דין הפוסק לבנו או לבתו ומת - שולחן ערוך אבן העזר סימן נ״ד

ליקח בהן קרקע. כ' בח"מ בשם הר"ן אם הניח האב קרקע לבת והיא אומרת מה שירצה בעלי יעשה אין רשות ביד הבעל למכור דהא גם היא אין לה רשות למכור הקרקע שירש' מאבי' עד שתהיה בת עשרים ע"כ ולכאורה לא משמע כן מדבריו כי הר"ן כתב כל זאת על לישנא דר' יהודא /יוסי/ דאמר במתני' וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למכרה ע"ז כתב קרקע שהניח אביה א"י למוכרה אבל אם הניח מעות ולקחה קרקע יכולה למוכרה אבל אם אומרת מה שירצה בעלי יעשה אינו אלא מתנה והיא יכולה ליתן מתנה אפילו קודם שהיא בת עשרי' כמ"ש בח"ה סימן רל"ה לכן מתנתה קיימת ואז הוא יכול למכור אותה קרקע אפילו אם היא אינה בת עשרים וכל זה לדעת הפוסקים שהיא א"י למכור קודם עשרים אבל ר"ת /ר"ח/ והרשב"א ס"ל דהיא יכולה למכור אפילו הקרקע שהניח אביה:

וי"א דבעינן שהושלש מתחלה לכך. עיין בח"ה סימן רנ"ב דינים אלו וכ' בפרישה כאן שהוא טובת בתו שלא יתן לבעלה אמרי' אפילו לא הושלש מתחלה לשם כך מצוה לקיים דברי המת, ולא משמע כן מדברי הרא"ש דהא כתב לתירוץ ר"ת דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דהיה כבר ביד השליש כי הך מתני' וכו' ש"מ אף הכא דוקא שהושלש לשם כך:

מעות לפרנסתה. ליקח בהן קרקע אבל אם הניח קרקע לבתו ומת והיא אומרת מה שירצה בעלי יעשה אין רשות ביד הבעל למכור הקרקע דהא גם היא אין לה רשות למכור קרקע שירשה מאביה עד שתהיה בת עשרים ועיין בר"ן:

יעשה שליש מה שהושלש בידו. ויקח קרקע ואם היא אח"כ רוצה למכור הקרקע וליתן המעות לבעלה הרשות בידה דהא קרקע זו לא ירשה מאביה ועי' בר"ן:

שהושלש מתחילה לכך. כלו' אבל אם לא הושלש מתחילה לכך בזה לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת ולא קנתה הבת כלל כמבואר בח"ה סי' רנ"ב:

קרקע. אבל אם הניח קרקע לבתו ומת אין רשות ביד הבעל למכור הקרקע דהא גם היא אין לה רשות למכור הקרקע שירשה מאביה עד שתהיה בת עשרים ר"ן:

שליש. ויקח קרקע ואם היא אח"כ רוצה למכור הקרקע וליתן המעות לבעלה הרשות בידה דהא קרקע זו לא ירשה מאביה ר"ן עיין ב"ש ובה"י:

לכך. אבל אם לא הושלש מתחלה לכך בזה לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ולא קנתה הבת כלל ח"מ:

בין שהי' כו'. עתוס' ע' א' הא קי"ל כו':

וי"א דבעינן כו'. תוס' הנ"ל ובגיטין י"ג א' ד"ה והא כו':