברך בחול לא יזכיר של שבת עכ"ל אבל) בהג"מ כתב בשם הר"ם שצ"ל על הנסים דאשכחן רב צלי של שבת בע"ש ובשם תשו' אשכנזית שהיא תשובת מהרי"ל כתב ב"י דכ' דלסברא זו לא תקשה מתפלת מנחה דשבת דמייתי הרא"ש דזמן תפלת מנחה עבר ואינו מתפלל במ"ש אלא לתשלומין והיאך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה אבל בהמ"ז דאתא על סעודה שסעד בשבת וכיון דלא צלי עדיין ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בב"ה וכן המנהג פשוט להזכיר על הנסים בכה"ג וכן במ"ש כשנמשכה סעודתן עד הלילה עכ"ל ב"י ובתשו' מהרי"ל עצמה סי' נ"ו כ' אחר זה אמנם יש תשובת הרא"ש שאין להזכיר מעין המאורע בליל מוצאי היום אפי' אם התחיל מבע"י עכ"ל משמע דמ"ש תחלה הוא שלא ראה עדיין תשובת הרא"ש בתחלת כתבו או שכתב תחלה סברא דנפשיה ואע"ג דבהעתק הב"י זכר לא תקשה מתפלת המנחה דשבת דמייתי הרא"ש משמע דגם בתחלה היה הפלפול בדעת הרא"ש דהני ב' תיבות דמייתי הרא"ש אינם בתשו' מהרי"ל אלא לשון הב"י הוא שהכניס בתוך ל' התשובה ובזה ניחא מה שי"ל למה כתב שיאמר על הנסים בלילה ותי' דל"ד למנחה דשבת. והא אכתי קשה מן התוספ' שמביא הרא"ש שצריך להזכיר של שבת בב"ה וכשמשכה סעודתו עד השבת ש"מ דלא אזלי' בתר התחלה ולמה נילך בעל הנסים בתר התחלה והלא תרווייהו הם בב"ה ולכאורה היה נראה דבאמת הדר ביה מהרי"ל בסוף כשהביא תשו' הרא"ש והיינו מטעם שכתבתי אלא דאיך שיהיה לא מצאנו ידינו ורגלינו בזה דמ"ש באמת מההיא דתוספתא שזכר הרא"ש דלא אזלינן בתר התחלה ולמה אנו נוהגים לומר על הנסים בליל מוצאי פורים וכן בליל מ"ש אומרים רצה וכי יש לנו כח לחלוק על התוספתא ונלע"ד דהכל ניחא דודאי שפיר אזלינן בתר ההתחלה לענין זה שלא לגרוע למה ששייך להתחלה כגון רצה ועל הנסים אם בא עליו קדושה נוספת בשעת סיום הסעודה ודאי אומר ג"כ מעין אותה קדושה ואין זה ביטול הליכה אחר ההתחלה ע"כ שפיר מזכיר של שבת כשנמשך סעודה שהתחיל בחול ובמנחה בשבת וי"ט ביום א' ונמשכה הסעודה עד הלילה אזלינן בתר ההתחלה וחייב לומר רצה ואחר כך יאמר גם כן יעלה ויבא וא"ל בזה שזה סותר את זה דהא אין כאן סתירה דתחלה אומר של שבת ואח"כ של יום טוב מידי דהוי איקנה"ז שאומר תחלה קידוש השייך ליו"ט ואחר כך הבדלה השייכ' אחר השבת קודם שחל יו"ט דסוף סוף יש עליו אז ב' קדושות ה"נ בב"ה שמזכיר של שבת שעבר ושל יו"ט הבא עכשיו וה"ה בר"ח שחל במ"ש שאומר רצה ויעלה ויבא ומו"ח ז"ל כתב דאם חל י"ט ביום א' ומשכה סעודת מ"ש עד הלילה אינו אומר אלא רצה דבתר התחלת סעודה אזלינן קשה מן התוספתא שזכרתי דאם משכה סעודת חול עד תוך השבת דמזכיר של שבת וה"נ בר"ח ובס' עמק ברכה ראיתי שכת' בשם החסיד מהר"ש מלובלין בר"ח במ"ש אומר יעלה ויבא ולא רצה וקשה דמ"ש מעל הנסים שאנו אומרים אותו בלילה ורצה שאומרים בליל מ"ש דהא ודאי לא מועיל כאן קדושת ר"ח להפקיע מעליו חיוב המגיע מחמת שבת ע"כ אני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא בזה אומר שניהם וכמ"ש והכלל בזה דאם מושך סעודת חול תוך ר"ח או תוך שבת למאן דס"ל שצריך ב"ה כמ"ש בסימן רע"א ס"ו מזכיר של שבת בב"ה כמ"ש שם הש"ע ואף שרמ"א כת' שם שהעיקר שאינו מזכיר דאזלינן בתר התחלה הא חזינן דהתוספתא היא תיובתיה אלא שי"ל שפירוש דבריו כמש"ל אי"ה דשם אסור לאכול אבל בר"ח נראה דמודה רמ"א ואם חל ר"ח או י"ט במ"ש מזכיר שניהם וכ"ש אם היה ר"ח או י"ט בשבת ומשך תוך הלילה דמזכיר שניהם ובזה ניחא הכל בס"ד כנלע"ד: בנוסח אבינו רועינו זונינו הטור הביא ירושלמי מהו מימר אבינו רועינו זונינו בשבת כי אסור לתבוע צרכיו בשבת א"ל טופס ברכות כ"ה וכת' ב"י ע"ז מכאן משמע שי"ל זונינו בשור"ק במשקל שובינו אלהי ישענו וכמ"ש אבודרה"ם בשם אבן עזרא דהשתא אינו שם תואר אלא מתפלל לפניו יתברך שיזון אותנו ונרא' שכך י"ל פרנסינו כלכלנו שהוא מתפלל שיפרנסנו ויכלכלנו וגם רועינו היה לפרש לפי זה רעה אותנו בחסרון וא"ו ושב"א תחת הרי"ש ובימי חורפי שמעתי מהמדקדקים שהיו אומרים כך אבל בכל הספרים כתו' רועינו בוי"ו עכ"ל ולעד"נ דלא הווין כולהו ל' תפלה דאם כן הוי דבר שפתים אך למותר בהרבה כפלי לשונות בבקשה זו אלא שפיר הווין שנים מהם שם התואר ושנים האחרים לשון בקשה והיינו שאנו צריכים לו יתברך למזון ההכרח כגון לחם ועוד דבר מותר כגון פירות ואלו שניהם נכללים בברכת בורא נפשות כמ"ש הטור בסי' ר"ז וה"נ אומר כן אבינו רוענו זונינו דהיינו בחולם ושניהם שם התואר שאתה יש לך כח לרעות אותנו בהכרח ובמותרות אנו מבקשים על שני דברים אלו ועל זה אומר ל' בקשה ג"כ כפל פרנסינו וכלכלינו כן נראה לע"ד נכון:

