דין הזכרת הרוח וגשם וטל - שולחן ערוך אורח חיים סימן קי״ד

בתפלת מוסף. והא דאין מתחילין בערבית מפני שאין כולם בב"ה ויעשו אגודות אגודות זה מזכיר וזה אינו מזכיר והא דלא חשו לזה בשאלה נ"ל משום דהתם בלא"ה אין כולם מתחילין ביום א' רק הכל לפי המקום והא דלא מתחילין בשחרית משום דצריך להכריז ובשחרית א"א משום דצריך לסמוך גאולה לתפלה ועמ"ש ר"ס רל"ו: במקצת מדינות נוהגין להזכיר הגשם ביום הושענא רבה ולא יאות עבדי אך אם מכריזין ביום הושענא רבה משיב הרוח וכו' כדי שיתחילו להזכיר בליל ש"ע יש קצת סמך למנהג' (רדב"ז ח"א סי' ר"מ):

שיכריז ש"ץ. כלומר שיאמר הש"ץ בקול רם משיב הרוח [בתוך] (קודם) התפל' ורמ"א סובר שהשמש מכריז קודם התפלה וכתב הב"ח דלדעתו אפי' הזכיר הש"ץ בלחש אסור לצבור להזכיר אם לא הכריזו תחלה בקול רם וכ"מ ס"ג בהג"ה ואיתא בב"י אפי' המתפלל בביתו אסור להזכיר עד שהזכירו הצבור ונ"ל הדר במקום שאין מנין ימתין עד זמן שמתפללין בקהלות וע"ס צ' ס"ט:

וכן בטל. פי' מנהג ספרד לומר משיב הרוח ומוריד הטל בימות החמה:

אין מחזירין. דטל ורוחות אין נעצרין ומ"מ טוב לאומרו שיהיה לברכה ונ"ל דאפילו עדיין לא סיים הברכה אין מחזירין אותו מאחר שאין חיוב כלל לאומרו עס"ס רצ"ד:

ששמעו כבר. והא דאין מכריזין שלא יאמרו משיב הרוח וכו' דנראה כממאנין בגשמים ע"ד שאח"זל אין מתפללין על רוב טובה (לבוש):

אפי' במקום וכו'. דמ"מ אינו ענין להזכרה רק לשאלה כמ"ש סי' קי"ז ס"ב:

טל אין מחזירין. ואף על גב דלא מיעצר מ"מ שבח הוא להקב"ה בהזכרתו משא"כ בשאלה דצריך לשאול על דבר דמיעצר כמ"ש סי' קי"ז ס"ד:

ואפילו אם סיים הברכה. דוק' בדברים שמחזירין אותו אבל דברים שאין מחזירין אותו לא יאמר וכמ"ש סי' רצ"ד ס"ד וכ"פ הב"ח דלא כרש"ל:

שטעה בהם. כגון שטע' בחתימתן או שלא אמר המלך הקדוש בין ר"ה ליה"כ (תוס') אבל טעה באמצע אין בכך כלום [ועסי' ר"ט וסי' נ"ט] וכמה מקומות חלוקות בנוסח התפלה וכב"י ס"ס קי"ג בשם אבודרהם דכל א' לא יזוז ממנהגו ובסי' קכ"ב כ' בשם המנהיג שאם אמר א' מהברכות במטבע קצר כברכת הפירות והמצות שפתיחתן היא חתימתן הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים ולא יצא עכ"ל ועמ"ש סי' ס"ד:

לדידן. פי' דלדידהו אפי' אמרו בימות הגשמים טל כבימות החמה יצא:

עד מוריד הטל. ועד בכלל:

ג"פ בכל יום. קשה דהא בשבת וי"ט אומרים אותו ד"פ בכל יום ואיכא יותר מצ"פ בל' יום וי"ל דהרי בשאלה ג"כ הדין כן ובשאלה איכא פחות מצ"פ דהרי בשבת וי"ט אין שאלה לכן נקטינן מילתא מציעתא צ"פ [ד"מ] וכ"כ רמ"א בתשובה ומ"מ זה דוחק דלא מצינו בירושלמי דקאי אשאלה ובהג"מ באמת לא כתב צ"פ רק כתב שיאמר אותו כ"כ פעמים כמו שיאמרו אותו בל' יום וכן בשאלה:

הרי הוא בחזקת. כדאמרינן בגמ' אם ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש והר"פ דחה ראייתו וכו' (טור) וצ"ע דהיכי מייתי ראיה מר"מ הא קי"ל כר"י דלא נעשה מועד עד שיגח ג"פ בג' ימים ולא ג"פ ביום א' [אח"כ ראיתי שהקשה זה בשל"ה] וכ"פ לקמן סי' תקע"ו ס"ב דדוקא ג' מתים בג' ימים אבל ג' מתים ביום א' אין זה דבר וזה דלא כר"מ כדאמרי' בגמ' וא"כ חזי' דאין זה ק"ו וי"ל דש"ה דאמרי' דבאותו יום תונבא הוא דנקט ליה וכן גבי דבר אמרי' אותו היום האויר משונה משא"כ הכא אם הורגל כשאומר' מפוזרין ק"ו ברצופי' וה"ק כיון דלר"מ אפי' בשור סובר ק"ו וכ"ש הכא ואף על גב דלא קי"ל כר"מ בשור בהא מיהו קי"ל כוותיה:

עד מכלכל חיים כו'. ועד בכלל וא"כ נתרגל לשונו לומר רב להושיע מכלכל חיים כנ"ל ועיין בשל"ה שחולק בזה:

בברכה שנייה וכו'. כיון שיש בה תחיית המתים והגשמים הם חיים לעולם:

בתפלת מוסף כו'. ראוי היה להתחיל מיד בערב כיון שיצאו ימי החג שבהם הגשמים הם קללה מפני הסוכה אלא דלית כל עמא תמן שאין מצויים אז בבה"כ נמצא זה מזכיר וזה אין מזכיר ויהיו אגודות אגודות וראוי היה להזכיר בשחרית אלא שאף הוא סבור שהזכירו בערב פי' שיהיה סבור שמבערב הזכירו ולשנה הבאה יזכיר בערב. ועוד טעם אחר למה לא מתחילין בשחרית דא"ר חגי בר פדת אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ פי' צריך שיאמר הש"ץ קודם התפלה משיב הרוח בקול רם וזה א"א בשחרית לפי שצריך להסמיך גאולה לתפלה כ"כ הרא"ש ע"פ ירוש':

ואין פוסקין כו'. הטעם דאין פוסקין בערב ושחרית כמו בהתחלה אבל במוסף אין שייך חשש שמא יסבור שפסקו בערב ויבא לידי מכשול לשנה הבאה שהרי כבר שמע שלא הפסיק בשחרית:

עד שיכריז ש"ץ. מדברי רמ"א נראה דצ"ל כאן עד שיזכיר פירוש שהש"ץ יזכיר בתפלתו משיב הרוח וכ"ה בירושלמי באשר"י והצבור יתחילו במנחה אח"כ וע"ז סיים שפיר רמ"א וי"א שקודם כו' ממילא הצבור מתחילין במוסף ועיין בסמוך מזה ובטור הביא זה הירושלמי והביא עליו ופי' הראב"ד דה"פ אסור להזכיר עד שיכריז הש"ץ משיב הרוח ומוריד הגשם או מוריד הטל שלא יהא דבר מעורב ביניהם והקשה ב"י דהא איתא בירושלמי ר' חגי אמר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ ר' סימון בשם ריב"ל בש"ץ הדבר תלוי פי' בתמיה א"ר מנא קומי ר' חגי מהו פליג א"ל לא דא דאמרת בש"ץ הדבר תלוי יחיד אם בא להזכיר מזכיר בטל ודא דאת אמר' אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ בגשם אלמא דבמוריד הטל יחיד אם רצה להזכיר מזכיר אפילו לא שמע מש"ץ ולמה כתב הראב"ד אף בטל ונ"ל לתרץ דהי' קשה לראב"ד כיון דהטעם שלא יהיה עירוב ביניהם מה לי גשם מה לי טל ע"כ פי' הראב"ד דהא דא"ר חגי אסור ליחיד להזכיר היינו דרך רבותא דבצבור המתפללים בלחש פשיטא שלא יזכירו קודם לש"ץ כדי שלא יהא עירוב ביניהם אלא אפי' יחיד המתפלל בינו לבין עצמו ואין שם חשש עירוב אסור וע"ז היחיד פריך מהו פליג פי' אם פליג ריב"ל על הא דיחיד דע"כ הוא מיירי ביחיד כיון שאמר דרך תמיה וכי בש"ץ הדבר תלוי ש"מ שבא להזכיר במקום שאין ש"ץ דהיינו יחיד וע"ז השיב לו שיש חילוק ביחיד בין גשם לטל אבל בצבור המתפללים בלחש אין חילוק כי יש חשש עירוב גם בטל וזה דלא כב"י שכתב ונ"ל שבש"ץ הדבר תלוי היינו לומר שאף הצבור לא יזכירו עד שיזכיר הש"ץ אלא דבצבור אין חילוק כמ"ש:

