דין הרוצה להוסיף בברכות - שולחן ערוך אורח חיים סימן קי״ט

ובש"ת יכול כו'. וטוב לומר חטאתי עויתי פשעתי ולשאול מזונותיו (הכוונות) אפי' הוא עשיר (כתבים) וכ"ה בזוהר שמות ע' ק"ט ק"י המבקש רחמים על חבירו א"צ להזכיר שמו (ברכות דף ל"ד) וה"מ בפניו אבל כשמתפלל שלא בפניו צריך להזכיר שמו (מהרי"ל):

ובברכת ש"ת. וב"ח כתב דלהרר"י אפילו בש"ת אסור לומר בל' רבים עכ"ל ומ"מ צבור שרי אפילו באמצע הברכה [ב"י]:

בין קודם יהיו. היינו להרר"י אבל דעת הרב"י אינו כן כמ"ש סי' קכ"ב ס"ב:

בברכה לצורך. אבל אחר תפלתו רשאי להאריך ובליקוטי מהרי"ל איתא כשחלה מהרי"ל גזרו הצבור תענית ואמרו סליחות משמע דצבור לצורך יחיד שרי מ"כ וי"ל דשאני מהרי"ל כיון דרבים צריכים לתורתו כרבים דמי וכה"ג איתא בתשובת הרשב"א סי' קמ"ח:

אם דילג. פי' שדילג הברכ' לגמרי וטעה פי' שלא אמרה כתיקון חכמים ותרוויהו בשוגג אבל במזיד צריך לחזור לתחלת י"ח כמ"ש סי' ק"ד וסי' קי"ד ס"ז ועמ"ש שם ס"ו:

רק רפאנו. פי' שחתם ברכת רפאינו ואם יחזור ויאמר ענינו יצטרך לומר רפאינו פעם אחרת דצ"ל על הסדר ויהיה ברכה לבטלה דאין מחזירין בשביל ענינו אבל אם לא חתם רפאינו יאמר ענינו ואח"כ רפאנו (מ"ע סי' קי"ב ול"ח וב"ח) ובלבוש יש כאן ט"ס:

ענינו בש"ת. ויחתום בא"י העונה בעת צרה וש"ת (הג"מ פי"א וב"ח) ולא הוי חתימה בשתים דפירש"י בתענית דף י"ג דברכת ש"ת בחתימה קאי אתענית ואכל מילי ולכן נ"ל דאם חתם בש"ת לבד יצא ע"ש ברש"י וכ"מ בתשובת רש"ל סי' ס"ד וה"ה אם לא היו י' המתענים בבה"כ ובאו אחר רפאנו אומרה בש"ת (ש"ג) ואם שכח גם בש"ת אומר' ברכה בפ"ע אחר בשלום [רש"ל בתשו'] ועיין בטור סי' תקס"ה די"א דאפי' ביחיד הדין כן וכ"ה בהג"ה וניהו דלא קי"ל הכי ביחיד מ"מ בש"ץ יש לפסוק כדבריהם דלא הוי שלא כסדר דכבר נסתיימו סדר הברכות ובכ"ה כתב בשם ש"ג דאומר' בעבודה אם נזכר ואם טעה ואמר ענינו קודם ראה נא צ"ע אם יחזור ויאמר ענינו אחר ראה נא מידי דהוי אשאר ברכות או דלמא כיון דאפי' לא אמרה כלל אין מחזירין אותו ה"ה אם לא אמרה במקומה או דלמא צ"ל כסדר כמ"ש דאם יאמר ענינו צ"ל אח"כ רפאינו פעם ב' ק"ו כאן שאמר ראה נא שלא במקומה וכנ"ל עיקר:

יתחיל בברכה כו'. דצריך לעשות עיקר ממטבע שטבעו חכמים ובקשה שלו תהיה טפלה:

ולהרר"י כו'. בגמ' אית' פ"ק דע"א תני' רא"א לעולם ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל שנ' תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו ואין שיחה אלא תפלה כו' רי"א לעולם יתפלל אדם ואח"כ ישאל צרכיו שנ' אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שואל אדם צרכיו בש"ת אר"י ברי' דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים אמר ריב"ל אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה אומר א"ר חייא בר אשי אמר רב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אם בא לו' אחר תפלתו אפי' כסדר יה"כ אומר וכתב הרר"י דין זה מתחלק לד' חלקים. א' שבברכת ש"ת יכול לשאול צרכיו בכל ענין שירצה שברכת ש"ת כוללת כל הצרכים ולכך ניתקנ'. והדין הב' שאם בא לומר בסוף כל ברכה מעין כל ברכה אומר ואפי' שלא לצרכו ממש מותר כיון שאומר אותו בל' רבים ומיהו בל' יחיד אסור לאומרה כיון שאינו אומר אותו אלא בשביל כל ישראל והוה הפסק' ודוקא שיכול לאומרה בל' רבים בסוף כל ברכה שכיון שהשלים כבר מה שתקנו חכמים לחיוב גמור אין לחוש במה שמוסיף אח"כ אבל באמצע הברכה לא דכיון ששואל צורכי רבים באמצע הברכה נראה כמוסיף על המטבע שתקנו חכמים והדין הג' ששואל צרכיו ממש כגון על חולה שיש בביתו שיתרפא יכול לאומרה בל' יחיד ואפי' באמצע הברכה והיינו דאמרינן אם יש לו חולה בתוך ביתו כו'. ולא הזכיר כאן בסוף הברכה אלא ברכת החולה סתם קאמר דמשמע אפי' באמצע הברכה יכול לשאול כל צרכיו כיון שצריך לו לפי שעה והוא שיאמר אותו בל' יחיד שלא ידמה כמוסיף על המטבע. והדין הד' שבסוף התפלה בין קודם יהיו לרצון בין אחר יהיו לרצון יכול להאריך כרצונו בין בל' יחיד בין בל' רבים בין צרכיו ממש בין צרכי צבור עכ"ל. ולפי הנראה החילוק שבין הדין הא' שהוא ש"ת ובין הדין הד' שהוא אחר תפלת י"ח הוא בזה שבש"ת היחיד מתפלל כל צרכיו ובזה אין חילוק בין באמצע ובין בסוף משא"כ בשאר הברכות כמ"ש הרר"י דלעיל אבל בצרכי רבים ולו א"צ כלל אין לו ליחיד להזכיר כלל ונראה שלמד זה מל' שאמר שואל אדם צרכיו בש"ת משמע צרכיו דוקא ומ"ש בכל ענין שירצה היינו בכ"מ שהוא רוצה הן באמצע הן בסוף אבל אחר התפלה יכול להתפלל אף צורכי צבור אפי' שאין לו צורך בהם. א"נ החילוק הוא דבש"ת יכול לומר כל מה שחפץ רק שלא יאריך אבל אחר י"ח יכול להאריך וכ"כ ב"י בשם המרדכי חילוק זה בין אחר התפלה לשאר ברכות וזה עיקר וא"כ קשה על מ"ש הרב כאן בש"ע שברכת ש"ת ואחר י"ח שווים הם לכל דבר א"כ אין כאן אלא ג' דינים והרר"י כתב שיש ד' דינים ולפי' בתרא ניחא דבש"ע לא זכר כלל מענין להאריך ע"כ השוה אותם והוא הנכון ומה שאנו אומרים סליחות בברכת סלח לנו בל' רבים באמצע הברכה וזהו היפך ממ"ש הר"י בדין שני י"ל דצבור שאני כו' כ"כ ב"י:

יחזור על הסדר. והא דאמרי' אמצעיות אין להם סדר היינו שא"צ לחזור לאתה חונן:

ולא אמר ענינו כו'. פי' כיון דכבר קי"ל בשביל ענינו אין מחזירים אותו וכל זמן שנזכר ויכול לחזור ולאומרו ולא יהיה ברכה לבטלה יחזור מ"ה אם כבר גמר רפאינו ונזכר אי היה חוזר לומר ענינו יצטרך אח"כ לומר שנית רפאינו עם הברכה שלה ויהיה ברכה לבטלה אבל אם לא אמר עדיין גמר ברכת רפאינו רק נזכר קודם אמירת בא"י רופא כו' יכול לחזור ולומר ענינו ואח"כ יאמר רפאינו דאין כאן ברכה לבטלה. והא דנקט כאן ש"ץ משום דיחיד אומר אותו בש"ת ואם שכח עד אחר שגמר ש"ת אע"ג דלא התחיל רצה א"ל ענינו שם כיון שאין מחזירין בשביל ענינו כמ"ש בשם ב"י בסי' קי"ד ס"ו. ואע"ג דש"ץ אמרו אפי' אם התחיל רפאנו כ"ז שלא גמרו היינו משום שהש"ץ אמרה בברכה בפ"ע משא"כ ביחיד שכולל' בש"ת אין לה שייכות אחר גמר ש"ת ול"ד למשיב הרוח בסימן קי"ד דמחזירין בשבילו וכ"פ בסי' רצ"ד. ומו"ח ז"ל כתב כאן דיוכל לומר יחיד ענינו בין ש"ת לרצה ולא דק דהוא ז"ל עצמו כתב בסי' קי"ד כב"י דיש חילוק בזה בין בדבר שמחזירין או לא:

ברכה. המחבר ע"ת לא עיין בהג"ה סעיף זה ע"ש ועיין שכנה"ג:

רחמים. המבקש רחמים על חבירו א"צ להזכיר שמו ברכות דף ל"ד. וה"מ בפניו אבל כשמתפלל שלא בפניו צריך להזכיר שמו. מהרי"ל:

צרכיו. טוב להתוודות בש"ת ויאמר חטאתי עויתי פשעתי. ולשאול מזונותיו אפילו הוא עשיר. ואם יש לו עון מחודש מזכיר בתפלה הקודמת אצלו. ספר הכוונות:

ש"ת. וב"ח כתב דלהרר"י אפי' בש"ת אסור לומר צרכיו בלשון רבים באמצע ע"ש. ומ"מ ציבור שרי אפילו באמצע הברכה. ב"י מ"א. ובבאר היטב אשר לפני בס"ק ג' לא דק ע"ש:

לא יאריך. אא"כ רבים צריכים לתורתו. עיין מ"א:

הסדר. והיינו בשוגג אבל במזיד צריך לחזור לתחלת י"ח כמ"ש בסי' קי"ד ס"ז. ודברי רש"י בברכות ל"ד ע"א ד"ה מתחלת הברכה שטעה בה וכו' תמוהים המה ע"ש:

רפאינו. פי' שחתם ברכת רפאנו ואם יחזור ויאמר עננו יצטרך לומר רפאנו פעם אחרת דצ"ל על הסדר ויהיה ברכה לבטלה דאין מחזירין בשביל עננו אבל אם לא חתם רפאינו יאמר עננו ואח"כ רפאינו. והא דנקט כאן ש"צ משום דיחיד אומר אותו בש"ת ואם שכח עד אחר שגמר ש"ת אף ע"ג דלא התחיל רצה א"ל עננו שם כיון שאין מחזירין בשביל עננו משא"כ בש"צ אומרה בברכה בפ"ע. ט"ז ומגן אברהם ואחרונים דלא כר"ת:

כיחיד. ויחתום בא"י העונה בעת צרה וש"ת. הג"מ וב"ח מ"א דלא כע"ת. ועיין בשכה"ג (ובספר אליהו רבה פסק כע"ת דיסיים רק בש"ת לחוד כיחיד וכ"מ בתשו' רש"ל) ואם חתם בש"ת לבד יצא. מ"א. וה"ה אם לא היו י' המתענים בבה"כ ובאו אחר ברכת רפאינו אומרה בש"ת. ש"ג. ואם שכח גם בש"ת אומרה ברכה בפ"ע אחר בשלום. רש"ל מ"א: ועיין בטור סי' תקס"ה די"א דאפי' יחיד הדין כן ונהי דלא קי"ל הכי ביחיד מ"מ בש"צ יש לפסוק כן. מ"א. וכנה"ג כתב בשם ש"ג דאומרה בעבודה אם נזכר והרמ"ע פסק דדינו כיחיד וכן כ' ע"ת. ואם אמר ענינו קודם ראה נא צ"ל עננו פעם אחרת אחר ראה נא. מ"א ע"ש:

ס"א וכשהוא כו'. כמ"ש שם בברכות כו' בסוף כו': ולהרר"י כו' אם מוסיף כו' ולא כו'. זהו מש"ש אבל אם בא לומר כו': ואם שואל. זהו מש"ש אם יש לו כו': ובברכת כו'. כמש"ש ובברכות ל"א א' שואל אדם צרכיו בש"ת ואיתמר בשני המימרות הנ"ל ש"מ שהכל מותר שם: וכן כו'. שם ושם אפילו כסדר כו' והרבותא אפי' קודם יהיו לרצון אע"ג דהוא שייך לתפלה כמ"ש בפ"ק דברכות כיון דתקינו רבנן כו' וכמש"ל סי' קי"א ס"א מ"מ לא עדיף מש"ת וקל ממנו שאפילו כסדר כו' משא"כ בש"ת וכ"ש באמצעיות וז"ש בס"ב יש כו' וכ"כ תוס' בע"ז שם ד"ה אם כו':

ס"ג אם דלג כו'. עתוס' ל"ד א' ד"ה אמצעיות כו':

ס"ד ש"ץ כו'.תוס' שם דקי"ל בפ"ב דשבת דימים שאין בהן קרבן מוסף אין מחזירין אותו ונקט ש"ץ דביחיד אפי' לא סיים רק ש"ת אין מחזירין אותו כמ"ש בסי' רצ"ד ס"ד:

ע"א ח' והרי"ף בפ"ה דברכות

שם ממשמעות הגמרא

מרדכי שם

ברכו' ל"ד

תוס' שם