נוהגין כן. ואין למחות ביד הנוהגין כן. מ"א:

למנוחה. ומי שאינו יודע נוסח ברכה זו שמזכיר כאן שנתן שבתות למנוחה כו' צריך לחזור לראש כיון שאינו יודע לתקן החסרון אלא דאם יודע התחלה והסיום סגי אף שאינו יודע שאר הנוסחא כראוי. ט"ז:

נתן. ובר"ה א"א בזה ודברך מלכינו אמת מהרי"ל. וא"א לששון ולשמחה בר"ה. הרב בעל כנסת הגדולה פסק דבר"ה וי"כ דהיינו חולה שאכל בי"כ אם טעה ולא אמר יעלה ויבא שיאמר ברוך אשר נתן י"ט לישראל וחותם ברוך מקדש ישראל ויוה"כ והרב בני חייא חולק ופסק דאינו חותם בר"ה וי"כ. וכן פסק המ"א דאינו חותם דהוי כר"ח ע"ש:

שבת. ואם שכח של שבת לחוד אינו מזכיר ר"ח בברכה מיהו כשפתח הטוב והמטיב דחוזר לראש לכ"ע מזכיר של ר"ח. ובשבת חנוכה אם הזכיר של חנוכה ולא של שבת חוזר לראש ואינו מזכיר של חנוכה דהא אינו חובה להזכיר של חנוכה. מ"א:

בשבת. דבי"ט דוקא בסעודה א' של לילה וא' של יום. תשב"ץ:

כר"ח. אף על גב דלכתחלה חייב לאכול מ"מ כיון שיש דיעות בזה ספק ברכות להקל. ואם אכל סעודה רביעית בשבת לא הדר לרישא תוס' וכתב המ"א משמע מלשונם דאם לא פתח הטוב והמטיב אומר ברוך וכו' כמו בר"ח:

הסעודה. ואם התפלל ערבית שוב אינו מזכיר של שבת אפי' התפלל מבע"י. מ"א:

וה"ה לר"ח. ואם חל ר"ח ביום א' צ"ע אם יזכיר שניהם של שבת ור"ח דמחזי כסתרי אהדדי אם אזלינן בתר השתא י"ל ר"ח ואם אזלינן בתר התחלת סעודתו י"ל שבת. ופסק הט"ז די"ל תרווייהו של שבת ור"ח מידי דהוי איקנה"ז שאומר תחלה קידוש השייך לי"ט ואח"כ הבדלה השייכה אחר השבת ה"נ בבה"מ מזכיר של שבת שעבר ושל ר"ח או י"ט הבא. אבל הב"ח פסק דאם חל ר"ח או יו"ט במו"ש ומשכה סעודתו. אינו אומר אלא רצה דבתר התחלת סעודתו אזלינן. ומ"א פסק דאם אכל פת בלילה צריך להזכיר ר"ח ולא של שבת ואם לא אכל פת בלילה יזכיר של שבת ולא של ראש חודש. אבל במוצאי שבת לחנוכה אפי' אכל פת בלילה אינו מזכיר של חנוכה דאינו אלא רשות להזכיר. וכל זה אם חל ר"ח או י"ט או חנוכה ביום א' אבל שבת חנוכה או שבת ר"ח או י"ט שחל בשבת ונמשך סעודתו במ"ש לכ"ע מזכיר שתיהן של שבת ור"ח או שבת ועל הנסים ופשוט הוא ודוקא אם לא התפלל ערבית. אבל בתשו' רמ"א סי' קל"ב משמע דוקא בפורים ושבת אזלינן בתר תחלת הסעודה משא"כ בר"ח וחנוכה דלא חשבי סעודתייהו כ"כ להיות נקראים קבועים לילך אחר תחילת סעודה והטעם מפני שבשבת חייב לאכול סעודה ג' ביום וכן בפורים סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא י"ח ע"כ נכון לילך בתר תחילת סעודה משא"כ ר"ח וחנוכה לפ"ז אם אכל ומשכה סעודתו עד הלילה והיה שבת ור"ח או חנוכה מזכיר של שבת לחוד ולא של ר"ח או חנוכה ומהר"ם מלובלין פסק אם חל ר"ח בשבת ומשכה סעודתו יזכיר של שבת ור"ח אבל ר"ח באמצע שבוע ונמשכה סעודתו עד הלילה לא יזכיר ר"ח כיון שאין בתוספתו מצוה משא"כ אם חל ר"ח בשבת עיין עטרת זקנים ומ"א בסי' תי"ט ועיין בשכנה"ג. עיין בהלק"ט ח"ב סי' מ"ו שכתב דעד כדי שיתעכל המזון שאכל בשבת יוכל להזכיר של שבת שאינו בדין שאם ישב לאכול כל הלילה שיזכיר של שבת ופשוט הוא ע"ל סי' קפ"ד ס"ק א': (ועיין בספר אליהו רבה בזה הענין ובמה שהשיב על הב"ח ומישב דברי רמ"א ע"ש):

ס"ב אמן כו'. כרב אשי דבתראה הוא ועוד דלדידן ליכא פועלים. תוס' שם ד"ה רב כו' ועוד אף פועלים האידנא מברכין כתיקנן כמ"ש סי' קצ"א ס"ב הג"מ:

ס"ג ואין להזכיר כו'. שם מ"ט א' אלא איידי כו' וכ' תר"י והרא"ש ולא תקינו בבונה ירושלים עצמו לאמרו משום דג"כ לאו אורח ארעא להשוותן. והאומר כו'. תר"י כנ"ל: וכן כו'. הרא"ש כנ"ל:

ס"ד נוסח כו'. לשון רמב"ם ועתוס' שם ד"ה מתחיל כו' וכ"כ הרא"ש ותר"י והביאו ראיה מירושלמי שמביאו תוס' שם מהו לומר כו' טופס כו' אלמא שאין לשנות הנוסחא בשבת וערש"י ד"ה ובשבת כו' אבל הרי"ף כת' שבשבת יאמר נחמנו ה' אלהינו כו' ובחול יאמר רחם כו' וכ"ה ברוקח וכן עיקר וכן הוא על דרך הקבלה: וחותם כו' או כו'. שם מ"ט א' כר"נ ברי"ף ורמב"ם כ' מנחם עמו כו' אלא שהקשה הר' אפרים עליו ממש"ש אר"ח גבורתא כו' אף שיש מתרצים כיון שלא אמר ובונה אלא בבנין לא הוי חותם בשתים אבל תר"י הקשה דהא בהביננו חשיב וישמחו צדיקים בבנין עירך בשתים וכת' הרא"ש אבל ציון כו' לא הוי תרתי דציון וירושלים חדא הוא:

ס"ה בשבת כו'. שם ואומר קדושת כי': ובר"ח כו'. שבת כ"ד א' ימים כו' ועתוס' שם בד"ה בבונה כו': ואם כו'. כמו בתפלה כמ"ש בפ"ב די"ט וספ"ג דערובין: ואינו מזכיר כו'. כיון דמזכיר פ"א סגי:

ס"ו ואם חל כו'. תוס' שם סד"ה ברוך כו' וכנ"ל ס"ה: וכל ברכות כו'. תר"י ורשב"א וש"פ וכמש"ש מ' ב' כל ברכה כו' וע' תוס' הנ"ל ד"ה ברוך כו': והא דסגי כו'. גמ' שם:

ס"ז בין בלילה כו'. אע"ג דבתפלה אין מחזירין ה"מ להחזיר אבל להוסיף ברכה אפי' בלילה. מרדכי וטור בשם ר' יוסף: ואינו כו'. בגמ' מספקא לה וע"כ פ' הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וש"פ דאין לחתום אבל בה"ג כת' שיש לחתום בה וכ"כ הרוקח וכ"ה בירושלמי: וחה"מ כו'. וי"ח לכאורה נראה כדבריהם וכמ"ש ההלל והשמחה שמונה ורא"א י"ד סעודות כו' ובת"כ מקרא קודש כבדהו באכילה ושתיה וכסות נקיה ואמרי' בחגיגה י"א א' תאמר בחה"מ כו' אבל אינו מוכרח: אם חל כו'. אע"ג דלא סגי דלא אכיל מ"מ לא בשביל ר"ח. וי"ח וכמ"ש בפ"ב דשבת יום הוא שנתחייב כו'. ונראה דל"ד לשם דהכא חזרה ליכא כלל בר"ח ודמי לר"ח שחל בשבת שם וכ"כ בהגמ"ר דפ"ב דשבת: ואם שכח כו'. עמ"א: ואם פתח כו'. אפי' שכח של שבת לחוד כמ"ש מ"א דכלא בירך דמי: ויש מי כו'. כיון דליכא חתימה בר"ח כלל ועסי' רפ"ד ס"ב וי"א כו' וברא"ש דשבת שם:

ס"ח סעודה כו'. תוס' בברכות שם ד"ה אי בעי כו' וסעודה כו' וספיקו להקל וע"ל סי' רצ"א ס"ה והיינו לפי' ר"ת דמפרש שא"צ לחם לסעודה ג' אבל אותן המצריכין לחם לסעודה ג' דינה כשאר סעודת שבת:

ס"י היה כו'. ירושל' והביאו הרא"ש בפ"ח דיומא סס"כ אחו' דאימ' דר' אדא הוה סייר גולתא דרב א"ל כי תחזי כו' מחלפא שיטתיה דרב כו' א"ר מתנה מדרב היה מאריך בצלותא סגיא היה מגיע כו' אלמא כיון שהתחיל ביום לא איכפת ליה במה שמסיים בלילה וע"ש תרצ"ה ס"ג:

ברכות מ"ה

שם בגמרא כרב אשי

שם מ"ח

מרדכי בשם התו' ורבי יונה והרשב"א

שם בגמרא בפירוש רש"י ותוספות

טור וסמ"ג

שם בגמרא מ"ג

שם בגמ'

הרי"ף שם והרמב"ם בפ"ב

שם בגמרא

סמ"ג וכל בו ור' ירוחם נ"א ח"ב

טור בשם ר' יוסף והמרדכי והגה' מיי' בפ"ב דשבת

טור בשם אחיו הר"ר יחיאל

כל בו

א"ח בשם התוס':