אף אם הוא חולה. פי' דאם אינו חולה בכל השנה אסור להקדים תפלתו לצבור כמ"ש סי' צ':

לא יקדים כו'. לפי דברי רמ"א דגריס בש"ע עד שיזכיר וא"כ לא יזכירו הקהל עד מנחה מה זה שכתב לא יקדים תפלתו לתפלת הצבור דמזה משמע שהקהל יזכירו במוסף וצ"ל ודאי דהש"ץ דקאמר הש"ע היינו השמש ומלת וי"א דכתב רמ"א ט"ס הוא צ"ל פי' שקודם וכו' ואין כאן מחלוקת כלל ורמ"א לא נתכווין אלא לפרש דהש"ץ שזכר הש"ע היינו שמש כנ"ל:

משיב הרוח בימות החמה. פי' דאמרי' בגמ' שרוח וטל אינן נעצרין לעולם אבל גשמים נעצרים ובימות החמה אין הגשמים טובים בימות הקציר כמ"ש הלא קציר חטים היום אקרא לאלהים ויתן קולות ומטר וה"א אם אמר משיב הרוח בימות החמה מחזירין אותו לפי שהרוח הוא שייך לגשם ואין לאומרו קמ"ל דאין מחזירין אותו דהא אמירתו אינו מועיל לרוח דבלא"ה אינו נעצר וכן ה"א דאם לא אמר משיב הרוח בימות הגשמים דמחזירין אותו כיון שצריך אז לרוח קמ"ל דאין מחזירין דהא לא נעצר אף אם לא יאמר אותו:

ואנו בני אשכנז כו'. נר' טעם למנהגינו דא"צ להזכיר טל דהא לא נעצר ומה שאנו מזכירין אותו בשאלה היינו שיהיה לברכה דאיתא בפ"ק דתענית שיש טל שאינו לברכה ע"כ אנו מבקשים שיהיה אותו טל של ברכה אבל בהזכרה אין שייך זה ומה שאנו מזכירין רוח אע"פ שאינו נעצר כיון דמזכיר גשם שהוא שייך לברכת אתה גבור כדתנן גבורות גשמים מזכירין נמי רוח דהוא שייך לגשם:

ואין פוסקין עד מנחה. דבמוסף אין היכר קודם שפסק הש"ץ בתפלתו וא"ל למה לא תיקנו שיכריז א"א משיב הרוח דהיו טועים לומר בשביל משיב הרוח אסרוהו ובאמת מצד משיב הרוח אין איסור להזכיר אלא מצד הגשם וכ"ת יכריז א"א מוריד הגשם דה"א אבל משיב הרוח אומרים כנ"ל בזה:

אמר מוריד הגשם כו'. דכיון שיש בימות החמה זמן שהגשמים קשים לעולם דהיינו בזמן הקציר וגשם נעצר וזה יתפלל על גשם ויביאם והם אינם נוחים לעולם ע"כ מחזירין אותו בכל ימות החמה:

אבל אם הזכיר טל. נר' הטעם כמ"ש בסי' קי"ז ס"ד:

בלא חתימ'. במרדכי פ"ק דתענית ז"ל ופסק ראבי"ה שאם לא אמר משיב הרוח כו' ונזכר בין תחיה לאתה קדוש דא"צ לחזור כלל אלא אומר מ"ה ומה"ג בלא חתימה ושוב אומר אתה קדוש וכן הדין בשאלה ביעלה ויבא היכא שלא התחיל בברכה שאחריה כדאמר פ"ג שאכלו גבי טעה ולא הזכיר של ר"ח אומר ברוך שנתן ר"ח כו' ומסיק לא ידענא אי חתים אי לא וכיון דספיקא היא לא חתמי מספק עכ"ל. וכב"י דהך קאי אלא הזכיר של ר"ח בב"ה דאסתפק לן בגמרא אי חתים והלכך מספקא לא חתים וסבר ראבי"ה דה"ה לתפלה ותימא דהא כיון דבשבת וי"ט חתים ברוך שנתן כו' וחותם הכי הל"ל גבי תפלה דהא תפלה דחובה היא מדמינן לה לב"ה של שבת וי"ט ולא לר"ח דאי בעי אכל כו' כדאיתא פ"ג שאכלו ואפשר כו' עכ"ל. הרב ז"ל לא דק כאן כל הצורך במה שהוקשה לו למה מדמה ראבי"ה תפלה לר"ח ולא לשבת וי"ט ועי"כ נכנס לדוחק גדול מ"ש ואפשר כו' שהוא דבר שאין לו מקום והאמת יורה דרכו כי אין כאן קושיא כל עיקר דהמרדכי בשם ראבי"ה לא בא כאן להביא ראיה מר"ח לענין שלא יחתום כאן בתפלה זה לא היה ולא נברא דמי הוא שיבדה מלבו שיחתום כאן בברוך ואנן י"ח ברכות אית לן ולא י"ט ואם כן היו כאן י"ט ותו דלא שייך כאן חתימה דהיאך יחתום ובאיזה נוסח יחתום אלא הדבר פשוט דראבי"ה לא בא כאן רק לתרץ קושי' דהיינו שתחלה מביא ראייה שכל שלא התחיל בברכה שאחריה לא נקרא סיום כמו שמצינו לענין הטוב והמטיב בר"ח וכדי שלא תקשה הא אין דומה להתם דהתם הוא קא חתים וכמו שמצינו גבי שבת וי"ט אבל כאן אין שייך חתימה וכיון דלא שייך חתימה כאן לא מצינו למימר הכא שיאמר משיב הרוח כו' קודם אתה קדוש דאפשר שלא נתנו חכמים רשות להזכיר קודם התחלת ברכה שנייה אלא היכא שאפשר בחתימה לזה קאמר דהא בר"ח מספקא בגמר' פ"ג שאכלו דף מ"ט בדברי רב אי אומר בחתימה או בלא חתימה ממילא יש לנו לפסוק שאומר בלא חתימה אלמא יש שייכות לומר שאומר בלא חתימה אם כן ה"נ גבי משיב הרוח אע"פ שאין שם חתימה כלל יש שייכות לומר משיב הרוח קודם אתה קדוש: ולמו"ח ז"ל ראיתי שכתב דהך שכתב המרדכי ומסיק לא ידענא אי חתים כו'. הוא לראיה לראבי"ה שהיה מסופק במשיב הרוח אי יש לחתום או לא וע"ז אמר מספק לא חתי'. וכתב על ב"י ושארי ליה מארי' ולא דק כלל מזה דהא כבר החליט המרדכי שי"ל משיב הרוח בלא חתימה והאיך יסתפק אח"כ ותו דכיון שגם בר"ח יש ספק בגמ' ולא אפשיט מה ראייה מייתי מאותו ספק לספק דראבי"ה. ותו דמה ספק יהיה לו בזה דמשיב הרוח דהיאך שייך כאן חתימה וכי יחזור לומר שנית בא"י מחיה המתים או יאמר נוסח חדש בא"י מוריד גשם והדבר ברור כמ"ש בס"ד בפי' דברי המרדכי דאין ספק אלא לענין ב"ה וכמ"ש ב"י והוא גברא דמריה סייעי' אלא דמה שהבין שהמרדכי בא להביא ראייה מר"ח לענין שא"צ חתימה זה לא היא דא"צ לזה ראייה אלא בא לתרץ קושיא כמ"ש אבל עיקר הראייה לא הביא אלא לענין שאין חוזר קודם התחלת הברכה שאחריה והוא הנכון וא"צ לפנים ומ"ש הרב כאן בלא חתימה הוא שלא לצורך דודאי לא שייך כאן חתימה כלל. בב"י הוכיח דלא אמרינן כיון שסיים הברכה ולא התחיל האחרת דאומר למה שדילג היינו בדבר שמחזירין אותו אבל בדבר שאין מחזירין אז תכף שסיים ברכה אין לאומרו אע"פ שלא התחיל האחרת: כתב ב"י מ"כ ולמה לא תקנו ברכה בפ"ע במקום שנזכר כמו בב"ה שאם שכח קובע ברכה א' של שבת אומר הר"מ מפני שהיה הפסק אם בידך ול"ד לב"ה דהתם כבר סיים הברכה דהטוב והמטיב ביבנה תקנוהו. ובלבוש כתב דמשיב הרוח ומוריד הגשם שאומר קודם אתה קדוש הוה כחתימה אריכת' והוא פי' כאלו אומר בא"י מחיה המתים ומשיב הרוח ומוריד הגשם אע"פ: שלא הזכיר הגשם בתוך הברכה כלול הוא במ"ש מכלכל חיים בחסד דעיקר הכלכלה היא ע"י הגשמים ואין זה אין חותמין בשתים כו' ואף בותן טל ומטר הוא כן דאם לא אמרו וסיים הברכה ונזכר קודם שהתחיל תקע בשופר אומר ותן טל ומטר קודם תקע ג"כ טעמא הוא לפי ששאלת המטר היא כלולה במ"ש ברך עלינו כו' והוי כאומר בא"י מברך השנים ותן טל ומטר כו' עכ"ל. והאריך עוד לענין יעלה ויבא בזה מענין לענין ואין דברים הללו ראויין למי שאמרן כי היאך שייך לומר מברך השנים ותן טל ומטר דותן טל הוי ל' עתיד לשון בקשה והיה לו לומר מברך השנים ונותן טל ומטר דהוי ג"כ מזכיר שבחו יתברך בזה וכ"ש ביעלה ויבא ותו דבסמוך מביא דברי ר"י בזה וגם בעל הניסים וענינו הוה הדין כן לאותן דס"ל כראבי"ה אלא ודאי זה דבר הבדוי מלב לחבר זה אל ברכה הקודמת ולדבריו היה צ"ל בלי הפסק עד סיום הברכה הקודמת וזה אינו בלי ספק אלא אפילו אם שהה קצת אחר סיום הברכה ונזכר קודם שאמר ברכה שאחריה אומרה באותו פעם וזה פשוט לא ניתן לשום פלפול לפי ענ"ד:

צ' פעמים כו'. זה סברת הר"מ ובתשובת רמ"א כתוב שהוקשה לו הא יש בשבת תפלת מוסף ממילא יש בל' יום יותר מצ' תפלות ולא תירץ כלום שם אבל נר' דלק"מ דכיון דתלה הירושלמי החזקה בל' יום היינו כל יום שוה לחבירו לענין אחזוקי הך חזקה והיינו התפלות התמידיות בכל יום ולא חשיב הנוספות. ותו נלע"ד דאם שגג או פשע באיזו יום או יומים באלו ל' יום ולא התפלל כלל ודאי לא הורע חזקתו לענין זה שנאמר שצריך דוקא כשיעור הימים שהתפלל וצריך להשלים תחלה הימים שמתפללים ואח"כ נימא בספק דהוחזק לומר כדין דא"כ ודאי לא הוה שתיק הר"מ להזכיר דבר זה ולכתוב והוא שלא חיסר תפלה א' כל הל' יום אלא ודאי כיון שאחר שלא הזכיר איזה יום חזר אח"כ והזכיר ה"ז בחזקה של ל' יום וזה מוכח עוד דהא לענין שאלת טל ומטר ולא נזכר עד אחר שומע תפלה שצריך לחזור ואם הוא מסופק ג"כ בל' יום תליא מלתא דהא לא מצינו חילוק בזה והרי בשבת אין שם שאלה זו והאיך מהני לו חזקת ל' ימים לענין זה אלא פשוט דלא קפיד אמנין התפלות שיהיו מכוונים כפי אשר הם בכל יום אלא במה דיש כל יום קאמר וכיון שהוחזק ברוב אלו ימים די בכך כנלע"ד: אלא דק"ל במה שהביא הר"מ ראיה משור המועד דאמרינן ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לכ"ש ה"נ כיון שאחר ל' יום אם הוא מסופק א"צ לחזור ק"ו צ"פ ביום א' הא הך ק"ו דנגיחות אי' בפרק כיצד הרגל דף כ"ד לר"מ דס"ל הכי אבל ר"י פליג שם וס"ל דשור המועד לא הוה אלא דוקא אחר ג' ימים ולא מהני ג"פ ביום אחד ויליף מזבה ולית ליה לר"י דדוקא בזבה הוה גזירת הכתוב אלא ילפינן מינה לשאר דוכתי וא"כ ה"נ בתפלה לענין הזכרה נימא כן ובהדיא פסקינן הלכת' שם כר"י ובטור הבי' דעת הר"פ דלא ס"ל הך דהר"מ ונתן ב"י בשם מהרי"א טעם לדבריו דשאני גבי שור שהוא לטבע רע שזה השור כשעוש' הנגיחה בקירוב מורה שטבעו כן משא"כ אלו עשה בהרחקה היה לנו לומר דרך מקרה הוא אבל כאן הדבר תלוי בהרגל הלשון ואינו מורגל כ"כ כשיעשה דבר א' בקירוב והרא"ש נטה לסברת הר"מ ונר' כדבריו שהרי הרגל הלשון אינו אלא מצד הטבע המורגל באדם והרי הוא כמו שור נגח עכ"ל ולפי מה שהקשתי לא ידענא לסמוך על סברת הר"מ בזה:

חג. דבערבית לא שאין כולם בבהכ"נ ובשחרית לא משום דצריך להכריז ובשחרית א"א משום דצריך לסמוך גאולה לתפלה ועיין דבר שמואל סי' קמ"ט. בליל יום טוב האחרון של חג אם הזכיר גשם במקום טל אינו חוזר. גן המלך סי' קמ"ו:

ש"צ. כלומר שיאמר הש"ץ בקול רם משיב הרוח בתוך התפלה. ורמ"א סובר שהשמש מכריז קודם התפלה וכ' הב"ח דלדעתו אפי' הזכיר הש"ץ בלחש אסור לציבור להזכיר אם לא הכריזו תחלה בקול רם וכ"מ ס"ג בהג"ה ואיתא בב"י ואפי' המתפלל בביתו אסור להזכיר עד שהזכירו הציבור וכתב המ"א ונ"ל הדר במקום שאין מנין ימתין עד זמן שמתפללין בקהלות:

בטל. לפי מנהג ספרדים שאומרים משיב הרוח ומוריד הטל בימות החמה:

אותו. דטל ורוחות אין נעצרין. ואפי' אם עדיין לא סיים הברכה אין מחזירין אותו מאחר שאין חיוב כלל לאומרו. מ"א:

כבר. והא דאין מכריזין שלא יאמרו משיב הרוח ומוריד הגשם דנראה כממאנין בגשמים:

אותו. דגשמים קשים לעולם בימות החמה:

טל. לפי מנהג ספרד שאומר בימות החמה משיב הרוח ומוריד הטל אומר זה גשם במקום טל:

הגשמים. דאז גשמים סי' ברכה:

טל. ר"ל שאומר משיב הרוח ומוריד הטל אין מחזירין ועיין סי' קי"ז ס"ד ולענין שאלה דהיינו ותן טל ומטר לא מהני טל אם לא אמר מטר ע"ש:

שנזכר. דוקא בדברים שמחזירים אותו אבל בדברים שאין מחזירין אותו לא יאמר. ב"ח מ"א:

קדוש. עיין גן המלך סי' קנ"ב:

לראש. כגון שטעה בחתימתן או שלא אמר המלך הקדוש בין ראש השנה ליום כפור אבל טעה באמצע אין בכך כלום. עיין מ"א:

הגשם. משום דרגיל מימי החורף [ואף] שעכשיו אומר ג"כ משיב הרוח ומוריד הטל אפשר דטעה בין טל ובין גשם אבל בימות הגשמים לא שייך לומר נסתפק אם הזכיר הגשם וכו' דאפי' אם אמר בימות הגשמים כימות החמה משיב הרוח ומוריד הטל לא מחזרינן כמו שכתבתי בסעיף ה' ועל זה כתב רמ"א ולדידן דאין מזכירין טל בימות החמה ממילא דיש להסתפק נמי בימות הגשמים:

למ"ד יום. והא דבשבת ויו"ט אומרים אותו ד"פ בכל יום ואיכא יותר מצ"פ בלמ"ד יום י"ל דהרי בשאלה ג"כ הדין כן ובשאלה איכא פחות מצ"פ דהרי בשבת ויו"ט אין שאלה. לכך נקטינן מילתא מציעתא צ"פ ד"מ. וכן כתב רמ"א בתשובתו סי' פ"ג ע"ש. ומ"א כתב דלא מצינו דקאי נמי אשאלה ע"ש. גם בשכנה"ג נסתפק אם מהני ג"כ בשאלה או לא ע"ש ובע"ת כתב בפשיטות דמהני נמי בשאלה ע"ש. אם שגג או פשע באיזה יום או יומים באלו למ"ד יום ולא התפלל כלל. לא הורע חזקתו ט"ז ע"ש:

גשם. ראייתו היא משור המועד דאמרינן ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לכ"ש וה"נ כאן. ט"ז ושל"ה. ובתשובת גינת ורדים כלל א' סי' ק"א דחו דבריו ע"ש. ועיין דבר שמואל סי' רכ"ה ובהלק"ט ח"א סי' רמ"ג ומ"א וב"ח מתרצים ע"ש:

חיים. ועד בכלל וא"כ נתרגל לשונו לומר רב להושיע מכלכל חיים:

ס"א בתפלת כו'. כ"ה הסכמת כל הפוסקים וכמ"ש שם ד' ב' וכפי' תוס' שם ד"ה הא לן כו' וד"ה והא להו כו' דאשאלה קאי ומ"ש ואנן דאית לן תרי יומי כו' ע"כ אליבא דכ"ע הוא וט"ס שם בתוס' ד"ה הא לן וצ"ל שם פי' לבני בבל אין שואלין עד ז' במרחשון כו' ורש"י דמפרש דאהזכרה קאי נזהר בזה וכתב דלר"י קאמר ולא אליבא דהלכתא וליתא אלא דהלכה כר"י בכ"מ אבל צ"ע דהא לקמן בריש סי' קי"ז פסק בש"ע דבא"י מתחילין לשאול בז' במרחשון וזהו דלא כתוס' ולא כרש"י דאמר שם בגמרא השתא דאתית להכי כו' ועיין רש"י שם ד"ה אלא כו' וע' לח"מ פ"ב ד"ה תפלה וצ"ע ועיין בר"ן ומ"ש לקמן שם:

ס"ב אסור כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש שם וש"פ: וי"א כו'. מדבריו מ' שסובר דהש"ע ס"ל שיכריז היינו הזכרת הש"ץ בחזרת התפלה ואז יזכירו הצבור במנחה וז"ש כדי כו' ר"ל במוסף וליתא שגם הש"ע ס"ל כן כמש"ו הלכך כו' ומטעם זה כו' וכן הוא בהדיא ברא"ש וש"פ ומה שפי' מ"א כלומר כו' ליתא חדא מאי לא יקדים כו' אף עמהם אסור להקדים קודם שיזכיר הש"ץ ועוד מאי קאמר ומטעם כו' התחילו כו' מ' מיד בהתחלת התפלה וגם לשון שיכריז וגם לא ראיתי למי שסובר כן אלא ר"ע והגאונים והן סוברין בחזרת הש"ץ כמ"ש בס"ג בהג"ה ועט"ז: הלכך כו'. ברא"ש ומרדכי שם בשם ראבי"ה: אבל כו'. ומטעם כו'. ירושלמי שם קמון לצלותא כמי שהזכירו כו' והביאו שם ושם:

ס"ג וכן בטל אם כו'. ירושלמי והביאו תוס' שם ד"ה בימות ובברכות כ"ט ב' ד"ה הא כו': או כו'. גמ' תענית שם תנא כו' ולא עוד כו': ואנו כו'. כ"מ שם תנא בטל כו' אבל בירושלמי הנ"ל היה עומד בטל כו' מ' כס' הראשונה: י"א כו'. הרא"ש בשם ר"ע ועיין הטעם במ"א ועוד לפי' הר"ן שכל הקושיות שבירושלמי ויזכיר מבערב ובשחרית קאי אטל ולא אגשם כי בגשם כבר פי' כדי שיצאו המועדות בטל וע"ז אמרו אסור להזכיר עד שיזכיר ש"ץ וכפי' ר"ע הנ"ל ופי' מ"א הוא לפי מ"ש הב"ח דאסור להזכיר כו' בין בלחש או בקול רם בחזרתו וערא"ש שם:

ס"ד וחוזר לראש הברכה כו'. רא"ש בריש תענית ומרדכי בשם ראבי"ה וצ"ע הא אמרינן בברכות טעה בג"ר חוזר לדאש דג"ר חשובות כאחת ונראה כמ"ש הרמב"ם דלעולם חוזר לראש: ואם סיים כו'. כמ"ש בברכות ל"ד א' טעה כו': ואפילו במקום כו'. תר"י בפ"ד דברכות וכמ"ש בספ"ק דתענית שלחו בני נינוה כו' ולא ישנו ממטבע חכמים: וכן אם כו'. ירושלמי והביאו תוס' שם והתניא בטל כו' ולא דמי כו':

ס"ה וה"מ כו'. ירושלמי שם ושם הרי"ף ורא"ש ודלא כפירוש הר"ן בשם הרמב"ן שם בתענית דבכה"ג אין מחזירין ע"ש:

ס"ו בד"א כו' אבל כו'. שהרי לא קבעוה חכמים מקום בתוך הברכה אלא אמרו סתם בתחיית המתים רק שנהגו לומר לפני מכלכל שהוא פרנסה כמ"ש בריש תענית גשמים היינו פרנסה אבל עיקר הענין להזכירו בתחיית המתים כמש"ש מתוך ששקולה כו' הלכך באיזה מקום שיזכור סגי: ואפי' כו'. כמ"ש בברכות מ"ט טעה כו' ל"ש אלא שלא כו': קודם שהתחיל אתה קדוש כו'. רא"ש שם בשם ראבי"ה ומביא ראיה מהטוב ומטיב ע"ש וקשה הא משם מ' איפכא דאין אומרים שם דאי אומרים שם אמאי הוצרכו לתקן ברכה חדשה ועוד הא הרא"ש עצמו דחה במס' ברכות ראייתו ועוד דאמרינן שם בברכות טעה ולא הזכיר בעבודה חוזר לעבודה וע"כ לא התחיל עדיין מודים דהא אמרינן שם נזכר בהודאה כו': בלא חתימה. הג"מ ומרדכי כמו בר"ח שם דמספקא להו ומספיקא לא חתים ואע"ג דיותר יש לדמות לשבת ויו"ט כמש"ש משום דחובה הוא י"ל דשם לאחר סיום בהמ"ז הוא משא"כ כאן באמצע י"ח הוי הפסק מ"כ ועט"ז: שלשה כו'. ל"ז א' וע' תוס' שם:

ס"ז בכל כו'. ע"ל סי' ק"ד ס"ו:

ס"ח בימות כו' ירושלמי. והביאו תוס' י"ב ב' ד"ה והלכתא כו': וה"ה כו'. משא"כ לדידהו כמ"ש בס"ה:

ס"ט אם ביום כו'. כמ"ש בב"ק כ"ד ריחק נגיחותיו כו' אבל הר"פ חלק עליו דאינו דומה לשם דכאן בהרגל הלשון תלוי והוא דוקא באורך הזמן וראיה לדבריו דאל"כ למה טל ומטר שוה למשיב הרוח הרי שבת וי"ט עודפין ועד"מ שדחק בזה ועוד דר"י פליג אר"מ וקי"ל כוותיה ובפ"ג דתענית כ"א ב' כמאן כר"מ כו':

ברכות ל"ג ותענית ב'

טור בשם הירו' והראב"ד

טור בשם אבי העזרי

תענית ג'

תעני' ג'

הרא"ש והמרדכי בשם הראב"י

תענית שם

שם

טור בשם ירושלמי והרי"ף

טור בשם רא"ש

טור בשם אבי העזרי הגהת מיי' פ"י מה"ת והסמ"ק

טור בשם אבי העזרי

ירושל' פ"ק דתענית

טור בשם הר"מ מרוטנבורג