מי שנזדמן לו רוח בתפלתו או עיטוש - שולחן ערוך אורח חיים סימן ק״ג
מי שנזדמן לו רוח בתפלתו או עיטוש. שולחן ערוך אורח חיים סימן ק״ג - 3 סעיפים, ולצידם מגן אברהם, באר היטב, ביאור הגר״א, באר הגולה. לרבי יוסף קארו, בעברית.
אורח חיים · סימן ק״ג
סעיף א׳
מי שנזדמן לו רוח בתפלתו או עיטוש. ובו ג סעיפים:היה עומד בתפלה ויצא ממנו רוח מלמטה ממתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל:
סעיף ב׳
בקש לצאת ממנו רוח מלמטה ונצטער הרבה ואינו יכול להעמיד עצמו הולך לאחוריו ד' אמות ומוציא הרוח וממתין עד שיכלה ממנו הריח ואומר רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתינו חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותינו וחוזר למקומו וחוזר למקום שפסק: הגה וע"ל סי' פ"ה י"א דכל זה מיירי כשמתפלל בביתו אבל כשמתפלל בצבור דהוי ליה ביוש גדול אין צריך להרחיק כלל לאחוריו וגם לא יאמר הרבון רק ממתין עד שיכלה ממנו הריח וכן נוהגין (תרומת הדשן סי' ט"ז):
סעיף ג׳
המתעטש בתפלתו מלמטה סימן רע לו מלמעלה סימן יפה לו:
וחוזר ומתפלל. היינו למקום שפסק אפי' שהה כדי לגמור כולה דהא אם הי' רוצה הי' מתפלל מיד וא"כ לא היה כל ההפסק מחמת אונס עסי' ס"ה וסי' ק"ד ס"ה:
ב׳
לאחוריו. דבעינן שיהא פניו נגד המקום שהתחיל להתפלל דכשיחזור פניו יהא נראה כאלו אינו רוצה לחזיר לתפלתו:
ג׳
ואומר רבון. בתוך התפלה דהא מופסק ועומד כבר ע"י הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע עכ"ל רש"י ונ"ל דדוקא הרוח חשיב הפסק אבל ההליכה אין חשיב הפסק כ"כ כמו הדבור כמ"ש סימן ק"ד ס"ג:
ד׳
א"צ להרחיק. ויש מהגדולים שהיה מאנס עצמו שלא להפיח דכמה סבי איעקר מפרקי' דרב הונא שהיו משהין נקביהם ועוברים על בל תשקצו מחמת כסופא למיזל לצריכהון קמי רבן דבמקום זלותא כה"ג לא חיישינן לאיסור דרבנן וה"ה בנדון דידן ומ"מ קשה הדבר לבדות חלוקים מלבינו (ת"ה) ועמ"ש סי' צ"ב ס"ב בשם הרשב"א דשרי כ"ש בהפחה בעלמא דשרי לשהות עצמו וכ"מ מלשון הרשב"א כמש"ל ועסי' י"ג מ"ש:
ה׳
וגם לא יאמר וכו'. דכשאין מרחיק אין ניכר בושתו וכלימתו:
ו׳
המתעטש. פי' רש"י מפיח בקול ונ"ל אבל הפחה בלא קול לא (מע"מ) וצ"ע מ"ש ובדפוס לובלין איתא מפיח בקל ונ"ל פי' דקאי אדלעיל מניה דאיתא התם אלא עיטוש אעיטוש קשיא וכ' רש"י וליכא לחלק בין אונס לרצון דאין עיטוש אלא לאונסו ומשני כאן מלמעלה כאן מלמטה ולזה פירש"י מלמטה מפיח בקל כלומר ואינו בא מחמת אונס וברי"ף בפירש"י איתא רק מפיח וכן עיקר דאי איתא דיש חילוק ה"ל לגמרא לחלק ולשנויי דר' הפיח בלא קול וא"ל דא"כ מנא ידעי י"ל דמכח הרחקה שהרחיק דע"כ אפילו בלא קול צריך להרחיק לאחריו דאל"כ ל"ל לת"ה לדחוק עצמו ע"ש הא בודאי הני רבנן הפיחו בלא קול שאין הבריות שומעין אלא ע"כ אין חילוק כנ"ל:
ומתפלל. היינו למקום שפסק אפילו שהה כדי לגמור כולה מ"א. ופר"ח פסק דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש עיין שם. ואם אפשר לדחוק את עצמו להעמיד שלא יעטש רשאי וליכא משום בל תשקצו דבהפחה בעלמא לא אמרינן. ת"ה וע"ת ומ"א:
ב׳
העולמים. בתוך התפלה דהא מופסקת ועומדת כבר ע"י הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע. רש"י. עמ"א בשל"ה כתב שיהרהר בלבו:
ג׳
המתעטש. פרש"י מפיח בקול. ונ"ל אבל הפחה בלא קול לא. ל"ח. ומ"א חולק עליו ע"ש:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ק״ג, מתוך חלק אורח חיים. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.