מתי חוזרין הקדושין והסבלונות - שולחן ערוך אבן העזר סימן נ׳

בין שחזרה היא. בש"ס פ' מי שמת איתא אר"פ הלכתא בין שמת הוא בין מתה היא או הדר הוא קדושי לא הדרי הדרה בה איהי אפי' קדושי נמי הדרי אמימר אמר קדושי לא הדרי גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה וכתב בתשו' מהר"מ מלובלין סימן י"ט אמימר פליג וס"ל קדושין לאו לטבועין ניתן והיה ראוי אפילו במת הוא שתחזור לו הקדושין ומכ"ש אם חזרה היא אלא היינו טעמא שלא תחזור משום שמא יאמרו וכו' וכן הוא לשיטת מהרי"ל בתשו' סי' ס"ד אחר הנשואין תחזור הקדושין אפילו אם מת הוא או הדר הוא משום דלא ניתן לטבועי' ולשמא יאמרו לא שייך אחר הנישואין והיינו מ"ש הרב רמ"א בסמוך מן הנשואין חוזרי', ובח"מ כתב דמהרי"ל איירי אם מתה היא תוך שנה הראשונה או בשנה שניה אז צריך להחזיר הנדוני' ונ"מ שלה והבעל רוצה שיחזירו לו הסבלונות וע"ז פסק הרב מהרי"ל דקדושין הדרי ליה ולא תקנו בזה לחזור החצי כי אם בנדן או בנ"מ בזה תקנו שיחלקו ביניהם אבל קדושין הדרה, מיהו כוונת הרב רמ"א כמ"ש ולא כח"מ, ובתשו' מהר"מ מינץ סי' צ"ו כתב שראה הלכה למעשה מרבותיו דחוזרין הקדושין אחר הנישואין והטעם לדבר משום מה ששוה הקדושין יותר מפרוטה הוי כאלו נתן לה למתנה והוי מתנה דבר העשוי להתנאות ששמין לה כמ"ש בסי' צ"ט, ובמשרים דף נ"ו כתב חייבי לאוין כשם שקנסו אותו ליתן לה הכתובה ות"כ כן קנסו אותו דהקדושין לא חזרו אפי' אם קידש אותה בלטרא דדהבא, משמע שניות דקנסו אות' דאין להן כתובה צריכה לחזור הקדושין, וצ"ל דרי"ו ס"ל אחר הנישואין לא שייך החשש שמא יאמרו כמ"ש בסמוך מ"ה ס"ל דהשניות מחזירים הקדושין אחר הנישואין ולא חיישינן שמא יאמרו אבל אנ"ל לומר דס"ל בשניות יאמרו דהדרה משום קנס ולא משום קידושי טעות, נשמע מכל זה דרי"ו ומהרי"ל והרב רמ"א ותשו' מהר"מ מינץ ותשו' מהר"מ מלובלין ס"ל בשיט' חדא אחר הנישואין לא שייך הגזירה שמא יאמרו והקדושין הדרי אלא בחייבי לאוין לא הדרי, מיהו בתשו' מהרי"ו סי' צ' ובתשו' ש"י סי' מ"ג פסקו אפילו אחר הנישואין הקדושין לא הדרי דחיישינן שמא יאמרו וכו' ואפילו במורדת לא הדרי, ובגמ' פ' האומר ס"ל נמי דהקדושין לא הדרי ולא מטעם הנ"ל שמא יאמרו אלא הטעם הוא דלא אפסקא הלכתא אם הקדושין לטבועין נתנו מ"ה א"צ להחזיר נמצא דין זה אם הקדושין הדרי ספיק' דדינא, ונראה קטנה שיכולה למאן ויוצאת בגט דקי"ל דאסור בקרובותיה כמ"ש לק' סי' קנ"ה אז אפילו אחר הנישואין אם תחזור הקדושין יש לחוש שיאמרו דיוצאת במיאון ומותר בקרובותיה לכן לכ"ע אין הקדושין הדרי:

או שגירשה. צ"ל ה"פ או שגרשה מחמת שאסורה לו דהא כשחזר הוא או היא איירי נמי שגרשה וכ"כ בח"מ ולמ"ש בסמוך בשם רי"ו יש לחלק בין איסור שניות לשאר אסורים:

קידושי טעות. היינו מה שהדעת טועה אבל אם הוא טעות שאין הדעת טועה כגון המקדש את אחותו הוי מתנה:

ממאנת. הטעם משום בממאנ' הקדושין תופסים באחותה ומוטב שיאמרו הקדושין תופסים באחותה לכן הקידושין חוזרים:

וכן אם היו קידושי ספק. דברי המחבר תמוהי' דהא בקדושי ספק צריכה גט א"כ למה קדושין חוזרים ולא חיישינן שמא יאמרו קידושין תופסים באחותה וכבר האריך בזה הח"מ ודין זה למד המחבר מדברי המר' ס"פ האומר שכתב לא אפסקא הלכתא אם הקדושין לטבועין נתנו מיהו בקידש בספק לכ"ע לא ניתן לטבועין ע"כ ונראה דה"פ אם היה הקדושין בודאי לטבועין נתנו אז לא היתה הדרה אפי' היכא דלא שייך החשש שמא יאמרו וכו' כגון אחר הנישואין וע"ז כתב המ' דלא אפסקא הלכתא אם לטבועין נתנו אבל אם קידש בספק אז לכ"ע לא ניתן לטבועין כי בספק לא ניתן לטבועין א"כ היכא דלא שייך החשש שמא יאמרו אין לה זכות בקדושין אבל המחבר הבין אם קידש בספק הדרי הקדושין אפילו היכא דשייך החשש שמא יאמרו וכו' קשה להבין ואפשר לישב קצת להבנות המחבר דס"ל להמר', הסוגיא שם פ' מי שמת ס"ל לר"פ ולאמימר קדושין לטבועין נתנו אלא ר"פ ס"ל אם הדרה היא צריכה להחזיר הקדושין משום קנס, ואמימר ל"פ על ר"פ אלא כשהקדושין ע"פ הדין שלה הם אלא ר"פ ס"ל דצריכה להחזיר משום קנס ע"ז אמר דלא הדר' משום שמא יאמרו מ"ה אוקמי' אדינא דהקדושין שייכים לה אבל היכא דלא ניתן לטבועין כגון קדושי ספק לא מפקיעין ממונו מחמת החשש שמא יאמרו כן יש ליישב לפי הבנת המחבר אבל נ"ל עיקר כמ"ש:

וי"א דאפילו בדבר מאכל ומשתה. כן הוא שיטות רוב הפוסקים וחולקים על הרמב"ם וס"ל רבין לא פליג על המתני' וכללא הוא אם לא אכל חוזר הכל אפילו הדר הוא צריכה היא לשלם דברים העשוי לבלות וכן מאכל ומשתה ששלח ואכלם צריכה לשלם פחות שליש ולכאורה נראה אם היא עדיין בעין ובלה אם ראוי למלאכתו הראשונה א"צ לשלם מה שבלו כמ"ש ר"ס צ"ו בענין נדוניא, לא היו דברים העשוים לבלות ומכרה נראה דדינו כגזלן ומשלמת כשעת הגזילה ואינה פוחת שליש ועיין בנ"י, ואם אכל או שתה בדינר אז אם הוא חוזר אמרינן דברים העשוים לבלות ובלו מחל, ואם הם דברים העשוים לבלות והשתמשה בהם ולא בלו בעי' דלא אפשטא בש"ס ואין מוציאים ממנה ואם תפס הוא מהני להני פוסקים דס"ל דמהני תפיסה בבעי' דלא אפשטא כמ"ש ח"ה בכמה מקומות ובייכא וסבנתא בוודאי מחיל ופי' הרמב"ם היינו מיני צעיפים וקישורי נשים, ורי"ו פי' שהם מנעלים וצעיפים אפילו הם בעין א"צ להחזיר דמוחל בודאי וא"י למה הטור לא כתב מזה כלום, ורי"ו פסק אפילו אם הדר הוא /הדרא היא/ אין צריך להחזיר וגרע טפי ממאכל ומשתה, ודברים שאינן עשוים לבלות מחויבים להחזיר אפילו מכרו וכתבתי בסמוך דצריכה לשלם כשעת המכירה ואפילו אם הרויחה במעות א"צ ליתן לו כלום נ"י ואם היא חזרה צריכה לשלם דברים העשוין לבלות ובלו פחות שליש משויה, ומעות הוי כדברים העשוין לבלות ובגדים הכל לפי הענין וכן כשמת אחד מהם אמרינן ג"כ אם אכל מחל ומבעי' בש"ס מה שתשלם היינו אם אכל שליש דינר אם אמרינן דמוחל שליש מה ששלח וכן מבעי' שבח מהו ועיין בנ"י וכן אם שגר לו לאכול וכן אם אכל שלוחו ובכלם אין מוציאים ממנה, וכתב בתשובת הרא"ש שהביא הטור אם כ"א שלח זה לזה אלא של א' מהם בלה מנכה השני כל הפחת, וב"ח בק"א פי' דאיירי בשדוכי' ולא היה עדיין קדושין מ"ה מנכה כל הפחת ואנ"ל דעד כאן לא מחלק הנ"י בין שדוכין לאירוסין אלא לענין אם אכל שם אז י"ל לארוסה מחל ולא למשודכת, אבל פרעון פחות משליש קי"ל בכמה מקומות דמנכין שליש וכן קי"ל אם מניח האב ליתומיו פרה שאולה ואכלו אותה משלמין פחות משליש לכן אפילו במשודכת א"צ לשלם יותר, ועיקר כתירוץ בתרא של הפרישה כשזה החוזר מוחזק אז משלם פחות משליש אבל אם כ"א שלח נמצא כ"א מוחזק מנכין כל הפחת כאשר היה שוה בשעה הראשונה לפ"ז אפי' אם שלח מאכל ומשתה נמי מנכים, מיהו יש לומר דשם היה העובדא שחזרה היה מצד הכלה מ"ה פסק שם דהחתן מנכה ממה שהוא מוחזק כל הפחת מה שנפחת ממה שהיה שוה בשעה הראשונה כי היה תרתי לטיבותא שהיה מוחזק והוא לא היה חוזר אבל אם הוא מוחזק והוא חוזר יש לומר דאינו מנכה כל הפחת אף על גב דהוא מוחזק מכל מקום כיון דהוא חוזר אינו מנכה כל הפחת:

משלמת הכל. כן הוא דעת הרמב"ם והראב"ד הקשה עליו מהא דקי"ל מכר זרעוני גינה ולא צמחה אינו משלם לו הוצאות כמ"ש בח"ה סימן רל"ב והמגיד תירץ שם הוציא הוצאות כדי להרויח אבל כאן לא היה כוונתו להרויח אלא להתנהג כמנהג משום הכי חייב לשלם כל הוצאות ועיין ב"ח ומה שכתב משלמת הכל משמע דאינו פוחת שליש לכאורה קשה מ"ש ממאכל ומשת' ששלח לה דאינה משלמת כל ההוצאה ואפשר שם איירי היכא דאין מנהג לשלוח מיהו רשב"ם פי' במתני' דאיירי דמנהג הוא לשלוח מיני מאכלים ומ"מ אינה משלמת כל הוצאת מיהו לכ"ע אם זה שעשה הסעודה חוזר א"צ הצד השני להחזיר לו כלום ול"ד לשלח:

והוא שיהיה לו עדים. אבל בשבועה א"י להוציא אא"כ כשהוא מוחזק ישבע כמ"ש בתשוב' הרא"ש שהביא הטור וכ"כ בפרישה, ועיין דיני' אלו בח"ה סי' צ"א ל"ג שע"ה:

אבל קודם אירוסין וכו'. היינו קודם אירוסין אם אכל שם מ"מ לא מחל כלום אפי' אם חזר הוא צריכה לשלם אפילו דברים העשוין לבלות והיינו פחות משליש ובח"מ הקשה אם הוא חוזר למה תשלם היא מה שבלה ולק"מ דהא כשלא אכל שם מבואר בש"ס דצריכה היא לשלם אפי' אם הוא חוזר ובמשודכת ס"ל לנ"י אפי' אם אכל שם הוי כאלו לא אכל ולא מחל מ"ה צריכה לשלם:

ויש חולקים. היינו הב"י כ"כ בשם תשוב' הרשב"א והמעיין שם יראה דאינו מוכרח כי שם לא קאמר אלא דפוחת שליש ממה שבלה ואז אין חילוק בין קודם ארוסין לבין אחר ארוסין כמ"ש בסמוך דקי"ל כן בכמה דוכתי דפוחת שליש אבל לענין אם הוא מוחל מחמת שמחת סעודה שאכל שם י"ל דאינו מוחל אלא דוקא בארוסין וכ"כ בט"ז:

אחות המשודכת. ה"ה אם זנתה אחות המשודכת והיתה א"א או שהיתה פנויה וזנתה והרתה לזנונים כל זה הוא פגם גדול ט"ז ובי"ד סי' רכ"ח כתב בט"ז וכן כאן אם אירע כן באחות אבי המשודך א"י לחזור דאין לנו אלא מה שמצינו מפורש דכתבו הפוסקים דין זה באחות המשודכת ואם המירה קודם השידוך הוי כמום שבגלוי ומסתמא ידע ואין לו שום טענה כ"כ ב"ה מיהו נראה הכל לפי הענין:

וכן אם קלקל המשודך מעשיו. אף על גב בתחלה היה ג"כ מעשיו מקולקלים והוא ידע מזה אלא אח"כ החזיק בדבר הרבה ועיין תשובת הרשב"א:

אבל אחר אירוסין נסתחפה שדהו. אפילו אם המירה אחות משודכת אף על גב דאדם בעל בחירה ובידו לעשות טוב או רע מ"מ אמרי' נסתחפה שדהו כדמשמע בתשו' הרא"ש כלל ל"ד:

וי"א דכל קנסות וכו'. הטעם משום בושת אף על גב לפעמים לא הוי בושת כ"כ כמו דמי הבושת אפ"ה לא הוי אסמכתא וכתב מהרי"ק שורש כ"ט אפי' לא עבדי קנס אפ"ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם דמי בושתו ודוקא קנסות שעושים בשעת השידוכין ומטעם בושת אבל אם עשאו קנסות בנשואין אותם קנסות הם אסמכתא וקודם הנישואין אפי' אם הוא רוצה לישא רק רוצה לשנות על קצת התנאים חייב בבושת דאל"כ בקל יכול למצוא צדדים להשמט ולבטל מקצת וע"י זה יצא מחשבתו לפועל ועיין תשוב' מהרי"ו סי' קל"ד ובתשו' מהרי"ט ח"ב סימן קמ"ב כתב אפי' אם נשבע על התנאים לא קאי על איחור הזמן ועיי' בנ"ש ועיין בח"ה סי' ר"ז שם ופסק הרב רמ"א דקי"ל דליכא אסמכתא בשידוכים משום בושת מ"מ צריך להיות קנין בדבר, ונראה אם השלישו שטרות א"צ קנין והש"ך כתב שם בשם כמה פוסקים דא"צ קנין ולקמן מבואר אם נתנו משכנות אם צריכים קנין:

חזר א' בהם ומיחה. עיין בח"ה סימן רמ"ג שם כתב הסמ"ע אם נעשה הקנין ע"מ לכתוב השטר יכול למחות כיון דלא נתקיים התנאי ואז כשמוחה פטור מגוף השידוך ומקנס אבל אם לא אמר ע"מ אף על גב דיכול למחות שאל יכתוב השטר כמ"ש בח"ה שם מ"מ השידוך חייב לעשות ולא כתשו' ש"י סי' ל"ג שכתב דא"י למחות לכתוב השטר, ובט"ז כתב בסי' זה אם כתבו ראשי פרקים ועשאו ק"ס אף על גב דלא אמרו ע"מ שיכתוב השטרות הוי כאומר בפי' ע"מ שיכתבו כי בוודאי כוונת' לזה כי כן מנהג פשוט אחר כתיבת ר"פ כותבי' התנאי' לכן יכול כ"א לחזור אחר כתיבת ר"פ ויכול למחות שאל יכתוב התנאי' ופטור מקנס אבל אם השלישו ש"ח בזה נגמר החיוב וחייבי' בבושת ואם כבר נכתב התנאי' בקיצור ונותני' להסופר שיכתוב באורך אין א' יכול לחזור וחייבי' בבושת ואם עשאו קנין בסתר בפני עדי' וצוו לעדי' שאל יגלו הדבר ואח"כ מיחה א' בעדי' שאל יכתבו פטור מקנס ויכול למחות וכ"כ בתשו' ש"י סימן ס"ח ואפשר דל"פ על מ"ש הט"ז אלא איירי אפי' אם השלישו ש"ח מ"מ כיון שנעשה בסתר עדיין לא שייך בושת לפ"ז יש ליישב קושית הב"י בסי' נ"א שהקשה על תשו' הרא"ש כלל ל"ד שכתב יש לבטל כל הענין השידוך מפני שהוא אסמכתא והרא"ש בפסקיו ס"ל בשדוכי' לא אמרינן אסמכתא מפני הבושת וכ"כ בתשו' שני' שם ולק"מ כי שם איירי שנעשה השידוכי' בסתר הא כתב שם דהאשה היתה נחבאת מפני מסים ואז לא שייך בושת מ"ה כתב הרא"ש דהוי אסמכתא וכ"כ בנ"ש ויפה כתב אבל מ"ש לישב דברי הטור מ"ש בשם ר"י אם נתנו משכנו' צ"ל תזכ' בגוף המשכון דאל"כ אין חיוב עליו אף על גב דקי"ל אין אסמכת' בשדוכי' כתב דאיירי ג"כ שנעשו בסתר ולית' דהא התחלת דברי הטור מ"ש בשם ר"י קנין בשדוכי' אינו אסמכתא מפני בושת ע"כ איירי כשנעשה בפרהסיא ולישב הקושיא זו עיין ס"ס:

דהפוסק פטור מקנס דזה אונס גמור הוא. ואז גם הערבות פטורי' ואפי' אם התחייב את גופו מ"מ פטור מקנס כיון שאינו בידו ולא יבוא לידו תשו' ש"י ואונס כזה הוי אונס גמור ולא שכיח כמ"ש בתשובת רשב"א וז"ל אפי' תאמר שהוא יכול לפייסה במעות אפי' התנה שאם תסרב שיפייסנה אטו תרקבי דדינרי בעי ליתן וא"ת היה לו להתנות שאם תסרב יהיה פטור לא הוה אונס דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב ואפי' שכיח ול"ש לית ליה לאתנויי ועיין בש"ך בי"ד סימן רל"ב ובת"ה סי' נ"ה ובתשו' זו מבואר כדבריו ועיין במ' פ"ק דב"מ שם משמע לא כרשב"א ועיין במ' פ' מי שמת ועיין סי' קמ"ד קי"ל בגיטין לא מהני אונס שכיח ולא שכיח אבל בממון אפי' שכיח ולא שכיח א"צ להתנות ופטור, וכתב בח"מ לכאורה נראה כאן שהחיוב היה ליתן להחתן הנדן והכלה ואם לא יקיים חייב ליתן קנס אז הוא פטור ליתן הקנס כיון שהוא אונס אבל אם מחייב את עצמו באיזה סך בלי תנאי והחתן נותן כתב אם יתן לו הכלה והנדן אז החוב נמחל בזה לא שייך טענות אונס מיהו י"ל אומדנ' דמוכח הוא שלא התחייב את עצמו אלא כשבתו לא תסרב ע"כ ובסי' ע"ז כתבתי בשם הג"מ כשבתו טוען מאיס עלי א"צ לשלם הש"ח שנתן לחתנו על הנדן ומדמה למתה בתו דאין מוציאין ממנו מעות הנדן אפילו נתן ש"ח כמ"ש בסי' נ"ה כי מסתמא דעתו היה דוקא כשתהנה בתו ממעות הנדן לכן אף כאן אפילו נתן ש"ח ובתו מסרב פטור מהקנס ושם כתבתי אפילו לא אמרה בתו מאיס עלי רק אומר' שאר טענות פטור ליתן הנדן כי אומדנ' דמוכח הוא דכוונתו הוא ליתן הנדן באופן שתהנה בתו ואף על גב שם כבר היה הנישואין מ"מ פטור ליתן הנדן כשלא תהנה בתו מכ"ש הכא קודם הנישואין והוא מסרב דהוא פטור, מיהו בט"ז כתב שם כשהוא נותן ש"ח סתם כש"ח שלנו חייב ליתן כי ש"ח שלנו הוי כאלו כבר סילק כיון דיש בידו ליתן ליד אחר ובסי' נ"ה לא איירי בש"ח שלנו ובאונס שמת הוא יש לחלק בחילוק של הח"מ, ואם הבן עשה שידוך עם אחותו בלא הרשאה מאביו והאב אינו רוצה לעשות השידוך דינו כמו כשבתו מסרבת ועיין תשו' ש"י סי' ב' ד' ה' ו' ויש נ"מ כמה דינים ואכתוב בקיצור אם האב שלח את בנו למצוא זיווג לבתו ויודיע לו קודם שיעשה השידוך והבן שינה והגיד שהכל בכחו לעשות ועשה השידוך ואביו ממאן ואינו רוצה השידוך שניהם פטורים מקנס ודומה למ"ש בח"ה סי' קפ"ב כשהשליח משנה והמשלח רוצה לבטל בטל המקח אלא לכאורה קשה למה הבן פטור דהא הוא הגורם הבושת וצ"ל דס"ל גרמ' לבושת פטור, גם י"ל דאינו אלא גרמא ולא גרמי דהא אף על גב דלא היה בידו לעשות סבר דאביו יסכים למעשה ומזה נשמע אם האב אומר דיש בידו כתב הרשאה מבתו והיה שקר והיא ממאן דשניה' פטורים דהא האב פשיט' הוא סומך את עצמו דבתו לא תסרב ולא כנ"ש, וכל היכא דהאב פטור מקנס גם הערבים פטורי' מקנס ואם הוא אונס מחמת ממון פטור הוא מקנס אבל אם מתחייב בשבועה חייב מחמת השבועה כי משבועה א"י לפטו' מחמת אונס ממון מיהו ערבו' פטורים דהא מממון הוא פטור וערב לא היה ערב אלא על הממון עיין תשובת ש"י סי' ע"ח מיהו הרשב"א בתשו' סי' תשע"ה פוטר אף משבועה מחמת אונס כשבתו מסרב כמ"ש בסמוך אפי' אם יש בידו לפייסה בממון הרבה משום אומדנא דמוכח הוא דלא נשבע על דעת כן ש"מ אם יש אונס ממון הרבה פטור משבועה וכ"כ בט"ז והש"ך בי"ד סי' רל"ב סעיף י"ב אלא ב"ח כתב שם משום הפסד ממון הרבה אין לעבור על השבועה ונדר וחולק שם על הרב רמ"א שכתב שם ואם אירעו לו אונס והיה אפשר לסלקו ע"י ממון הרבה מקרי אונס ולדידיה לא נקרא אונס מיהו אף לסברתו השיג בחנם כי י"ל שם איירי בהדירו שיאכל אצלו אז מהני הפסד ממון כמ"ש הריב"ש כיון הנדר הוא רק לכבוד בעלמא ומ"ש שם וכן אם צוה השר וכו' שם שאני דיש חשש נפשות כמ"ש ב"ח בעצמו לכן אף לפי סברות ב"ח השיג בחנם ולדברי הט"ז וש"ך שם יש כאן נ"מ אם הוא אונס ממון פטור מן הקנס אם לא מתחייב בשבועה אבל אם נשבע אז אינו פטור אא"כ כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כך שיתן ממון הרבה אבל אם ליכא אומדנא דמוכח לא מהני מה שאומר שלא היה דעתו לכך דא"כ הוי פתח לנדר והוי נולד כמ"ש בתשוב' ריב"ש שם ואם כתב קנס ואח"כ נכתב בחרם ובשבועה אז השבועה קאי על הקנס שנשבע ליתן הקנס לכן אפילו ערבות אינם פטורים אפילו כשיש אונס ממון אבל אם כתב בחרם ובשבועה ובקנס לא קאי השבועה על הקנס ובתשו' ש"י שם מדייק מתשוב' ריב"ש סי' שפ"ז אף בכה"ג לא קאי השבועה על הקנס ולכאור' נראה דלא מוכיח מריב"ש כלום אלא שם איירי שנכתב נשבע פלוני לקיים התנאי' הנזכרים בקנס כך וכך בזה כתב הריב"ש דאין במשמע שנשבע ליתן הקנס, ואם כתב אם לא אקיים אתן קנס ואח"כ כתב דנשבע על כל זה פטור הוא כשנותן הקנס ואמרי' השבועה קאי על מ"ש אם לא יקיים יתן הקנס ולא על חיוב שלו וכ"כ בתשובת מהר"מ מינץ סימן ט"ז, וב"ח כתב בח"ה סימן ר"ז אם כתב לקיים שום דבר בת"כ ובקנס אם נותן הקנס פטור הוא מת"כ כיון דיש התרה לת"כ נמצא עיקר החיוב הוא מכח הקנס ונראה לכאורה דמהר"מ מינץ לא ס"ל כב"ח ואפשר ליישב מיהו בתשוב' בן ששון סימן ס"ד פסק להדיא לא כב"ח וראיתי בנ"ש שהקשה על מהר"מ מינץ הנ"ל והבין כי תו' והמר' חולקים עליו ולא ראיתי שום סתירה, גם הקשה שם איך ס"ד דהשבוע' קאי ליתן הקנס ולא על הגוף הדברי' ל"ל השבועה דהא קנס חייב מחמת הבושת ולק"מ כי נ"מ דאין אונס ממון מהני כמ"ש בסמוך גם נ"מ לענין ערבות גם נ"מ אם נעש' השידוך בסתר אז מחמת הקנס פטור ומחמת השבועה חייב ואם האב עשה שידוך עם בתו ויש בידו הרשאה מבתו והיא ממאנת נראה האב פטור מהקנס אלא הב"ד יכולים לכופה אותה, ואם היא אומרת מאיס עלי י"ל דאין שום כפיה עליה אף על גב דהיתה בתחלה מרוצה כשאומרת עכשיו טענה מבוררת ועיין בנ"ש:

וע"ל ס"ק ע"ז. שם מבואר ארוסה שאמרה מ"ע אין אביה חייב ליתן מה שפסק לה ליתן:

וכן בשאר אונסי'. כגון שמת הפוסק או העני כמ"ש בי"ד סי' רל"ב אפילו היה קנין מ"מ האי קנין בתנאים לא קאי לזכות לבן או לבת אלא הקנין קאי ליתן קנס לצד שכנגדו כ"כ בתשו' ש"י סי' ק"ד ונראה דלא איירי בקנין אתן אלא קנין ומחייב את עצמו מ"מ פטור מחמת האונס כמ"ש בח"ה סי' נ"ה ולא כנ"ש ואם חייב את עצמו ליתן לו הכלה והנדן ואם לא יקיים יתן קנס כדרך שכותבין עתה פטור וכן אם השליש ש"ח על הקנס פטור כמ"ש בח"ה שם:

אין יורשים צריכים לקיים ופטורים מן הקנס. וגם המשודך פטור מן הקנס אף על פי שנעשה בקנין מ"מ לא היה שום זכיות לבן או לבת כי לא קאי הקנין לזכות אותם כמ"ש בסמוך מ"ה אין היורשים צריכים לקיים ופטורים ליתן לבן או לבת סך זה אלא מה שמגיע לה חלק ירושתם, ובסי' אח"ז נתבאר היכא דזכו הבן או הבת היינו דברים הנקנים באמירה צריכין לקיים ומוציאים מהם ואם היה קנין גמור לזכות להם מוציאי' ממשועבדים, ואיירי שהניח האב לסלק מה שפסק דאל"כ פשיטא דהיורשים פטורים, ובנ"ש הניח בצ"ע על הרב שהביא בסי' קי"ג דעת הראב"ד דאומדים דעת האב ליתן יותר מעישור אפילו אין כאן אלא מה שנותן להראשונה נותנים הכל לשניה מכ"ש הכא שהוא בעצמו פסק לזה סך זה למה אין היורשים חייבים ליתן לה סך שפסק ולק"מ דאיירי כאן דירד מנכסיו אחר הפסיקה ושם מסיים וכתב וראוי לאומדו לפי הממון שהניח בשעת מותו א"כ אם הוא במעמד אחד חייב ליתן מה שפסק אבל אם ירד מנכסיו אחר הפסיקה אז מחמת האומדנא לא זכו אותו הסך אלא מחמת שפסק לה סך זה ודברים אלו לא נקנה כלל ולא הי' שום קנין אלא קנס ואביו הוא אונס לכן היורשים פטורים וא"צ לקיים הפסיקה אבל א"ל דלא איירי כאן לענין אם היורשים חייבים ליתן הסך אשר פסק האב ליתן אלא איירי דאין היורשים חייבים לעשות השידוך אף שמגיע על חלק ירושתו הסך אשר פסק אביהם מ"מ כיון שאביהם מת אין שום חיוב על היורשים דזה אינו שהרי השידוך תלי' ברצון המשודך והמשודכת אם הם מרוצי' אין יכולים היורשים לעכב ואם הם אין מרוצי' פשיטא דהיורשים פטורים מקנס אלא ע"כ צ"ל מ"ש אין היורשים צריכים לקיים הפסיקה היינו הסך אשר פסק אביהם א"צ ליתן ואפי' אם הניח אביהם הסך אשר פסק ודינים דכאן ל"ד למה דקי"ל כל דבר שהוא קנס אין קונסין לבנו כמ"ש בח"ה סי' שפ"ה ועיין בי"ד סי' רל"ב מי ששידך ופסק נדוניא ואין לו לפרוע:

ואח"כ יצא א'. היינו ע"פ אונס יצא לכן שניהם פטורים מקנס אבל אם יצא א' בלא אונס הוא חייב קנס והשני פטור ואם אינן דרין בעיר א' אמרינן משדכן בנותיהן דעתן שישאו במקומן אפילו אם היה הבעל ממקום אחר אח"כ /אא"כ/ התנו בפי' כן ע"ש בתשובה ועיין בי"ד שם:

ועיין בח"ה סי' י"ב. שם פסק דלא אפטר את עצמו בקנס וכתב בח"מ היינו אם כתב בקנין ובקנס אבל אם כתב אני מקבל בקנין ובאם שלא אקיים אתן קנס אז הקנס הוא שובר של הקנין:

צריך שיאמר אם אחזור בי תזכה וכו'. הטעם משום כל שאינו מחיוב מצד הדין אין הכסף משועבד דקי"ל מנה אין כאן משכון אין כאן מ"ה צריך שיאמר לו תזכה וכו' דין זה כתב הטור והקשה הב"י דהא כתב הטור בשם ר"י והרא"ש דאין בשידוכין משום אסמכת' מפני הבושת ותירץ מהרש"ל שאני הכא כיון שמגלה דעתו שאינו סומך על הקנס אלא רוצה למשכון ומשכון אין כאן אם לא אמר תזכה בגוף החפץ כ"כ ב"ח ופרישה בשמו, ובט"ז כתב בשדוכי' איכא תרתי לריעותא א' משום אסמכת' והשניה משום מנה אין כאן משכון אין כאן ובושת אף על גב דמסלק אסמכת' מ"מ המשכון אינו קונה אם רוצה לגבות מן המשכון לכן צריך לומר תזכה בגוף המשכון ואם לא אמר תזכה בגוף אף על גב החוזר חייב ליתן לו קנס מפני הבושת מ"מ אין לו קנין במשכון:

דיני שדכנות. עיין ס"ס קפ"ה וכללא הוא היכא דמנהג היא ליקח שדכנות מיד אחר גמר השדכנות אפילו אם חזרו הצדדים חייבים לשלם לו שכירות שלו ומהרש"ל ביש"ש פ' הגוזל בתרא כתב אם לקח כבר שדכנות והצדדים חזרו אח"ז וא"י להוציא הקנס מצד החוזר צריך השדכן להחזיר השדכנות משמע אם מוציאים הקנס אין מוציאים ממנו השדכנות מיהו י"ל דאין חייבים לשלם לו ומכ"ש במקום שאין משלמים שדכנות מיד אלא בעת הנשואין וחזרו דאין משלמים לו שדכנות ולא כלבוש בח"ה סימן קפ"ה שכתב דצריכי' לשלם לו שדכנות אפילו אם חזרו משום דמוציאים קנס מצד העובר וכבר השיג עליו בסמ"ע שם:

או שגירשה. בטור וברמב"ם ליתא בבא זו שגירשה דהיינו חזרה וכאן שכתב חזרה וגירשה צריך לפרש כגון שגירשה מצד החיוב שנאסרה לו דה"א דליקנסו אותה שתחזיר גם כסף הקידושין:

הרי הם מתנה גמורה. אעפ"י דאומדן דעתו הוא שלא נתן לה אלא ע"מ לכונסה והיה ראוי אפי' במת הוא שתחזור לו הקידושין ומכ"ש בחזרה היא אפ"ה פסק אמימר בגמר' פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ה) דלא הדרי קידושין כדי שלא יאמרו קידושי טעות היו ולכך חזרו ונמצא קידושין תופסין באחותה:

וכן אם היתה ממאנת. דתנן הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ומוטב שיאמרו קידושין תופסין באחותה אבל קטנה יוצאה בגט כיון דאסור בקרובותיה איתא להאי טעמא שכ' הרשב"א בחידושיו בשם הרמב"ן הביאו הב"י סי' זה ס"ק א':

וכן אם היו קידושי ספק. יש לדקדק דהא כל קידושי ספק צריכה גט מספק וא"כ אכתי יאמרו קידושין תופסין באחותה ואף על גב דאמרו בגמר' בפ' המדיר (כתובות דף ע"ו ע"ב) גבי נמצאו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שאחר ארוסין נולדו המומין ומוקי' לה רב נחמן בר יצחק לקידושין אם צריך להחזיר הקידושין אם לאו ואם לא מייתי האב ראיה צריך להחזיר כסף הקידושין אף שהוא טוען ברי שאחר הקידושין נולדו וא"כ הוי ספק קידושין וצריכה גט עכ"פ ואפ"ה מחזיר הקידושין ומכאן מייתי ראיה בהג"ה מרדכי יש לדחות הראיה דהתם לא קאי במסקנ' תירוץ זה דהא רמי בר יחזקאל מסיק שם לא תציתו וכו' ורב נחמן בר יצחק הנ"ל אפשר דלא ס"ל כאמימר (דפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ה) דסבר דלא הדרי קידושין כדי שלא יאמרו קידושי טעות היו ולכך חזרו ונמצאו קידושין תופסין באחותו והובא לעיל ס"ק ב') אבל למאי דקי"ל כאמימר א"כ כל קידושי ספק יש לחוש לשמא יאמרו ולא גרע קידושי דאורייתא מספק מן הקטנה היוצא' בגט דלא הוי רק קידושי דרבנן ואפ"ה אין הקדושין חוזרין מטעם שמא יאמרו וע"כ לא כתב הרמב"ן רק קידושי טעות ולא קידושי ספק:

אבל מן הנשואין הקדושין חוזרין. פשט הלשון משמע לכאורה דקאי בהדרה היא דוקא ומורדת בו דאז אמרי' צריכה להחזיר כסף קידושין דאדעת' דתמרוד בו לא נתן לה ואין לחוש שמא יאמרו נשואי טעות היו דבקדושין אמרי' הכי ולא בנשואין כדאית' בגמר' בכמה דוכתי ביבמו' אבל במת הוא ומכ"ש בהדר הוא פשיט' שאין הקידושין חוזרין דהא אפילו כתובה בעי למיתב לה ומכ"ש שא"צ להחזיר לו כסף הקידושין ומהי תיתי תחזיר ליורשים או לו מה שנתן לה במתנה וקידש אותה בה וכי האב הזכאי בקדושי בתו צריך להחזיר כשימות חתנו או מגרש בתו אבל המעיין במה שפסק הרב מהרי"ל בתשובה סי' ס"ד דבנשואה קידושין הדרי יראה דהתם קאי במתה היא הבעל יורש אשתו מדינ' רק מחמת תקנה שמתה בשנה שניה צריך להחזיר חצי הנדן והבעל רוצה שיחזרו לו הסבלונות ולא יחלוקו וע"ז פסק הרב דודאי מוהר הדרי ואפי' קידושין הדרי כלומר דה"א דאיסור יש בהחזרת הקדושין משום שמא יאמרו ע"כ כתב הרב דקידושין ומוהר דין א' להם בנשואה והדר הכל ולא תקנו רק החזרת חצי הנדן מה שהכניסה לו או נ"מ מה שירשו אבל מה שנתן ושלח לה בזה לא תקנו הקהלות אף דיש לפקפק קצת דקידושין דקנתה האשה מיד בארוסין הוי כדידה ממש וכנ"מ שלה וצריך להחזיר מיה' מחציתן כמו בנדן על זה כתב שקבל מפי מורו ז"ל דמן הנשואין ליכא שמא יאמרו אבל שדעת הרב יהיה שכל אלמנה וגרושה תחזיר הקידושין זה דבר שאין לו שחר בלי טעם ואני תמה על הרב מהר"מ מלובלין שפסק בתשובה סי' י"ט דכוונת הרב מהרי"ל אף במת הוא אזי טבעת הקידושין חוזר ונישום בכתובה והעיד שכן מנהג קצת קהילות והוא דבר תמוה בעיני דלמה יהיה הטבע' קדושין גרוע מכל המתנות שנותן הבעל להאשה שאין שמין כמבואר לקמן סי' צ"ט ולא פסק הריב"ש שהמתנות שנותן החתן לכלה שלא קנתה אותו אלא משום דכוונת רוב החתנים הוא לא למתנה ממש רק להתנאות בהם וכמו שהאריך הריב"ש שם אבל הטבעת קידושין שהוא קונה אותה בטבעת זה איך יעלה על הדעת שלא יהיה שלה לגמרי ועדיף הטבעת קדושין מן המתנות שנותנין אחרים להכלה שמבואר ג"כ בסי' צ"ט דהם שלה ע"כ נראה אפילו בנתגרשה מכ"ש נתאלמנה שהקידושין שלה דמתנה גמורה הם והרב מהרי"ל לא כתב רק היכא דמתה היא תוך שנה או שנתים שלא יחלוקו הסבלונות והקידושין והרב מהרמ"א קיצר דבריו במקום שיש לטעות ואפשר שסמך מאחר שכתב לפני זה אין הקידושין חוזרין לעולם וכו' מתנה גמורה שאין להם חזרה א"כ ליכא למטעי דלאחר הנשואין חוזרין במת או גירשה דא"כ אין זה מתנה גמורה וכמ"ש הר"ן ועיין בתשובת מהרי"ו סי' י' בדין המורדת כתב בהדיא שא"צ להחזיר טבעת קידושין מפני שלא יאמרו וכו':

מפני שהכל יודעים וכו' ואין זה טועה וכו'. ע"כ כתב המ"מ מ"ש הרמב"ם אם היו קידושי טעו' חוזרין הקידושין היינו בדבר שהוא טועה וסבר שיהיו קידושין והוא דבר כדי לטעותו כגון שהלך בעלה למד"ה והגידו לה שמת בעלה ונתקדשה לאחר ואח"כ בא בעלה שאז א"צ גט מהשני וצריכה להחזיר הקידושין לו שבטעות קידשה ואחותה מותרת לו וכל כיוצא בזה:

וכן מעות. כלו' שהוציאה מעות בדברים שאינם של קיימא:

דוקא כשאכל שם החתן. בטור מבואר דין האכילה אם דוקא שאכל הוא ולא שלוחו או אם דוקא שוה דינר ושאר דינים עיין שם:

אפי' מה שהוא בעין אינו חוזר. בטור משמע אם שלח דברים שעשויין לבלות בבית אביה צריך שתשמש בהם ואם לא נשתמשה משמע דחוזרין אף שאכל:

שהרי גרמה לו לאבד ממון. מדמה זה לדיני דגרמי וגם גרמא בנזקין אם הוא דבר השכיח ורגיל חייב לשלם משום קנס ועיין בדברי המ"מ מ"ש בזה ועיין בב"ח ועיין בתשובת מהרי"ק סוף שורש י':

חוזר הכל. משמע אף דבר מאכל וכלים מועטים שבלו צריכה לשלם ואף שחזר בו הוא וקשה אם המניעה מצידו והיא בלתה ברשותו למה תשלם ואפשר דקאי על דעת הטור דס"ל כשאכל אפילו מה שבעין אינו חוזר זה הדין לא שייך בארוסה ולא במשודכת אך קשה דיש חולקין בזה:

דכי היכא דהדרי סבלונו'. וה"ה במה שבלה בבגדים אפילו חזר הוא פוחת שליש כמו בחזרה היא כ"כ הרשב"א:

אבל אחר אירוסין נסתחפ' שדהו. שם בשורש ק"א מבי' ראיה לד"ז דאשכחן גבי מומין דכי נולדו בה בשנתארסה חייב לתת לה כתובה אם כ' לה למ"ד ארוסה א"ל כתובה מתנאי ב"ד ול"מ למימר אדעת' דהכי לא כתבתי לה וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ד סימן א':

הרשות בידו למחות בשטר. ואז פטור גם מגוף השידוך מאחר שהקנין היה ע"מ לכתוב השטרו' והרי חזר בו קודם כתיבת השטר:

דהפוסק פטור מן הקנס דזה מקרי אונס. לכאורה נראה דהיינו דוקא אם חייב עצמו ליתן לו הכלה והנדן ואם לא יקיים יתן קנס כדרך שכותבין עתה אף שאין כאן אסמכת' הן שמצד הבושה ראוי ליתן קנס או שהיה כאן ת"כ ושאר חזוקים שאין כאן אסמכת' מ"מ מצד האונס יכול לפטור עצמו אבל אם חייב עצמו כדרך שנתבאר לפני זה בסמוך שחייב עצמו ליתן להחתן בלי שום תנאי מנה והחתן נתחייב אם יתן לו הכל' והנדן יהא החוב מחול ואם הכלה אינה רוצה אף שהאב אנוס בזה מ"מ במה פטור מחיובו וכמ"ש אחר זה אם נתחייב עצמו בשטר לא מהני אונס וכל זמן שאינו מקיים התנאי אין החוב מחול לו ומיהו י"ל דמ"מ אומדנא דמוכח שלא נתחייב רק ע"ד שהיה סבור שבתו לא תסרב ועיין בגוף התשובה דמשמע דמטעם אומדנא פטרו ומ"מ צריך להתיישב אם זה מקרי אומדנא דמוכח לומר דהוי כאלו התנה בפי' ומעשים בכל יום שמניחין ש"ח על כך ואין מועיל לומר שהיא אינה רוצה:

ובלבד שלא יהא ערמה בדבר. ראיתי בתשובה שחיבר הרמ"ע בסי' פ"א בזה הלשון לו יונח היותה מלומדת שתמאן אין זאת אפילו גרמא בנזקין וכו' והנה משמעות דבריו שם אם האב מעכב בפועל ולא הבת חייב בקנס אבל אם האב נותן עצות מרחוק עד שהיא שומטת כר פטור האב ודבריו צ"ע ואין זה אונס כל שנעשה הדבר מרצונו ועיין בתשובת הרמב"ן סי' רע"ב כתב אני אומר דרך כלל שאונס כשמו ואין הרצון אונס ואלו מסבב זה אונסין לעצמו וכו' אין זה אונס אלא רצון וכו' ע"ש:

כגון שמת הפוסק. ה"ה אם חי והעני כמו שפוסק בי"ד סי' רל"ב סעיף ט"ז:

אין יורשים צריכים לקיים. דין זה הוציא מתשובת מהרי"ו סי' ק"ד וסי' קמ"ב וכתב שם הטעם דאף דבכתב התנאים קבלו בק"ס לקיים כל המבואר שם האי קנין לא קאי אאותו בן רק קאי אאותו שכנגדו ששידך בתו לבנו והאב פסק לבנו סך מסויים ואם לא יתן הסך יתן קנס לצד שכנגדו ועל זה קבל בק"ס אבל הבן לא זכה בשום זכייה ועיין בח"ה סי' רפ"ו:

ופטורי' מן הקנס. גם המשודך פטור מן הקנס וכן פסק שם מהרי"ו בסי' ק"ה:

חייבים יורשים לשלם. היינו כפי סך הקנס וכן פסק מהרי"ו בסי' קמ"ב דאם נתן האב ש"ח על הקנס הוי כמו הלואה ולא מהני טענות אונס בהלואה ואף אם מת האב חייבים היורשים לשלם כפי סך הש"ח עיין שם:

אם אינו רוצה פטור מן הקנס. משמע דזה שאינו רוצה לילך פטור מן הקנס וגם השני הרוצה לילך ג"כ פטור מן הקנס מאחר שהוא רוצה לקיים תנאו במקום אחר וזה נגד המושכל והמעיין בגוף התשובה יראה שהשני חייב אם לא שהיה אנוס לילך ומשמע עוד אף אם לא היו דרים במקום א' והחתן רוצה שהכלה תבא אליו אפ"ה החתן חייב בקנס שסתמן של משדכי בנותיהן דעתם שינשאו במקומן ואפילו היה הבעל ממקום אחר אלא א"כ התנו בפי':

ועיין בח"ה סי' י"ב. שם כתב בסעיף ט' שנים שקבלו פשרני' בקנין וקנס ואחר הפשרה אמר א' אשלם הקנס ולא אקיים הפשר אין בדבריו כלום והוא מועתק מתשובת הרשב"א ונתן שם הטעם שהרי הוא מחוייב לקיים הפשרה מכח הקנין ומשמע דוק' שכתב או אמר בלשון הזה אני מקבל עלי זה בקנין וקנס שהקנס לא כתב רק לחיזוק אבל אם כתב דבר זה אני מקבל עלי בקנין ובאם שלא אקיים אתן קנס א"כ להדיא התנה שהקנס הוא השובר של הקנין ואם יתן קנס הוא פטור מן הקנין ועיין בב"ח בח"מ ס"ס ר"ז פסק אם נשתעבד לקיים המקח בת"כ ובקנס מאחר דלר"ת יש היתר לת"כ בדיעבד א"כ עיקר המקח הוא מכח הקנס ויד בעל השטר על התחתונה מאחר דלא פי' הקנס לא יפטור השבועה כמו שכותבין בתנאי' הקנס לא יפטור החרם:

צריך שיאמר אם אחזור בי. הטעם דכל שאינו מחוייב מצד הדין הכסף אין המשכון משועבד דק"ל מנה אין כאן משכון אין כאן וכן האומר ליתן מתנה לחבירו ונותן לו משכון ג"כ אמרי' מנה אין כאן מצד החיוב אם כן משכון אין כאן ועיין בח"מ סי' ר"ז סעיף י"ז ודין זה מיירי אליבא דהרמב"ם דשייך אסמכתא אף בשידוכין ולדברי י"א דבשדוכין אין כאן אסמכתא מיירי כאן דלא היה קנין כלל וע"כ אין כאן חיוב מן הדין וכמו שנתבאר בח"מ סי' ר"ז ועיין בב"ח מ"ש כאן בשם מהרש"ל:

אין הקידושין חוזרין גזרה שמא יסברו שלא (היה) לשם קידושין ויקח אחותה ואפילו נתן גט חיישינן שמא יש אנשים שלא ידעו מהגט וידעו שזו היה ארוסתו ויתירו לו אחותה כיון שהחזיר לה הקידושין:

קדושי טעות דבזה לא גזרו שמא יטעו וכו' ב"י בשם הרשב"א דה"ה אם שלחה היא לו הוי כשלח הוא לה:

אבל מן הנשואין כו' הטעם דאין כאן גזירה ולא הבנתי זה דהאיך שייך אחר נשואין הדרי קידושין דבשלמא בארוסין משכחת לה במת הוא או היא הדרא בה היא אבל בנשואין אין שייך זה דאם מת הוא נוטלת כתובתה ותו לא ואי מתה היא הכל לבעל ושום דבר חזרה לא שייך בזה שוב ראיתי בתשובת מהרי"ל סימן כ"ג דזה קאי לענין תקנות ר"ת באם מתה תוך שנתיים: דברי המגיה נראה פירושו דלהט"ז לא ק' רק הדיבור שכ' רמ"א בשם מהרי"ל דקידושין חוזרים וזה אינו שייך כי אם בארוסה אבל בנשוא' לא שייך לשון חזרה כי הכל שלו הוא רק דאם הוא ימות או יגרש יתן לה הכתובה ותו לא ואם היא תמות יהיה הכל שלו ואין לשון חזרה שייך בזה כלל כי אם במתי תוך שנתיים שייך ל' חזרה ובזה לא יקשה על הט"ז קושיית הב"ש שהקשה על החמ"ח דמהרי"ל ס"ל דקידושין לאו לטבועין ניתן רק שאין להחזיר מטעם שמא יאמרו כו' וזה לא שייך אחר הנשואין וא"כ מהר"ל קאי אבל הנשואים שבעולם אם מת הוא או היא או נתגרשה ולאו דוקא במת' תוך שנה או שנתיים מיירי מהרי"ל עכ"ל ולפי דקדוק הט"ז דלא שייך לשון חזרה במת הוא או היא אחר זמן רב מוכרח הוא דמהרי"ל מיירי תוך שנה או שנתיים דאז שייך חזרה אבל לענין דינא אין נפקותא בזה דגם הט"ז ס"ל הקידושין לאו לטבועין ניתן ונישו' כתובתה כמהר"ם מלובלין מדכתב הט"ז נוטלת כתובתה ותו לא עכד"ה:

דמיו בזול כו' דבענין זה שמין כל מחזיר אוכל שלא לדעת דאלו היה יודע שצריך להחזיר לא היה אוכל:

שהרי גרמה לו לאבד ממון זה דעת הרמב"ם והראב"ד הקשה ע"ז דגרמא דומה למוכר זרעוני גינה ולא צמחה שאינו משלם לו ההוצאה כללו של דבר איבוד ממון שבעל הממון עושה אעפ"י שזה גורם לו פטור עכל והמ"מ תירץ שאינה דומה לזרעים ששם הוציא הוצאות כדי להרויח אבל כאן לא היה כונתו כדי להרויח אלא די להתנהג כמנהג העיר וכיון שהוא נסמך עליו והיא חזרה בה דין הוא שמשלם וצ"ע עכ"ל ואין בחילוק זה כדאי לחלק דמה חילוק יש בין כדי להרויח או בלא להרויח ונלע"ד לחלק דבזריע' אין שם הרגש בשעת התחלת המעש דהיינו כשהוא מוכר אפשר שהמוכר עצמו לא ידע שזרע ההיא רע הוא ואח"כ כשלא צמח אז אין המוכר לא עבי' מידי דהיינו בשע' שהזיק מורגש אבל בכאן בשעת שההיזק מורגש דהיינו במה שגרם לו הוצאות היא הגורם ההיזק דאז בחזרתו נעשה היזק דמתחלת שהיה סבר שלא יחזור בו היה ניחא ליה באותן הוצאות ולא היה נקרא היזק אלא בשעה שחוזר אז מתחיל ההיזק ואותה השע' הוא חוזר ועקימ' שפתיו במה שחוזר ה"ל מעשה והוא כמו בידים בטור כתב שטוען על החוזר כי ג' טבעות שלח ולא היו שלו ומבקשים ממנו בעדם סכום גדול וע"ז השיב הרא"ש שישבע כמה היו שוים וכך ישלם והיינו אם אינן בעין משמע דפטור ממה שמעלילין עליו והוא מוכרח לשלם והיינו כדאיתא בח"מ סי' ע"ב בדין סייף שנאב' כולי וכן שם סי' שע"ט בשם הרא"ש בקולקול שנעשה בפרד שרכבו לקראת חתן:

לאחר שדוכין חוזר הכל ב"י כ"כ בשם נ"י וז"ל דבלא קידושין ודאי לא מיקל כלום ואפי' אכל שם ואפי' איכ' שדוכין כיון דמצי למיהדר בהו ולהכי נקט ביה חמיו כו' וכ' ב"י ע"ז ואין נראה כן מדברי הרשב"א בתשו' שאכתוב בסימן זה עכ"ל וז"ל תשובת הרשב"א שמבי' אח"כ דאם אבי הכלה שלח להחתן בגדים לאחר השידוכין ואח"כ נתבטלו בין שחזר בו החתן כו' כמו שהעתיק הש"ע בסעיף שאח"ז. ובד"מ הביא ג"כ דברי הב"י שיש כאן מחלוק' בין הנ"ל להרשב"א כיון שכתב הרשב"א דלאחר שידוכין דינו כמו לאחר אירוס ע"כ וע"כ כתב רמ"א כאן ויש חולקין ואני תמה מאוד מאי מחלוקת יש כאן דודאי בין בשידוכין ובין בקידושין יש כאן חזרה וצריך להחזיר דאומדן דעת יש כאן שלא לשם מתנה שלח אלא לשם שישאו זא"ז ובזה הם שוים אבל לענן שבקידושין צריך דוקא שיאכל החתן כדי דינר ובזה עדיף בשידוכין דלא מהני אכיל דאפ"ד לא מחיל ומדברי הג"ה זאת שכתב ויש חולקים משמע שי"ח ס"ל דאחר השידוכין אינו חוזר הכל וזה לא היה ולא נברא ורמ"א כ' כאן בלא עיון:

נתבטלו השדוכין כו' דדין שדוכין לענין זה ודאי כקידושין אל דמוסיף על קידושין דכאן אפי' אם אכל החתן שם לא מהני וכמו שזכרנו בסמוך אלא בענין דכאן סיים הרשב"א וב"י מביא וז"ל ומיהו מסתבר שמה שבלה היא בגדים ששלח' אפי' חזר הוא מנכה לה שליש כדאמרינן בהדר' היא כו' משמע דכמו שאמרינן בסעיף ג' דאם הדר' איהי מנכה לו שליש הכי נמי בשלח' לו היא והוא הדר דגם כן מנכ' לו שליש ובטור כתב אח"ז בשם הרא"ש ראובן שנתן להחתן איזה סך על הנדן וחזר בו ראובן שחייב החתן להחזיר מה שקיבל כי לא נתן לו אלא אדעת' אם ישאו זה את זה ובודאי זה איירי שלא היה שם בקנס על מי שיחזור דאם לא כן היה לו לפסוק שישלם להחתן הקנס וסיים הרא"ש שם דהסבלונות ששלח להכל' חייב להחזיר לו כפי מה שהיו שוים בתחל' ולא כמו שהם שוים עכשיו וז"ל כיון שחזר' בה חשבינן דמי הסבלונות כמעיקרא בחשבון וישבע החתן כמה חוצי' בסבלונות וינכ' מה כו' משמע שאין מנכ' שליש מדלא זכר זה וקשה אמאי מ"ש סבלונות ממאכל ומשתה דלעיל חד טעמא לתרווייהו ונלע"ד דשאני הכי דחשבינן קבלת הכלה הסבלונות בשע' שקבלת' כאלו קבלו תשלומין קצת מה שנתן אביה להחתן על הנדן שכ"כ הרא"ש ודאי הסבלונות יהיה בחשבון התשלומין ממילא אין שייך כאן לנכות שליש דזה אינו אלא אם התשלומין עכשיו ואין בידה תחלה כלום אבל בלאו הכי ודאי בכ"מ מנכין שליש ואין חילוק בין חזר הוא או היא ובין מאכל ומשתה או סבלונות בין בשידוכין ובין בקידושין:

שהמיר' אחות המשודכת וכולי הטעם בטור בשם תשובת הרא"ש דיש בזה אונס לישא אחות מומרת והוה כאלו פירש תחלה שבזה יכול לבטל השידוך ונראה דה"ה אם זינתה אחותה והיתה אשת איש הוה פגם גדול או אפי' היתה פנויה והרתה לזנונים יש גם בזה פגם גדול אבל אם נעשה דברים אלו באחות אם של המשודכת לא דמי לזה דכיון לאו אחד הוא כנלע"ד להכריע בזה כיון שעיקר הדבר אינו אלא סברת הרא"ש ע"פ אומדנא כמוזכר בתשובה לא נלמד ממנה רק מה דדמי מכל צד ואין לך להוסיף יותר כנ"ל:

נסתחפ' שדהו אבל קודם הקידושין רק שנעשו שידוכין אינה שדה שלו עדיין ואפי' אם היתה שם שבוע' נאמר בזה שעל דעת זה לא היתה שבועתו וכ"כ בהדי' במהרי"ק שור' כ"א דשבועה לא מהני בזה:

כשרוצין לעשות הבטחות כו' משמע דאין חילוק בין שידוכין לשאר דברים דגם בשידוכין צריך להזהר שלא יהיה אסמכתא זה דעת הרמב"ם והי"א שמביא רמ"א הוא דעת התוספות והרא"ש דמחמת הבושת שמפייס החוזר בשידוך אין כאן אסמכתא וכ"כ הטור כאן בשם ר"י אלא שאח"ז תיכף כ' שהנותן משכון על הקנס אינו כלום וז"ל ואם כ"א נותן משכון על הקנס שמתחייב לו כו' דכה"ג לא קנה במשכון כ"ז שלא נתחייב לו כלום כו' אבל בדבר שלא נתחייב בו לא יחול בו שיעבוד אלא צריך להקנות לו בסדור דלא כאסמכתא בב"ד חשוב כדי שיתחייב לו מן הדין אם יחזור בו ואז יתן לו החפץ במשכון ואז יחול השיעבו' על המשכון כו' עכ"ל וא"כ דבריו סותרים זא"ז וה סמוכים זה לזה וכן הקשה ב"י והקשה עוד על מ"ש הרא"ש בתשובה וז"ל עוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא כולי שהרי הוא ז"ל פסק דאין בשדוכין אסמכתא עכ"ל ובאמת מה שהקשה באחרונה אינה קושי' דמ"ש פנים אחרים כונתו דלשאר פוסקים יש גם בשידוכים אסמכתא ולהכי קרי לה פנים אחרים ולא הביאם אלא לרוחא דמילתא בזה שם ובסמוך אח"ז אכתוב תירוץ אחר נכון ע"ז בס"ד אבל קושי' הא' ודאי קשה וא"ל דסוף דברי הטור קאי על שאר דינים לא על שדוכין כמ"ש בזה בפריש' באריכות דא"כ לא היה לכתוב כאן אלא בח"מ ובבאמת כתבו שם בח"מ סי' ר"ז וא"כ מאי בעי כא ותו דכתב משכון על הקנס בה' הידיע דהיינו הקנס שזכר קודם לו דאל"כ היה לו לומר קנס בלא ח' ותו דבריש פ"ק דקדושין כתב דבר זה בהדיא בשדוכין ורש"ל כתב דבסתם שדוכין ודאי לא שייך אסמכתא אלא כאן דנותן משכן גרע טפי מדמבקש (משכן נראה) שמסתפי מאסמכתא ודברים אלו אין לאימר' דאעפ"י שמצינו כיוצא בזה בפ"ק דב"מ נפל עלי' מעבירין אותו ממנו כיון דנפל עלי' (גילה דעתו) דבד' אמות לא ניחא ליה למקני אינו דומה לכאן דשם בקנין הכל תלוי בכונתו דגם משיכ' לא קניא אם אינו מכוין לקנות בה כמבואר זה בהרבה מקומות מ"ה האי דנפל עלי' לא מתכוין לקנות בד' אמות מ"ה לא מהני ד"א אבל כאן במשכון דשידוך ודאי נתכוין כדרך כל השידוכין אלא דליתר בטחון שמא לא יהיה ממה לשלם הקנס ע"כ לוקח משכון ע"ז ולא גרע מסתם שידך ואדרבה עדיף הרב' ולעד"נ דלק"מ דמצינו ב' חסרונו' בשדוכין הא' מצד אסמכת' שנית מצד מנה אין כאן משכון אין כאן כיון שאינו חייב לו כלום אין לו זכות במשכון עצמו והנה על האסמכתא שפיר י"ל מצד הבושת דאע"ג דמדינא אינו חייב מ"מ קנסוהו חז"ל ובטלו האסמכתא ועל השני' דמנה אין כאן כו' לא מהני טעמא דבושת דהא אין לו מנה מצדו דהחיוב שלו אינו כלום אלא דחכמים קנסוהו והפקיעו ממנו ככל דיני בושת וא"כ ודאי מנה אין כאן דדוקא אם יש לו ממון מצד שהוא חייב ע"ז משעב' לו המשכון משא"כ כאן דאין לו ממנה ממון מצד החיוב אלא מצד הקנס ויש הוכח' לזה מדברי התוס' בפ"ק דקידושין שכתבו בדין מנה אין כאן משכון אין כאן וכתבו בסוף ושמא בשדוכין לא אמרי' מנה אין כאן כו' משמע שיש ספק בזה ובפ' איזהו נשך כתבו בפשיטות דבשדוכין לא אמרי' מנה אין כאן כו' משמע שיש ספק בזה ובפ' איזהו נשך כתבו בפשיטות דבשדוכין לא אמרי' אסמכתא מפני הבושת וכן קשה על המרדכי ובפ' איזהו נשך כתב כמו התוספות דאין אסמכתא בקידושין ובפ"ק דקדושין כתב ע"ש רבינו יצחק בן יהודה גבי קידושין כמו שאמר הטור דמנה אין כאן משכון אין כאן א"ו כדפרישית דאינו דומה גריעותא דאססמכתא לגריעות' דמנה אין כאן מ"ה כתבו התוספות ל' ושמא כו' דשמא י"ל אף לענין מנה אין כאן אפשר דמהני בשידוכין אבל המרדכי לא ס"ל כלל דבר זה דמהני מנה אין כאן משכון אין כאן בשידוכין טפי מבעלמא מטעם שאמרנו ואין להקשות מאי נפקא מיניה במאי דלא מהני לענין משכון סוף סוף הא כיון דמהני טעם בושת דיש כאן חיוב גמור בלא אסמכתא א"כ נהי דלא קני משכון מ"מ יכול לגבות דמי הבושת מן המשכון אף אם לא קנאו המתבייש והוה כשאר ממון של המבייש דהוא בידו ויכול לגבות הקנס מזה הא ל"ק דודאי יש נ"מ הרבה דאם נאמר שזכה המתבייש מצד שיש לו שעבוד עליו אז אם יש ג"כ חובות אחרים על המבייש ואין לו לשלם לשניהם ה"ל זה שיש לו משכון בידו מוקדם לאותו אחר שהוא כבר קנה המשכון וה"ל כאלו כבר גבה חובו ואע"ג דאינו ברשותו כגון שחזר והשאילו לזה או שהוא ביד אחר בענין שהוא קרוי מוחזק מ"מ הוה לי' משכון שלו ויש לו זכייה בגופו ואין לזכרים חלק בו משא"כ אם לא קנאו ממש אז אין לו זכות בו טפי מאחר אם לא מצד שהוא מוחזק תחת ידו ותו לא ומה מדוקדק בלשון הטור דזה דכה"ג לא קנה המשכון פי' שיהיה לו זכות בגופו כדין כל הדברים הנקנין במסיר' לאדם בקנין גמור ויש עוד הרבה דברים דכ"מ אם הוא שלו בקנין גמור כגון לקדושי אשה בזה המשכון וכיוצא בו אלה הדברים נראין ברורים ונונים להלכה למעשה בעזר החונן דעת ב"ה:

שלא יהא אסמכת' כו' נלע"ד דאף לדעת הרמב"ם דאין חילוק בין שידך לשאר דינים אין צריך לתקון שנזכר כאן אלא במקום דהקישור לא נעשה ב"ד חשוב אבל באם נעשה בב"ד חשוב פשיטא שאין כאן אסמכתא כמבואר בה"מ סי' ר"ד וא"צ תיקון בזה ולכן נראה שבשעת כתיבת התנאים בין חתן וכלה מזמינים לזה חשובים שבעיר ממילא אין כאן אסמכתא אבל חשש דמנה אין כאן שזכרנו אין בזה תיקון כמו שכתבנו:

ומיח' בעדים ז"ל תשובת הרא"ש שהבי' ב"י יראה לי כיון שהקנין היה ע"מ שיכתבו שטרות של סך מעות ויהיה הנאמנות ביד א' מהעדים בתנאי מפורש והי' חזרה קודם שבאו שטרות ליד הנאמן נתבטל כל הענין ולא יכתבו השטרות כלל כו' עכ"ל ונראה דה"ה אם נכתבו יכולה למחות שלא יתנם ביד הנאמן וכן מסיק שם וז"ל והרי חזרה שלא לתתם ביד נאמן כי לא היה קנין ע"ז ואף קנין לא היה מועיל דקנין דברים הוא העוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא דבעי ב"ד חשוב כו' וכאן לא היה ב"ד חשוב כו' עכ"ל מ"ש תחלה שהקנין היה ע"מ שיכתבו השטרות משמע דצריך שיהיה מפורש התנאי הזה דוק' וכמ"ש אח"כ בתנאי מפורש ממילא אם לא פירשו כן אינה יכולה למחות שזכה החתן מצד הקנין נ"ל דהתם לא היה המנהג לכתוב התנאים כמו שהוא בזמן הזה אלא עיקר הקישור היה מה שנעשה בפני עדים וכשיכתוב שטרות ותו לא משא"כ בזמנים (אלו) שכל קישור השידוך הוא בכתיבת התנאים ממילא כל שעשו קנין תחלה בפני עדים וכתבו ראשי פרקים כנהוג א"כ אף לא אמרו ע"מ שיכתבו תנאים אח"כ כאומר בפי' שיכתבו התנאים וא"כ יכולים כ"א לחזור ולמחות בכתיבת התנאים שלא יכתבו כלל ובדרך זה שזכרנו דלא היה שם בכתיבת תנאים בתשובת הרא"ש הנ"ל מתורץ מה שהקשה ב"י על מה שכתב הרא"ש פנים אחרים כו' והלא בשידך אין אסמכתא כמו שזכרתי לעיל בסמוך דעיקר הטעם בשידך לבטל האסמכתא משום בושת וזה לא שייך אלא אחר גמר שידוך דאז נתפרסם ויש בושת ע"י זה משא"כ כאן דלא נגמר עדיין אין בזה בושת כי לא נתפרסם עדיין ע"כ כתב הרא"ש שם יש פנים לבטל הענין מצד האסמכת' דאין שם בושת כמו שזכרנו: וע"פ הדברים שכתבתי נראה דבעושין שידוך ומשלישין ממרנות שיתן הממרנות לצד המקיים בזה נגמר הקישור כמ"ש הטור וז"ל אם כל א' עשה שטר על עצמו והשלישו ביד שליש יעש שליש שלישותו ואע"פ דבח"מ סי' ר"ז סעיף י"ב מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו וא"ל אם לא נתתי עד יום פלו' תן לו שטרו כו' שלא יתן לו דהיא אסמכתא והכי בשידך מטעם בושת יתן לו הממרנות ואע"ג שלא נכתבו התנאים כיון דנגמר הדבר ע"י נתינת הממרנות והוה כאלו נכתבו התנאים ושייך בושת אבל אם לא הניחו ממרנות בשעת גמר שידוך אלא עשו קנין וכתבו ראשי פרקים ממילא סומכים על כתיבת תנאים יכולים לחזור כי לא נעשה חיוב עד זמן כתי' התנאים וע"ז קאי הקנין ממילא יכולין לחזור ואין שייך כאן בושת כיון שלא נעשה עדיין גמר ממילא יש כאן אסמכתא ואחר כתיבת התנאים בקיבוץ כנהוג וכותבים שם בקיצור ונותנים להסופר להעתיק כל הנוסח השייך לתנאים אין אחד מהם יכול לומר שלא יכתוב הסופר דכבר נגמר כל הכתיבה כנלע"ד פשוט וברור בס"ד:

אם נותן משכון כבר נתבאר זה על נכון:

ע' בי"ד וכו' וע' מה ששכתבתי שם סי' רל"ה לענין מה שכתוב בתנאים הקנס לא יפטר את החרם בסעיף זה אע"ג דלא התנה מבוא עוד בתשובת הרשב"א ואפי' תאמר שהיה יכול לפייסה ליתן לה מעות ואפי' התנה שאם מסרב שיפייסנה וכדאמרי' בגיטין אטו תרקבי דדינרא בעי למיתב לה ואל תשיבני שהיה לו תחלה להתנות שאם תסרב הבת שיהא פטור לא היא דאונס לא שכיח היא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או קרובים עכ"ל וע' במרדכי פ"ק דב"מ במי שפסק לבתו שתנשא לאיש ומת וניסת לאחר אם בניו פטורים מהקנס ויש לדקדק שם דלא ס"ל כרשב"א דחשוב לאונס מה שהבת אינה רוצה להנשא וע' בפ' מי שמת תשוב' בזה:

או שגירשה. ר"ל או שגירשה מחמת שאסורה לו דהא כשחזר הוא או היא איירי נמי שגירשה ח"מ ב"ש:

טעות. היינו מה שהדעת טועה אבל אם הוא טעות שאין דעת טועה כגון המקדש את (אחותה) [אחותו] הוי מתנה:

ממאנת. משום בממאנ' הקדושין תופסין באחותה ומוטב שיאמרו הקדושין תופסין באחותה לכן הקדושין חוזרים:

ספק. דברי המחבר תמוהי' דהא בקדושי ספק צריכה גט א"כ למה הקדושין חוזרים ולא חיישינן לשמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. ובה"י וב"ש מיישבו ע"ש:

חוזרים. זהו דעת מהרי"ל. וכ' הח"מ דמהרי"ל איירי שמתה היא והבעל יורש אותה מדינא רק מחמ' תקנה שמתה בשנה שניה צריך להחזיר חצי הנדן והבעל רוצה שיחזרו לו הסבלונות ולא (מחלקו) [יחלוקו] ע"ז פסק מהרי"ל דודאי מוהר הדרי ואפי' הקדושין הדרי אבל נתגרש' או נתאלמנ' הקדושין שלה דמתנה גמורה הם עכ"ל. אבל בתשובת מהר"ם מלובלין סי' י"ט כתב דכוונת הרב מהרי"ל אף במת הוא או נתגרשה אזי הטבעת הקדושין חוזר ונשום בכתובה והעיד שכן מנהג קצת קהילות. וכ"כ הר"ם מינץ סי' צ"ו שראה הל' למעשה מרבותיו דחוזרין הקדושין אחר הנשואין. וקצת פוסקים ס"ל אפילו אחר הנשואין הקדושין לא הדרי מטעם דחיישי' שמא יאמרו וכו'. נמצא דין זה אם הקדושין אחר הנשואין הדרי ספיקא דדינא הוא ונראה קטנה שיכולה למאן ויצאה בגט דקי"ל דאסור בקרובותיה אז אפי' אחר הנשואין אם תחזור הקדושין יש לחוש שיאמרו דיוצאת במיאון ומותר בקרובותיה לכן לכולי עלמא אין הקדושין הדרה עיין ב"ש:

מעות. כלומר שהוציאה מעות בדברים שאינם של קיימ':

אותם. ואם נאבדו הסבלונות והיא קטנה אין האב והאם חייבים לשלם והיא גם כן אם אבדם בזמן שהיא קטנה פטורה. אבל אם אבדם כשהיא גדולה חייבת עיין מהר"ם גלאנטי סימן י"ד אם חזרתו הוא מפני שחמיו לא רצה להשלים תנאו והדין נותן שישלי' חמיו תנאו חוזר הכל אפילו המאכל והמשתה הרש"ך סי' ז' ארוס שבשעת כניסתו לחופ' לא רצה לשמוע לקול המדברים באזניו והלך לו ולא רצה לקדש ואח"כ הפצירו בו ובא לקדש ואז אמרה הכלה כיון שמתחלה לא רצה הוא עכשיו לא רצתה היא ותבע החתן כל מה שהוציא לחופתו אינה משלמת כלום שארית יהודא דף ס"א. וה"ה בארוס' שחזר' בה מפני שארוס שלה בעודו ארוס עמה היה מכה אותה והוא מדבר דברים שלא ניתנו לכתוב מהרח"ש וכנה"ג דף פ"ד ע"א סעיף י"א:

ומשתה. וכללא הוא. אם לא אכל חוזר הכל אפילו הדר הוא צריכה היא לשלם דברים העשוי לבלות וכן מאכל ומשת' ששלח צריכה לשלם פחות שליש. ואם הוא עדיין בעין ובלה אם ראוי למלאכתו הראשונ' א"צ לשלם מה שבלו. לא היו דברים העשויין לבלות ומכרה דינה כגזלן ומשלמת כשעת הגזיל' ואינה פוחת שליש. וסבלנות אם בלו משלמת כפי מה שהוא שווי'. ואם אכל או שתה בדינר אז אם הוא חוזר אמרינן דברים העשויין לבלות ובלו מחל: ואם הם דברי' העשויין לבלות ומשתמשת בהם ולא בלו. בעיא דלא איפשטא בש"ס ואין מוציאין ממנה. ואם תפס הוא מהני להני פוסקים דס"ל דמהני תפיסה בבעיא דלא איפשטא. ובייכא וסבנת' בודאי מחל. ופי' הרמב"ם היינו מיני צעיפים וקישורי נשים ורי"ו פי' שהם מנעלים וצעיפים אפילו הם בעין א"צ להחזיר דמוחל בודאי. ודברים שאינן עשויין לבלות מחוייבים להחזיר אפילו מכרו וצריכה לשלם כשעת המכירה ואפילו אם הרויחה במעות א"צ ליתן לו כלום. ואם היא חזרה צריכה לשלם דברים העשויין לבלות ובלו. פחות שליש משוי'. ומעות הוו כדברים העשויין לבלות. ובגדים הכל לפי הענין. והיכא דהדר ביה איהו וסוף סוף נתפייס והדרה איהי הוי כהדרא איהו ופטורה מלשלם שארית יהודא דף ס"א. וכן כשמת א' מהם אמרינן ג"כ אם כן אם אכל מחל ע' ב"ש:

ממון. ואינו פוחת שליש. וצ"ע מ"ש ממאכל ומשתה ששלח לה דאינה משלמת כל ההוצאה. מיהו לכ"ע אם זה שעשה הסעודה חוזר א"צ הצד השני להחזיר לו כלום. ול"ד לשלח ב"ש ע"ש. כ' הרדב"ז ח"ב סי' רל"ד דאין מחויב לשלם אלא ההוצאה שדרך בני אדם להוציא כמותו. אבל אם הוציא הוצאות מרובות יותר מן הראוי פטור מלשלם אותו היתרון אפי' יש עדים דמצי למימר את הוא דאפסיד אנפשך ע"ש. ובסימן קכ"ד כתב הרב הנ"ל דאם הוציא הוצאות ואח"כ גירשה בשביל מום שאינו יכול לומר לאב תן לי הוצאותי ע"ש:

עדי'. אבל בשבועה א"י להוציא אא"כ כשהוא מוחזק ישבע ב"ש:

ויש חולקים. ע' ב"ש ובה"י:

סבלונות. וה"ה במה שבלה בבגדים אפילו חזר הוא פוחת שליש כמו בחזרה היא הרשב"א:

המשודכת. אפילו חזרה בתשובה פטור מן השבועה ומן הקנס מהרי"ט וכנה"ג דף פ"ה ע"א סכ"ד. וה"ה אם זנתה אחות המשודכת והיתה א"א או שהיתה פנויה וזנתה והרתה לזנונים כל זה הוא פגם גדול ט"ז. ואם אירע כן באחות אבי המשודך אינו יכול לחזור דאין לנו אלא מה שמצינו במפורש דכתבו הפוסקים דין זה באחות המשודכת. ואם המירה קודם השידוך והוא לא ידע ושדך ואחר כך נתגלה לו הוי כמום שבגלוי ומסתמא ידע ואין לו שום טענה. בה"י וכ"כ בי"ד סי' רכ"ח. ועיין כנה"ג דף פ"ה ע"א סכ"ו שפסק שם דאפילו נפק קלא ורינון שהנערה המירה פטור מן הקנס ומן השבועה מטעם קול ולא צריך שהמירה בפועל אלא אפילו משום בת קול היוצא שהמירה יש לפוטרו מן הקנס ומן השבועה ע"ש:

שדהו. אפי' אם המירה אחות משודכת. ועיין תוספת בכתובות דף ב' ע"ב בד"ה מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו כו' כ"כ תוספת דף ע"ז ע"א דהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה. א"כ לפ"ז י"ל באם שהמיר אחי המשודך אפי' אחר אירוסין יכולה היא לחזור ע' בה"י סי' זה:

בשדוכין. הטעם משום בושת. וכתב מהרי"ק שורש כ"ה אפי' לא עבדי קנס אפ"ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם דמי בושתו. ודוקא קנסות שעושין בשעת השידוכין מטעם בושת. אבל אם עשאו קנסות בנשואין אותם קנסות הם אסמכתא. וקודם הנישואין אפילו אם הוא רוצה לישא רק רוצה לשנות על קצת התנאים חייב בבוש' דאל"כ בקל יוכל למצוא צדדים להשמט ולבטל מקצת ועי"ז יצא מחשבתו לפועל תשובת מהרי"ו סי' קנ"ד. כתב הרשד"ם חא"ה סי' כ"ו היינו דוקא כשהאב המשיא את בתו מתחייב בקנס אבל אחר לעולם הוי אסמכתא. והרש"ך ח"א סי' ס' חולק עליו עיין כנה"ג דף פ"ה ע"א סעיף למ"ד:

ר"ז. דשם נתבאר דדוק' עם קנין אבל בלא קנין לא מהני. ואפי' אם השלישו השטרות ביד שליש כמ"ש המחבר צריך ג"כ קנין עם השטרות שמניחין ביד שליש אבל בלא קנין לא מהני כלום וא"צ לשלם הקנס כ"כ בה"י. וב"ש כתב אם השלישו השטרות ביד שליש א"צ קנין ע"ש. ורש"ך בח"ה סי' ר"ז ס"ק כ"ד כתב דבכל שידוכין א"צ קנין:

ומיחה. עיין בח"ה סי' רמ"ג ס"ק י"ג דכתב הסמ"ע שם אם נעשה הקנין שידוכין ע"מ לכתוב השטר יוכל למחות כיון שלא נתקיים התנאי ואז כשמיחה פטור מגוף השידוך והקנס אבל אם לא אמר ע"מ אע"ג דיוכל למחות שאל יכתוב השטר כמ"ש בח"ה שם. מ"מ השידוך חייב לעשות ע"ש. וט"ז כתב בסי' זה אם כתבו ראשי פרקים ועשאו ק"ס אע"ג דלא אמרו ע"מ שיכתוב השטרות הוי כאומר בפירוש ע"מ שיכתבו לכן יוכל כל א' לחזור אחר כתיבת ראשי פרקים ויוכל למחות שאל יכתוב התנאי ופטור מקנס אבל אם השלישו שט"ח בזה נגמר החיוב וחייבים בבושת. ואם כבר נכתב התנאים בקיצור ונותנים להסופר שיכתוב באורך אין א' יוכל לחזור וחייבים בבושת. ואם עשאו קנין בסתר בפני עדים וצוו לעדים שאל יגלו הדבר ואח"כ מיחה א' בעדים שלא יכתבו פטור מקנס ויוכל למחות עיין ב"ש. לאה שנשתדכה לראובן בשבועה ובקנס כמנהג מי שיעבור יתחייב בקנס ידוע ובאה לאה ונתקדש' לשמעון קדושי ספק אעפ"י שתתגרש לאה משמעון ותחזור להנשא לראובן חייבת לשלם הקנס לראובן הרש"ך ח"א סי' ג'. ראובן שנשתדך עם לאה ושמו קנס כמנהג ושוב נודע שהמשודך הי' מקודש באשה אחרת והמשודכת לא ידעה מזה וחזרה בה אינה פורעת הקנס דקנין בטעות הוא מהרי"ט בתשובה חלק ב' הח"מ סימן צ"ח:

אונס. ואין חילוק בין אם חייב עצמו ליתן להחתן הכלה והנדן ואם לא יקיים יתן קנס כמו שכותבין עתה ובין אם מחייב א"ע באיזה סך בלי תנאי והחתן נותן כתב אם יתן לו הכלה והנדן אז החוב נמחל. אם הכלה אינה רוצה פטור האב מקנס דאומדנא דמוכח הוא שלא התחייב א"ע אלא כשבתו לא תסרב ב"ש ע"ש. מיהו ט"ז כתב כשהוא נותן שט"ח סתם חייב ליתן וכן המחבר ח"מ נסתפק בזה ע"ש. השולח את בנו לבקש זוג לבתו ולא נתן לו כח הרשאה והוא הלך ומצא ונתקשר בקנס והאב ממאן בדבר שניהם פטורים שארית יוסף סי' ה' כנה"ג דף פ"ה ע"א. כל היכא דהצדדים פטורין מן הקנס גם הערבים פטורין מן הקנס. ואם היה אונס מחמת ממון פטור הוא מקנס. אבל אם מתחייב בשבועה חייב מחמת השבועה כי משבועה אינו יכול לפטור מחמת אונס ממון. מיהו ערבות פטורים דהא מממון הוא פטור וערב לא היה ערב אלא על הממון. מיהו בש"ע י"ד סי' רל"ב סעיף י"ב כתבו הט"ז והש"ך אם יש אונס ממון הרבה פטור אף מן השבועה. ודוק' כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כך שיתן ממון הרבה ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תשע"א ע"ש. והב"ח כתב שם משום הפסד ממון הרבה אין לעבור על השבועה וחולק שם על הרמ"א דכתב שם אם אירע אונס והי' אפשר לסלקו ע"י ממון הרבה מיקרי אונס. וט"ז וש"ך הסכים עם רמ"א וחולקים על הב"ח ע"ש. ממילא נשמע מהדין. אם הוא אונס ממון פטור מן הקנס אם לא התחייב בשבועה. אבל אם נשבע אז אינו פטור אא"כ כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כן שיתן ממון הרבה. אבל אי ליכא אומדנא דמוכח לא מהני מה שאומר שלא היה דעתו לכך. ואם כתב קנס ואח"כ נכתב בחרם ובשבועה אז שבועה קאי על הקנס שנשבע ליתן הקנס לכן אפילו ערבות אינם פטורים אפילו כשיש אונס ממון. אבל אם כתב בחרם ובשבועה ובקנס לא קאי השבועה על הקנס. ואם כתב אם לא אקיים אתן קנס ואח"כ כתב דנשבע על כל זה. פטור הוא משבועה כשנותן הקנס. ואמרינן השבועה קאי על מה שאמר אם לא אקיים יתן הקנס ולא על חיוב שלו. וא"ל א"כ ל"ל השבועה דהא קנס חייב מחמת הבושת י"ל דנ"מ דאין אונס ממון מהני כמ"ש בסמוך גם נ"מ לענין ערבות. גם נ"מ אם נעשה השידוך בסתר אז מחמת הבושת פטור ומחמת השבועה חייב. ואם האב עשה שידוך עם בתו ויש בידו הרשאה מבתו והיא ממאנת האב פטור מקנס אלא הב"ד יכול לכוף אותה. ואם היא אומרת מאיס עלי י"ל דאין שום כפי' עליה עי' ב"ש. ונ"ש. ועיין סמ"ע סי' רמ"ה ס"ק ב'. וכנה"ג דף ע"ה ע"א סכ"ד ול"א:

הפוסק. ה"ה אם חי והעני כמ"ש בי"ד סי' רל"ב סט"ז. וכתב בה"י דשם איירי דוקא בלא קנין ובלא שטר אלא מכח השבועה אמרינן דהוי אונס דעל דעת כן לא נשבע אבל אם היה בקנין מחויב ליתן כל מה שפסק ואם אין לו רק דירתו מחייב לשעבד את דירתו על איזה זמן לשלם לחתנו אחר הנשואין ואם לא ישלם לו לזמן שקבעו אזי מוכרים בית דירתו ע"ש. ועיין תשובת מהר"י ווייל סי' ק"ד דמשמע שם אפי' אם היה קנין ע"ש. צריך לומר דחילוק יש בין מת או העני. ומהרי"ו איירי שם במת הפוסק. ובה"י איירי בהעני עי' ודו"ק וב"ש כתב אפילו אם העני והיה קנין אפ"ה פטור ע"ש:

מן הקנס. עיין ב"ש:

בשטר. ר"ל דנתן האב שט"ח על הקנס הוי כמו הלואה ולא מהני טענות אונס בהלואה ואף אם מת האב חייבים היורשים לשלם כפי סך השט"ח מהר"י ווייל סי' קמ"ג ע"ש:

מן העיר. היינו ע"פ אונס יצא לכן שניהם פטורים מקנס אבל אם יצא א' בלא אונס הוא חייב קנס והשני פטור. ואם אין דרים בעיר א' והחתן רוצה שהכלה תבא אליו אפ"ה החתן חייב בקנס שסתמן של משדכי בנותיהן דעתם שינשאו (במקומו) [במקומן] אפילו אם היה הבעל ממקום אחר אא"כ התנו בפירוש הח"מ ב"ש וכ"כ הש"ך בי"ד סי' רל"ב ס"ק מ"ג מ"ש. והרב בה"י חולק עליהם ופסק דאם החתן הוא ממקום אחר אין כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם ע"ש שכתב על הש"ך דלא דק:

י"ב. דשם פסק דלא אפטר את עצמו בקנס. וכתב הח"מ היינו אם כתב בקנין ובקנס אבל אם כתב אני מקבל בקנין ובאם שלא אקיים אתן קנס אז הקנס הוא שובר על הקנין. וב"ח כתב בי"ד סי' רל"ו דכל שלא פירשו בפירוש דהקנס לא יפטור השבועה איכא למימר שדעתו היה בקנס לפטור משבועה. ועיין ב"ח בח"מ סי' ר"ז מש"ש והובא דבריו בח"מ ס"ק כ"ב. וראיתי בסמ"ע בסי' רמ"ה בסס"ק ב' שכתב ונראה דמטעמ' דכתיבנ' דהמנהג הוא שלא להחרים העובר בשידוכין וכו' ע"ש. לפ"ז הוא מיקל יותר מהב"ח שאפי' כתב בפירוש הקנס לא יפטור את החרם אעפ"כ הוא נפטר בקנס לבד. ועיין סי' נ"א ס"ק י"א מש"ש ועיין בספר נחלת שבעה ועיין בה"י:

קפ"ה. דכללא הוא היכא דמנהג הוא ליקח שדכנות מיד אחר גמר השדכנות אפי' אם חזרו הצדדים חייבים לשלם לו שדכנות שלו. ומהרש"ל כתב אם לקח כבר שדכנות והצדדים חזרו אח"ז ואינו יכול להוציא הקנס מצד החוזר צריך השדכן להחזיר השדכנות. ובמקום שאין משלמין שדכנות מיד אלא בעת הנשואין וחזרו אין משלמין לו שדכנות ודלא כלבוש בח"ה סי' קפ"ה וכבר השיג עליו שם הסמ"ע ע"ש:

אפילו קדשה כו'. שם דתניא קדשה בככר כו':

וכן כו' ממש"ש בב"ב גזירה שמא כו' משא"כ בממאנת דמותר בקרובותיה ולכן ג"כ בקדושי טעות הדרא:

וכן כו'. ע' רש"י בכתובות שם ד"ה ארנב"י כו' ודקשיא לך כו' ובקדושין מ"ו ב' וש"מ מעות כו':

וכן אם היו קדושי ספק. שם בכתובות וערש"י שם ד"ה אליבא דמ"ד כו' הלכך כו':

וכ"ז כו' אבל כו'. דלא שייך האי גזירה כמ"ש ביבמות צ"ד ב' אלא נישואין כו':

השולח כו'. רמב"ם וכשיטת רבו רי"מ דמש"ש במתני' שלח סבלונות מרובין כו' ארישא קאי אם אכל סעודת חתן כו' אבל לא אכל אפילו סבלונות מועטין נגבין ולפרושי רישא דאבל אינן נגבין דוקא סבלונות מועטין דלא כרשב"ם ומרובין ומועטין בפיר' ראשון של תוספת שם ד"ה סבלונות כו' והביא ראיה דלפרושי רישא קאי ובשאכל ממש בגמרא ת"ש דאר"י א"ש מעשה כו' בעי רבא סבלונות כו' והתם בשאכל מיירי ואמר ת"ש סבלונות מועטין כו' וכן פירשו כל המפרשים כולם ועוד כ' מש"ש יתיב רבין כו' לדחוייה למתני' אתא דבין אכל בין לא אכל בין מרובין בין מועטין שוין מדמציין גמ' אסיפא דמתני' סבלונות מועטין כו' וקאמר יתיב כו' סבלונות הדרי דאל"כ ה"ל לציין ארישא דמתני' סבלונות מרובין כו' ועוד דאי בסבלונו' מרובין דוקא א"כ ל"ל למימר דמאכל ומשתה לא הדרי השתא סבלונות מועטין דזמנין לא בלי הדרי כ"ש מאכל ומשתה ול"ל נמי דבשלא אכל מיירי דהא מציין אמתניתין סבלונו' וכבר כ' דסיפא לפרושי רישא קאי דוקא שאכל וזהו דעת הרמב"ם ג"כ וכ' דמ"מ מ"ש דסבלונות מועטין הדרי דוקא היכא דלא בלו אבל אם אם בלו ואתברו לגמרי מחמת תשמיש דמי למאכל ומשתה כיון דלאשתמושי לה שדרינהו כו' וז"ש בין כו' וכן כלים כו'. אבל כל הפוסקים חולקין עליהם בזה וכ' דרבין לפרוש' למתני' אתא דל"ת דוקא סבלונות מועטין הדרי באכל שם אבל כדי יין וכדי שמן הדרי אלא כל מאכל ומשתה לא הדרי באכל שם ומש"ש סבלונות הדרי היינו סבלונות מרובין וקמ"ל נמי דהדרא בה איהו אפי' כיש' כו' ומ"ש הלכתא כן אורחא דתלמודא בכמה מקומות וז"ש הרב בהג"ה וי"א כו':

וכן מעות. נ"י בשם הר' יונה דלהוצאה נתנו והוא בכלל סבלונות מועטין העשוי לבלות:

ואז אפילו כו'. בעיא שם בעי רבא סבלונות כו' ולא איפשטא ולקולא דאינן נגבין טור וכ"פ שם בכל האיבעיות דגמרא שם מהו שישלם שבח כו' שלוחו כו' הכל לקולא דאינן נגבין והרב קיצר והרמב"ם וש"ע כדין השמיטו דכ"ז אליבא דמתני' וכל הסוגיא נדחית למסקנא כנ"ל:

ואם היה מנהג כו'. רמב"ם שם בשם רבותיו שהרי זה גרמה לו לאבד ממון כו' ר"ל מדינא דגרמי דקיי"ל דחייב ע"ש אבל הראב"ד השיג עליו וכ' כל איבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אע"ג שזה גרם לו פטור וכמש"ש צ"ג ב' ת"ר מהו כו' דלת"ק אינו משלם לו ההוצאה וקיי"ל שם כת"ק ובתוספתא הלוקח קנקנים מחבירו נמצא פטסאות ונשברו חייב להעמיד לו דמי קנקנים ולא דמי יין ועמ"ש שם שיישבן בדוחק והניח בצ"ע:

והוא כו'. שאין זה נשבע ונוטל. רמב"ם ור"ל כמ"ש ר"ח דוקא שהוציא ברשות ונשבע ונוטל האי דידע וכמ"ש בח"מ סימן צ"א בהג"ה:

וי"א דכ"ז כו'. דבלא קדושין לא מחיל כלום כיון דמצו למיהדר בהו ולהכי נקט בית חמיו שם:

וי"ח. כ"מ מדברי הרשב"א ועס"ד:

המשדך כו' דכי היכא כו'. דחד טעמא לתרוייהו והא דנקט השולח כו' משום דאורחא דמילתא דחתן שולח לכלה וכן בפ' האומנין הלוקח כלים מבית האומן כו' וכיוצא ואפילו נתארסה דהא דמתני' בנתארסה וברפ"ה דכתובות ראב"ע אומר מן הנשואין דעתא כו' וקיי"ל שם כר"א וז"ש דאמדן דעתא כו' ע"ד כו' ואע"ג דשם מ"ז ב' ע"כ ל"ק ראב"ע כו' לא קיי"ל כן אלא כת"ק שם ובפ"ו שם הפוסק מעות כו' ופריך בירוש' ולא בדברי' כו' ומשני פוסק ע"מ לכנוס והביא הרא"ש שם ע"ש:

ראובן כו'. הרא"ש ריש כלל ל"ד והאריך שם והביא כל אומדנות בש"ס וגדולה מזו דאפילו בנדר ושבועה אזלינן בתר אומדנא כמ"ש בנדרים ובפ"ד דב"ק ועבח"מ סימן ע"ג ס"ה בהג"ה וכ' שם ול"ד למ"ש בכתובות ע"ד דאם נולדו בה מומין משנתארסה דנסתחפה שדהו דהתם בשנתארסה דאז היא קנין כספו כמו עבדו ושורו אבל קודם אירוסין אינה תלויה במזלו וכן הא דאמרינן שם ב' ב' א"ד כו' ג"כ לאחר אירוסין וז"ש בהג"ה וי"א כו':

כשרוצין כו'. כמ"ש בב"מ מ"ח ב' הנותן עירבון כו' דאסמכתא היא כו'. וכמש"ש ס"ס ב' כל דאי כו' כו' ועח"מ סימן ר"ז ס"ע:

וי"א כו'. תוס' ב"מ ס"ו א' ד"ה ומניומי ומיהו כו' ועוד דבדין כו' וכמש"ש ק"ד ב' התם לא כו' וכ"כ המחבר בח"מ שם:

ודוקא כו' אבל כו'. כמ"ש בב"ב ע"ז ע"מ שיכתבו את השטר כו' אבל קנין סתם מהני וכמ"ש הרב בח"מ שם:

י"א דמי כו' אע"ג כו'. כמ"ש בגיטין ע"ג א' אונסא כו' וה"נ לא שכיח דכל הבנות מתרצות במעשה האב או הקרובים ואף ע"ג שיכול לפייסה במעות וכמש"ש ל"א א"ד אר"י מידי כו' שם:

ובלבד כו'. דאז הוא רצון שם.

וכן בשאר כו' ער"ס נ"א בהג"ה ודוקא כו':

ודוקא כו'. ע"ש בהגה הדברים הנקנים כו':

שנים כו'. כמ"ש בכתובות ק"י שלש ארצות כו'. וכ"ש קודם נישואין שא"י להוציאה בע"כ:

פטור כו'. כנ"ל דאונס כו':

אם כו'. עבח"מ סי' ר"ז סי"ז ולדברי הרב בס"ו צ"ל בלא קנין ועתוס' שם סד"ה מני: