דיני תשמישי קדוש׳ ונרות בית הכנסת - שולחן ערוך אורח חיים סימן קנ״ד

בתים וחצירות. ועזרות שלנו לא עדיפי מבתים וחצרות ושמא כיון שמתפללין תדיר בהם כל זמן שהם נדחקים נעשו קדש (רי"ט ח"ד) גן ופרדס ואיצטבא שסביבה אף על פי שפתוח לב"ה אין בה קדושה ואם היה פתוח נגד ההיכל יש להחמיר שלא להשתמש בהן [שם]:

שנעשה לשמירה. וה"ה הבנוי בכותל של עץ דהוי כחדר בעלמא:

מתקלקלין. א"כ לא היה ראוי מעיקרא ולא חלה עליו שם קדושה דלא מקרי תשמיש דידיה אלא מזיק דידיה:

דמותר ליטלן. פי' ויהיה לו דין קדושת בה"כ:

תשמישי קדושה. וה"ה מקק ספרים ומקק מטפחותיהן [שבת פ"ט]:

וכסא. שנותנים עליו לפעמים הס"ת בלא מטפחת דאל"כ יש לו דין בה"כ:

וילון. משום דלפעמים מניחים אותו על הארץ ומניחין הס"ת עליו ועסס"ו:

שנעשה לכבוד. ומונח על דבר שבקדושה משא"כ ווילון כנ"ל דלא כע"ת:

ס"ת שבלה. והוא הדין ספרים ואסור לשורפן [ב"ש] ונ"ל דה"ה בכל תשמישי קדושה דהוי בכלל לא תעשון כן לה' אלהיכם וכו' כמ"ש ססי' קנ"ב וכן כתב הרמב"ם במל"ת סימן ס"ה שהמאבד כתבי הקודש עובר בלאו:

שימש תלמידי חכמים. הוא הגמרא התלויה בסברא שהיו נותנים טעם לדברי המשנה (רש"י ברכות מ"ז):

מתיבה כסא. דתיבה הס"ת מונח בו תמיד והכסא אין נותנים עליו הס"ת אלא לפעמים ומשמע במרדכי דאפי' הבנוי בחומה כמ"ש ס"א אסור לעשות ממנו כסא ע"ש:

כיס לחומש. וכ"ש שאסור לכרוך מפה של ס"ת בס' הפטרות כדאי' בגמר' ומפה שפורסין על השולחן אסור לפרוס על העמוד שלפני החזן [מהרי"ל]:

אין לו קדושת ארון. דלעולם אין נותנין עליו הס"ת בלי מטפחת וכ"כ מהר"מ פדואה סי' פ"ב דמותר לעשות מפרוכת מפה שעל השלחן ומ"מ צ"ע למה נהגו לפורסו לחופה לחתנים ואפשר דלב בית דין מתנה עליהם וכמ"ש ס"ח ועס"י:

שאינם קדושים. שאינן לא לנוי ולא למלבוש רק לסימן שלא יטעו [שם] ועכשיו נהגו לתלותן בס"ת לנוי: מפות שפורסין על הס"ת יכולין לתלותן בכותל בה"כ וכן כלי כסף שמשימין על הס"ת יכולים להניחם על העמודים שבב"ה [ב"ז סימן קע"ד]: כתב הב"ח סי' נ"ג /קנ"ג/ כתב רש"ל נראה דאין קרוי הורדה מקדושה אם מניחים שאר ספרים בארון אצל ס"ת דהא עדיין קדושתו קיים תדע שהרי אנו מניחים לעולם יריעות פסולים בארון וה"ה חומשים ושאר ספרים אכן צריך עיון היכא שהוציאו הספר תורה ממנו אם יכולין להניח בתוכו שאר ספרים דמאחר דלית ביה ס"ת איכא הורדה מקדושה לפי שעה או לא ע"כ ול"נ פשוט דאסור אפי' לפי שעה ואפי' להניחם אצל ס"ת נמי אין נראה להקל דמאן לימא לן דמנהג ותיקין הוא עכ"ל, ובס"ח סי' תתקל"ח /תתקלד/ איתא דאסור להניח בתוכו יריעות פסולים ואפשר דשרי משום דלב ב"ד מתנה ובארון הבנוי כמין חדר פשיטא דשרי כמ"ש סס"א ובמגילה אמרינן דמותר להניח התיבה תוך החלון לסתום אותו שלא תכנס הטומאה בבית הכנסת ואף על גב דהוי תשמיש של חול וצ"ל כיון שאין משתמש בו כלום דמה לי שמונח כאן או כאן, וכתבו התוס' בב"ב דף כ' כיון דלא מבטיל ליה להיות שם לעולם שרי: ובט"ז בי"ד כתוב דאסור ליקח ספר ולהניחו תחת ספר אחר כדי להגביהו שיהא נוח לו לראות לעיין בתוכו אא"כ מונח הספר כבר אז מותר להניח השני על גביו עכ"ל, וממ"ש לעיל משמע דשרי וכ"ש כשעושה ללמוד ממנו וכמ"ש סי' שט"ו ס"ז, ובס"ח סי' תתצ"ח לא ישרטט קונטרסים על הספר לפי שאין קדושה לקונטרסים עד שיכתבו בו משמע דכשכתוב בו מותר להניח עליו ואח"כ כתב שאם החמה זורחת ולא יכול ללמוד מותר להניח ספר אחד להיות לצל אבל שלא לצורך אסור ליהנות בו ע"ש, אל יניח קונטרסים בספר ולא יכתוב חשבונותיו בספר ולא ינסה בו הקולמוס עכ"ל: אמרי' בשבת פ"ב נשים מתות בעון שקורין לארון הקודש ארנא דצריך לומר ארון הקודש, מיהו נמצא כמה פעמים בגמרא ופוסקים ארון וצ"ל דכשעוסק בלימוד שאני שהכל דבר שבקדושה ורש"י כתב ארנא כך היו קורין למגדלים שלהם אבל ארון שם מיוחד גם לארון הקודש: תמה אני על גדולי הדור שאין מוחין בהעושין בדפי הספרים כתבי הקודש כשקושרים אותו ובודאי זה איסור גמור שמורידין אותם מקדושתן וראוי לגונזן שלא יהיו מונחין בבזיון:

ואף על גב דלא התנו. ומסיים בת"ה נדחקתי כדי לישב קצת מה שאין העולם נזהרין עכ"ל ומשמע שם דראוי לכל אדם כשמנדב דבר או להגזברים כשקונין להתנות שיהיו רשאים להשתמש בהם:

אין מוחין בידם. שאני או' התנו עליו מתחלה לכך כיון שנשתמשין לכבוד התורה אבל בראשי חתנים דעלמא לא שאין אדם מתנה בעטרות שהן תשמישי קדושה שישמש בהן הדיוט לכבוד עצמו [ב"י ר"ן] משמע דאם התנו בהדיא בשעת עשיית העטר' שיניחו בראשי חתנים דעלמ' שרי כמ"ש ס"ח ובירושלמי:

אסור להדליקם. וה"ה לכל נר מצוה וה"ה לכל מילי דמצוה אין עושין מדבר שנעשה לע"א עסי' י"א סעיף ח' וסי' תקפ"ו סעיף ג' ובכ"ה כתב בשם הרא"ם ח"א סי' ע"ט דאפי' נעבד בבית ע"א בקבע מותר להתפלל בתוכו ואפשר דס"ל דמחוב' שאני ואף על גב דבית דינו כתלוש מ"מ דמי למחובר וצ"ע בע"א דף מ"ו מ"ז והכא שאני דלא עבד הבית עצמו ועיין בי"ד סי' קמ"ה סעיף ג' ואין להביא ראיה מדאיתא בע"א דף מ"ג שהעמידו דמות בבה"כ אעפ"כ התפללו בתוכו דהתם היא באה בגבולה:

אסור להדליקו. דדמי לקרבן שאין מקבלין ממנו (שם) ואם כן אפילו מומר לחלל שבתות לבד אין מקבלין כדאי' בחולין דף ד' וכ"כ הרמב"ם פ"ג ממעשה הקרבנות, ובס"ח סי' תרפ"ז כתוב דאם נתן מעות לכתוב ס"ת בשמו שרי וכ"כ הש"ך בסי' רנ"ד בשם מבי"ט ח"ב סימן רי"ד:

אם הוא מאוס. משמע בת"ח כלל כ"ב דאפי' במקום שמותר באכילה אסור לגבוה אם הוא מאוס וכ"כ הבחיי וכ"מ ברי"ו וברא"ש פ' ג"ה מיהו בת"ה בית ד' שער א' כתב וז"ל אם הוא בענין שאסור באכילה אסור בהדלקה וכ"פ הט"ז בי"ד סימן קי"ד עסי' ער"ב:

נר של ב"ה. ז"ל הרב"י כתב רי"ו נ"ב נר בה"כ מותר לקרות לאורו בין בתלמוד בין בכל צרכיו דהא לנהורא קמכוין להרבות מאור בה"כ כמה דקרי טפי איכא מצוה דמקבל שכר כ"כ רב נטרונאי בתשובה ע"כ ואף על פי שהכלבו כתב שנהגו שלא להדליק מנר הבה"כ הואיל והוקצו למצותו והקדמונים נהגו איסור גדול ואפי' לכתוב או ללמוד אין מדליקין בהם, נהגו העולם כדברי רב נטרונאי, ונ"י כתב בה' ציצית שאסור להדליק בעוד שדולקין למצותן לצורך חול אבל נר של שבת או של חנוכה לת"ת לחיה ולחולה שרי ע"כ ומיהו לא נהגו לזהר בכך עכ"ל ב"י ס"ל דלרי"ו שרי לקרות אצלו אפילו דבר של חול כ"ש להדליק ממנו נר של חול ולהכלבו אפי' של מצוה אין מדליקין ממנו ולנ"י אם של מצוה שרי ושל חולין אסור וצ"ע איך עלה על דעת הגאון לפרש דברי רי"ו דחול שרי לקרות דהא כתב כמה דקרי טפי איכא מצוה ומקבל שכר ומאי מצוה וקבול שכר איכא בדבר חול ועוד שלא העתיק דברי רי"ו ככתבן וז"ל שמן שנדרו להדליק בבה"כ מותר לקרות לאורו דע"כ לא אסרו בנר שבת משום קדושה אלא משום שמא יטה הלכך בחול מותר לקרות לאורו בין בתלמוד בין בכל צרכיו ואף על גב דנר חנוכה קדושה יש בו ומסקי' שלא יהא מצות בזויות עליו התם מצוה להדליק נר חנוכה הכא לנהורא להרבות מאור בה"כ מכוון כמה דקרי טפי איכא מצוה ומקבל שכר וכו' עכ"ל הרי מבואר דמ"ש מותר לקרות וכו' בכל צרכיו זה קאי אנר שבת דמותר לקרות אצלו בחול כל צרכיו אם נותר ממנו כמ"ש ב"י סי' תרע"ז בשם התוס' והר"ן אבל נר של בה"כ אסור לקרות אצלו דבר חול מידי דהוי אכל תשמישי בה"כ רק ללמוד אצלו שרי ולא אמרינן אדעתא דהכי לא נדר דכל דקרי טפי איכא מצוה וא"כ להדליק נר של חול ממנו לכ"ע אסור כמ"ש סי"ד וא"כ מ"ש כאן מותר לקרות לאורו היינו דוקא דבר של לימוד וכ"מ מדאסר בסי"ד אפי' להדליק ממנו ומיהו זה דוקא במי שנדר נר לב"הכ דעלה קאי אבל הנרות שעושין הגזברים דרך ליקח במ"ש כל א' נר לביתו ומשתמש בהן תשמיש חול ה"ל לב ב"ד מתנה עליהן אבל באותן שעומדים על המנורה אסור לקרות בהן דבר של חול:

אין מדליקין כו'. ונר של הבדלה לאחר שהבדיל עליה כבר עבר מצותה ומותר להדליק ממנה (ב"ח ססי' תרע"ד בשם רש"ל בתשובה) לא ידעתי מה קדושה יש בנר הבדלה דהא מברכין על אור כבשן ועוד דאפי' בנר של שבת אין בה קדושה ומותר להדליק ממנה:

לצורך גדול. צ"ע דמשמע לצורך גדול מדינא שרי כמ"ש סי"ב בשם נ"י דלחיה או לחולה שרי דזה מיקרי דבר מצוה וי"ל דנ"י מיירי כשיש בו סכנה כמ"ש שם והכא מיירי באין בו סכנה:

אלא מה שנתן. דמסתמ' לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא לעשות שומא אחרת ואף אם היה ראוי להסתפק בלשונם למה נתכוונו הייתי דן כמו כן דין זה דממ"נ הספר נשאר להנשארים אלא שצריכין להחזיר הדמי' ויש ספק כמה יחזירו ומצו למימ' ס"ת ממ"נ דידן ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול כדאמרי' גבי יתמי עכ"ל תשו' מיימון ספר משפטים סי' י"ב /י"ח/ ולפי טעם האחרון אפי' הוזלו הספרים א"צ ליתן לו אלא כשער הזול [לבוש] עבח"מ סי' קט"ו ס"ה וסי' קע"ו ס"מ ונ"ל דאם היה התנאי שאם ירצה הוא יתן להן דמיהן ויקח הס"ת אף על פי שנתרצ' אח"כ ליתן להם הס"ת מ"מ אין נקראים מוחזקים כיון שיש בידו לסלקן כמ"ש בח"מ שם סי' קט"ו ע"ש: מצא דבר בחצר בה"כ זכה בו ולא אמרי' דחצר בה"כ קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש (אגודה ריש מעילה) ע"ש ועיין בשקלים פ"ו, וכתב המבי"ט ח"ב סי' קע"א בני העיר שהי' להם בה"כ א' ומחמת סיב' הוצרכו לחלק עצמן לשני' הדין שכל כלי הקדש וס"ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם א' יכול הוא או יורשיו להוליכם לבה"כ אשר הוא בתוכו ומה שאינו ידוע יחלקו לפי ערך אנשים שהם מבן י"ג ומעלה כי יש לכלם זכות בהם ואם א"א לחלק' ישתמשו כל א' בזמן לפי ערך עכ"ל (וע' רש"ך ח"ב סי' כ"ח ור"י לוי סי' י"ו) ול"נ אם נשתקע שם בעליו ממנו אף על פי שידוע מי הקדישם זכו בהם כלם דהא הקהל יכולים לשנותו לדבר הרשות כמ"ש בי"ד סימן רנ"ט ס"ג ועוד נ"ל דגם לנשים וטף יש חלק בכל הדברים שירשו הזכות מאבותיהם וכמ"ש הר"ן פ' ב"ה וז"ל אף על גב דאיכא כמה יתומים קטנים אפ"ה בני העיר מצו מזבני בה"כ דהוו אפטרופא דידהו עכ"ל, כתב מ"ע בתשו' סי' ס"ד אחד שקנה מצוה לשנה כגון גלילה ובתוך השנה גירש המלך היהודים אם בשעת קנין כבר נשמע דבר המלך אף על פי שהיו משתדלין לבטל הגזירה מ"מ ה"ל להתנות ואם לא התנה צריך לשלם וכשהתנה בעינן תנאי קודם למעשה וכל דיני תנאי דאל"כ התנאי בטל והמעשה קיים וצריך לשלם עכ"ל, ועבח"מ סי' של"ד ס"א בהג"ה ואפשר דהקדש שאני דיד הקדש על העליונה, כתב הרשב"א סימן תקפ"א ראובן היה לו בית סמוך להיכל בה"כ ובנה אותו נאה ורצה לערבו עם בה"כ כדי להרחיב בה"כ ועכבו הצבור בידו מחמת שהיה מקומות ישיבה שם שירדו ממעלתם והסכימו שיעשה מן הבית היכל לבה"כ וכן עשה ורוצה לכתוב שמו עליו אין יכולים לעכב עליו שגם התורה כותבת ומפרסמת העושה מצוה עכ"ל, ועבי"ד סי' רמ"ט סי"ג וסי' רנ"ג ס"ג, מי שיש לו בית הכסא סמוך לבה"כ ע' בתשו' שארית יוסף, ויש לדמותו לאילן הסמוך לעיר דאמרי' מסלקו ונותן דמים דשאני הזיקה דרבי' מהיזקא דיחיד וכ"מ בח"מ סי' קנ"ה סכ"ב ע"ש, וע' בתשו' מהר"מ סי' רל"ג ורל"ד דאם יש לו חזקה וטענה מהני למרחץ וב"ה, אחד בנה ב"ה ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה כדי שיהיה לו ולזרעו לשם וכלה זרעו (ס"ח סי' תק"ג): ברבה פרשת אחרי אם אין לאדם מצוה קבוע לדורות מה הניה יש לו, ביומא דף ע' כל אחד מביא ס"ת מביתו וקורא בו להראות חזותו לרבים פירש"י להראות נוי של ס"ת ותפארת בעליה שטורח להתנאות במצות. ביומא דף כ"ד למה מפיסים וחוזרים ומפיסים כדי להרגיש כל העזרה מכאן יש ללמוד שמוטב להתפלל מנחה בפני עצמו ולחזור ולהתאסף ולהתפלל מעריב אלא שבחול מתפללים שניהם כאחד מפני טורח הצבור והא דמתפללין מוסף סמוך לשחרית היינו משום דאסור לקבוע סעודה קודם מוסף: המעכב לבנות בה"כ אפי' יש בה"כ אחרת בעיר מונע הרבים מלעשות מצוה (ריב"ש רל"א ורל"ג ר"י הלוי מ"ד מ"ה) ומדברי הרא"ם ח"א נ"ג נראה שס"ל דאם הב"ה מכילה אותם אסורים ליפרד וכ"כ במשפטי שמואל סי' מ"א, ועיין בהר"ש הלוי סימן ה': כתב בכ"ה שהקהל יכולים לגזור שלא יתפללו י' חוץ לבה"כ מפני מראית העין מפני האומות שיסברו שהם רבים וגם מפני היחידים שאין נותנים המסים ומתפללים בי' במקום אחר אחד רצה ליתן בעד מצוה עשרה זהובים ונתן אחר ט"ו זהובים ואח"כ חזר השני חייב הראשון לעכבו בעד י' זהובים כ"כ בצ"צ והביא ראיה ממתניתין פ"ז דערכין ולא נהגו כן:

אין לו דין בה"כ. בב"י כתב כן בשם מהר"י חביב שבמלכות תוגר אין להם רשות לעשות בה"כ קבוע וצריכים להטמין עצמן בבתי תחתיות א"כ אין לזה דין בתי כנסיות ויוכל להיות בית דירה למעלה ובלבד שינהגו בנקיות בבתים שלמעלה מבית התפלה ע"כ ועמ"ש בס"ס קנ"א וע"כ אין להשכיר חדר להתפלל בו באם אין למעלה ממנו נקי:

ורצועות תפילין. כתבו התוס' מכאן משמע שהדל"ת והיו"ד שבקשר הרצועה אינן אותיות גמורות ולא הוי הל"מ כי אם השי"ן שבבתים מדלא קרי הכא לרצועות אלא תשמישי קדושה:

ווילון שתולין כו'. היינו למנהג התלמוד שהיו לפעמים כופלין אותו ומניחין ס"ת עליה כדאמר רבא ונראה שקביעות היה לזה דאל"כ ה"ל תשמיש בעלמא ואין בו קדושת ארון אבל האידנא דלא נהגי' הכי לא הוה תשמיש קדושה אלא תשמיש דתשמיש כ"כ ב"י וכ"כ רמ"א בס"ו:

בכלי חרס. שיהיה לו קיום:

אפי' אינו שונה אלא הלכות. פי' משניות וברייתות ולא שימש ת"ח. בגמ':

ומ"מ אסור לעשות וכו'. אע"ג דאינם אלא תשמיש:

ונהגו ליהנות וכו'. כתב רש"ל נראה דאין קרוי הורדה מקדושה אם מניחין שאר ספרים בארון אצל ס"ת דהא עדיין בקדושתו קאי ותדע שהרי העולם נהגו להניח בארון יריעות פסולים וה"ה חומשים ושאר ספרים אכן צ"ע היכא שהוציאו ס"ת ממנו אם יכולין להניח בתוכו שאר ספרים דמאחר דלית ביה ס"ת הוה הורדה מקדושה לפי שעה או לא עכ"ל ומו"ח ז"ל הוכיח דאפי' לפי שעה מקרי הורדה מדאמרי' בגמר' דכ"ז גוללין ס"ת במטפחת חומש ולא חומש במטפחת ס"ת ורישא מיירי בלפי שעה דאי מייחד לה לעולם לס"ת פשיטא דשרי אלא ע"כ דאח"כ יחזיר אותו לחומש וא"כ סיפ' דאוסר חומש בשל ס"ת היינו נמי לפי שעה ואפ"ה מקרי הורדה ואסור ע"כ ולפ"ז לא יפה עושים קצת שביום הושענא רבה שמוציאין כל ס"ת ושמים שם נר דולק והוי דופן ארון הקודש תשמיש לאותו נר אלא שי"ל כיון שעושין כן לכבוד התורה לסי' תורה אור דהיינו רמז בזה כשאין שם ס"ת צריך לאור הנר כן נראה כוונה למי שעושה כן אבל אין זה מספיק כיון שיש איסור להוריד הקדושה של הארון והך קדושת הארון היא דוקא כשעושין אותו שיהיה קבוע לעולם בו ספר תורה אבל אם עושין אותו לזמן כגון בהרבה מקומות בעו"ה שנחרבו הבתי כנסיות ע"י הריקים ימ"ש ובחזרתינו עשו ארון קטן לס"ת לאיזה זמן עד כי ירחיב ה' גבול ישראל לעשות ארון הקודש כראוי נראה דלאחר שנעשה ארון שני לקביעות נתבטלה הקדושה של הראשון דומה לבה"כ ששכרוהו לזמן הנזכר בסמוך שאין בו קדושת בה"כ וע"כ מותר לשום בתוכו ספרים כנלע"ד דג"ז הוה בכלל לב ב"ד מתנה עליהם ולולי דמסתפינא אמינא מילתא חדתא דהא דאמרי' בהנך מילי דאסור לעשות מקדושה גדולה קדושה קלה היינו כ"ז שראוי' לקדושה גדולה אבל אם אינה ראויה לזה רק לקלה טפי עדיף שיעשו בה לכל הפחות קדושה קלה ממה שתהיה פנוי' ותגנז וראיה ממטפחות ס"ת שבלה עושין ממנו תכריכין למת וזו היא גניזת' והא ודאי שבהיותה קיים אסור לעשות כן אלא ע"כ כיון שטעון גניזה שפיר ה"ל גניזתם ה"נ הוה עדיף טפי לעשו' בה תשמיש קדוש' להחזיק בה ספרים ממה שתהיה פנויה לגמרי בלי קדושה כלל:

נרות של שעו'. נראה פשוט דה"ה וכ"ש מנורות שקורין לייכט"ר שהם בבית אלילים דאין להשתמש בה בבה"כ ואפי' בביתו:

מומר שנתן שעוה כו'. אבל מעכו"ם מקבלים כ"כ בי"ד סי' רנ"ד:

אם הוא מאוס. בי"ד סי' ק"ד נתבאר דאם יש בו ס' לבטלו מותר להדלקה וכ"כ ב"י:

של הדיוט. כ' רש"ל גדולה מזה מצאתי שמדליקין נר במ"ש מנר בה"כ לילך לביתו שגם זה מצוה כדאיתא במ' על אביו של שאול. וכתב כלבו נהגו להדליק נר בבה"כ קודם שיכנס אדם שם ונראם טעם משום דאמרינן י' קדמה שכינה ואתי':

אלא מה שנתן בלבד. הטעם בב"י כי לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא יעשו שומא אחרת ואם היה ראוי להסתפק בלשונ' למה נתכוונו מ"מ כיון דממ"נ הספר לנשארים אלא שצריכים דמי' להחזיר שאין ידועים כמה מצו למימר ס"ת ממ"נ דידן ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול ודמי לההיא דיתומים אומרים אנו השבחנו ולההיא דאילן דמדמי להו להדדי פ' המקבל עכ"ל. ביאור דבר זה כיון דבלא תנאי היה נשאר הס"ת לנשארים וא"צ ליתן לזה שהולך כלומר דהא קנו אותה אדעת' שתשאר פה ממילא הוה ס"ת בחזקת הנשארים אלא שהתנאי גורם שיתנו לו דמים הם אומרים אייתי ראיה כמה מגיע לך בשביל תנאי שלך ושקול ממילא אין ללמוד מזה לשאר שותפים שקנו ביחד בית אחד והיה תנאי ביניהם כן שיתנו לו חלקו כ"ז שירצה ואח"כ הוקר ואחד רוצה להסתלק וליטול חלקו מן הנשארים ודאי צריכים ליתן לו כפי מה ששוה עתה דכאן חייבים הנשארים מן הדין ליתן לו חלקו כפי ששוי' עכשיו דמכח התנאי לא יגרע כחו דלא בא תנאי זה אלח לייפות כחו דלא יצטרך להמתין עד זמן שירצו הם דאלו אם רצה זה היה מוכר חלקו לאחר והוי שקול דמי משא"כ כאן בס"ת דמצד הדין אין לו שום זכות למשקל דמי והוי ממש כההיא דהמקבל דשם ג"כ מן הדין אין יכול ליקח גוף הקרקע מהם ע"ש זה נ"ל ברור:

וחצרות. וחצרות שלנו נעשה קודש כיון שמתפללין שם תדיר כל זמן שהם נדחקין מהרי"ט עיין מ"א. גן ופרדס ואיצטבא שסביבה אע"פ שפתוח לבה"כ אין בה קדושה ואם היה פתוח נגד ההיכל יש להחמיר שלא להשתמש בהן שם:

הקודש. הגה זו צ"ל בסעיף ג:

בחומה. וה"ה הבנוי בכותל של עץ דהוי כחדר בעלמא. מ"א:

ס"ת. בלא מטפחת דאל"כ יש לו דין בה"כ:

ווילון. ולדידן הוי תשמיש דתשמיש. עיין ס"ו בהג"ה:

קדושה. והוא הדין מקק ספרים ומקק מטפחותיהן. גמרא:

מטפחות. אסור לעשות מטפחות משעטנז והפרוכת מותר עש"ת ב"ש:

וגונזין. ואסור לשורפן. וה"ה ספרים וכל תשמישי קדושה. ב"ש מ"א עיין בתשובת כנסת יחזאל סי' ל"ז:

לחומש. וכ"ש שאסור לכרוך מפה של ס"ת בספר הפטרות. ומפה שפורסין על השולחן אסור לפרוס על העמוד שלפני החזן. מהרי"ל:

ופרוכת. ומותר לעשות מפרוכת מכסה שעל השלחן (ובס' אליהו רבה מתיר אפי' לעשות ממנו מפה על העמוד וכן משמע בשו"ת ב"ח). ומותר לחתוך טסים כסף ישנים שלמים ושבורים שאין משתמשים בהם בבה"כ כדי לעשות פמוט להדליק בשבת ויו"ט חוות יאיר סי' קע"א. ובשו"ת ב"ח סי' י"ז מתיר לעשות מפרוכת מפה על העמוד ואוסר לעשות חופה לחתנים. ומ"א מקיל הטעם דלב ב"ד מתנה עליהם ואין ליתן לכובס עכו"ם אלא יכבסם ישראל ולא עם דברים אחרים. שכנה"ג:

קדושים כמו הם. מפות שפורסים על הס"ת יכולין לתלותן בכותל בה"כ וכן כלי כסף שמשימים על הס"ת יכולים להניחם על העמודים שבבה"כ (רדב"ז) [ב"ז] סי' קע"ד. כתב רש"ל נראה דאין קרוי הורדה מקדושה אם מניחים שאר ספרים בארון אצל ס"ת דהא עדיין קדושתו קיים תדע שהרי אנו מניחים לעולם יריעות פסולים בארון וה"ה חומשים ושאר ספרים אכן צ"ע היכי שהוציאו הס"ת ממנו אם יכולין להניח בתוכו שאר ספרים דמאחר דלית ביה ס"ת הוי הורדה מקדושה לפי שעה או לא עכ"ל. והב"ח כתב עליו ול"נ פשוט דאסור דאפי' לפי' שעה מיקרי הורדה ואפילו להניחם אצל ס"ת נמי אין נראה להקל עכ"ל. ובס"ח סי' תתקל"ח איתא דאסור להניח בתוכו יריעות פסולים. וכתב ט"ז לפ"ז לא יפה עושים שביום הושענא רבה שמוציאים כל ס"ת ושמים שם נר דולק והוי דופן ארון הקודש תשמיש לאותו נר ע"ש. וכתב עוד הך קדושת הארון היא דוקא כשעושין אותו שיהיה לעולם קבוע בו ס"ת אבל אם עושין אותן לזמן ואח"כ יעשו ארון הקודש כראוי נראה דלאחר שעשו ארון שני לקביעות נתבטלה הקדושה של הראשון וע"כ מותר לשום בתוכו ספרים. וכתב עוד ולולי דמסתפינא אמינא מילתא חדתא דהא דאמרינן דאסור לעשות מקדושה חמור' קדושה קלה היינו כ"ז שראוי לקדושה גדולה אבל אם אינה ראוי לזה רק לקלה טפי עדיף שיעשה בה לכל הפחות קדושה קלה ממה שתהיה פנויה ותגנז עכ"ל ט"ז ומ"א כתב על הב"ח אפשר דשרי משום דלב ב"ד מתנה ובארון הבנוי כמין חדר פשיטא דשרי כמש"ל ס"ק ג'. הט"ז ביו"ד סי' רפ"ב כתב דאסור ליקח ספר ולהניחו תחת ספר אחר כדי להגביהו שיהא נוח לו לראות לעיין בתוכו אא"כ מונח הספר כבר אז מותר להניח השני על גביו ע"כ ומ"א כתב דמותר ומכ"ש כשעושה ללמוד ממנו. כתב בס"ח לא ישרטט קונטרס על הספר לפי שאין קדושה לקונטרס עד שיכתבו בו וכתב המ"א משמע דכשכתב בו מותר להניח עליו. אם החמה זורחת ולא יכול ללמוד מותר להניח ספר א' להיות לצל אבל שלא לצורך אסור ליהנות בו ס"ח סי' תתצ"ח. לא יניח קוטרסים בספר ולא יכתוב חשבונותיו בספר ולא ינסה בו הקולמוס ס"ח שם. כתב המ"א תמיה על גדולי הדור שאין מוחין בהעושין בדפי הספרים כתבי קודש כשקושרים אותם ובודאי זה איסור גמור שמורידין אותן מקדושתן. (ובס' אליהו רבה מיישב קצת המנהג. כ' בתשובת חות יאיר יש להסתפק אם מותר לחתוך טס של כסף לעשות ממנו פמוט להדליק בב"ה וטס שבור יש מתיר עיין שם וצ"ע עי' באר היטב ס"ק ט'):

התנו. וראוי לכל אדם כשמנדב דבר או הגזבר כשקונה להתנות להשתמש בה:

בידם. ואם התנו בשעת עשיית העטרה שיניחו בראש חתנים מותר כמ"ש. ס"ח מ"א:

שעוה. כתב הט"ז דה"ה וכ"ש מנורות שקורין לייכטי"ר שהם בבית ע"א דאין להשתמש בבה"כ ואפי' בביתו:

בבה"כ. וה"ה לכל נר מצוה ה"ה לכל מילי דמצוה אין עושין מדבר שנעשה לע"א. מ"א עיין סי' י"א ס"ח וסי' תקפ"ו ס"ג:

אסור להדליקו. דדמי לקרבן שאין מקבלין ממנו. אבל מעכו"ם מקבלים כ"כ בי"ד סי' רנ"ד. ובס"ח סי' תרפ"ו כתב ואם נתן המומר מעות לכתוב ס"ת בשמו שרי וכ"כ הש"ך בסי' רנ"ד בשם מבי"ט:

מאוס. ואם יש ס' לבטלה מותר להדליק. ט"ז מ"א:

בבה"כ. ה"ה לשאר הדלקה של מצוה. רש"ל:

לאורו. היינו דווקא דבר של לימוד וכ"מ מדאסר בסעיף י"ד אפי' להדליק ממנו ומיהו זה דוקא במי שנדר נר לבה"כ דעלה קאי אבל הנרות שעושין הגזברים דדרך ליקח במ"ש כל א' נר לביתו ומשתמש בהן תשמיש חול ה"ל לב ב"ד מתנה עליהן אבל באותן שעומדין על המנורה אסור לקרות בהם דבר של חול. מ"א:

גדול. לחולה שאין בו סכנה. מ"א:

והוקרו. ואם הוזלו א"צ ליתן לו אלא כשעת הזול לבוש ואם היה התנאי שאם ירצה הוא יתן להם דמיהן ויקח הס"ת אע"פ שנתרצה אח"כ ליתן להם הס"ת אינם נקראים מוחזקים כיון שיש בידו לסלקם מ"א. מצא דבר בחצר בה"כ זכה בו דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש. כתב המבי"ט ח"ב סי' קע"א בני העיר שהיה להם בה"כ א' ומחמת סיבה הוצרכו לחלוק עצמם לב' הדין שכל כלי קודש וס"ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם א' יכול הוא או יורשיו להוליכם לבה"כ אשר הוא בתוכו ומה שאינו ידוע יחלוקו לפי ערך אנשים שהם מבן י"ג ולמעלה כי יש לכולם זכות בהם ואם א"א לחלקם ישתמשו כל א' בזמן לפי ערך ע"כ וכתב המ"א ול"נ אם נשתקע שם בעליו ממנו אעפ"י שידוע מי הקדישם זכו בהם כולם דהא הקהל יכולים לשנותו לדבר הרשות ועוד נ"ל דגם לנשים וטף יש להם חלק בכל דברים שירשו הזכות מאבותיהם ע"ש. ועיין בהרא"ש סי' ז' מה שהאריך בענין זה. קהל שברחו ואח"כ נתיישבו וא' מהם לקח כלי קודש מחויב להחזיר לידם אעפ"י שהוא אינו רוצה לדור שם אפי' היה הוא מנדב הכלי קודש. משפטי שמואל סי' ס"ז ועיין תשובת עה"ג סי' מ"ט. א' שקנה מצוה אחת לשנה כגון גלילה ובתוך השנה גירש המלך היהודים אם בשעת הקנין כבר נשמע דבר המלך אעפ"י שהיו משתדלין לבטל הגזירה מ"מ ה"ל להתנות ואם לא התנה צריך לשלם. וכשהתנה בעינן תנאי קודם למעשה וכל דיני תנאי. מ"ע סי' ס"ד ועיין בח"מ סי' של"ד ס"א בהג"ה. ואפשר דהקדש שאני דיד הקדש על העליונה מ"א. כתב הרשב"א ראובן שבנה מביתו היכל לבה"כ ורוצה לכתוב שמו עליו אין יכולין לעכב עליו שהתורה מפרסמת העושה מצוה. א' בנה בה"כ ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה אלא שיהיה לו ולזרעו לשם וכלה זרעו. עי' ס"ח סי' תק"ג. ועיין תשובת עה"ג סי' מ"ט מזה. א' רצה ליתן בעד מצוה עשרה זהובים ונתן אחר ט"ו זהובים ואח"כ חזר השני חייב הראשון לעכבו בעד י' זהובים צ"צ. והמ"א כ' עליו ולא נהגו כן. (בספר אליהו רבה מפלפל אי מותר לעשות המכסה לס"ת או מענטלי ומפה משעטנז ומסיים שם ולמה דס"ל דאסור אם טעה א' ועשה הוי הקדש טעות ויעשה ממנו פרוכת:

ס"א וכן כו'. טור מהנ"ל: וי"א כו'. כמש"ש מ"ד לאו לכבוד עבידא כו': וכ"ש כו'. במכ"ש דלאו לכבוד כו' כ"ש במקלקל דאפי' נטורי לא הוי:

ס"ב השוכרים כו'. כנ"ל בס"א בש"ע:

ס"ג וארגז כו'. שם זבילא דחומשי וקמטרא דספרי כו': וכסא כו' ווילון כו'. שם וא"ר מריש כו' ועתוס' בד"ה מריש כו' וז"ש לפני כו': ודוקא כו'. שם: או כו'. שם וקמטרא דספרי כו' אע"ג שאין מניחין הס"ת בתוכו בלא המטפחת וכמ"ש הרמב"ם וש"ע י"ד סי' רפ"ב סי"ב: אבל כו'.זש"ש לנטורי כו' בכה"ג: אסור כו'. כמ"ש בפ"ד דר"ה בשופר:

ס"ו וכן מותר כו'. כגי' הרי"ף ורא"ש שם וכ"ה בירושלמי שם: ופרוכת כו'. שם כיון שאין אנו מניחין ס"ת עליו: בפני כו'. כפי' תוס' הנ"ל: רק כו' וכן כו'. ירושלמי והביאו הר"ן והג"א שם כל כלי בה"כ כגון כו': וכן כו'. גמ' שם וכגי' הרי"ף ורא"ש: ומ"מ כו'. עמ"א:

ס"ז כגון בימה כו'. רש"י אבל רמב"ם וטוש"ע י"ד סי' רפ"ב כ' שעומד עליהם האוחז ס"ת:

ס"ח דכיון כו'. כמ"ש בשבועות י"א ואפי' בפר ושעיר של יה"כ פריך שם ומשני שאני אבודין כו' הא שכיחי אמרינן:

ס"ט אבל כו'. כמ"ש במגילה שם ת"ש גוללין כו' ופסקו הפוסקים הבעיא לחומרא: ויש מתירין. הוא תר"י שפ' לקולא: וכן נוהגין. ר"ל דודאי נקטינן לחומרא כדעת כה"פ אלא משום כו':

ס"י הנוהגים כו'. משום לב כו' כנ"ל ומשום כבוד תורה משא"כ לחתנים דעלמא שאין אדם מתנה לכבוד הדיוט:

סי"א נרות כו'. כמ"ש בע"ז מ"ז א' באשירה שבטלה כו': מומר כו'. אע"ג דמעו"ג מקבלין כמ"ש בריש ערכין משום דמקבלין מהן קרבן כמ"ש תוס' בב"ב ח' ד"ה יתיב והא דקביל כו' משא"כ במומר כמ"ש בריש חולין מכם כו' וכמ"ש בי"ד ס"ס רנ"ד:

סי"ב עכבר כו'. הרא"ש בפ' ג"ה: אסור כו'. כמ"ש בפ"ה דב"ב וש"מ הקריבהו נא כו':

סי"ג נר כו'. עמ"א:

סי"ד אין כו'. כמ"ש בנ"ח בפ"ב דשבת דקינסא לבד ודאי אסור וכמ"ש במ"ש שם: ויש כו'. כמש"ש לשיעורה וכמ"ש הרי"ף שם:

סט"ו בני כרך כו'. דאומרין דהתנו לחלק מבורר באותה שעה ואפי' מספיקא אמרי' אייתי ראיה ושקול וכמ"ש בב"מ ק"י ב' אמר אביי כו' אלמא כו':

מגילה כ"ו

טור

מהר"י בן חביב

מגילה כ"ו

שם בגמ'

שם

שם

מגילה סס"ד ובירושלמי ח שם

ירושלמי שם הביאו הרא"ש שם

הרשב"א

שם מהירושלמי

ר' ירוחם בנ"ב

שם בנ' ט"ו

שם בנ"ב

כל בו

נ"י בהל' ציצית

תשובת רבי יצחק בר יודא