מעשה ידיה שהיא חייבת לבעלה ודיני - שולחן ערוך אבן העזר סימן פ׳

ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכו'. משמע דאין עושין שום מלאכה ויושבים בטל אפילו בנות משפחתה ג"כ יושבים בטל יכול הוא לכוף אותה שאל תשב בטל ותעשה מלאכה בצמר ומתני' דתנא עושה בצמר ולא בפשתן איירי נמי בכה"ג דיושבים בטל אבל אם דרכן לעשות בפשתן כופין אותה שתעשה פשתן ומגירסת הרמב"ם משמע אם אין להן מלאכה מיוחד אלא קצתן עושים מלאכה אחת וקצתן עושים מלאכה אחרת כופין אותה על צמר ולא על פשתן:

דחקה עצמה וכו'. הן שעשתה בלילה הן שעשתה ב' וג' מלאכות בפעם אחת הכל נקר' מחמת דחק לשיטת הרי"ף והרמב"ם וי"א אם עשתה ב' וג' מלאכו' בפעם אחת לא זכה הבעל ואם עשתה בלילה זכה הבעל וי"א הכל לעצמה וכתב ב"ח מנהג שלנו שאין מוציאין מידה דמי מלאכה שע"י דחק, כתבו תוס' בכתובו' דף נ"ט וביבמו' דף צ"ג ובמ' מה ששייך לה לוקחים בהם קרקע והוא אוכל פירות:

ודוק' שנותן לה מעה כסף. לאו אדחק' קאי אלא בכל אשה תקנו חז"ל המותר מ"י תחת מעה הכסף שנותן לה בכל שבוע להוצאת קטנים:

אינה יושב' לבטלה. אפילו אומרת איני ניזונ' ואיני עושה חייבת לעשות דבטלה מביאה לידי זימה וע' בר"ן שם מביא פלוגת' בזה אם מעשה ידיה לעצמה כיון דאינה חייבת לעשו' אלא כדי שלא תבוא לידי זנות והר"ן סביר' ליה דמ"י לבעלה דאל"כ מי ישגיח עליה לפי זה י"ל אילו אם הוא עושר גדול דאינה חייבת לעשות וגם אמרה איני ניזונת ואיני עושה מכל מקום חייבת לעשו' ומעשה ידיה לבעלה ואפשר שאמרה איני ניזונ' ואיני עושה לא חיישינן שלא תעשה כיון דאין לה מזונות ממנו אז מסתמ' תעשה מלאכה לטובתה ואז מ"י לעצמה:

המדיר את אשתו. אפי' התיר לה שחוק מ"מ יש חשש זנות כן הוא לשיטת תוס' והרי"ף והרמב"ם ומה שפליג הרא"ש אינו אלא לדחות הראי' אבל לדינא י"ל דס"ל נמי כוותיה והא שיכול להדירה איירי שתלה בתשמיש לפ"ז מ"ש יוציא היינו אחר שיעור המפורש לעיל סי' ע"ד ואם היא נדרה שלא תעשה מלאכה ואינה חייבת לעשות אלא משום חשש זנות י"ל דא"י להפר כיון דאינה חייבת לעשות מלאכה וליכא עינוי נפש ולא דבר שבינו לבינה וזמן הדרה אין מפורש בש"ס ועיין במגיד:

וי"א דמחויבת להציע כל המטות. לכאורה תמוה מנ"ל דעשירות מחוייבת להציע כל המטות ובח"מ כ' דהג"ה זו שייך לסעיף ו' מיהו בסמוך מ"ש וי"א דוקא באינן סמוכים על שלחנו ג"כ ק' מנ"ל דעשירות חייבת לשמשה לאנשים דסמוכות ע"ש לכן נראה דרמ"א כ"כ לשיטות הרמב"ם דס"ל מצעת המטה דתנא במתני' וברייתא הכל א' היא וה"ק בברייתא אף על גב דתנא במתני' כשהיא מכנסת לו ג' שפחות אינה מצעת מ"מ אמרו חז"ל אחר המתני' דמצעת וכ"כ המגיד ובמתני' מה דתנא מצעת המט' איירי דחייבים למצעת כל המטות אפי' לסמוכים ע"ש כמ"ש הר"ן והמגיד א"כ לפי התקנה אחר המתני' חייבת למצעת כל המטות אפי' עשירה דהכניס' ג' שפחות ויש להביא ראיה לזה מש"ס דהא הקשה שם אם הכניסה שתי שפחות אינה מבשלת הא שארה עבדה והיינו מצעת מטה ותימא הא הכניסה שפחה במקומה ותירץ קמי ארחי ופרחי מאן טרח משמע דהיא חייבת הצעות המטה לפני אורחי ופרחי ודוחק לו' דה"ק מאן טרח לפני ארחי ופרחי אלא השפחה היא משרתת קמי ארחי ופרחי והיא מצעת רק מטתו ומז' נלמד נמי דעומדת ומשמש' לפני כל הסמוכי' ע"ש דנלמד מן הצעות המטה כמ"ש בר"ן:

מלאכות אלו עושה. משמע דמחייבים לעשות וכן משמע מתו' דף ס"ג וכן הוא דעת המ' והג"א ולא כרש"י שכ' עצה טובה היא שתעשה מלאכות אלו ובטור משמע דס"ל כרש"י:

מטחנת. היינו יושבת ברחים ומשמר' קמח או או מחמרת אחר בהמתו או ברחי' של יד ומכבס' כתב בהגמ"י ובהג"א נשי דידן אין דרכן לכבס וכן אין דרכן לטחון:

לפני בהמתו. כאן אי' גירסא מוחלפת וע' ברש"י ובהרי"ף ובתוס' אי' גירסא לפני בהמתו ולא לפני בקרו ואפש' דאיירי כשהכניסה /כשלא הכניסה/ לו נדוניא וכ"כ הר"ן:

או נכסים. היינו שהכניסה לו נדוניא או אם מצמצמת משלו הוי כאלו הכניס' כ"כ תוס':

עלי' להביא ראיה. כיון שהיא חייבת במלאכות א"י לפטור אלא בראיה וכתב הרמב"ם אין כאן מקום שבועה וב"ח כ' דהיא יכולה להשביעו אחר שעשתה מלאכה יכולה לומר השבע לי שאין לך כדי לקנות שפחה ואפשר גם הרמב"ם ס"ל כן ומ"ש אין כאן מקום שבועה היינו כשתרצה לפטור את עצמה מן המלאכות אין כאן מקום שבועה אלא היא חייבת לעשות מיהו אח"כ יכולה להשביעו:

כל אלו המלאכות וכו'. ל"ד כל המלאכות דהא היא חייבת לעשות בצמר אפילו כשבני משפחתה אין עושים וכן חייבת למזוג הכוס וכיוצא בזה אפילו אם בני משפחתה אין עושות אלא המלאכות המפורשים במתניתין קאמר אם בני משפחתה אין עושים היא ג"כ פטורה לעשות:

ומוסיפים לה על מזונותיה. בטור כתב מוסיפים ונותנים יין וכו' משמע דמוסיפים לה מזונות מצד עצמה אפילו מאכלים שאין מוסיפים חלב אבל לשון המחבר משמע דאין מוסיפים לה רק מה שיפה לחלב:

צריכ' לאכול משלה. כתב בח"מ דהבעל צריך לשלם לה מה שהוציאה משלה והראב"ד ושאר פוסקים ס"ל דאיירי הסוגיא אם נתן הילד למניקות צריכה לאכול משלה לטובת הילד משמע אפילו אם שכרה בשכר קצוב חייב' לאכול הרבה משלה לטובת הילד:

שצער גופ' קודם. כ"כ הרמב"ם וכתב בח"מ אם מגיע מזה לולד ספק סכנה ולה אין סכנה אלא צער מהי תיתי דמכח צער תסכן הולד ואם גם לה סכנה לא ידעתי מי שחולק ע"ז דחייה קודמים בודאי ואפשר לומר אף על גב דמגיע לולד ספק סכנה מ"מ מותרות לאכול כמה שאי' בש"ס נדרים דף פ' כבסית' וחיי אחרים כבסית' קודם אף על גב דאינו אלא צער מיהו שם רבי יוסי ס"ל כן ורבנן פליגו ע"ז וס"ל חיי אחרים קודם ומנ"ל לרמב"ם לפסוק כר"י:

וי"א דמניק' שניהם. בדינים אלו היכא דאיכא פלוגתא היא פטורה וע' בהרא"ש ר"פ מציאת האשה:

אם בנה הבעל מעכב. כן כ' הרמב"ם ומשמע אם אין לה בן אין הבעל מעכב לה וכן מדיוק בהר"ן וכ"כ רש"י היא אומר' להניק שומעים לה משום צער דידה דחלב הרבה בדדי' מצטער לפ"ז אם רצונה להניק בן חברתה ואין לה ולד אין הבעל יכול לעכב ולא כח"מ:

ואפי' בנה מאיש אחר. כ' הב"י מצינו דהיא מניק' ונשאת לאחר כגון שגרשה בעלה קודם שיכיר הולד מותרת להנשא מיהו בסי' י"ג מפורש לכמה פוסקי' אסור' להנשא ומהרש"ל ובד"מ כתבו דמשכחת לה כגון דהיא מניקה הולד יותר מכד"ח ואז מותרת להנשא:

וכן ב"ד משמתי'. כלומר אינו זנה אותה או משמתי' אותה:

וכל זה באומרת איני עושה וניזונית. אז לפעמים שומעין לה ונותנים לה מזונות וכופין אותה בשאר כפיות אבל אם אומר' איני ניזונית אז אין עושין לה שום כפי' ואפי' אם היא מניקה אין בידו לעכב אותה ומניקה דמוסיפים לה מזונות כמ"ש בסמוך ואומר' איני ניזונית ואיני עושה נראה אותה הוספה בשביל הנקה ג"כ אין מוסיפים לה:

צריכה לעשות. הר"ן ס"ל דצריכה לעשות כל צרכי הבית טוחנת ושאר מלאכות וחייבת להניק אלא דאינה עושה בצמר וכתב הרשב"א דמעכב מן הכתובה כנגד שכר מי שישמשנו באותן מלאכות או שוכר עליה ממקום אחר הא יתר מכאן לא עכ"ל ותוספות והרא"ש כתבו כשאמרה איני ניזונות ואיני עושה פטורה מכל מלאכות ופטורה להניק אלא חייבת במזיגת הכוס והרחצת פניו והצעת המטה, וכבר כתבתי במקום במקום פלוגתא היא פטורה וי"ל לשיטות הר"ן אם אין לה לזון את עצמה יכול הבעל לכוף אותה שתעשה כדי מזונות של מניקה, גם נראה אלו ג' דברים של חיבה מזיגת הכוס וכו' אין כופין אותה בכפיות דהא תוס' כתבו אלו ג' דברים חייבת לעשות ומ"מ כתבו אף למ"ד דס"ל מורד' ממלאכה הוי מורדת לא קאמר אלא מה שמפורש במתני' אבל אם היא מורדת מאלו ג' מלאכות לאו מורדת היא כן י"ל לענין כפי' נמי אין כופין אותה אף על גב דיש לדחות את זאת מ"מ עיקר הוא דאין כופין אותה בכפיות דהא כבר כתבתי בשם רש"י דס"ל דאינו אלא עצה טובה שתעשה אלו ג' מלאכות וכן ס"ל הטור:

מושיבין אשה ביניהם. ולא תקנו שהיא תשבע היסת דא"כ בכל עת ושעה יהיה עסק שבועה ואין שלום בביתו וע"כ האמינו לאשה היושבת ביניהם אף על גב דאשה פסולה לשאר עדות ח"מ:

בעת שעשתה מלאכות וכו'. בירושלמי ובתו' פ' הכותב לא כתבו בעת המלאכה אלא אפילו שלא בעת המלאכה אם שברה פטורה וכ"כ בח"מ ועיין ברמב"ם ובראב"ד פכ"א:

אין מ"י שלו. וכן הדין אם פוסק לזון בת אשתו וכן אם זן יתום כמ"ש בח"ה סי' ע"ר דאין מ"י תחת מזונות אלא מי שאוכל מצד תקנות חז"ל ריב"ש:

אין הבעל צריך לשלם וכו'. עיין סי' ע' שם מבואר אם מכרה נ"מ שלה בשביל המזונות א"צ הוא לשלם לה:

אף על פי שאין כתובת' בידה. לשון הרשב"א שהרי יושבת תחת בעלה וחזקה של זו שיש לה כתובה ומזונות עד שיטעון הבעל ברי שמכרה או מחל' לו הכתובה ולא עוד אלא אפי' אם מכרה או מחלה הכתובה יש לה מזונות בחייו ולא כרמב"ם וס"ל דאם מחלה הכתובה אין לה מזונות בחייו כמ"ש בסי' צ"ג ומ"ש כאן דאינו נאמן לו' שמחלה היינו אם יטעון שמחל' המזונות בפירוש אינו נאמן שתמחל מזונו' להבא אלא היא נאמנ' בלא שבועה כ"כ הרשב"א בשם הרי"ף וכתב בח"מ אפשר שבועת היסת צריכה היא לישבע ונראה דין זה תליא בדין הטוען פרעתי תוך הזמן כמ"ש בח"ה סי' ע"ח ומחילה דומה לפרעון כמ"ש שם:

על מזונו' שעברו וכו'. ול"ד למה דכתב בסמוך אשה ששתקה ולא תבעה בודאי מחלה דכאן איירי דהיא אומר' דתבעה אותו והבטיח אותה לשלם והוא אומר שמחלה לו היינו דלא תבעה אותו אז ממילא מחלה לו כנ"ל פשוט ולא כח"מ שכתב דאיירי כשהיא חולי אז אפי' אם היא שותקת ולא מחלה:

אלא לטוות הצמר בלבד. שהפשתן מזיק את הפה והפשתים והטוי' היא המלאכה המיוחדת לנשים שנא' וכל אשה חכמת לב וגומר לשון הרמב"ם ואף על גב דאמרו בגמר' בכתובות דף ס"א ע"ב שאין כל פשתן מזיק רק כיתנ' רומאה תירץ הב"י דכיון דאין כיתנ' רומאה ידוע לנו כל כיתנ' מספק' לן בכיתנ' רומאה והוי קול' לאשה שלא לחייבה בשום כיתנ' ואפשר דס"ל להרמב"ם מדפסיק ותני בגמר' שם בצמר אין בפשתים לא משמע לכל מין פשתן אין כופין משום דיש פשתן שמזיק מאד ע"כ לא חילוק חכמי' ואמרו שאין כופין רק בצמר ולא בפשתן דמאן מפיס ודלא כדברי התוס' שם בד"ה וה"מ בכיתנ' רומאה ע"ש:

ועשתה יותר מהראוי לה. דעת המ"מ אפי' שעשתה בשעה שבני אדם ישנים מכ"ש עשתה הרבה מלאכות ביחד שלא ע"י הדחק וע' בטור הביא דעות בזה מחלוקת ר"ת ורב האי והרא"ש לא הכריע ותוכל האשה לו' קים לי כמ"ד לעצמה וכתב הרב בב"ח שכן נוהגים במדינות אלו שלא להוצי' מיד האשה שום העדפה שעל ידי הדחק:

ודוק' שנותן לה מעה כסף. לאו אדחק' עצמה קאי אלא אסתם מותר מעשי ידיה לא זכה הבעל במותר אלא בנותן לה מעה כסף:

ויכולה אשה לו' וכו'. כתב הר"ן ברור הוא שאם במעשה ידיה דשכיחי יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כ"ש במות' דלא שכיח:

היה לו ולה ממון הרבה וכו'. כן הגירסא בהרמב"ם:

בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זימה. ואינו מועיל במה שמשחקת בכלבים קטנים ובכיוצ' בזה (דאף דברי שחוק אלה תועיל שלא תבא לידי שעמום כל זמן שלא תשב בטל לגמרי והוא דעת רשב"ג במתני' דף נ"ט ע"ב מ"מ מביא לידי זימה והוא דעת ת"ק שם במתני' וזהו שאמרו שם דף ס"א ע"ב איכא בנייהו בין ת"ק ובין ר' שמעון ב"ג דמשחקת בכלבים קטני' דשעמום ליכא וזימה איכ' ועוד אכתוב מזה בסעיף שאח"ז ועיין בר"ן די"א דמאחר דהמלאכה אינה מצד החיוב רק שלא תשב בטל מלאכתה דידה הוא והרשב"א חולק ע"ש:

המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה. כבר כתבתי בסי' ע"ד סק"ב שאין ביד הבעל לאסור על אשתו ולומר לה לא תעשה זה ואם אמר כן אין בדבריו כלום אלא א"כ תלה בתשמיש או בדברים אחרים וכ' המ"מ לא נזכר בגמרא כמה יהיה זמן ההדרה ורחוק מן הדעת שאם הדיר' יום אחד או שנים שתבא לידי זימה:

יוציא ויתן כתובה וכו'. במשנה בכתובו' דף נ"ט ע"ב אמרו שהבטלה מביא לידי שעמום וא"כ לא יוציא אא"כ הדירה שתלך בטל לגמרי אפי' לטייל בכלבים קטנים וכתב הרי"ף וכבר איפסק' הילכת' כר' אליעזר דחייש לזימה כלו' ואינו מועיל במה שמשחקת בכלבים קטנים דוק' מלאכה ממש בעינן והרא"ש כ' שאין ראיה כ"כ דאיכא למימר במאי דפליגי רבי אליעזר ורשב"ג הלכה כרשב"ג ובקיצור פסקי הרא"ש פסק כרשב"ג ועי' לקמן בטור סי' פ"א מביא מחלוקת הרי"ף והרא"ש:

וכן כל אשה רוחצ' וכו'. לעיל סעיף ב' כתב שאפילו היה לו ולה ממון הרבה ושפחו' הרבה אפ"ה צריכה להתעסק קצת במלאכה שהבטל' מביאה לידי זימה וכתב כאן עוד ד' דברים צריכה כל אשה לעשות אפי' עשירה:

וי"א דמחוייבת להציע כל המטות. לא מצאתי מי שכתב דעשירה צריכה להציע כל מטות דאינה מחוייבת רק להציע לו שהוא דבר חבה אבל בעניה יש אומרים שצריכה להציע כל המטות ולהטריח עצמה בהפוך כרים וכסתו' ורמב"ם בפרק כ"א מה"א דין ג' השמיט דין זה וכתב סתם כל אשה רוחצת וכו' ומצעת לו המטה משמע דמפרש להצעת המט' דמתני' גם כן הצעת מטתו וע"כ תמה עליו הר"ן בדף תצ"ה ע"א שהיה לו להרבו' בעניים עכ"ל (כלו' שענייה מחוייבת להציע כל המטות) ולהפך בכרים וכסתות אבל בעשיר' שתהא צריכה להציע כל המטות הוא דבר תימה וכי זו היא ישיבת קתדרא שאמרו במשנה דף נ"ט ע"ב מי שהכניסה לו ארבע שפחו' יושבת בקתדרא וכ"כ הרב מהרמ"א בעצמו בהג"ה לקמן בסעי' ח' דאינה מצעת רק מטתו והי"א זה הי' ראוי להיות במקומו בסעי' ו' דחשיב שם ששה מלאכות שהעניות חייבו' לבעליהן:

ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון וכו'. כתב המגיד משנה בפכ"א מה"א דק"ו הוא מהצעת המט' ואף על גב דלכאור' גמרא ערוכה היא בכתובו' דף ס"א ע"ב דקתני אין כופה לא לעמוד לפני אביו ולפני בנו משמע דלפניו כופה אותה התם בעניה מיירי והמ"מ יליף לה דכל אשה צריכה לעשות שירות קטן לבעלה והוא ק"ו מהצעת מטתו מכ"ש להושיט לו כלי אחד:

וי"א דוקא באינן סמוכין. הר"ן כ' דין זה בעניה לטרוח עבורה וראייתו מדקאמר בגמ' דאם הכניסה לו שתי שפחו' אינה מבשלת ואינה מניקה וכו' הא שאר' עבדה כגון דברים קטנים ותימא ליה וכו' משום דאמר לה קמי ארחי ופרחי מאן טרח אורחים המשתהים שבת או חודש או עוברי דרכים דמשמע שהיא חייבת לטרוח לבשל ולאפו' וכיוצא לכל בני בית הסמוכין על בעלה אבל כאן בסעי' זה דמיירי בעשירה ולא חשוב רק מילי דחיבה מהי תיתי אם כן/ בן /בעלה יאמר לה הושיט לי כלי זה שתהיה היא מחוייבת לשמוע לו:

מטחנת. יושבת ברחים ומשמרת הקמח או מחמרת אחר הבהמה ואם היה דרכן לטחון ברחים של יד טוחנת וכבר כתבתי בס"ק שלפני זה דכל הסמוכים על שלחן בעל' צריכה לעשו' מלאכו' אלו:

לפני בהמתו המיוחדת לו למרכבתו. אבל לא לפני שאר בהמו' שלו ורש"י גריס בדף ס"א ע"ב לפני בקרו שאין להוט אחר רביע' אבל לא לפני בהמתו הם סוס וחמור שהם להוטים אחר רביעה לשון אחר נותנ' לפני בקרו נקבות בהמתו זכרים:

אינה מחוייבת להניקו. ולקמן סעיף י"ד מבואר שאם היא רוצה להניק בן אחר הבעל מעכב עליה:

או נכסים שראוי לקנו' מהן שפח' אחת. כלו' שהכניסה לו נדוניא רבה שיש כדאי למביאה נדוניא כזו לקנו' לה שפחה א':

ה"ג ברמב"ם או שתהיה לה שפח' א' או שהיה לה ממון כדי לקנות וכו'. וכן צ"ל כאן וכן הוא בסעי' שאח"ז גבי שתי שפחות:

אינה מצעת המטות רק מטתו. כבר כתבתי ס"ק י' דלדעת הרמב"ם אף בעניה אין מחוייבת להציע רק מטתו ולא שאר מטות והר"ן תמה עליו שהיה לו להרבות בעניים:

וכל אשה תעשה זה. כבר נתבאר זה בסעי' ה' בדברי המחבר דכל מילי דחיבה אין עושה אלא אשתו ולא ידעתי למה חזר הרב מהרמ"א וכתב דין זה וגם למה כתב בדין זה בלבד ולא בכל הד' דברים שנזכרו בסעיף ד':

עליה להביא ראיה. הרמב"ם מסיים בפרק כ"א מהלכו' אישות דין ט"ו ואין כאן מקום לשבועה וכתב המ"מ לפי שהיא אינה תובע' ממנו ממון שחייב לה שנאמר ישבע היסת ליפטר אלא שבאה לפטור משעבודה ואינה נפטר' אלא בראיה ובב"ח כתב שאינו מבין דבריו למה יפטר משבועת היסת ודעתו שכאן בש"ע השמיט בכיון סוף דברי הרמב"ם מפני שאין עולים כהלכה ואין דבריו ברורי' מכ"ש שאינם מוכרחים כי שבוע' היסת תקנה היא ואם היה כאן עסק שבועה בכל יום תשביע בעל' שתאמר היום נתעשר וקשה לחלוק על דברי הרמב"ם והמ"מ בלא ראיה וגם הראב"ד לא השיגו, עיין בסמוך ס"ק כ"ח:

לאכול משלה אם יש לה. ומ"מ נראה דהבעל צריך לשלם לה מה שהוציא מנכסי' על הולד:

שצער גופה קודם. ויש מי שאומר וכו' אם לולד ספק סכנה ולה אין סכנה רק צער מהי תיתי דמכח צער תסכן הולד ואם גם לה סכנה לא ידעתי מי שחולק ע"ז דחייה קודמין בודאי:

וי"א דמניקה שניהם. בב"ח כתב דאין הל' כהרא"ש דרבים חולקים עליו ואפשר שגם הרב מהרמ"א לא העתיק דברי הרא"ש לחייב אותה להניק שניהם דודאי תוכל לומר קים לי כהרי"ף ושאר פוסקים אלא דרך ארץ היא שכל אשה שיכולה להניק תניק שניהם וע"כ לא כ' שמחוייב' להניק שניהם שאין זה חיוב רק ראוי לעשו' לה כן אם יכולה לעשות לצאת ידי כל הפוסקים:

עם בנה הבעל מעכב. משמע אם מת בנה אין הבעל מעכב עליה להניק בן אחרת אבל בירושל' אמרו סתם (הביאו המ"מ בפכ"א מה"א) אין האיש כופה את אשתו להניק בנו של חבירו ולא האשה כופה את בעלה שתניק בנה של חברתה משמע דסיפ' דומיא דריש' אף שאין לה בן:

ואפילו בנה מאיש אחר. אף על גב דאסור לישא מינק' של חבירו ע' בב"י ובד"מ כ' דמשכחת לה אם רצתה להניק יותר מכ"ד חודש דמותר' להנש' וע' לעיל סי' י"ג:

וכן ב"ד משמתין אותה. אין הפירוש שמונע ממנה מזונו' וגם משמתין אותה דמאחר שאינו זנה הרי הרשות בידה לומר איני עושה (וע' מה שאכתוב בס"ק שאח"ז בשם הרשב"א אם אינה משמשות לו מלאכו' קטנות) אלא מיירי אם אינו רוצה למנוע ממנה מזונו' כגון שהיא מניקה או מטעם אחר הרשו' בידו לנדות אותה אבל מ"מ לא נקראת מורד' לפחות מכתובתה ולקונסה בקנס השנוי במורד דק"ל מורד' מתשמיש ולא ממלאכה (וכמו שנתב' לעיל סק"א בסי' ע"ז):

צריכה לעשו' צרכי הבית. כבר כתבתי לעי' סי' ס"ט סק"ד שכ' המ"מ שלא אמרו שיכולה להפקיע עצמה אלא ממלאכה שהיא מרוחת כטוה בצמר ושאינה לצורך הבית אבל טוחנ' ואופה וכו' ועושה כל צרכי הבית כמו אם היתה ניזוני' וע' בתשוב' הרשב"א שהבי' הב"י בסי' ע"ז שאם אינה משמש' לו באותן מלאכות קטנו' השנויות במשנתינו והוא צריך לשכור מי שישמשנו בהם שוכר עליה כמ"ש אבל מזונותה לא תפסיד עכ"ל ולפני זה כ' הרשב"א מעכב מהמזונו' כנגד שכר מי שישמשנו באותן מלאכו' או שוכר עליה ממקום אחר הא יתר מכאן לא עכ"ל וע' בתו' בכתובו' דף ס"ג ע"א בד"ה רב הונ' וכו' כתבו דכי אמרה איני ניזוני' ואיני עושה פטורה מכל ז' מלאכו' השנויות במשנ' אבל מ"מ לא מפטר' מאותן מלאכו' קטנות השנויו' בגמ' מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצ' פניו מידי דהוה איושב' בקתדר' שחייבת בהן וע"ש ומלשון הרב כאן שכ' צריכה לעשו' צרכי הבית משמע שדעתו כדעת המפרשים שהבי' המ"מ שחייבת בכל צרכי הבית וכן פסק לעיל סוף ס"ע ולא ידעתי למה השמיט דעת התוס' שהוא להקל על האשה דיכולה לומר קים לי כהתוס':

מושיבין אשה ביניהם. ולא תקנו שהיא תשבע היסת על טענתו דא"כ בכל עת ובכל שעה יהיה עסק שבועה ואין שלום בבית וע"כ האמינו לאשה היושבת ביניהם אף על גב דאשה פסולה לשאר עדיות (וע' לעיל סק"ך):

בעת שעשתה מלאכותיה. משמע קצת שאם שברה שלא בשעת מלאכה חייבת אבל ל' הירושל' שהביא המ"מ בפכ"א מה"א ה"ו סתם האשה ששברה כלים בתוך הבית פטורה משמע אפילו שלא בשעת מלאכה:

אין מעשה ידיה שלו. ראיה לדבר הפוסק לזון בת אשתו אין מעשה ידי הבת שלו כדאי' בגמ' ובתוספת' וע' בריב"ש סי' ת"פ:

ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה. כלומר לא אמרי' מאחר ששתקה ולא אמרה בפירוש איני ניזונת ואינה נוטלת מעה כסף ואני אעשה הכל לעצמי דה"א דויתרה לבעל המעה כסף והמזונו' רק רוצה לצמצם ולסגף עצמה וליתן הכל לבעל ולא תקח במעשה ידיה רק כדי חיותה אלא אדרבה אמרינן מסתמ' אדעת' דנפשה עבדה והכל לעצמה עד שיתן לה הבעל מזונו' בעד מעשה ידיה ומעה כסף בעד המותר וכן הוא בר"ן ס"פ אף על פי בשם הרמב"ם/ הרמב"ן /:

אין הבעל צריך לשלם דודאי מחלה. ע' לעיל בסי' ע' סוף סעיף ח' כ' לא לותה רק מכרה נכסיה ופרנסה עצמה אין לה עליו כלום וכבר כתבתי שם ס"ק ל"ב שכ"כ הרמב"ן והר"ן הניח הדבר בצ"ע דף תקכ"ו בפרק אלמנה ניזונית וע' לעיל סי' הנ"ל סעיף ה' כתב גם כן בשם הריטב"א דאין פוסקין לה מזונות למפרע כל שלא לותה בעדים וע"ש סוף הסי' היכ' שבעלה הכריז שלא ילוה לה אדם:

דכל מורדת טענה אית לה. ל' הרשב"א בתשובה זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה כלומר ולמה תהיה ידה על העליונה תבא אליו בתחלה ואח"כ יפרע מה שלותה:

אף על פי שאין כתובתה בידה. ל' הרשב"א שהרי יושבת תחת בעלה וחזקה של זו שיש לה הכתובה ומזונו' עד שיטעון הבעל ברי שמכרה או מחלה לו כתובתה ולא עוד אפילו מכרה או מחלה כתובתה לבעלה יש לה מזונו' בחייו וכו' שאין מזונו' אלו מתנאי כתובה כו' עד שיבי' הבעל ראיה שמחלה לו המזונו' בפירוש:

וצריך לישבע שמחלה לו. כלומר מזונו' להבא אינו נאמן בלא ראיה אבל מזונו' שעברו נאמן לטעון וצריך לישבע היסת והיה נראה דבמזונו' להבא אף שהיא נאמנת מ"מ צריכה לישבע היסת אבל הרשב"א כתב בשם הרי"ף דהיא נאמנת בלא שבועה ואפשר לומר דכוונתו בלא שבועת המשנה קאמר והא דכ' כאן הרב מהרמ"א בשם הרשב"א דצריך לישבע שמחלה לו ואם לא טען לא טענינן ליה ולפני זה בסמוך בהג"ה זו כתב אין הבעל צריך לשלם דודאי מחלה אפשר לחלק דלעיל מיירי דבת מלאכה היא ולפעמים יש לה מותר אף שלפרקים חסר לה ודאי מחלה כדי שלא יבואו עמה לחשבון וכאן מיירי הרשב"א באשה שהיתה חולה ולאו בת מלאכה דצריך לשלם לה אפילו מזונות שעברו כל זמן שלא טען בפי' מחילה ומ"מ קשה דלא היה לו להרב לסתום אלא לפרש חילוק זה:

