שצריך לכוין בכל הברכות ושיכול - שולחן ערוך אורח חיים סימן ק״א

והאידנא. אבל בק"ש כיון דדי בפסוק א' חוזרין וכמ"ש סי' ס"ג ס"ד וסי' נ"א ס"ז:

ולא יתפלל בלבו. צ"ע אם התפלל בלבו אם יצא דלכאורה משמע דיצא אף על גב דקי"ל דהרהור לאו כד"ד כמ"ש סי' ס"ב וסי' קפ"ה שאני תפלה דגמרי' מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שבלב זו תפלה א"כ עיקר תלי בכוונת הלב והקב"ה יודע מחשבות אלא דבגמר' משמע דלא יצא דאל"כ ה"ל לתקן שבעל קרי יהרהר בלבו התפלה דהא רשאי להרהר כיון דקי"ל הרהור לאו כד"ד אלא ע"כ דלא יצא בהרהור דבעי' שיחתוך בשפתיו כי הקול מעורר למעלה כידוע והא דכ' בסי' צ"ד דחולה יהרהר בלבו היינו לרווחא דמלתא אבל אינו יוצא ידי תפלה בזה וכ"מ בפוסקים דהא בגמ' דף ט"ו ע"ב אמרי' אם בירך ב"ה בלבו יצא וה"ה לשאר ברכות וכ' הרא"ש פ' מ"ש דמיירי שמוצי' בשפתיו דהרהור לאו כד"ד וכן פסק סי' קפ"ה א"כ ס"ל דכללא כייל בכל מילי דאל"כ יש לחלק בשלמא ק"ש כתיב ביה ושננתם משא"כ ב"ה דכתיב וברכת וכשמהרהר נמי מברך להקב"ה כי הוא יודע מחשבות אלא ע"כ אין לחלק וכן משמע בגמ' וצ"ע:

ומשמיע לאזניו. כהרב"י בב"ה שהזוהר מסכים להתוספתא שלא ישמיע לאזניו ואין ראי' משם די"ל דכוונ' הזוהר שאיש אחר לא ישמע קולו וכמ"ש רמ"א סי' קמ"א ומ"מ פשוט דאם לא השמיע לאזניו יצא. כ' ב"ח דאף החזנים לא יגביהו קולם יותר אלא כדי צורך שישמיעו להצבור ואין דבריו מוכרחים: האר"י לא היה משמיע קולו אפילו בזמירות רק בשבת הרים קולו מעט [הכוונות]:

מותר להשמיע כו'. ולפי טעם הזוהר משמע דאסור לכן אם יכול לכוון בלחש עדיף טפי:

בכל לשון. כתב בסי"מ דמוטב להתפלל בלשון שמבין אם אינו מבין לשון הקודש וכ"כ בס"ח סי' תקפ"ח ותשפ"ח:

ביחיד. שאין מלאכי השרת נזקקין לשאר לשונות אבל בצבור הקדוש ברוך הוא בעצמו מקבל תפלתם:

דאף יחיד. דס"ל דהמלאכים מכירין בכל לשון רק שאין נזקקין לארמית שמגונה בעיניהם:

כדי שילמדו ממנו בני ביתו. בירושלמי אמרינן ר' יונה כד הוה מצלי בבי כנישתא הוי מתפלל בלחישה וכד הוי מצלי בביתיה הוה מצלי בקלא עד דילפין מיניה בני ביתא צלותא ופירש הטור דהאי עד דילפין הוה כמו כדי דילפון דאל"כ אלא לא היה נתכוין לזה אלא דבר זה נמשך במקרה שהיו לומדים ממנו בני ביתו קשה שהרי איסור יש להגביה קולו וא"ל דטעם שלו היה שלא היה יכול להתכוין בלחש זה נחשב לגנאי לר' יונה שכל זמן שהתפלל בבה"כ היה מתפלל בלא כוונה כיון שהיה צריך להתפלל בלחש אלא ע"כ לאו מטעם זה אלא כדי שילמדו ממנו וכ"ד המרדכי שהעתיק בזה הירו' כי היכי דילפינן מיניה כו' כמ"ש ב"י אבל הרא"ש כ' וז"ל פי' כ"כ היה מתפלל לעורר רוח הכוונה עד שבני ביתו היו שומעים ולומדים התפלה ממנו וה"מ ביחיד כו' עכ"ל נראה דס"ל דאף אם יוכל לכוון בלחש מ"מ אם אינו יוכל לכוין כ"כ כמו בקול מיקרי אינו יכול לכוין ויכול להתפלל בקול ביחיד וא"כ מתורץ מה שהוקשה לטור כפי שזכרנו וכן קי"ל כנ"ל:

אפי' בצבור. לעורר הכונה ולהטעות לא חיישינן כיון שסידורים ומחזורים בידם:

ומ"מ יזהרו כו'. הטעם דאז בודאי יבלבל אחד את חבירו ומ"מ נראה בחזנים שמגביהים קולם כדי לעורר הכוונה ולהשמיע שפיר לבריות ודאי שפיר עבדי דעיקר תפלת הש"ץ ניתקנה דוקא בקול רם אכן אותם שעושין כן להראות קולם ודאי עושים שלא כהוגן וכעין שכתב הרשב"א בענין מה שמאריך הש"ץ בניגונים הביאו לקמן:

אלא בלה"ק. לפי שאין מ"ה נזקקין ללשון ארמית וה"ה לשאר לשונות חוץ מלה"ק אבל צבור א"צ מליץ:

חוץ מלשון ארמי. כ"כ התוספות פ"ק דשבת שהקשו והלא אפילו מחשבות האדם יודעים המלאכים ואמאי אמרו אין מכירין בלשון ארמי אלא ודאי שמבינים הכל אלא לשון זה של ארמי דוקא מגונה בעיניהם ולא שאר לשונות:

כוונה. אבל בק"ש כיון דדי בפסוק א' חוזרין כמ"ש סי' ס"ג ס"ד:

בלבו. ואם התפלל בלבו צ"ע אם יצא. עמ"א:

לאזניו. ואם לא השמיע לאזניו יצא. האר"י ז"ל לא היה משמיע קולו אפי' בזמירות רק בשבת הרים קולו מעט:

בלחש. פי' דאף דיכול לכוין בלחש אבל לא כ"כ כמו בקול מיקרי אינו יכול לכוין. ט"ז:

להשמיע. ולפי טעם הזוהר משמע דאסור לכן אם יוכל לכוין בלחש עדיף טפי. מ"א ע"ש:

מדאי. דאז בודאי יבלבל אחד את חבירו ומ"מ נראה דהחזנים שמגביהים קולם כדי לעורר הכוונה ולהשמיע שפיר דבריו שפיר עבדי דעיקר תפלת הש"ץ נתקנה דוקא בקול רם. ט"ז וכ"כ המ"א דלא כב"ח ופר"ח ע"ש. אכן אותם שעושים כן להראות קולם ודאי עושים שלא כהוגן. ועיין א"ז שכתב בשם הרמב"ם ויקראו אל אלהים בחזקה מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול עיין שם סוף פרשת בא:

בלה"ק. שאין מלאכי השרת נזקקים לשאר לשונות אבל בצבור הקב"ה בעצמו מקבל תפלתם:

ארמי. דאין נזקקין לארמית שמגונה בעיניהם:

ס"א אם לא כו'. למ"ד ב' ועתוס' ל"ד ב' ד"ה יכוין כו': אע"פ שכוון כו'. טור יראה לי אפילו כו' וכ"ה בגמ' מדקאמר באבות מ' אבל באחרת לא וכן הא דר"א: והאידנא כו'. עתוס' ר"ה ט"ז ב' ד"ה ועיון וכו' וכ"ש האידנא וכן הוא בירושלמי פ"ב דברכות בהדיא א"ר ירמיה בשם ר"א התפלל ולא כוון לבו אם יודע שהוא חוזר ומכוין את לבו יתפלל וא"ל אל יתפלל אמר ר' חייא רבה אנא מן יומי לא כוונית אלא חד זמן בעי מכוונה והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדם ארקבסה או ריש גלותא שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא ר' בון בר חייא אמר אלא מנית דימוסיא א"ר מתנא אנא מחזיק טיבו לרישא דכד מטי מודים הוא כרע מגרמי' והביאו תוס' בר"ה שם ד"ה הנ"ל שאין מכוין לבו בתפלתו כדאמר בירושל' אר"ח כו':

ומשמיע כו'. ירושלמי פ"ב תני התפלל ולא השמיע לאזנו יצא למי נצרכה לר' יוסי היידן ר' יוסי הדא הוא דתנינן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא וכן מ' בגמ' שאמרו כל המשמיע קולו כו' ר"ל לאחרים וכ"ה בזוהר ויקהל ודלא כמ"ש בתוספתא פ"ג והביאו הרשב"א והטור יכול יהא משמיע לאזנו כבר מפורש ע"י חנה כו' אבל ט"ס הוא וכ"ה בתד"א ר"פ כ"ח ואפשר שגם שם ט"ס שהרי בגמ' הביאו התוספתא ול"ק באזניו וכ"ה בתוספתא שלנו וכן בירושלמי אמרו יכול יגביה קולו כו' ועיין טור: ולא כו'. שם וכ"ד ב': להגביה קולו כו'. כ"כ הרא"ש שם אע"ג דבגמ' לא אמרו אלא אמשמיע אבל בירושלמי פ"ד אמרו ר' יונה כד הוי מצלי בכנישתא הוי מצלי בלחישה כד הוי מצלי בביתא הוה מצלי בקלא עד דילפון בני ביתא צלותא מיניה ופי' תר"י והרא"ש שכ"כ היה מתפלל בקול לעורר הכוונה עד שב"ב היו שומעין ולומדין התפלה אבל הרשב"א וטור פי' שכוונת השמעתו היתה רק כדי שילמדו התפלה ממנו וכ"ה במרדכי כי היכי דילפין כו' וכמ"ש בהג"ה ואם כו': וה"מ כו'. גמ' שם:

ס"ג י"א כו'. כמ"ש סוף ר"ה משום דאוושי ופי' רש"י דנפישי וכן פי' הרמב"ם בפ"ח מהל' תפלה וכמ"ש בפ"ד דעירובין אוושי דיורין ובריש נדרים משום דאוושי ליה מפרש כו' אבל התוס' פי' מתוך שאין רגילין משמיעין קולם ומטעה א' את חבירו וזהו אוושי כמו בפ"ג דחולין ריאה דאווש' אוושו עליה כ"ע דפ"ז דברכות ופ"ד דכתובות. אוושי ביני קני דפ"ז דב"מ וע' הגמ' שם וכן פי' הערוך שם: ומ"מ יזהרו כו'. דהוי מנביאי השקר מהרי"ו ולפי' הרא"ש בס"ב אין חילוק שכ' דאם א"י לכוין אפילו להגביה מותר ובר"ה אפי' בציבור מותר וכבר תמה כנה"ג עליו:

ס"ד וה"מ בציבור כו'. גמ' שם ל"ג א': וי"א כו'. כמש"ש צרכיו ועגמ' ע"ז ח' א' והטעם דציבור א"צ מליץ: וי"א כו'. דהם מכירים בכל לשון רק דלשון זה מגונה בעיניהם וז"ש אין נזקקים לו ובזה מתורץ קושיית התוס' דשבת י"ב ב' ד"ה שאין כו' ותמהו על תוס' מנין להם שמכירין מחשבות שבלב ונראה שלמדו ממ"ש ג' דברים מזכירין כו' ועיון תפלה ועתוס' שם אבל בזוהר ח"א ק"א ב' לא ידעו בהאי עלמא אלא מה כו' ואע"ג דבגמ' ב"מ פ"ז א' אמרו יודעין היו כו' מ"מ אמת הוא אף להגמ' וכן לשון אין מכירין מ' אין מבינין ולכן לא אתמסר להון וז"ש אין נזקקין:

ברכות ל"ד

שם ברא"ש

שם ל"א

שם כד

מרדכי דיומא

סוטה ל"ג

אלפסי

רבני צרפת

הרא"ש בברכות מ"א