שלא לשייר בפרשה פחות משלשה פסוקי׳ - שולחן ערוך אורח חיים סימן קל״ח

לא ישייר. פי' שלא יפסיק לקרות ב' פסוקים לפני פרשה שבתורה מפני שיאמרו שלפיכך לא קרא עד הפרשה שדעתו לקרות עוד אחד עד הפ', ונ"ל דכשיש פ' באמצע הפסוק כגון בריש פנחס מותר לסיים אפי' בפסוק הסמוך לה דליכ' למימר שהשני יקרא עד הפ' שהדבר ידוע שאין מסיימים באמצע הפסוק אף על פי שיש שם פ', ואם טעה וסיים ב' פסוקים לפני הפ' יתחיל אח"כ פסוק למפרע [אגודה] ובהג"א כ' היכא דסליק ענינ' כגון פ' המועדים וטעה ברביעי ולא שייר רק ב"פ אז יקר' עם חמישי פסוק אחד למפרע כיון דא"א לקרותה יותר כ"כ התוס' משמע בעלמא יקרא ב' מפרשה זו וג' מפרשה אחרת וכ"מ בגמ' בהדי' דמשני שאני התם היכ' דאפשר וא"ל דש"ה שהפ' אינה רק ה"פ ואם יתחיל למפרע יהיה ב"פ אחר הפ' דהא ת"ק לא חייש להכי ע"ש אלא ע"כ לא מדלגי' משום הכי והטעם שלא חיישינן ליוצאין שיאמרו שהשני לא יקרא אלא ב"פ דאסור לצאת באמצע הקריאה אלא בין גברא לגברא ומ"ש התו' ד"ה אי איתא וכו' דחיישי' לנכנסין שיאמרו שמותר להתחיל ב"פ סמוך לפרש' היינו לס"ד דמקשן ע"ש ואף להר"ן דחייש לכך היינו שלא רצו לתקן לכתחלה לכך לקרות וכמ"ש סי' תכ"ג אבל היכא דאירע טעות לא תקנו לדלג משום כן וכדמסיק בגמרא ע"ש הטעם משום דטעות לא שכיחא וא"כ ה"ה אם טעה וסיים ב"פ אחר הפרשה אין מתחילין למפרע עמ"ש ס"ס קל"ז:

לא יתחיל. פי' שלא יסיים לא' ב"פ אחר הפ' דא"כ יתחיל השני ב"פ אחר הפ' ויאמרו הנכנסים שלא קרא הראשון אלא ב"פ דאל"כ למה לא סיים כשהגיע לפרשה וה"ה אם יש בסוף הסדר פ' של ה"פ לא יתחיל להמפטיר ב"פ אחר הפרשה אלא יקרא ה' פסוקים (רוקח ה' שבת) וכ"מ בתוספות דמגילה ריש דף כ"ב גבי והקרבתם ואף על גב דהכל יודעין שהמפטיר מתחיל למפרע מ"מ בימי התלמוד היה המפטיר מתחיל במקום שסיים הראשון כמ"ש הרא"ש והיה אסור להתחיל ב"פ אחר הפרשה אף עכשיו לא בטלה התקנה וגם איכא למיחש שהנכנסין לא היו ידעו שהוא מפטיר כתוב בד"מ בשם א"ז עם הכהן מותר להתחיל וכן נוהגין להתחיל ויחל שהוא ב"פ סמוך לפ' עכ"ל וכ"כ האגודה, ובמרדכי כתוב וז"ל אלו הפרשיות ידועים הם ויודעים הכל שלא קרא לפניו שום אדם וליכא למיחש עכ"ל וזה שייך לומר בוהקרבתם שהוא ב"פ אחר הפרשה דליכא חששא וכן ויחל ובתוס' מגילה דף כ"ב כתבו וז"ל שאני אלו הפ' שהן ידועות לעולם וליכא למטעי וכן פ' של ר"ח שהשלישי קורא וביום השבת אין לחוש שיאמרו הנכנסין שהג' לא קרא אלא ב"פ של וביום השבת שהרי הדבר ידוע לעולם וגם יש להם לחשוב שא"כ לא היה לו להניח כשהגיע לפרשה שהרי גם זו מעין פ' שהניח בה עכ"ל, וצ"ע דא"כ מאי דשקיל וטרי בגמ' בר"ח היכי עבדי ה"ל לתקן שישיירו בר"ח ב"פ סמוך לפ' ויהיה הדבר ידוע לעולם ונ"ל דדוקא מהנהו תרי טעמא שרי: ועוד הנני יוסיף להפלי' על ת"ה שכ' פ' שאינה אלא ב"פ מותר להפסיק כמ"ש בש"ע פה ומביא ראיות מוביום השבת ומדברי התוס' פה משמע דדוקא וביום השבת שרי שהדבר ידוע לעולם וצ"ע, ואפשר לומר דכוונת התוס' ג"כ כן שהדבר ידוע כיון שיש פרשה בתורה כאן ראוי לסיים פה דבשלמא כשסיים במקום שאינו פ' אתי למימר מפני מה לא סיים בפ' אלא ע"כ שהתחיל בפ' וקרא ב' פסוקים משא"כ כאן שמסיים בפ' שבתורה הכל יודעין שבדרך לסיים שם ועוד יש להם לחשוב שא"כ כלו' אי איתא דמותר לקרות ב' פסוקים לא היו לו להניח פי' לא היה לו לסיים עם השני כשהגיע ליום השבת אלא היה לו לקרות עד ובראשי חדשיכם ולאחר כך לקרות הג' והד' אלא ע"כ אסור לקרות ב' פסוקים ול"נ דכונת התו' דמהיכי תיתי לומר שלא קרא אלא ב"פ כיון שיש לו לקרות יותר שהרי עדיין כל פ' ובראשי חדשיכם לפניו שהיא מענינו של יום ואין שם לקרות אלא הרביעי ומהיכי תיתי הפסיק שם אלא ע"כ שקרא כבר ג"פ כנ"ל מיהו בס"ת דידן ליכא פ' סמוך לויחל ולא סמוך לוהקרבתם וכ"כ בש"ג והנקדן בהגהות סמ"ג ובתשובת מהרי"ל סי' ק"ס ועפ"ז יש ליישב מה שנמצא בסידורים ישנים לסיים עם הכהן בסדר ואתה תצוה פ' א' אחר הפרשה דליכא למיגזר כלום דהכל יודעין שהכהן מתחיל מראש הסדר ועכשיו חדשים מקרוב באו ושינו הפרשה ממקומו ולא דקדקו יפה וגם בפ' וילך מסיימים באזניהם אף על פי שהוא ב"פ סמוך לפ' דהכל יודעים שאין קוראים אחר השלישי כלום בחול דלא כסדורים חדשים שהוסיפו ב' פסוקים:

בדבר טוב. ונ"ל דטובת עכו"ם אינה קרויה טובה כמ"ש התוס' פ"ד דסנהדרין וה"ה רעת עכו"ם עסי' תקצ"א ס"ה ובתוס' ברכות דף ל"א:

ויסיים. וה"ה שלא לסיים במי שעשה מעשה רע (רמב"ם סוף ידים) מי שהוא עור או פסח אין לקרוא לו פ' עורת או שבור וכן כל כיוצא בזה שלא יתבייש וכן כשקורא החזן ברכות לא יחשוב לברך חבירו (ס"ח סימן תש"ע):

ופ' שאינה רק ב' פסוקים. נראה הטעם דלא חיישינן כאן שמא יסברו שהקורא יקרא רק ב' פסוקים דכל שאין רואין שינוי לא חיישינן דדוקא אם יניח ב' פסוקים מפ' שמסיים בה זה הוה שינוי ומביא לידי חשד מה שאין כן בגמר הפ' אין כאן שינוי ודוגמ' לזה פירשתי בסי' קל"ה ס"ח ומזה ראיה למ"ש שם:

ישייר. ואם טעה וסיים ב' פסוקים לפני הפרשה יקרא ב' מפרשה זו וג' מפרשה אחרת ולא ג' למפרע מגן אברהם ועיין ט"ז סימן תכ"ג. ופרשה באמצע הפסוק כגון בריש פנחס מותר לסיים אפי' בפסוק הסמוך לה דליכא למימר שהשני יקרא עד הפרשה. שהדבר ידוע שאין מסיימים באמצע הפסוק אע"פ שיש שם פרשה ומטעם זה מתחילין פרשת ויחל שהוא שני פסוקים סמוך לפרשה וכן והקרבתם הוא ב' פסוקים אחר הפרשה שאלו הפרשות הם ידועות לעולם וליכא למיטעי עיין מ"א:

יתחיל. פירוש שלא יסיים לאחד ב' פסוקים אחר הפרשה וא"כ יתחיל השני ב"פ אחר הפרשה ויאמרו הנכנסים שלא קרא הראשון אלא ב"פ דאל"כ למה לא סיים כשהגיע לפרשה. וה"ה אם יש בסוף הסדר של ה' פסוקים לא יתחיל המפטיר ב"פ אחר הפרשה אלא יקרא ה' פסוקים. אם נמצא טעות בס"ת ומוציאין אחר קורין ממקום שפסק אם לא נשתייר לקורא אלא ב' פסוקים או א' ש"ד דאין קורין לו אלא מה שנשאר וליכא למיחש לנכנסים. שכנה"ג עיין מ"א:

טוב. וטובת עכו"ם אינה קרויה טובה וה"ה רעות עכו"ם וה"ה שלא לסיים במי שעשה מעשה רע רמב"ם סוף ידים. מי שהוא עור או פסח אין לקרוא לו פרשת עורת או שבור וכן כל כיוצא בזה שלא יתבייש. וכן כשקורא החזן ברכות לא יחשוב לברך חבירו. ס"ח מ"א. ואם ברור שבא על עריות ולא שב בתשובה ראוי לקרותו לפרשת עריות כדי שיתבייש. כנה"ג:

ס"א ואין כו'. דגם סתומה נקראת פרשה כמ"ש בפי"ב דשבת פ' פתוחה כו' ובת"כ בפ' ואם מן הצאן כו' ליתן ריוח כו' ועוד ממ"ש במגילה ליקרי תרי מהא ותלתא מהך פשו כו' ואע"ג דבחדש הראשון סתומה: ופרשה כו'. ממש"ש ליקרי ארבעה ארבעה כו' ליקרי תרי כו' הא בלא"ה מותר לסיים אצל וביום השבת: ויכוין כו'. ירושלמי פ' בני העיר ע"ש:

מגילה כ"א