לפני בקרו פי' זכרים ובהמתו פי' נקבות:

היא אומרת ראוי הוא לו לקנות או לשכור כו'. בטור מביא דין זה בשם רמב"ם וסיים בו ואין כאן מקום לשבועה וכתבו הרב המגיד לפי שהיא אינה תובעת ממנו שיתחייב עד שנאמר שישבע היסת ונפטר אלא שבאה ליפטר משיעבודה ואינה נפטרת אלא בראיה וכ' ע"ז מו"ח ז"ל ואינו מבין כיון שהיא טוענ' ברי שראוי לו לקנות שפחה ופטורה מטחינה ואפ"ה אע"פ שאם לא תביא ראיה חייבת במלאכה מ"מ אם (טוענת) ישבע לי שאין ראוי לקנות שפחה חייב לישבע ונראה שגם הרב בש"ע כן דעתו ולכן לא כתב הך מלתא דאין כאן מקום לשבועה עכ"ל ואני אומר דיפה אמר הרמב"ם דאין כאן שייכת שבועה דעל מי מטיל שבועה והיינו היסת דשייכא על שרוצה להפסידו דודאי לא שייך היסת דשייכא על מי שרוצה להוציא דדוקא בשבויה דאורייתא מצינו שבועה ונוטל בקצת דרכים שזכרו חכמים לענין נשבע ונוטל אבל לא בהיס' כדאיתא ריש ב"מ דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וה"נ אין לו כח להוציא ממנה וע"כ אין כאן שבועה על הבעל ועל האשה לא שייך היסת דכיון דכל אשה משועבדת לבעלה בטחינה ואפיה אלא שקצ נשים שמכנסת ממון הרבה הם יוצאים מכלל זה והיינו בידוע דודאי לא תצא מחזקה זו של כל הנשים מכח שבועתה כמו שמצינו בתשובת רשב"א מביא בב"י סי' ע"ז שאין הבעל נאמן לומר מחלה לי מזונות שהרי חזקה שיש לה מזונות. ע"כ אין לה פטור אלא בעדים ודברי הרב המגיד הם ברורים והש"ע שלא העתיק דבר זה לפי שכיון שלא הזכיר רק שלא מועיל לה רק שעליה להביא ראיה ממילא ידע' שאין כאן עסק שבועה זהו פשוט וברור אכן אם יש ענין שהבעל יש לו תביעה על אשתו מכח שישלם לה מזונות והוא רוצה לנכות לו מעשה ידיה והיא אמרה שלא היתה חייבת לו כי היה לו ממון הרבה לקנות שפחה והיא מכחיש אותה נשבע הוא שכדבריו כן הו שהרי יש כאן תביעת ממון מן האשה על הבעל והוא רוצה להפטיר כנלע"ד: דברי המגיה כתב ב"ש ס"ק י"א וב"ח כתב שהיא יכולה להשביעו אחר שעשתה מלאכה יכולה לורמ השבע לי שאין לך כדי לקנות שפחה ואפשר גם הרמב"ם ס"ל כן מיהו אח"כ יכולה להשביעו עכ"ל ולא ידעתי שום רמז רמיזא בב"ח כי הם דברם שא"א לשומען דהב"ח לא כתב רק אף שהיא אינה נפטרה משעבודה מ"מ אם טוענת ישבע לי מחויב לישבע אבל מ"ש הוא לאחר שעשתה מלאכה יכולה להשביע אין תימא גדול מזה איך אפשר לומר לאחר שעשתה מלאכה הלא לעולם החיוב עלה לעשות מלאכה ואם תאמר לאחר שעשתה מלאכה יום או יומים יכולה להשביע על מה שעשתה כבר למה יועיל שבועה זה אם נאמר שאם לא ירצה לישבע מחויב לשלם שכר מלאכתה זה ודאי א"א לאמרה דהרי אף בדחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה כתב ברס"ז דהמותר לבעל כ"ש דמחייובת לפ"ד רק שאינו רוצה לישבע דאין מוציאין מידו ואף שכ' הב"ח דהאידנא אין מוציאין מהאשה בדחקה יותר מהראוי עכ"פ אם הוא מוחזק אין מוציאין מידו וגם בהיה לו ממון הרבה דאינה מחויבת לעשו' מלאכה כ"כ פליגי הפוסקים דיש מי שאומרים דאם עשתה היא שלה וי"א דהיא של בעל והיינו להוציא מיד האשה אבל מבעל ודאי דעת הפוסקים שוה דאין מוציאה מידו ואף אם היו מחולקים הפוסקים גם בזה א"א להוציא מידו דיוכל לומר קים לי כמ"ש שהוא של בעל וע"כ מוכרח לומר דהשבועה הוא להבא שתפטור להבא וא"כ מה מועיל מה שעשתה מלאכה כבר בזה יפה השיג הט"ז על הב"ח דהוא אינו יכול לשבע דהוא שבועת היסת להוציא ודברי הב"ש שכתב לאחר שעשתה מלאכה יכולה להשביעו א"א להעמיד בשום אופן ע"כ ד"ה:

וי"א דמניקה שניהם זה דעת הרא"ש ויש לו גירסה אחרת בירושלמי ופרישה וז"ל הא תאומים לא בתמיה והלא יכולה להניקה שניהם למה לא תניק שניהם כו' ונראה דאף רב אלפסי דהוא דיעה קמיית' בטור דפוטרת בתאומים היינו באינה יכולה להניק שניהם מחמ' חולשה אבל באם יכולה רק שאינה רוצה להטריח מודה לדיעה אחרונה דתניק שניהם (ואינה) פטורה משום שלום בית: כתב ב"י בשם ריב"ש דאם אין הבעל חייב במזונותיה מן הדין רק שזנה מרצון טוב אין מעשה ידיה שלו דאין מעשה ידיה דמזונותיה אלא באוכלת מצד תקנות חז"ל:

לבעלה. ודוקא בזן אותה אבל אם אינו זן אותה אע"פ שלא בא העיכוב ממנו ואפי' שלא אמרה בפירוש איני ניזונית ואיני עושה. ומיהו נשים הללו גבירות ונכנסות בחצירות שרי המלכים והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתם ומכלכלים את בעליהם מעשה ידיהם לבעליהן. מהרי"ט ח"ב חח"מ סי' פ"ו. מגורשת ואינה מגורשת וכן ש"מ שנתן גט לאשתו בתנאי מעכשיו אע"פ שחייב במזונותיה מעשה ידיה שלה הרא"ם ח"א סי' ל"ד:

יותר. הן שעשתה בלילה הן שעשתה ב' וג' מלאכות בפעם א'. וכ' ב"ח מנהג שלנו שאין מוציאין מידה דמי מלאכה העדפה שע"י הדחק ולוקחים בהן קרקע והוא אוכל פירות עב"ש:

כסף. לאו אדחקה עצמה קאי אלא אסתם מותר מעשה ידיה לא זכה הבעל במותר אלא בנותן לה מעה כסף:

לבטלה. אפי' אמרה איני ניזונית ואיני עושה חייבת לעשות דבטלה מביאה לידי זימה עב"ש:

מלאכה. אפי' התיר לה שחוק א"מ יש חשש זנות. והוא שיוכל להדירה היינו דוק' בדתלה בתשמיש כמבואר בסי' ע"ד. ואם היא נדרה שלא תעשה מלאכה ואינה חייבת לבעלה לעשות מלאכה אלא משום חשש זנות א"י להפר ב"ש וכ' המגי"ד לא נזכר בגמ' כמה יהיה זמן ההדרה דרחוק מן הדעת שאם הדירה יום א' או שנים שתב' לידי זימה:

הבית. הח"מ כ' דהי"א זה ראוי להיות מקומו בסעיף ו' דחשיב שם ששה מלאכות שהעניות חייבת לבעליהן אבל עשירות אינן מחויבת להציע כל המטות רק מטתו וכ"כ רמ"א בס"א והב"ש כתב אפי' עשירות מחויבת להציע כל המטות ואפי' לסמוכים על שלחן בעלה ע"ש ודו"ק:

בעצמה. רש"י ס"ל דמצד עצה טובה הוא שתעשה מלאכות אלו. ושאר פוסקים ס"ל דמחויבת היא לעשות מלאכות אלו עב"ש:

מטחנת. היינו יושבת בריחיים ומשמרת הקמח. ונשי דידן אין דרכן לטחון ואין דרכן לכבס הג"א ב"ש:

מהן. היינו שהכניסה לו נדוני' או אם מצמצמת משלו הוי כאלו הכניסה תוס':

כדי וכו'. אם הבעל יש לו ממון ואינו רוצה לקנות אין כופין אותו לקנות ואין כופין אותה לעשות המלאכות. ואם הוא אומר לקנות והיא אומרת שלא לקנות לו שומעין כנה"ג בשם הרדב"ז:

ראיה. ואחר שעשתה המלאכות יכולה לומר לבעלה השבע לי שאין לך כדי לקנות שפחה עב"ש:

משפחתו. היינו מלאכות המפורשים במשנה. אבל בצמר ולמזוג לו הכוס וכיוצ' בזה אפילו אם בני משפחתה אין עושות מחויבת היא לעשות ב"ש:

משלה. כתב הח"מ דהבעל צריך לשלם לה מה שהוציאה משלה ועב"ש:

קודם. כ' הח"מ אם מגיע מזה לולד ספק סכנה ולה אין סכנה אלא צער מהיכי תיתי דמכח צער דידה תסכן הולד ואם גם לה סכנה לא ידעתי מי שחולק ע"ז ולמה כ' ויש מי שאומר ע"ש. וע' בב"י. והב"ש רוצה ליישב מכח הגמ' דנדרים דף פ' ע"ב כביסתן וחיי אחרים וכו' ע"ש ולא דק. חדא דרבנן פליגי ע"ז כמו שהקשה הוא בעצמו. ועוד דהא מסקינן התם אין כביסה אלימ' לר' יוסי דאמר שמואל האי ערבובית' דרישא מתיא לידי עוירא ערבובית' דמאני וכו'. ע"ש א"כ הוי כביסה נמי סכנה ולא צער ודו"ק וע' בכ"מ:

שניהם. בדינים אלו היכ' דאיכא פלוגת' היא פטורה ב"ש. אם מת הבעל תוך זמן ההנקה והאלמנה רוצה ללכת לעיר אחרת. מהריב"ל ח"א כלל י"א סימן נ"ו פסק דאין כופין אותה שתשב באותו העיר לזון את בנה. והרשד"ם חא"ה סי' קכ"ג כ' דכופין אותה לשבת באותה העיר עד זמן ההנקה וכ"כ הרדב"ז ע' כנה"ג:

מעכב. ואם אין לה בן ורצונה להניק בן חברתה. אין הבעל יוכל לעכב ב"ש. והח"מ כ' דהבעל יוכל לעכב:

אחר. אע"ג דאסור לישא מניקת חבירו משכחת ליה כגון דהיא מניקה הולד יותר מכ"ד חודש ואז מותרת להנשא:

אותה. כלומר אינו זנה אותה או משמתין אותה ב"ש:

בידה. ואפילו אם היא מניקה אין בידו לעכב אותה ואז א"צ ליתן אותה ההוספה שמוסיפין למניקה ב"ש:

הבית. הר"ן ס"ל דצריכה לעשות כל צרכי הבית טוחנת ושאר מלאכות וחייבת להניק אלא דאינה עושה בצמר. ותוס' ורא"ש כתבו כשאמרה איני נזונית ואיני עושה פטורה מכל מלאכות ופטורה מלהניק אלא חייבת במזיגת הכוס והרחצ' פניו והצע' המטה. וכ' ב"ש במקום פלוגת' היא פטורה. וג' דברים אלו היינו מזיגת הכוס והרחצ' פניו והצעת המטה אין כופין אותה בכפיות ע' ב"ש:

מלאכותיה. ל"ד הוא אלא אפילו שלא בעת המלאכה אם שברה פטורה בה"י ח"מ ב"ש:

שלו. וכן הדין אם פוסק לזון בת אשתו וכן אם זן יתום דאין מעשה ידיה תחת מזונות אלא מי שאוכל מצד תקנו' חז"ל ריב"ש ב"ש ח"מ:

שעברו. עיין ח"מ וב"ש:

ואם לא היה כו'. בתוספתא מקום שלא נהגו לעשות אחת מכל חלו א"י לכופה מ"מ:

אלא כו'. דאיפסיק שם ס"א ב' כר"א אפי' הכניסה כו' וה"ה במקום שלא נהגו :

הצמר לבד. שם ס"א ב' בצמר אין כו' :

דחקה כו'. כת"ק שם ס"ו א' וכ"פ הר'"ף ולכן השמיטה הבעיות דשם דכולהו אליבא דר"ע. מ"מ ועברא"ש שם קי"ח:

ודוקא כו'. מתני' ס"ד ב' וכמו שמפרש שם נ"ט א' ת"ש אם כו' וכרב ושמואל:

ויכולה כו'. כמש"ל סי' ס"ט ס"ד וכ"ש במותר דלא שכיחא כמש"ש. הר"ן:

אבל הבעל כו'. כמש"ל בסי' הנ"ל אבל הבעל כו':

ה"ל ממון כו'. עס"ז או שה"ל כו':

אבל אין כו'. ממש"ש במתני' ד' יושבת כו'. וערש"י שם ד"ה יושבת ותוס' ד"ה ארבע כו' אלמא דממעטת ובזה ל"פ ר"א:

המדיר כו' שהבטלה כו'. כר"א וע"ש בגמרא רשב"ג היינו כו' וכ' הרי"ף וכבר איפסיק כר"א ודלא כהרא"ש:

וי"א דמחייבת כו'. עס"ח בהג"ה:

ועומדת כו'. עתו"ס במתני' ד"ה ארבע כו' ובירושלמי שם והביאו הרא"ש והר"ן שם שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא הוצרכו למנותו וממש"ש ס"א ב' אינו כיפה כו' וכמש"ו אבל כו':

וי"א כו'. כמש"ש א' דא"ל קמי אורחי כו':

יש כו'. דבצמר ומצעת אין חילוק כנ"ל:

מת כו'. ירוש' ומניקה את בנה א"ר חגי לא אמרו אלא בנה אבל תאומים לא ולמה אמרו בנה שלא תניק בן חברתה כהדא דתניא אין האיש כופה את אשתו להניק בנו של חבירו ולא האשה כופה את בעלה שתנוק בנה של חברתה ופי' בן חברתה אפי' הוא בן בעלה הרא"ש וש"פ ופי' הר"נ דר"ל אם מת בנה.

ולא נותנת תבן כו'. ער"נ בנדרים פ"א ב'. ד"ה שלא אתן תבן כו' וברא"ש שם ד"ה שלא אתן כו' וכ"כ התוס' שם ודלא כמ"ש בכתובות שם ד"ה לא לבני כו' ודעת הרמב"ם צ"ע מנ"ל דבשפחה אחת נפטרה:

הכניס' כו'. רק מטתו מתני' שם ועתוס' שם ד' ב' ד' ה והצעת כו' מיהו כו':

וי"א כו'. כפ' הראשון שם וכן פירש"י ספ"ה שם אבל הרמב"ם ס"ל דגמרא פליג על המתני':

כל אלו כו'. ירוש' אר"ש ב"ר יצחק לא ס"ד שהכניס' אלא אפילו ראויה להכני' כהדא דתני עולה עמו ואינה יורדת והביאו הר"ן וכתב שי"מ גמרא דידן כה"ג ועבה"ג:

לא הוסיפו כו'. גמ' שם ס' ב':

יש מי כו'. עכ"מ שם וצ"ע :

ילדה כו'. כמש"ל בירוש' הנ"ל:

וי"א כו'. כפי פיר' בירוש' הנ"ל דמ"ש הא תאומים לא בלשון בתמיה היא ע"ש:

הרי שרצתה כו' לאפי' כו'. גמרא מ' ב':

כל אשה כו'. ס"ג ב' מ"ס ממלאכה לא כו' ופי' הר"נ וש"פ אלא כופה בשוטים או שאינו זנה או ב"ד מוכרין לו מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה עבד או שפחה לשמשו או משמתי' אותה וכך אמר הגאון ז"ל עכ"ל הר"ן ול"ל דאינו כופה כלל דהא אמרינן ג"ט ב' כופה ומניקתו ושם ע"ב א' ושלא תארוג כו' ובירוש' אפי' הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות כו' והביאו הג"א שם בסי' כ"ג בד"ה פרש"י כו' וז"ש בהג"ה ואינו כו' וכן כו':

וי"א כו'. הרמב"ם וכמו כל כפיה כמ"ש בס"פ המדיר והראב"ד חולק עליה וכתב מעולם לא שמעתי יסור לנשים בשוטים אלא שממעט לה צרכיה כו' וע"ממ שם:

וכ"ז כו'. עתו"ס ס"ג א' ד"ה דרב הונא כו':

וי"א כו'. בתוספות שם ול"ל דקסבר כו' ע"ש וברא"ש ושם בתוס' ואי הוה אמרינן דכי אמרה כו' וכ"פ הר"נ ותי' בזה קושית תוס' נ"ט א' ד"ה הכא כו' אבל תוס' אזלי לשיטתייהו דלא מסקי הכא בתוספות הנ"ל וכ' אבל אין נראה כו' ומדברי הרב מ' כדברי הר"נ:

האשה כו'. ירושלמי והביאו תו' שם פ"ו ב' בד"ה ר' אליעזר כו' והרא"ש שם:

מי שהתנה כו'. כמו הפוסק לבת אשתו ועמ"ש בתוס' והביאו הרא"ש רפי"א כתב לזון בן אשתו או בת אשתו כו' לא יאמר להם צאו ועשו מלאכה ואני זן אתכם אלא הן יושבין ומעלה להן מזונות וכן ה"נ כיון שאינה אונל' בתנאי ב"ד אלא בפסיקתו שם:

אשה ששתקה כו'. במתני' ס"ד ב' ואם אינו נותן כו' וכתב הר"ן לאו למימרא שיכול הבעל לומר אני נותן מעה כסף ויהא המותר שלה כמו שכתב ועי' סי' ס"ט ס"ד אלא ה"ק שאם שתקה היא ולא תבעה מעה כסף לצרכה ועשתה מותר ה"ה לעצמה ואין הבעל י"ל ויתרה וכ' הרמב"ן דה"ה למזונות ומעשה ידיה אלא רבות' קמ"ל דאפי' במעה כסף שא"צ כ"כ לא אמרינן ויתרה וע"ל סי' ע' סס"ח בהג"ה:

אבל מה כו'. עיין שם בסעיף י"ב: