דיני נפילת אפים - שולחן ערוך אורח חיים סימן קל״א

אין לדבר. צ"ע דלפעמים מפסיקין בתחינות כגון אל רחום. וצריך ליזהר שלא להפסיק בדבור מיהו בסי' נ"א ס"ד משמע דאין קפידא כ"כ וכ"כ בב"י בשם ת"ר דוקא כשמפסיק ועוסק לדבר דברי' אחרים אסור אבל שיח' בעלמא לית לן בה וכ"מ סי' קכ"ד ס"ד דדוקא משום חזרת הש"ץ יש להם לשתוק הא לא"ה אין איסור ויש לדחות מ"מ נ"ל מ"ש, ובריב"ש סימן תי"ב כתב שאשתו של ר"א היתה לוקחת אותו בדברים עד שהיה שוכח מליפול ע"ש ואם כן אין ראיה שלא להפסיק עב"י, מותר להתפלל במקום א' וליפול במקום אח' [ס"ח ועיין במגילה דף כ"ב]:

להטות. טעם ההטיה כמ"ש ס"ח ובהגה"ה ומ"מ נוהגין להפסיק בבגד דיד לא חשיב כיסוי דמין במינו אין חוצץ כמ"ש סימן צ"ח:

והעיקר וכו'. יש טעם לזה ע"פ הקבלה, ובלבוש כתב שגם בשחרית נופלין על צד שמאל אלא שנוטה מעט לצד ימין וכן נכון ע"פ הקבלה עכ"ל, וברקנ"ט כ' על פי קבלה ליפול על ימין ולכן אין לזוז ממנהגים שכתבו מנהג קדמונים, כתב מטה משה ש"ץ יטה בראשו לצד התיבה, והוא הדין מי שיושב בצד המנורה לפני הארון:

ואנחנו לא נדע. כתוב בשל"ה ראוי לומר ואנחנו לא נדע בישיבה מה נעשה בעמיד' ושניהם בקול רם:

ולא מעומד. כ' הריב"ש שאם רצה לעשות מעומד רשאי וכ"ה במהרי"ל שכשסיי' תפלתו בשע' שמתחילין הצבור תחנה עמד על מקומו ונפל על אפיו וכ"כ מט"מ עסי' קכ"ג ס"ב, וב"י כתב דע"פ הקבל' תהי' מיושב דוק' עכ"ל ד"מ משמע דאפי' סיים עתה תפלתו לא יפול מעומד ואם א"א לישב שם ימתין כדי הילוך ד' אמות ויחזור למקומו ליפול מיושב: במדינות אלו אומרים רחום וחנון וכו', וב"י כתב בשם הזוהר לומר מזמור אליך ה' נפשי אשא ומסיים אם אמר אליך נפשי אשא ולא כוון מילוי אלא בליבא רחיקה הוא גרם עליה לאסתלקא מעלמ' עד לא מטין יומוי וכו' ע"ש ונ"ל דמה"ט א"א אותו במדינות אלו:

וס"ת בתוכו. אפילו יחיד בביתו נופל כן משמע בעובד' דרבי אלעזר:

הפתוח לבה"כ. דהוי כלפני הארון אבל אם בה"כ נעול לא (ד"מ מהרי"ל) ובבבה"כ /ובבה"כ/ של נשים נופלין (הגמ"נ מהרי"ל):

אפילו יחיד בביתו. ז"ל ד"מ במהרי"ל כתב חצר הפתוח כו', ובאגור בשם מהר"י מולין דאפי' יחיד שהוא עומד חוץ לב"ה יכול ליפול תחנון עם הצבור דמחיצה של ברזל אינה מפסקת ונרא' דלענין כיסוי פנים קאמר עכ"ל משמע דוק' בשע' שהצבור אומרים תחנון אומר עמהם עסי' נ"ה ס"ב וה"ה כאן:

קרוב ליום. וברקנ"ט פ' קרח כתוב להאריך בסליחות עד נכון היום ואז יפלו על פניהם עכ"ל, ומנהג זה לא יתכן בער"ה עסי' תקפ"א ונ"ל דאם נמשכה תפלת מנחה עד הלילה לכ"ע אין נופלין דתחלת הלילה תגבורת הדינין משא"כ אחר חצות הלילה ונ"ל לדלג א"מ כדי ליפול מבע"י:

בבית האבל. א"א שם תחינה ולמנצח שיר מזמור (ב"י י"ד סימן שצ"ג בשם כלבו) וכן נוהגין בקושטנטינא אבל ואני זאת בריתי אומר (כ"ה) וא"א שם הלל אפי' בחנוכה (מהרי"ל ה' חנוכה מ"צ) אבל התני' כתב דדוק' בר"ח א"א הלל שאינו אלא מנהג אבל בחנוכה אומרים וז"ל הרוקח א"א הלל דהוו דבר שמח' ותו דעשר' שפירשו מן הצבור כיחידים דמי עכ"ל, משמע דבחנוכה אומרים דהא יחיד גומר בו לכ"ע ועמ"ש סי' תרצ"א בטור דכל עשרה מיקרי צבור ולכן נ"ל דבחנוכה טוב שיקרא כל אחד הלל בביתו וכן מ"כ בשם מהר"ן:

אין המילה בבית הכנסת. וכ"ש שאם חל בשבת שאין אומרים פיוטים דבקל דחינן להו (מהרא"י) משמע שם דבזמן הקרירות שמלין בבית אחר אומרים תחנון בבית הכנס' וצ"ע ובכ"ה כתב שמנהג כל המקומות שאפילו המילה בבית אחד אין נופלין בב"ה שמתפלל שם בעל הברית, כתב בהגמ"נ הלכות שבת במילה א"א אב הרחמים ולמנח' אומרים צדקתך אף ע"פ שיש מקומות שאין עושין סעודה אלא בליל':

במנחה. וב"ח כתב דהורה רש"ל שא"א כשמתפללין אצל התינוק וכן נוהגין בבריסק דליטא ובהג"מ איירי כשאין מתפללין אצל התינוק עכ"ל והא לך לשון הג"מ אין נ"א בתפלת יוצר שביום המילה וכן ביום הנישואין במקום שהחתן מתפלל שם עכ"ל, מדנקט בחתן ביום הנישואין ובמילה בתפלת יוצר משמע דבמנחה נופלין אף שמתפללין אצל התינוק דאל"כ ה"ל למיתנ' חדא בבא ביום הנישואין וביום המילה אצל התינוק והחתן ומ"מ היכ' דנהיג נהיג וכ' מהרא"י ובריינוס נוהגים החתנים לצאת מבית הכנסת ביום ה' קודם רצה כדי שיוכלו הקהל לומר תחנה וכ"ש ביום ו' שהוא עיקר החופה (ד"מ) וגם במדינות אלו נוהגים שלא ליכנס לבית הכנסת יום או יומים קודם חופה ואולי הוא מהאי טעמא ומיהו אם נכנס אומרים תחנון מלבד ביום החופה כמ"ש רמ"א פה, יש נוהגין שלא ליפול כל ז' כשהחתן בב"ה ואפי' ביום ו' שהי' ח' לחופתו אין נופלין כיון שהיתה החופה סמוך לערב (כ"ה):

בשחרית. כמדומה שסבר שעל והוא רחום דקודם ברכו קאמר וליתא דעל והוא רחום שלפני תחנון קאמר שמנהג פשוט בכל מקום לאומרו כמ"ש סי' קל"ד וצ"ע:

שלא ליפול. בני אוסטרייך נוהגין שאין אוכלין קטניות בימים שאין נופלין משום דדמי לאבילות המתגלגל (מהרי"ל):

בט"ו באב. אי' בב"ב דף קכ"א הרב' טעמים שהיה יום טוב גדול בזמן המקדש:

בט"ו בשבט. ראש השנה לאילנות. ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות (תיקון יששכר דף ס"ב כ"ה):

בל"ג בעומר. מעשה באחד שנהג כל ימיו לומר נחם בבונה ירושלים ואמרו בל"ג בעומר ונענש על זה מפני שהוא י"ט [כונת האר"י]:

עד אחר שבועות. ויש מקומות נוהגין שלא ליפול שבעה ימים אחר שבועות (כ"ה) מפני שהקרבנות היה להם תשלומין כל ז':

ליפול. וכשמטה קצת שרי כמ"ש רסי' זה:

בפישוט. דוקא כשפניו דבוקים בקרקע אבל אם שוחה בתפלה אפילו יש שם רצפה שרי [כ"מ ריב"ש] וכ"כ רל"ח ע' ריב"ל ח"א סי' נ"ג דאוסר באבני שיש ובכ"ה כ' להתיר ומיהו נ"א אסור אפילו אין פניו דבוקות בקרקע כיון דאין כוונתו להשתחות רק ליפול על אפיו כנ"ל ע' בטור, ונ"ל דרצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן היא כדכתיב ותהי להם הלבנה לאבן וכ"מ ברמב"ם ספ"ו מע"א ובריב"ל ח"א סי' נ"ג:

וכן יעשו בי"כ. פי' שיטו על צידיהם:

אם יציעו. פי' כשמציעין עשבי' להפסיק בין הרצפה דאז שרי בהטיה ובקצת ספרים הגיה או יציעו וכו' פי' ואז אפילו בלא הטיה שרי דדוקא על הקרקע אוסר בלא הטיה שמא יש תחתיו רצפת אבנים ונבנה עליה דקרקע לא חשיב הפסק שארצו של בית כמוהו עד התהום כדאי' פט"ו דכלים אבל עשבים חשיבי הפסק וכ"כ הרמב"ם פ"ל מע"א וכן עיקר וכנ"ל דלא כמ"ש הריב"ש סי' תי"ב ע"ש ומשמע בר"ה א"צ עשבים דא"נ על פניהם רק כורעים ומשתחוים בעלינו אבל ביה"כ נופלים על פניהם בסדר העבודה:

אין לדבר בין תפלה כו' רשב"א כ"כ וראייתו מדאמרי' בפרק הזהב בר"א כל יומא לא הוה שבקא ליה למיפל על אפיה וכי תעלה על דעתך שלא היתה זזה ממנו שעה אחת אלא שהיתה מפסקתו מכוונת תפלתו להפסיק בשאר דברים ושוב אם היה נופל על פניו לא היתה תפלתו כ"כ נשמעת אלמא דאינו בדין להפסיק עכ"ל בב"י:

על צד שמאל הטעם בב"י בשם כלבו כי כן היו מרביצין התמיד כששוחטין אותו על צד שמאל וכל מי ששוחט מרביץ בהמה על שמאל' וי"א ס"ל לצד ימין כי השכינה כנגד האדם שויתי ה' לנגדי תמיד וכשמוט' על ימינו והשכינ' כנגדו מכוון שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני עכ"ל:

והעיקר להטות כו'. כ' בלבוש וז"ל ואני שמעתי הפשרה שגם בשחרית כשיש תפילין בראשו יפול על צד שמאלו אלא שיטה ראשו מעט לצד ימין ובמנחה יטה ראשו לצד שמאל וכן ראיתי נוהגין וכן ראוי לנהוג שלפי הקבלה יש בו סוד עכ"ל וכיון שאין כאן ראיה ברורה לשום סברא אין לנו לשנות ממה שנהגו רוב העולם כפשרת רמ"א והמשנה יהיה נחשב לחסרון ידיעה ע"כ אין לשנות:

מיושב. כב"י שהטעם הוא ע"ד הקבל' ובריב"ש כתב שאין קפידא:

שיש ארון וס"ת. ארון לאו דוק' אלא ס"ת לחוד וכ"ה ברוקח בב"י וז"ל וסי' לדבר דכתיב במלחמת העי ויפול על פניו לפני ארון ה' ע"כ וכב"י ואני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה עכ"ל ול"נ דהתשובה היא שהרי כתיב במעשה פילגש בגבעה ויבכו וישובו לפני ה' ה"נ נימא התם דבכייה ותשובה היא דוק' במקום שיש ס"ת ולא במקום אחר אלא ודאי דאין למדין כן ממ"ש לפני ס' ה"נ כאן גם מדברי הרא"ש שמבי' ב"י משמע דלא ס"ל כן שכ' דוק' כשהוא מתפלל בצבור ובשביל הצבור אבל היכא דמתפלל בינו לבין עצמו בביתו שפיר דמי דהיכ' דמתפלל עם הצבור כסיפ' ליה כו'. משמע דגם בינו לבין עצמו בביתו הוא שייך דין נפילת אפים וזה ודאי א"ל דבביתו הפתוח לב"הכ קאמר ותו דזה הוה בצבור ומ"מ נר' לרמ"א לקבוע הלכה כן כרוקח:

וחצר בה"כ כו'. פי' ומתפלל בחצר שרואה הפתח בה"כ פתוח כ"מ שם במהרי"ל:

או בשעה שהצבור כו'. בלבוש כתב ע"ז ולא ראיתי נוהגין כן ואפשר שכוונתו במי ששומע תפלת הצבור ע"כ ואין זה משמע כלל וכיון שמעיקר הדין כב"י שיש עליו תשובה מ"ש בסמוך אין להקפיד בזה כלל דאפי' יחיד בביתו נופל על פניו בביתו כשהצבור מתפללין והטעם דה"ל כאלו עומד עמהם דאפילו מחיצ' של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים וכ"ש כשמתפללין במנין בבית בשעה זו ואין להם ס"ת דיש שם נ"א כנ"ל:

בלילה. כי נ"א רמז למדת הלילה כו' כ"כ ב"י בשם מהרי"א ונרא' שאין לחוש לזה כ"ז שאין ודאי ליל' אלא בין השמשות דלא גרע מליל אשמורות שהוא קרוב ליום:

לא בבית האבל. הטעם בב"י משם ש"ל משום דכתיב והפכתי חגיכם לאבל ע"כ. וא"כ כל ז' קאמר דהא מדמי' לחג דהיינו ז' ימי החג ומבואר שם שגם שאר וידוים ותחנונים א"א שם ומ"מ נ"ל לחלק דנ"א לא יאמרו אפילו האחרים כלל הן בבית האבל הן אחר שיצאו דכבר מוכח ריש הסימן דצ"ל תכף אחר תפלת י"ח אבל שאר תחנונים כגון והוא רחום ודאי האחרים המתפללים יאמרוהו בביתם אחר שיצאו משם לביתם ולמה יהיו פטורים מזה והא חובת גברא בינינו שקבענום בכל ב' וה' כמ"ש בסי' קל"ד כנ"ל:

ולא בבית החתן. ובזה נר' דאפי' יוצא אח"כ לביתו א"צ לומר תחנונים כגון והוא רחום כיון שהיה בב"ה בשע' התפלה וחלה עליו השמחה וכן במילה משא"כ בבית האבל שזכרנו ששם אין הטעם משום שחל עליו צער של האבל דגם האבל עצמו אין פטור משום צער אלא שמד"הד שולט עליו ואין ראוי להתעורר אז בנ"א שרומז למדת הדין גם כן כמ"ש בלבוש ועל כן גם האחרים לא יעוררו שם מדה"ד אבל אחר שיצאו חייבים אלא דלפי מ"ש בס"א שאין לדבר בין תפלה לתחנון ממיל' גם בוהוא רחום הוא כן דהא אומרים אותו בין י"ח לתחנון אם כן כיון דלא שייך לאומרו במקומו דהיינו אחר י"ח לא יאמר אותו גם אח"כ ומ"ש רמ"א דדוקא ביום חופתו כ"כ ב"י בשם ש"ל. ותימה לי דהא כל ז' ימי משתה מקרי מועד גבי חתן כמ"ש בשם ריב"א רסי' קל"ב ולמה יאמרו תחנון בשאר ימי המשתה כשיש שם החתן דהא בר"ח שא"נ הוא משום דקרוי מועד כמ"ש ב"י בשם ש"ל עצמו וכאן כל ז' ימי משתה קרוי מועד ע"כ נ"ל דכל ז' ימי משתה לא יבוא החתן לבה"כ מטעם זה שלא ימנעו לומר תחנון:

דוקא שחרית. כתב מו"ח ז"ל ע"ז שכ"כ לפי שראה בהג"מ שכתב שאין נ"א בתפלת יוצר שביום המילה משמע דוקא ביוצר ולא במנחה ואין זה ראיה דלא אתא אלא למעוטי במנחה. שלא אצל התינוק אבל אצל התינוק אין נופלין אף במנחה וכך הורה רש"ל ונוהגי' כך בבריסק דליטא וכן נר' להקל כיון דנ"א רשות כמ"ש רב נטרונאי בטור עכ"ל וכך ראיתי נוהגים בקראקא:

מתפללין סליחות שמניחין מקצת וא"צ להניח לגמרי:

כשמתפלל על הצבור. פי' ובפני הצבור דכסיפא לי' מלת' שמהרהרין עליו שאין הגון ואין ראוי ליענו' אבל בביתו מותר [הרא"ש] וב"י מביא בשם המרדכי וכגון שאין הקהל נופלין בתחנון:

אפי' אם אין שם אבן משכית. דיש לגזור אטו אבן משכית שאסור מן התורה דכתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה:

אם יציעו שם עשבים. צ"ל או יציעו כו' דזה מועיל אפי' ביש שם רצפה של אבן כ"מ במרדכי. כב"י כתבו התוס' בפ' ת"ה נר' שכל האומר ברוך שומע תפל' אחר שסיים תחנונים מיושב מגונה כדאמרינן מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום כלומר להוסיף על ברכות אלו עכ"ל. ור"ל עם השם וכ"ה בתוס' דף כ"ח בא"י ש"ת וע"כ יש למחות ביד האומרים תחינות שבמעמדו' שמסיימין בא"י ש"ת אלא י"ל ברוך ש"ת בלא שם:

אפים. מותר להתפלל במקום אחד וליפול במקום אחר הרמב"ם פ"ה מה"ת פר"ח מ"א ע"ש:

תפילין. וש"ץ יהא אחוריו לצד דרום ופניו לצפון ויהא סומך ונופל על צד הימין דאז נמצא כפיפת ראשו לצד התיבה עיין שכנה"ג ומ"א. וי"ל אחר רחום וחנון וכו' המזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא זוהר והאר"י ז"ל ומסיים אם אמר אליך נפשי אשא בלבא רחיקא גרם להסתלק עד לא מטי יומוי ע"ש ונ"ל דמהאי טעמא אין אומרים אותו במדינות אלו מ"א ויזהר שלא יפול כ"א על הזרוע. האר"י ז"ל:

נדע. כתב בשל"ה ראוי לומר ואנחנו לא נדע בישיבה מה נעשה בעמידה. ושניהם בקול רם:

ופורים. אפי' פורים קטן כמ"ש סי' תרצ"ז:

ולא מעומד. ובריב"ש כתב שאם רצה לעשות מעומד רשאי וכ"ה במהרי"ל ע"ל סי' קכ"ג ס"ק ה' מש"ש בשם מהרי"ל. וב"י כתב דע"פ הקבלה תהיה מיושב דוקא. ומשמע דאפי' סיים עתה תפלתו לא יפול מעומד. ואם א"א לישב שם ימתין כדי הילוך ד"א ויחזור למקומו ליפול מיושב:

בתוכו. ארון ל"ד אלא ס"ת לחוד כ"ה ברוקח ט"ז. ואפי' יחיד בביתו נופל אם יש לו ס"ת מ"א וכתב בשכנה"ג דהרוקח מודה דשאר ספרים ה"ה כס"ת ועל דא אנא סמיכנא ליפול על אפי היכא דגריסנא ע"ש:

לבה"כ. אבל אם בה"כ נעול לא אלא יאמר תחנה בלא כיסוי עינים. ובבה"כ של נשים נופלין. מהרי"ל:

בביתו. דווקא בשעה שהציבור אומרים תחנון אומר עמהם ועיין סי' נ"ה סעיף כ' דה"ה כאן מ"א וכ"ש כשמתפללין במנין בבית בשעה זו ואין להם ס"ת דיש שם נ"א ט"ז ועיין בשכנה"ג:

בלילה. ובין השמשות מותר. ט"ז:

האבל. ר"ל דאין אומרים שם תחנה כלל. גם א"א למנצח שיר מזמור. אבל זאת בריתי אותם אומר וא"א שם הלל אפי' בחנוכה מהרי"ל אבל התניא כתב דדוקא בר"ח א"א הלל שאינו אלא מנהג אבל בחנוכה אומרים וכתב המ"א דבחנוכה טוב שיקרא כל אחד הלל בביתו וכ"כ הר"ן. ועיין בט"ז דבס"ק ט' כתב דוהוא רחום שאומרים בב' וה' צריכין האחרים המתפללים שם שיאמרוהו בביתם אחר שיצאו משם. אבל רחום וחנון לא יאמרוהו כלל אפי' בביתם ע"ש הטעם. ובס"ק שאח"ז כתב דאפילו והוא רחום לא יאמרוהו אח"כ בביתם כיון דל"ש לאומרו במקומו ע"ש. ובי"ד סי' שע"ו כתב סתם בשם הרוקח שאחר גמר תפלה אומרים תחנון ע"ש. ולא קא מפליג בין רחום וחנון לבין והוא רחום וצ"ע. ובבאר היטב אשר לפני כתב בזה"ל ונראה מדבריו דגם בבית האבל א"צ לומר אח"כ כיון שלא אמרו במקומו עכ"ל. ולא ידעתי מה נראה מדבריו שייך הכא. גם נראה דאשתמיטתיה מ"ש הט"ז בי"ד בשם הרוקח כמ"ש. ועי' שם ס"ק א' מש"ש כתב בשכנה"ג דאף ביתום שמת אביו קודם שנולד אין אומרים תחנון ונ"א ע"ש. וט"ז בי"ד שם כתב דאם אין אבל במקום שמת המת ומתפללין שם אומרים תחנון:

חתן. כתב ט"ז ובזה נראה דאפי' יוצא אח"כ לביתו אצ"ל תחנונים כגון והוא רחום כיון שהיה בבהכ"נ בשעת התפלה וכן במילה ע"ש ולענין אבל עי' ס"ק שלפני זה מש"ש. נשאלתי כיון דחתן ואבל מחד טעמא אין נופלין על פניהם בבתיהם למה בבא החתן לבה"כ אין נופלין על פניהם ובבא האבל לבה"כ נופלין. והשבתי דיש שינוי ביניהם בטעם הדבר. כי טעם החתן מפני שהוא שרוי בשמחה וכיון שהוא מלך אזלינן בתריה כל הקהל אבל טעם האבל שלא להגביר מדת הדין לכן כשהאבל בבה"כ עבדינן עיקר משאר הקהל דאינם אבלים. שכנה"ג:

המילה בבה"כ. ומשמע דבזמן הקרירות שמלין בבית אומרים תחנון בבה"כ וצ"ע. והכנה"ג כתב שמנהג כל המקומות שאפי' המילה בבית אין נופלין בבה"כ שמתפלל שם בעל הברית. אם נולד מהול ומטיף ממנו דם ברית אין נופלין על פניהם. הלק"ט ח"ב סי' קס"ח:

תחנון. אבל ב"ח בשם רש"ל כתב שא"א תחנון במנחה כשמתפללין אצל התינוק וכן נוהגין בבריסק דליטא וכן נוהגין בקראקא וכן נראה להקל כיון דנ"א רשות ט"ז שכנה"ג עיין מ"א. (וכתב בספר אליהו רבה מיהו אם מתפללין מנחה אצל התינוק לאחר שבירכו ב"ה על הסעודה אפשר שאומרים אותו דיש לסמוך בזה על רמ"א):

לחופה. כתב שכנה"ג הא דכתב ולא מיקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה כוונתו למעט קודם כניסה לחופה אבל כל שנכנס לחופה כל שבעה אין נופלין על פניהם אם בא לבה"כ וכ"ש אם מתפלל בביתו ל"ש בחור שנשא בתולה ל"ש בחור שנשא אלמנה ל"ש אלמן שנשא בתולה אין נופלין על פניהם תוך שבעה מיום חופתן במקום שהם מתפללין אבל אלמן שנשא אלמנה דוקא תוך ג' לנשואין אבל לאחר ג' נופלין. ע"ש וכ"כ הפר"ח וכ"כ הט"ז והעלה דכל ז' ימי משתה לא יבא החתן לבה"כ מטעם זה שלא ימנעו לומר תחנון ע"ש. וביום החופה אע"פ שאינו נכנס לחופה עד הערב אין נופלין על פניהם בשחר מהרא"י סי' פ' ופר"ח חולק עליו וכתב מסתברא לי כל שלא נכנס לחופה נופלין על פניהם ע"ש ועיין כנה"ג ובמ"א ובהלק"ט ח"א סי' כ"א:

בת"צ. וה"ה חתן בתוך ז' ימי משתה אם בא לבה"כ עיין שכנה"ג בהגהת ב"י:

בלא זה. ר"ל דנהגו לומר והוא רחום בכל ת"צ אף שאינו ב' וה'. אפ"ה אם חל מילה בו אין אומרים והוא רחום:

באב. בני אוסטרייך נוהגין שאין אוכלין קטניות בימים שאין נופלין משום דדמי לאבילות המתגלגל. מהרי"ל:

בשבט. דר"ה לאילנות ונוהגים האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות. תיקון יששכר מ"א:

שבועות. ויש מקומות נוהגים שלא ליפול ז' ימים אחר שבועות מפני שהקרבנות יש להם תשלומין כל ז'. כנה"ג עיין בשכנה"ג:

פניו. וכשמוטה קצת שרי. מ"א:

הציבור. פי' ובפני ציבור. הרא"ש. וכגון שאין הקהל נופלין בתחנון אבל אם הקהל נופלין בתחנון מותר ב"ח ועיין ב"י. נמצא למידין דדוקא כשמתפלל על הציבור בפני הצבור ואין הציבור נופלין בתחנון הוא דאסור ולפ"ז בביתו מותר אפילו כשמתפלל על הציבור. וה"ה בציבור כשמתפלל על עצמו. וכן כתב הע"ת. ופר"ח חולק וס"ל דלפני ציבור אפי' כשמתפלל על עצמו עיין שם:

משכית. אע"ג דאין אסור מן התורה אלא בפישוט ידים ורגלים על אבן משכית מ"מ גזרו חכמים אטו אבן משכית וריב"ש כתב דחיישינן לאבן משכית אפילו לא היתה שם רצפת אבנים דשמא היה שם ונבנה עליה עיין ב"י ודוקא כשפניו דבוקות בקרקע. אבל אם שוחה בתפילה אפי' יש שם רצפה שרי. ומיהו נפילת אפים אסור אפי' אין פניו דבוקות בקרקע כיון דאין כוונתו להשתחות רק ליפול על אפיו. ורצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן היא עיין מ"א:

משכית. רצה לומר אפי' בפישוט ידים ורגלים עיין ב"י:

בי"כ. פי' שיטו על צדיהם:

או יציעו. כצ"ל פי' ואז אפילו בלא הטיה שרי דדוקא על הקרקע אסור בלא הטיה שמא יש תחתיו רצפת אבנים ונבנה עליה דקרקע לא חשיב הפסק שארצו של בית כמוה עד התהום אבל עשבים חשיבי הפסק מ"א ע"ש ופר"ח לא כתב כן ע"ש. בר"ה א"צ עשבים דאין נופלים על פניהם רק כורעים ומשתחוים בעלינו אבל בי"כ נופלים על פניהם בסדר העבודה. יש למחות ביד האומרים תחינות שבמעמדות שמסיימין בא"י ש"ת אלא י"ל ברוך ש"ת בלא שם. ט"ז:

ס"א אין כו'. ממ"ש בב"מ נ"ט ב' לא הוי כו' וא"א שלא היתה זזה ממנו לעולם אלא שהיתה מפסקתו ואין תפלתו נשמעת אז: נהגו להטות. במגילה כ"ג א' דמצלי אצלוי וכמ"ש בס"ח: על כו'. ש"ל ורד"א ע"ש שמאלו תחת לראשי וע"ש במדרש: וי"א כו'. שהוא שמאל השכינה כי שיל"ת וכמ"ש בפ"ה דיומא: תפלין כו'. דהם אות ועמ"א ודעת ש"ע עיקר: ומנהג כו'. שהתפללנו בכ"ע שיוכל אדם להתפלל בישיבה ועמידה ונפילה כמו שעשה משרע"ה שנא' ואשב בהר ואנכי עמדתי בהר ואתנפל כו' ולא נדע יותר. טור:

ס"ב י"א כו'. כמ"ש ביהושע ויפול ע"פ לפני ארון ה' וע' גמ' דמגילה שם:

ס"ד נהגו כו'. דאתקש לחג בפ"ג דמ"ק ט"ו ב': ולא כו'. דאתקש ג"כ לרגל כמ"ש בפ"א דמ"ק ובפ"א דכתובות: מיום מילה. שקבלו עליהם בשמחה כמ"ש ברפי"ט דשבת שנא' שש כו': בחתן שא"א כו'. אע"פ שהחופה לאחר מנחה כמו בע"פ שהוא י"ט אע"פ ששחיטת פסחים אחר חצות מהרא"י:

ס"ו נהגו כו'. כמ"ש בפ' בתרא דתענית לא היו כו': ולא בט"ו בשבט. שהוא ר"ה לאילנות וכמו כל ד' ר"ה שהן י"ט: ולא בר"ח. שהן כולן י"ט ואסורין בהספד ובתענית ולכך א"א גם למנצח בהם כמ"ש בס"א: ולא במנחה כו'. שמאז התחלת איסור הספד כמ"ש בפ"ג דמ"ק מאימתי זוקפין כו' פרדס: בל"ג כו'. שבו פסקו תלמידי ר"ע למות וכמ"ש בסוף תענית על מתי מדבר: בעי"כ כו'. ובשאר עי"ט אצ"ל כמ"ש בס"ז ועבספ"ה דחולין פ"ג א' ועתוס' שם ד"ה כדברי והא דלא כו':

ס"ז ומנהג כו'. פ' בתרא דמ"ס ה' ב': ולא בט"ב. שנא' קרא עלי כו': ולא כו'. שאז נשלם בנין בהמ"ק כמ"ש בפ"ק דמ"ק:

ס"ח כשמתפלל כו'. תוס' שם בשם ירושלמי: וכן כו' אפי' אין כו'. שהרא"ש פי' טעמא דאביי ורבא דמצלי אצלויי משום איסור אבן משכית דלא כהרי"ף שכ' שהוא משום דר"א והביא ראיה דגמ' מייתי לה בספ"ה דברכות לענין השתחואה בפישוט ידים ורגלים וכ' ריב"ש בסי' תי"ב בשם רב שרירא דחיישי לאבן משכית אף שלא היתה שם שמא היתה שם וחרב המקום ונבנה עליה כשהוא שם אבל דעת הרמב"ם להתיר בדבר מפסיק בין פניו לאבן משכית ע"ש: אבל אם כו' אם אין כו'. אבל באבן משכית אסור אפי' בכה"ג כפי' הרא"ש דמש"ה הוי מצלי דס"ל אפי' בלא פישוט ידים ורגלים אסור מדרבנן וזהו רבותייהו וכ"כ תוס' שם ד"ה ואב"א כו' וכתי' ראשון בגמ' ולפי' ר' שרירא רבותייהו דאף בלא אבן משכית לא הוו נפלו כנ"ל אבל בלא פישוט יו"ר מותר אף לתי' ראשון אף לפי' ר"ש דבדרבנן לא גזרו: וכן כו'. עמ"א:

תלמידי הרשב"א בשמו ושאר פוסקים

ב"י בשם חכמי הקבלה

מהרר"י אבוהב בשם ספר צרורות

שבולי הלקט

בשם ר"י בר יהודה

ב"י

שם

מגילה כ"ב