דין ארוסה לענין מזונות וקבורה - שולחן ערוך אבן העזר סימן נ״ה

מברכים ז' ברכות. לכאורה קשה מה מהני ז' ברכות דהא כתב בסמוך ז' ברכות בלא חופה לא מהני וי"ל ע"פ מ"ש הר"ן ריש קדושין להרי"ף והרמב"ם אחר הקידושין צריך חופה ואז מותר לבא עליה אפילו לא התכוון לשם נישואין אבל קודם החופה אסור לבוא עליה שלא לשם נישואין אבל אם כוונתו לשם נישואין א"צ חופה א"כ אף לדעת הרמב"ם מותר לבא עליה בבית אביה אלא בבית אביה צריך שיתכוון לשם נישואין והמרדכי סבר בלא ברכות אסורה מ"ה מברכים ז' ברכות ותו לא חיישינן לרשיעי שלא יתכוון לשם נישואין כיון דאיכא היתר לפניו מיהו מה שס"ל להמר' דכלה בלא ברכה אסורה כנדה נראה דהרמב"ם לא ס"ל כן דהא כתב אירס וכנס לחופה ולא בירך ה"ז נשואה גמורה וכשהיא נדה ס"ל דלא מהני כמ"ש בסי' ס' וצ"ל דס"ל להרמב"ם הא דתניא במס' כלה כלה בלא ברכה אסורה כנדה היינו חופה ונקרא ע"ש ברכה כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' קע"ב פי' זה ובת' הרא"ש כמ"ש בב"י סי' נ"ז אבל הברכות אין מעכבין מיהו רש"י ותו' ס"ל כפי' המרדכי ברכות ממש קאמר כמ"ש ריש כתובות לפ"ז י"ל לדידהו אם לא ברכו' דינה כנדה ממש ואין לה תוספת כתובה מיהו י"ל אף על גב דתני' דאסורה כנדה מ"מ לאו ממש כנדה ובדיעבד מהני החופה בלא ברכות וע' סי' ס"א:

ויפרישנה לו. אבל אם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה לא הוי נישואין ומ"ש ויתייחד עמה היינו יחוד דחזיא לביאה לכן ס"ל להרמב"ם אם היא נדה דינא כארוסה ולפ"ז דבעינן בבתולה יחוד דחזי' לביאה א"כ צ"ל מה דאמר בירו' הני דכנסין ארמלין בע"ש צריכין למכנסה מבע"י היינו ביאה ממש מיהו י"ל הרמב"ם לא פסק כירו' ועי' סי' ס"א:

והבא על ארוסתו. הר"ן ריש קידושין הקשה ע"ז ממ"נ אם היה חופה הא קנה אותה בלא ביאה ואם לא היה חופה א"כ ביאה זו באיסור היה ולמה קונה אותה באיסור ותירץ כיון שבא עליה לשם נישואין א"צ חופה וליכא איסור הואיל והיא עומדת לביאה לכן ביאה לשם נישואין קונה בלא חופה:

וי"א דחופה אינו יחוד וכו'. כ"כ הר"ן ריש כתובות והביא ראיה מש"ס והרמב"ם חולק ע"ז וכתב עד שיבוא לביתו ונתייחד עמה ואף להר"ן דוק' כשהיתה בתולה אצל הראשון אז אף שלא נתייחד עמה הוי חופה מיד כשהביאה לביתו אבל אלמנה לא מהני מה שהביאה לביתו דהא חופה אינו קונה באלמנה לירושלמי הנ"ל והבאה לביתו היינו חופה א"כ דוקא בבתולה מהני אבל לא באלמנה ולא כח"מ שכתב גם באלמנה מהני הבאה לביתו וכן הוא בתשובת מ"ב דלא מהני באלמנה הבאה לביתו ובעי' עכ"פ יחוד דחזי' לביאה לכן אם באת אלמנה על הנישואין לבית החתן בליל ה' והיתה נדה אסורה לטבול בשבת דהא הבאה לביתו לא מהני ולא קנה אותה קודם שבת ולא כח"מ:

וי"א דחופת בתולה וכו'. ע' ב"ח סי' ס' שם כתב מנהג שלנו הוא לצאת כל הדיעות היינו ביום ו' בבוקר מכסין ראש הכלה בסודר ולערב בעת הקדושין וברכת חתנים פורסין יריעה ע"ג כלונסאות ומעמידים לשם החתן וכלה ומברכים ברכת אירוסין ונישואין אבל עיקר החופה הוא מה שאוכלים החתן והכלה יחד אחר החופה לכן יש למנוע באותה שעה לכנוס שם רבים לפ"ז צריכים ליזהר שאכילה זו תהיה לפני שבת כיון דהיא עיקר החופה, מיהו מ"ש יש למנוע לכנוס שם רבים משמע מועטים יש לכנוס לשם ואין טעם לדבר הא בעי' יחוד דחזי' לביאה, א"כ יש למנוע שלא יכנוס לשם שום אדם כדי שיהיה יחוד גמור:

ואלמנה משנתייחדו. היינו ע"פ ירושלמי הנ"ל וע' סימן ס"ג:

ה"ז נשואה גמורה. כבר כתבתי לכמה פוסקים דינה כנדה וע' סי' ס':

וחוזר ומברך וכו'. כתב בפרישה סי' ס"ב הטעם משום דלא נזכר בברכה זו כלום מנשואין מ"ה יכול לברך אח"כ אבל ברכת אירוסין צריך לברך קודם הקדושין דצ"ל עובר לעשייתן:

אינו כו'. אף על גב דהיא קנין כספו מ"מ לענין טומאה כתיב כי אם לשארו וארוסה לא נקרא שארו:

אינה חייבת ליטמא. אבל איסור ליכא דקי"ל בני אהרן מוזהרין על טומאת מת ולא בנות אהרן וע' בי"ד סי' שע"ג ורש"י ביבמות דף כ"ט כתב ברגל אסורה ליטמא דחייב אדם לטהר את עצמו ברגל:

במקום שלא זכה בנדוניא. היינו כשאינו יורש כלום אפילו נ"מ וע' תשובת מהרי"ל סי' פ' ובח"מ כ' משנה שניה אחר הנישואין דמחזיר החצי חל הוצאות קבורה על שניהם ואנ"ל דהא שומרת יבם חולקים נמי היבם עם יורשים ומ"מ היבם חייב בקבורה כמ"ש בסי' ק"ס ומכ"ש הבעל כשהוא יורש נ"מ אפי' החצי חייב הוא לבדו הוצאות קבורה וכן משמע בתשובת מהרי"ל סי' פ"ח כמ"ש בסי' קי"ח:

מבני חורין. זהו דעת הרמב"ם אבל הרא"ש פ' אף על פי חולק ע"ז וס"ל לענין מנה מאתים שטר גמור הוא וגובה ממשועבדים ות"כ אפילו אם כתב לה לית לה מן הארוסין בין אם נתאלמנה ובין אם נתגרשה ומ"ש בדרישה בסי' ס"ו בשם מהרש"ל דהעיטור ס"ל אם נתגרשה יש לה ת"כ אם כתב לה ע"ש מ"ש:

אבל נוהגים כו'. כלומר שאין לארוסה כתובה אם לא כתב לה ובמשודכת אפי' אם כתב לה וחזרו קודם הארוסין לית לה אפי' מנה מאתים דלא כתב לה אלא על מנת לכונסה כ"כ הריב"ש בתשובה:

ואפילו ביחוד אסורים. ה"ה משודכת ג"כ אסורה ביחוד דכל שאסורה בביאה אסורה ביחוד והוא מכלל הגזירה שגזרו על יחוד פנויה כמבואר לעיל סי' כ"ב:

מברכין ז' ברכות. פן יתייחדו אף על גב דבסעי' שאחר זה כתב שאין ברכת חתנים עושה נשואין מ"מ ארוס וארוסתו השותין יחד בבית הוי כחצר של שניהם ויחוד דידהו הוי נשואין ומותרת לו אחר הברכ' וכך היו עושין ביהודה ואין איסור אלא חתן הדר בבית אחר ובא אל ארוסתו בבית אביה א"נ דיכול לבא עליה בבית חמיו לשם נשואין וכמו שאכתוב בסמוך בשם הרי"ף והר"ן:

ביאה שניה בבית אביה. דק"ל ביאה אירוסין עושה:

ויתייחד עמה ויפרישנה לו. אבל אם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה שלא לשם נשואין ושילחה אח"כ לבית אביה אין זה נשואין:

לשם נשואין אחר שקידשה. לשון הרי"ף בפרק הע"י כגון דבא עליה בתר דקדיש לה ועדיין לא נכנס עמה לחופה ועיין בר"ן פ"ק דקידושין שהקשה כיון דביאה איסור היא דבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה אינו בדין שתקנה וכו' י"ל דאה"נ דאם בא שלא לשם נשואין אלא לשם זנות דאינו קונה ולוקה אבל בא עליה לשם נשואין קונה ואין לוקה דכיון דחופה שהיא צורך ביאה קנה מכל שכן ביאה בלא חופה ע"ש שהאריך עוד בזה:

דחופה אינו יחוד. נראה דכ"ע מודו בדין זה דהא הר"ן הביא ראיה לדין זה מן הגמרא דאמרינן אלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה אף על פי שעדים מעידים עליה שלא נסתר' ולא נבעל' וא"כ להדי' נקראת נשואה אף על פי שלא נתיחדה וכתב הר"ן דיליף לה מדכתיב ואם בית אישה נדרה דמשמע דכ"ז שהיא בבית אשה היא ברשותו:

שפורסין סודר על ראשם. הב"י הביא דעה זו בסי' ס"א בשם א"ח בשם העיטור וכתב דלאו מילתא היא מדגרסינן בסוכה ירושלמי עד שיכנס לחופ' ש"מ מקו' מיוחד כעין כילה שיושבים שניהם עם השושבינין היא חופה וכו' ע"ש:

דחופת בתולה משיצאת בהינומ'. בגמ' דידן לא נתבאר חילוק בין בתולה לאלמנ' לענין חופה אבל בירושלמי אמרו הלין דכנסין ארמלין בע"ש צריך למכנסה מבע"י דהיינו יחוד משמע אבל הכונס בתולה בע"ש א"צ להתיחד מבע"י כי משעה שיצתה בהנומא נקרא חופה אבל אלמנה שאין יוצאת בהינומא צריכה לה להתייחד עמו מבע"י כדי שלא יהא קונה קנין בשבת והרב הגדול מוהר"ר אליעזר אשכנזי האריך בתשובה אחת על אלמנה שלא נתיחדה מבע"י אם מותר לו לבא עליה בשבת ודעתו להתיר ובספר משאת בנימין סי' ל' האריך בזה ונחלק על הרב הנ"ל ומ"מ נראה אלמנה שיש לה נשואין בליל ה' והיתה נדה ונתייחד' עם החתן ע"י שני שומרים נראה דמותרת לטבול למחר ביום השבת מאחר שנכנסה לביתו ביום ה' קנה אות' וכמ"ש לעיל בשם הר"ן דמיד שבאה לביתו קנה אותה ולא אמרו בירושל' אלא הלין דכנסין ארמלין בע"ש ועדיין לא הית' בביתו קודם שבת ע"כ צריך לייחד מבע"י ומיהו לדעת הרמב"ם דס"ל דחופ' של נדה אינו קונה כלל כמבואר לקמן סי' ס' אפשר דה"ה יחוד וכניסה לבית הבעל ג"כ לא מהני כל זמן שאינו ראוי לביאה ועוד אכתוב מזה לקמן סי' ס':

והמנהג פשוט עכשיו לקרוא חופה וכו'. עיין בב"ח שאנו נוהגין כדברי כולם ובבוקר כשמכסין ראש הכלה זה הינומ' ונקרא חופה לדעת התו' עיין עליו מ"ש בזה ומ"מ נראה פשוט כל זמן שלא נתקדשה אין חופה קונה קודם הקידושין רק כשנתקדשה נקראת למפרע נשואה לדעת התוספת ולדעת שאר הפוסקים לא נגמרו הנשואין עד שמתייחדין יחד אחר החופה ואוכלין שם במקום צנוע:

עיין לקמן סימן ס"א סעיף י"ד כצ"ל. ושם נתבאר דאפי' הולכין לבית אחר גם שם נקרא חופה:

עדיין ארוסה היא. ונמצא שלא יפה עשו שבירכו ברכת חתנים ולא נתיחדו מיד אחר כך דהא דמברכין ברכת חתנים בשעת קדושין בבית ארוסה היינו דוק' ביהודא שמתייחד עמה ועיין במ"מ פ"י מה"א:

ה"ז נשואה גמורה. דכלל הוא דברכות אינם מעכבות:

וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה. עיין במ"מ פ"י מה"א שהרמב"ן הקשה על זה ועיין לקמן סי' ס':

וזו אינה בוגרת. עיין לקמן סי' קי"ב סעיף ד' מ"ש בזה:

אינו מטמא לה. אף על גב דמקרי קנין כספו מן התורה מ"מ לענין טומאה כתיב כי אם לשארו וארוסה לאו שארו מיקרי:

אינה חייבת ליטמא לו. דמצוה הוא לטמא למתים האמורים בפרשה וארוס' אינה מצווה לטמא לארוס שלה אבל איסור' ליכא בה דהא ק"ל בני אהרן ולא בנות אהרן ועיין בדברי הרמב"ם פ"ב מהלכות אבל ומה שכתבו עליו הראב"ד והרמב"ן:

במקום שלא זכה בנדוניא. כלומר שהנדן בבית אביה לדעת ר"ת או היכא שצריך להחזיר הנדן תוך שנה ראשונ' מצד תקנת שו"ם ובשנה שניה נראה דהקבורה מוטלת על שניה' מאחר שאביה ובעלה חולקין הנדן:

גובה עיקר כתובתה מבני חורין. הרא"ש בפ' אעפ"י ס"ק ה' השיג על הרמב"ם בדין זה עיין שם שכתב דלמה לא תהא כתוב' מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב לה אלא ע"מ לכנסה מ"מ שטר גמור הוי לענין מנה מאתים:

אבל נוהגין כסברא ראשונה. כלומר שאין לארוסה כתובה אם לא כשכתב לה וכת' הריב"ש שאם כתב למשודכ' וחזרו בהן קודם אירוסין אפי' מנה ומאתים אין לה שלא כתב לה אלא ע"מ לקדשה ולכונסה ע"ש בסי' צ"ז:

אסורים. ה"ה משודכת ג"כ אסורה ביחוד דכל שאסורה בביאה אסור' ביחוד והוא בכלל גזירה שגזרו על יחוד פנויה:

יתייחדו. וא"ל מה מהני ז' ברכות דהא כתב בסעיף ב' ז' ברכות בלא חופה לא מהני. ולמ"ש בשם הר"ן דביאה לשם נשואין קונה בלא חופה ניחא עיין ס"ק ה' ח"מ ב"ש. ולדידי לא קשי' מעיקר' דבסעיף ב' כתב ולא נתייחד עמה בביתו וכו' דאז לא מהני אבל כאן אמר פן יתייתדו באופן דמהני כחופה ודו"ק:

אביה. דקיי"ל ביאה אירוסין עושה:

ויפרישנה לו. אבל אם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה לא לשם נשואין ושילחה אח"כ לבית אביה אין זה נשואין ח"מ:

ארוסתו. הר"ן הקשה ע"ז ממ"נ אם היה חופה הא קנה אותה בלא ביאה ואם לא היה חופה א"כ ביאה זו באיסור היה ולמה קונה אותה באיסור ותירץ כיון שבא עליה לשם נשואין א"צ חופה וליכ' איסור הואיל והיא עומדת לביאה לכן ביאה לשם נשואין קונה בלא חופה:

לביתו. דוקא כשהיתה בתולה אז אף שלא נתייחד עמה הוי חופה מיד כשהביאה לביתו. אבל אלמנה לא מהני מה שהביאה לביתו ובעינן על כל פנים יחוד דחזיא לביאה לכן אם באתה אלמנה על הנשואין לבית החתן בליל ה' והיתה נדה אסורה לטבול בשבת דהא הבאה לביתו לא מהני ולא קנה אותה קודם השבת כ"כ ב"ש. והח"מ פסק דגם באלמנה מהני הבאה לביתו ע"ש:

ע"ל סי' (ס"א) [ס"ב] ס"י. כצ"ל:

גמורה. דברכות אינה מעכב והא דתני' במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעל' כנדה. וכשהיא נדה ס"ל להרמב"ם דלא הוי נשואה גמורה כמ"ש בסי' ס"א נ"ל לאו ממש כנדה ובדיעבד מהני החופה בלא ברכות עי' ב"ש ס"ק א':

לטמא לו. עיין בה"י מ"ש:

בנדוני'. ר"ל שהנדן בבית אביה או היכא שצריך להחזיר הנדן תוך שנה ראשונה מצד תקנות שו"ם א"צ לקברה משלו אלא משל נדוני'. והיינו בשאינו יורש כלום אפי' נ"מ עיין תשובת מהרי"ל סי' פ'. ובשנה שניה מתה. הח"מ פסק דהקבורה מוטלת על שניהם מאחר שאביה ובעלה חולקין הנדן. והב"ש פסק דהבעל לבדו חייב בהוצאת קבורה עי"ש ועיין סימן קי"ח:

הראשונה. שאין לארוסה כתובה אם לא כתב לה. ועיין כנה"ג דף פ"ט ע"א סעיף כ"ב אם תפסה הארוסה אי מוציאין מידה או לא ע"ש. מתה הארוסה ויורשיה מוחזקים. או יקברנה הארוס ויטול מה שבידם או יקברוה הם וישאר בידם כדי כתובה הר"מ מטראני ח"ב סי' קכ"א. ובמשודכת אפילו אם כתב לה וחזרו קודם הארוסין לית לה אפי' מנה מאתיים דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה. ריב"ש ב"ש ח"מ עיין בה"י:

הארוסה כו'. מס' כלה וערש"י בכתובות ז' ב' ד"ה שמתייחד כו' וד"ה ואסר כו':

והבא כו'. ירושלמי הביאו הרי"ף ורא"ש בספ"ד דפסחים וש"פ:

ואפילו ביחוד כו' ולכן כו'. כן דקדק שם ממ"ש בכתובות שם וביהודא כו' אבל תוס' שם ד"ה ר' יהודה כו' משום ביאה:

אפילו אם קידשה כו'. בפ"ק דקדושין בעיא דלא איפשטא וכתב הרשב"א והרא"ש בשם הרמב"ן דהלכה כאביי ורבא דבעו למיפשט כו' וכן רנב"י ורבינא דחו להא דבן בג בג כו' ובלא"ה אפי' לא מיפשטא מספיקא צ"ל אירוסין עושה ר"נ:

ויחוד זה כו'. עבפ"ב דסוכה כ"ה ב' ועתוס' שם ד"ה אין וצריך לדקדק כו':

והבא על ארוסתו לשם נשואין. דוקא וכמ"ש בתוספתא רפ"ד דכתובות יפה כח יבמה מכח אשה כו' שהבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון אפי' בבית אביה קנה משא"כ באשה וכ"מ ביבמות נ"ח א' אמר רב"ח משכחת כו' דכוותיה כו' וערש"י שם ד"ה ופרכינן כו' וד"ה קונה לכל כו':

וי"א דחופה כו'. ממש"ש י"א ב' ת"ר כנסה ראשון כו' ואם איתא כיון דלא נסתרה לאו נישואין הוא:

אלא כל כו'. ממ"ש ואם בית אישה נדרה כו' ובמתני' מ"ח א' לעולם היא כו' לרשות כו' וש"מ:

וי"א שהחופה כו'. בירושלמי דסוף סוטה אלו הן חופת סדינים מצוירים וסהרוני' זהב תלוין בהם תני אבל עושה הוא אפיפרות ותולה בהן כל מי שירצה וכ"ה בבבלי שם תנא אף כו' מאי חופת כו' אלא דבירוש' קרי לעטרות חתנים זהורים המוזהבות מ"מ חד ענינא הוא וערש"י שם ד"ה זהורית כו' ותוס' דגטין ז' א' ד"ה עטרות כו' והיא חופה שלנו ועב"י בסימן ס"א בשם העיטור שסתר ס' זו מדאמרינן עד שיכנוס לחופה אלמא כניסה למקום מיוחד הוא ובירושלמי דסוכה כו' וט"ס וצ"ל דסוטה אלו הן כו' אלא חופה היא שמוסר האב ומכניסה בבית שיש בה חידוש כגון סדינים המצוירים כו' והמנהג הזה בבתולה אבל באלמנה כיון שכנסה לשם נישואין ויש שם מקום מיוחד והצעת המטה ה"ה כבית שיש בו חופה ע"ש וערא"ש פ"ב דסוכה ס"ח וצ"ע מה היא החופה כו' וע' מרדכי פ"ק דכתובית והג"א שם סי"ג ד"ה משום כו' ועתוס' פ"ק דיומא אבל העיקר שענין החופה שקונה הוא יציאתה מבית אביה והולכת' עם החתן לביתו לשם נישואין שמראה שהיא ברשות בעלה וכדעת הר"נ וא"צ שתתייחד עמו שהוכיח הר"נ ברי' כתובות ממ"ש ת"ר כנסה כו' וכ"ה במתני' מ"ח א"ב לעולם היא ברשות' והיא החופה דבגמ' אסיפא מסר האב כו' פליגי א"ר מסירתה לכל מכלל דרישא היא חופה ממש וכן פירש"י שם במתני' וערש"י שם בגמרא ד"ה הא סתמא כו' אבל ל"נ מדכללינהו בהדי מסירה וכן אמר בד"א לירושתה כו' מ' דקאי אכולהו אבל נראה כיון שלא הביאה לביתו מקום עיקר קביעתו לחופה אין זה חופה וז"ש ברישא ובסיפא חצר בדרך אבל מ"מ מ' דוקא בדרך אבל כל שקובע החופה אפילו בחצרה סגי אלא דעיקר החופה הוא לביתו לשם נישואין כנ"ל אבל מ"מ עשיית החופה הוא בסדינים כו' כמין כיפה כנ"ל בירושלמי וזהו ג"כ חופה שלנו לפי שאצלנו אף הוא לאחר נשואין דרים בבית אביה לפיכך מוציאה האב מרשותה לחצר בהכ"נ ושם קובעין החופה בסדינין ושם הוא עיקר החופה וקונה אותה לכל והחצר בהכ"נ הוא מקום הקנייה דלא גרע מחצר דידה וזהו חופה ממש אבל אין הכיפה מעכבת אלא כיון שנהגו לעשות כיפה כנ"ל עיקר דעתם לשם נישואין תחת הכיפה אבל אין הכיפה רשות לעצמה שתקנה אלא החצר:

וי"א דחופת כו'. עתוס' י"ג כ' ד"ה ולחדא כו':

ומקדשה שם. טעם למנהג הזה שלא תאסר עליו בפתח פתוח וכ"כ הר"נ וכ"ה בירושלמי ריש כתובות מצא הפתח פתוח אסור לקיימה כו' קידשה בחופה ל"ל באילין קנסייא אמרין ר' מתניה עביד לברתיה כן ובזה אין אנו צריכין למה שדחקו תוספות בכתובות י"ג א' ד"ה אי כו' והרא"ש שם מה שנוהגין לישא בששי ואף דלהפסידה כתובתה יכול עדיין אין אנו חוששין לזה כמ"ש ט' ב' ולמאי אי למיתב כו' ולכן אין להרחיק הביאה מהחופה והמנהג של עכשיו נתייסד שיהא שמח עמה ג' ימים דז' ימי המשתה נתבטל וכמ"ש באלמנה שקדו כו'. ומירושלמי הנ"ל מ' דהיו עושין החופה בלילה אבל מגמרא הנ"ל דשקדו מ' כמנהגינו ביום:

המארס כו'. ממ"ש בפ"ק דכתובות שם רי"א אף בבית הארוסין כו':

וצריך כו'. ז' א':

אין הארוס כו'. כן מ' בגמרא שם נ"ג ב':

אא"כ כו'. לפי הגי' בגמרא שם ופי' וערא"ש שם:

שהרי כו'. גמ' שם:

וי"א כו'. כפירש"י:

אינה חייבת כו' ערש"י שם:

וה"ה כו'. עתוס' שם ד"ה שאין כו' והיינו דוקא כו':

מב"ח. ממש"ש מ"ג ב' ומגבי' מאימת כו' ושם מ"ד א' והלכתא כו' אבל רש"י פי' שם משום דבשעת נשואין מחלה לשיעבודא קמא וערא"ש שם:

ואינה כו'. עבה"ג:

אבל אם כו'. עבה"ג ס"ק כ':

שלא תקנו כו'. כ"מ בכתובות נ"ד א' בעי רבא כו' וערש"י ד"ה או דלמא כו' והוא דחוק מאי נ"מ כיון דגובה כתובתה בתקנתא דרבנן תנאי כתובה ככתובה אבל לפי' הראשון בדכתב לה מתנה בעלמא:

וי"א כו'. עברא"ש דכתובות שם וברש"י שם ד"ה ומגבא כו' ותוס' דב"מ י"ז ב' ד"ה מן. וכן עיקר להלכה דראייתם מוכרחת מאוד ועוד נ"ל ראיה ממ"ש בפט"ו דיבמות קידש א' כו' ואף הרמב"ם כתב דמיירי שכתב לה כתובה לאחת ונאבדו ליתא חדא שלא הזכיר טענת הכתובה במתני' כלל וכן בר"ע שאמר גט וכתובה גט הוא מיותר אלא שהגט מבריח הכתובה ועוד דקא' קידש קתני כו' תנא קידש להודיעך כו' ואם איסורא דקדושין לא שייך לכתובה ול"ד לגזילה כלל ול"ל איסורא דרבנן איסורא דאורייתא בלא"ה ל"ד להדדי וכן בקדושין ס"ה א' אם נתן גט מעצמו כו' ובכתובות מ"ג ב' א' ר"א מנה כו' ור"א אמר כו' ומ' בדלא ג' לה דאל"ה ה"ל לגבות הכל מן הארוסין תוס' ורא"ש וש"פ ע"ש ושם אלא שהרמב"ם והגאונים ס"ל דהא בכתובו' מיירי בכ' לה ואפ"ה אינה גובה וכע"ש בש"ע וערא"ש: ובודאי כל הסוגיות מוכיחות די"ל כתובה כמ"ש בקדושין ס"ו א' וש"מ הרבה ובפ"ק דב"מ איבעיא להו מנ"ל די"ל כתובה ולא איפשיטא מנלן אבל ודאי י"ל כתיבה אבל גם המנהג שכ' הרב ג"כ נכון כמ"ש הראב"ד דדוקא בימיהם שהיו סומכין על תנאי ב"ד וגם במקום שכותבים היו ג"כ מקצתן כותבים ג"כ לארוסה משא"כ עתה וע' במרדכי רפ"ב דכתובות: