באיזו ביאה חייב הבא על הערוה - שולחן ערוך אבן העזר סימן כ׳

או שחבק ונשק. לרמב"ם חייב מלקות מן התורה כשחבק או נשק חייבי כריתות או מיתות ב"ד ובחייבי לאוין ליכ' מלקות והרמב"ן ס"ל אפילו בח"כ או מיתות ב"ד אינו אלא מדרבנן וכתב בתשובה אפילו אם אינו עושה דרך חיבה ס"ל לרמב"ם מדאוריי' אסור והוא ס"ל דאסור מדרבנן והיינו מ"ש הב"י בי"ד ס"ס קצ"ה לשיטות הרמב"ן והש"ך השיג עליו בחנם ועיין בסוגיא בסנהדרין תמות ואל תעמוד עמה אחורי הגדר פסק הרמב"ם רפ"ה ה' יסודי התורה אפילו בפנויה תמות ואל תעמוד עמה אחורי הגדר והיינו כתירוץ שם משום מגדר מלתא אפילו בפנויה תמות אבל יהרג ואל יעבור לא אמרי' בפנויה כמ"ש בי"ד סי' קצ"ז אף על גב בשאר דינים יהרג ואל יעבור ותמות ואל תעבור שוים כמ"ש שם ברמב"ם מ"מ בפנויה דאינו אלא מגדר מלת' ולא שייך מגדר מלתא אלא בתעמוד עמה אבל לא באונסין לכן יעבור ואל יהרג ואם היא א"א או חייבי כריתות כתב הר"ן דאיכא לאו אם יעמוד עמה אחורי גדר משום לא תקרבו לגלות ערוה ולמד זה ממקשן בשלמ' שם:

ונהנה בקירוב בשר. היינו או נהנה בקירוב בשר ב"ה:

דהיינו שהכניס העטרה. אבל מה שמכניס עד העטרה אינו אלא בשר ולא גיד כמ"ש בסי' ה' ולא הוי ביאה וכ"כ בדרישה אבל בט"ז כתב בסי' ה' בצד מעלה של גיד יש עטרה ויש בשר קודם שמתחיל העטרה אבל לצד התחתון של הגיד הכל עטרה כי שם מתקצרת והולך עד סמוך לראש הגיד ששם יש שביל בין שני קצוות שמגיעים שם זה אל זה וכל צד מהשביל הוא עצמו גוף עטרה והולכת וכלה עד הנקב נמצא שם הכל עטרה לכן בש"ס לא אמר אלא נשיקת אבר במקום התשמיש אבל אם מכניס מיד הוא הכנסת עטרה וכ"כ בסי' זה ואנ"ל דהא אית' בש"ס יבמות ריש דף נ"ו מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור ופי' רש"י מהכנסת עטרה ולמטה אינו אלא נשיקה ופטור ולפירושו ליכא שום דבר למטה מעטרה אלא נראה אפי' לפירושו דפי' בתחתיות הגיד הכל נקרא עטרה מ"מ אינו חייב אא"כ שהכניס עטרה שלצד מעלה הגיד, ואם מכניס פחות מעטרה של צד מעלה לא הוי ביאה מ"מ חייב מלקות בחייבי לאוין או ח"כ:

והאשה נאסרת על בעלה. אפי' אם ידוע בוודאי דלא היה ביאה קודם לכן ואינה נאסרת משום עידי כיעור מ"מ בהכניס עטרה אסורה משום ביאה זו ועיין מ"ש בסי' י"א:

ונ"ל דה"ה אינה נאסרת וכו'. ע"כ לאו בכל הדינים שכתב הטור לענין חיוב מיתה נאסרה לבעלה דהא הטור כתב המשמש באבר מת פטור ממיתה והיא נאסרה לבעלה כמ"ש בסי' קע"ח והא דפסק הטור המשמש עם מתה פטור וכן באבר מת ולכאורה לא משמע כן בפ' הע"י עיין תוספות שבועות דף י"ח מיושב שפיר:

אשה פחותה מבת שלש. אף כאן נ"מ לענין כהן אם היא פחותה מבת ג' לא הוי ביאה ומותרת אפילו לכהן אבל אם היא יותר מג' מותרת לישראל ואסורה לכהן דפיתוי של קטנה הוי אונס כן ס"ל לרוב הפוסקים ולא כרמב"ם ואם היא אנוסה לבוא עליה איש א' והיה ע"פ הדין תהרג וא"ת ולא מסרה נפשה מותרת לבעלה ישראל כן הוא כוונת הב"ח כמ"ש בח"מ ועיין תוס' ר"פ הע"י וברמב"ם פ"ב ה"ש ובהגה"מ ס"ל בשיטה א' ועיין בי"ד סי' קנ"ז:

אסור. אבל אינה נאסרת לבעלה ולא נפסלה לכהן רמב"ם:

הרי זה לוקה. זה הוא דעת הרמב"ם בפ' כ"א מהא"ב וכבר ביאר המ"מ שמלקות זה אינו רק בעריות אבל לא בחייבי לאוין אבל הרמב"ן נחלק על הרמב"ם בזה ודעתו שאין חיוב מלקות רק בהעראה ממש ושאר קריבות מדרבנן ובספר זוהר הרקיע (שחיבר הרשב"ץ על תרי"ג מצות) במצות ל"ת מצוה י' הסכים עם הרמב"ן והביא ראיה מה שאמרו בגמ' בסוטה דרך אברים פריצותא היא ופריצות מי אסר רחמנא:

וחשוד על העריות. כלומר שעליו אמרו בגמ' דפסול לעדות אשה כדאי' בח"מ סי' ל"ד ולקמן סי' מ"ב:

והאשה נאסרת על בעלה. למאן דס"ל דעידי כעור כעידי טומאה כמו שנתבאר לעיל סי' י"א גם בפחות מזה נאסרת רק מילתא דפסיק' נקט וראיתי בב"ח שכ' דכל שהבועל אנוס ואינו חייב מיתה אעפ"י דלאו שפיר עבד דהא חייב למסור עצמו למיתה מ"מ פטור מדיני אדם (והוא דעת ר"י בפ' הבע"י בתוספות בד"ה אין אונס לערוה דף נ"ד) והואיל והוא פטור אין האשה נאסר' על ידו ולא הבנתי דבריו אם היא אנוסה ודאי מותרת לבעלה ישראל ואפשר לפרש דבריו דאם אנסוה כותי' ורצו להרגה עד שתביא את האיש עליה בידים דלדברי הרמב"ם דחייב' מיתה נאסרת על בעלה ולדברי ר"י הנ"ל דאינה חייבת מיתה אינה אסורה על בעלה ומ"מ צ"ע בדברי הרמב"ם בפ"ך מה' סנהדרין דין ב' שפסק כדברי ר"י ואח"ז כתב שבערוה חייב (וז"ל שם כל מי שעשה דבר שחייבין עליה מיתת ב"ד באונס אין ב"ד ממיתין אותו ואף על פי שהיא מצוה שיהרג ואל יעבור אף על פי שקלל השם והוא אנוס אינו נהרג שנאמר ולנערה לא תעשה דבר זו אזהרה לב"ד שלא יענשו את האנוס עכ"ל בדין ב' ואח"ז כתב בדין ג' איש שאנסוהו עד שבא על הערוה חייב מיתת ב"ד שאין קישוי אלא לדעת וכו' עכ"ל) ועיין בכ"מ מ"ש שם (שמקשה ג"כ דברי הרמב"ם הנ"ל אהדדי וז"ל איש שאנסוהו וכו' כגון שאנסוהו לתקוע עצמו בערוה וכיון שכן הרי הוא עושה מעשה וקשה לי שאעפ"י שהוא עושה מעשה כיון שהוא אנוס דין הוא שיפטר וכמ"ש רבינו בסמוך שאעפ"י שהי' מצוה שיהרג וכו' והיינו אפילו עושה מעשה בידים ואפשר לומר דבשלמ' עושה מעשה בידים הוא דבר שיכול לעשות באונס ושלא ברצונו אבל קישוי כל שאינו מרוצה בדבר א"א לו להקשות וכיון שנתקשה ודאי מרוצה הוא ולפיכך חייב והיינו דאמר רבא אין אונס לערוה וכו' עכ"ל) ולדעתי אין מחלוקת בין ר"י והרמב"ם כי הרמב"ם מיירי שלא אנסוהו לבעול בקישוי ועכ"פ אף לדברי הכ"מ הנ"ל האשה לעולם אינה חייבת מיתה באונס וא"כ לעולם אינה אסורה על בעלה אליב' דכ"ע:

שהכניס עטרה בדרישה עשה כאן מן העטרה ב' חלקים דהיינו שיש בשר שאינו שייך להעטרה ואזיל לטעמיה דכתב בסי' ה' וכבר כתבנו שם דאין זה נכון אלא בכלל עטרה ע"ש:

נ"מ באיזה ביאה אשה נאסרה על בעלה ק"ל וכללה הוא והל' כ' הטור סוף סימן זה א' באונס וא' ברצון האונס פטור ממילא הרצון חייב א"כ קשיא מה שהקשו בפ' קמא דכתובות דף ט' וכ"ת מעשה דדוד מפני מה לא אסרוהו לב"ש עליו ומשני התם אונס הוי והא לגבי דוד הוה רצון ממילא הוא (חייב) וכל חייב הוא באיסור א"א עליו לפי דברי רמ"א דחיוב ואיסור שייכי להדדי ותו קשה במ"ש הטור בסי' זה על (כאן חסר לערך דף או ב'):

ונשק. לרמב"ם חייב מלקות מן התורה כשחבק או נשק חייבי כריתות או מיתות ב"ד. ובחייבי לאוין ליכא מלקות. והרמב"ן ס"ל אפי' בח"כ או מיתות ב"ד אינו אלא מדרבנן. אפי' אם אינו עושה דרך חבה ס"ל להרמב"ם מדאוריית' אסור והרמב"ן ס"ל דאסור מדרבנן עיין ב"ש:

ונהנה. היינו או נהנה בקירוב בשר בה"י:

מבת שלש. אם היא אנוסה לבוא עליה איש א' והיה ע"פ דין תיהרג ואל תעבור ולא מסרה נפשה מותרת לבעלה עיין ב"ש ח"מ:

אסור. אבל אינה נאסרת לבעלה ולא נפסלה לכהן רמב"ם עיין ב"ח ובה"י:

הבא כו'. או כו'. הרמב"ם במל"ת שנ"ג כתב בשם ת"כ לא תקרבו לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב ת"ל ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אין לי אלא נדה שהוא בבל תקרב ובל תגלה מנין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו ת"ל לא תקרבו לגלות והיא בת"כ שלנו פ' אמור פי"ג הלכה ט"ו בחסרון קצת עד ואל אשה ושם הלכה ך"א העושות מת"ל לפי שנאמר לא תקרבו יכול יהיו חייבים כרת על הקריבה ת"ל העושות ולא הקריבות ובאבות דר"נ רפ"ב איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה ה"ה אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וינשקה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב יכול יישן כו' ובסנהדרין כ"א ב' החשוד כו' ארבעין בכתפיה כו' ור"ל חשוד בכה"ג וז"ש חשוד כו' והרמב"ן השיג עליו וכתב דכל הנ"ל אסמכתא היא וכמ"ש בפ"ק דשבת דא"ר פדת כו' ולא פריך על רבי פדת מברייתא זו וכן ס"ל לעולא שם ואף למאי דקאמר שם ופליגי דידיה כו' ל"ק אלא משום לך לך כו' וכן ברייתא שם דפליגא אר' פדת יליף מהקישא דיחזקאל מאשת איש ור"ל דבא"א כתיב הרחק מעליה דרכיה כו' כמ"ש בפ"ק דע"ז ואלו בתורה כתיב בנדה בפרט לא תקרב כנ"ל ושם תנא דבי אליהו כו' שלא נשא פנים לתורה ר"ל לעשות סייג לתורה כמ"ש בפ"ג דברכות ואני לא אשא פנים כו' והם מדקדקים כו' ר"ל שהן נושאין פנים לתורה ואלו היה ד"ת היה אומר שעבר על ד"ת כו' ובקדושין פ"א ב' תנא כו' הכל לש"ש ול"ת שבתורה לא הותר לש"ש וביבמות נ"ו ב' מכאן ואילך אינו כו' ופטור ויליף העראה דח"ל מח"כ שם אלמא בנשיקה אפילו לאו אין בו ולדעת הרמב"ם צ"ל ואף ע"ג דבח"ל אפילו לאו אין בו מ"מ בח"כ עובר בל"ת שהרי כתוב בהן לא תקרבו משא"כ בח"ל וכ"כ המ"מ ובירושלמי דסנהדרין פ"ז ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה א"ר בר נון היא בל תקרב היא בל תגלה ובגמרא דיבמות נ"ה ב' וסוטה כ"ו ב' א"ל אביי פריצותא אסר רחמנא ובסנהדרין ס"ו ב' חידודים לאו כלום והרמב"ם כתב דלאו כלום הוא לענין מיתה וכן לאוסרה על בעלה וכמ"ש רש"י שם וס"ד למעטינהו מקרא שם ושם וז"ש דרך איברים ואמר חבק ונשק מההיא דאבות דר"נ ואמר ונהנה כו' מההוא דת"כ כנ"ל:

והבא כו'. יבמות נ"ה ב' וסוטה כ"ו ב' משכבי אשה כו' וסנהדרין נ"ד א' אר"י ה"ז בא ללמד כו' וכריתות י"א א':

כיון כו'. מתניתין כריתות מ"ב וגמרא דיבמות נ"ד נ"ה וסנהדרין נ"ה א':

דהיינו כו'. יבמות נ"ו ב' כר' יוחנן דהלכתא כוותיה נגד שמואל פ"ד דערובין:

וא"צ כו'. ב"מ צ"א א' מכות ד' א':

והאשה נאסרת. דכל שחייבו עליה האשה נאסרת כמ"ש יבמות שם וסוטה שם משכבי אשה כתיב:

אשה גדולה כו'. נדה מ"ה א' בן ט' כו':

אשה כו' דכל כו'. שם מ"ד ב' בת כו' פחות מכאן כו':

ובתוליה חוזרין. גמרא מ"ה א':

אפילו כו'. ירושלמי פ"א דכתובות א"ר אבין אקרא לאלהים עליון גומר עלי בת ג' שנים ויום אחד ונמלכים ב"ד ועברו הבתולים חוזרין ואם לאו אין הבתולים חוזרין:

נשים כו'. וממעשה כו' ת"כ שם פרשה ט' הלכה ח' או כמעשה ארץ מצרים יכול לא יבנה בנינים ולא יטע נטיעות כמותן ת"ל ובחוקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם ומה היו עושין האיש נושא לאיש והאשה לאשה כו':