שיכול להתנות על הנטילה - שולחן ערוך אורח חיים סימן קס״ד

אפילו שלא בשעת הדחק. ורש"ל החמיר דדוקא בשעת הדחק מהני תנאי ומ"מ מי שיושב בעגלה עם עכו"ם ואין ממתינין עליו חשיב שעת הדחק:

שלא יסיח. וקשה דא"כ ל"ל להתנות וצ"ל דבעינן כונה לנטילה ולכן צריך להתנות עסי' קנ"ט סי"ג (הרשב"א):

ולא יטנפם. כגון שמניחם בבתי ידים:

מצוים לו. פי' שהם מוכנים לפניו ואין צריך לטרוח אחריהם:

שאינה צורך אכילה. כגון שיצא מב"ה או לטבולו במשקה והתנה שנטילה זו יעלה לו לצורך אכילה הוי כוונה מעליות' ומ"ש בסי' קנ"ח ס"ז מיירי שלא התנה ע"ש:

לא מהני תנאי. דהא בעי' תכף לנטילה סעודה ע' סימן קס"ז אבל כשנטל כבר לד"א אינו מחיוב ליטול בשעת אכילה שהרי שמר אותו מקודם והתנה עליהם כנ"ל פשוט דעת הר"י ע"ש במה שמקש' מקידוש דלא כב"ח ובל"ח נדחק להחמיר דאם נטל לאכילה אחת ומתנה שיעלה לו גם לאכילה אחרת לא מהני משום גזירה ע"ש, ול"נ פשוט דמהני ואפי' תנאי לא בעי אם שמר ידיו, ועמ"ש סי' קע"ט סס"א ע"ש:

ונזכר שנגע. וה"ה אם הסיח דעתו משמירתו צריך ליטול כמ"ש סי' ק"ע ס"א ור"ס תע"ה וכ"כ הרשב"א בת"ה ואם נגע בעוד הפרוסה תוך פיו נ"ל דאסור לבלוע עד שיטול ידיו עסי' קס"ג ס"ב:

ויברך ענ"י. ורש"ל בחולין פ"ח סמ"א כ' שלא לברך אא"כ הלך והפליג ע"ש (עסי' ק"ע):

אפילו שלא בשעת הדחק. בגמ' איכא תרי לישני דחד לישנא ס"ל דוקא בשעת הדחק. וכ' הטור דמדברי סה"ת משמע כמ"ד דוקא בדחק וכתב ב"י דלמדו מדהוצרך ליתן להולכי דרכים טעם מכח דהוי כמו דחק. ונראה שלמד עוד כן מדכתב נזדמן לו מים לא יברך משמע דעכ"פ בעי נטילה ואי ס"ל אפי' שלא בשעת הדחק קשה ל"ל כאן נטילה כלל בשלמא אי ס"ל דוקא בדחק י"ל כיון דיש חילוק אם צריך נטילה דהיינו שלא במקום דחק וכאן הוה ג"כ דחק שאין רגיל להיות שם מים לפי דעתו אלא שנזדמן לו מים איכא לספוקי אם נחשב זה לדחק כיון שאינו רגיל שם מים אלא עכשיו נזדמן לו ממה שלא היה בדעתו. או נימא מ"מ יש לפניו מים ע"כ יטול בלא ברכה. ובזה מתורץ מה שהקשה מו"ח ז"ל על גירסא זו ומגיה גירסא אחרת נוטל ומברך וכ"ה בקצת ספרי סמ"ג וכ' בגליון סמ"ג שברוב ספרים אינו וגם רבינו הטור ל"ג:

ולא יטנפם. בטור כתוב וכ"כ הר"פ דוקא שחרית ודוקא היכא דלא שכיחי מיא ודוקח שלא יטנפו אבל א"א הרא"ש מתיר אפילו שלא על ידי הדחק. ומיהו פרש"י שיזהר מלטמא' ומלטנפם כו' האי ודוקא כו' הוא ל' הר"פ ומזה למד הטור דהר"פ פסק לחומרא מדהחמיר דוקא בג' תנאים אלו דאלו ללישנא דאפי' שלא בשעת הדחק מותר בכל גווני וזה דעת הרא"ש שמביא אח"כ. ואע"ג דהתו' בשם ר"ת הביאן ב"י כתבו דאפילו ללשון דאפי' שלא בשעת הדחק צ"ל דוקא שחרית כתי' שני דדוקא אם אין מים בסמוך כו' דאל"כ קשה מההיא דפ' אלו דברים י"ל דהרא"ש ס"ל כר"י שמביא ב"י שמתרץ בתי' אחר ובזה מיושב מ"ש הטור מיהו פירש"י כו' דקשה הא גם הסמ"ק כ"כ וי"ל דה"ק אף שהרא"ש ס"ל אפי' שלא בשעת הדחק ממילא א"צ לחלק ולומר דוקא שחרית ולא שכיחי מיא מ"מ חילוק הג' דהיינו שלא יטנפם הוא לכ"ע אע"פ שאין הכרח לזה מצד קושיא אלא דסברא הוא:

ואם מים מצויים לו. פי' דאע"ג דפסקי' כהרא"ש דמהני תנאי אפילו שלא בשעת הדחק וממילא מותר בכל גווני כמ"ש בסמוך מ"מ הש"ע מסופק דשמא קי"ל כתירוץ של ר"ת בתי' השני דאפילו ללישנא דמיקל צריך דוקא לא שכיחי קצת מיא בסמוך. ואין להקל במים מצוי' ע"כ כתב שיש ליטול בלא ברכה:

שאינה צורך אכילה כו'. ב"י הביא תי' ר"י וז"ל דהא דתנן מוזגין ואח"כ נוטלין התם שלא התנה בנטילת שחרית ונתחייב ליטול בשעת אכילה בזה אמרו תיכף לנטילה סעודה דמאחר שנוטל ידיו לאכול יש לו לאכול מיד אבל בזה שאינו חייב ליטול משעת אכילה שהרי שמר אותם מהבוקר והתנה עליהם בזה לא אמרו תיכף לנטילה סעודה. וכתב ב"י ע"ז ואפשר שזה דעת ר"ת שכ' דוקא כשמתנה שחרית דכל שמתנה שלא בשעת אכילה מתנה שחרית קרי ליה דאל"כ אין טעם לחלק בין תנאי דשחרית לתנאי דשאר היום עכ"ל. ועפ"ז פסק רמ"א כאן דכל שלא בשעת אכילה מהני. והקשה מו"ח ז"ל דהא קי"ל בנוטל שלא לאכילה ונמלך לאכול צריך לחזור וליטול כמ"ש בש"ע סי' קנ"ח ס"ז וע"כ חלק על הוראה זאת ואמר דדוקא שחרית שתקנו ענ"י משום שמברך כן בשעת אכילה כמ"ש ב"י לעיל סימן ד' בשם הרשב"א ע"כ מועיל תנאי כו' ותמוה הוא דודאי גם בנטילת שחרית לא מהני אם נמלך ובא לאכול אח"כ אלא ע"כ דמשום תנאי מהני ה"נ בשאר היום ואין כאן קושיא דאם בא ליטול כדי לאכול ולא משום ד"א אז צריך שיאכל מיד ולא מהני בזה תנאי דבזה אמרו תיכף לנטילה סעודה אלא דאם נוטל משום ד"א כגון בשחרית או בשאר היום שיוצא מב"ה אז מהני תנאי אם ירצה לאכול אח"כ ואע"ג דביוצא מב"ה לא יברך ענ"י ובשעת אכילה ג"כ לא יברך ענ"י על מה שנטל כבר אין בכך כלום דהא פטור הוא מנטילה כיון שידיו שמורות ע"כ הורא' זו נכונה היא דתנאי מהני באם נוטל שלא לצורך אכיל' אלא משום ד"א שצריך נטילה ומתנה שתעלה לו כשיבא לאכול אח"כ כיון דלא שייך כאן תיכף לנטילה סעודה והך תיכף לנ"י סעודה אית' ר"פ אלו דברים:

ויברך ענ"י. בב"י מביא כן בשם תשובת הרמב"ן וכתב שמטעם זה אנו נוטלים ומברכים בליל פסח על טיבול ראשון וחוזרים ונוטלים ומברכין על טיבול שני כו' וע"כ תמוה לי כיון דאנן לא מברכין בליל פסח על הנטילה כדלקמן סי' תע"ג למה פסק כאן בש"ע לברך ועוד קשה דאי תימא דצריך ברכה משום נגיעה במקומות המכוסים כ"ש שצריך אם יוצא לצרכיו בשעת אכילה וזה אינו דהא פסק בסי' ז' דאין מברכין ענ"י אפי' אם רוצה להתפלל. שוב ראיתי ברש"ל שכ' פכ"ה שאין לברך על נטילה זו דלא מצינו שתקנו ברכ' באמצע' סעוד' כו'. ע"ש שהאריך וכנ"ל עיקר וכ"מ מדברי רמ"א ס"ס קע"ח שכתב שעשיי' צרכיו לא הוי הפסק בסעוד' ולא זכר שיברך על נטיל' ידים:

הדחק. ורש"ל החמיר דוקא בשעת הדחק מהני תנאי. ומ"מ מי שיושב בעגלה עם עכו"ם ואין ממתינין עליו חשיב שעת הדחק:

יטנפם. כגון שמניחם בבתי ידים. כתב בשכנה"ג דהאידנא נהגו עלמא שלא להתנות דאין יכולין ליזהר שלא יטנפם ע"ש:

אכילה. כגון שיצא מבית הכסא או לטיבולו במשקה והתנה שנטילה זו יעלה לו לצורך אכילה הוי כוונה מעליא. ומ"ש בסי' קנ"ח ס"ז מיירי שלא התנה. מ"א:

תנאי. דהא בעי תיכף לנטילה סעודה אבל אם נטל לאכילה אחת ומתנה שיעלה לו גם לאכילה אחרת מהני ואפי' תנאי לא בעי אם שמר ידיו. מ"א:

וירך. ואפי' הפרוסה בתוך פיו אסור לבלוע עד שיטול ידיו. מ"א:

ענט"י. ורש"ל כתב שלא לברך וכ"ד הט"ז. וע"ל ס"ס קע"ח ברמ"א ועי' מ"ש המחבר יד אהרן ומ"א סי' קס"ה ס"ק א' ועיין סי' ק"ע ס"א:

ס"א אפי' כו'. כלישנא בתרא דבדרבנן אזלינן לקולא תר"י והרא"ש וש"פ: ובלבד כו'. רמב"ם וכמ"ש ברפ"ג דיומא השתין נוטל כו' דבר עם חבירו והפליג כו' אפי' באמצע אכילה וז"ש בס"ב מי כו' ויברך כו' ובפ' ע"פ ל"ל נטילה אגדתא והלילא אסח דעתיה ונגע ושם בברכה: ולא כו'. רש"י וז"ש כגון אתון דלא כו' וללישנא בתרא אפי' שלא בשעת הדחק מאי כגון אתון אלא דה"ק אתון צריכין להכניס עצמיכם בזה הטורח לשמור הידים כו' תר"י: ואם מים כו'. כתי' אחרון בתוס' שם ד"ה נוטל כו' ובפסחים ק"ו ב' ד"ה הנוטל כו' וז"ש כגון אתון כו' ומתורץ קושית תר"י: והא דמהני כו'. כתי' הראשון בתוס' ד"ה הנ"ל וכ"כ הגהת סמ"ק וכתב בתר"י דה"ה כל שאינו לצורך אכילה וכ"ה כוונת התוס'. ב"י:

ס"ב מי כו'. כמ"ש בנזיר נ"ט א' ובפ"א דשבת ידים עסקניות כו'. וערש"י שם:

חולין ק"ז

טור בשם הרמב"ם

סמ"ג

תשובת הרמב"ן סי' קנה ותשובת רשב"א