הלכות סוטה - שולחן ערוך אבן העזר סימן קע״ח

אסורה לו. ואסור להתייחד עמה תשו' הרא"ש כלל ל"ב ועיין סי' קי"ז:

אפילו אם הוא אביה. אף על גב יחוד מותר עם אביה מ"מ כשמקנא לה אסור להתייחד עמו:

יש מי שאומר שאסורה לבעלה. היינו דעת הרמב"ם וס"ל כשהשיאה אמה ואחיה אז לא הוי קידושין מדאורייתא וכאלו זנתה כשהיא פנויה ומותרת אפילו לכהן משא"כ כשאביה השיאה אז הוי נשואי' דאורייתא ואסורה לבעלה ישראל, ויש מי שאומר השני כן ס"ל לרוב הפוסקים וכן הוא דעת תוס' וס"ל פיתוי דקטנה הוי כאונס ומותרת לבעלה ישראל ואסורה לבעלה כהן ואם בא עליה באונס והבועל הוא ישראל ובעלה כהן עיין בסי' י"א מ"ש ועיין סימן קצ"ט:

שסברה שמותר לזנות. דלא כתיב ומעלה מעל בה' אלא ומעלה בו מעל כל שהיא מתכוונת למעול בו אסורה ובזה מיושב דלא תקשה הא אומר מותר הוי כשוגג ועיין בט"ז בי"ד סי' צ"ט, ואם זינתה ברצון כדי להציל נפשות כעובדת אסתר לאחשורוש אסורה לבעלה כיון שביאה היה ברצון שם במהרי"ק וכן אם סבורה דלא היה קדושין מה שא' נתן לה טבעת לקידושין ועיין תשו' הרשב"א ועיין ב"י ס"ס ק':

וכן אם נסתרה בפני עדים וכו'. לכאורה נשמע מבבא קמייתא כשאמר אל תדברי ונסתרה אלא די"ל שם גילה דעתו דאין לו קפידא בסתירה:

אפילו נסתרה יחד ע"ד ערוה. עיין מ"ש סי' ז' סעיף י"א בהג"ה דפוסק אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר:

אם הוא נאמן בעיניו. כאן לא כתב והיא שותקת משמע אילו במכחשתו צריך להוצי' כיון דהיה קינוי ועיין פרישה:

והיא שותקת. כן הוא גירסת הב"י ועיין סימן קט"ז ולדעת מהרש"ל כשהיא שותקת אפילו א"נ בעיניו כשנים חייב להוציא' כיון דהיא שותקת אלא גירסתו והוא הבעל שותק אז אם הוא נאמן כתרי בעיניו חייב הוציאה ואם הוא אומר מנ"ל זאת וכיוצא בו אין חייב להוציאה אלא משום לזות שפתיים עיין ב"ח ודרישה בסימן זה ובסימן קט"ו:

ומנדין אותו וכו'. עיין במהרי"ק שורש ק"י הביא ב' דיעות בזה אם מנדין אותו לדעת תוס' מנדין אותו כי הוא נאמן לומר שמאמין לדברי העד א"כ גורם לבטל תקנות ר"ג מ"ה מנדין אותו אבל לדעת הפוסקי' שהביא הרב רמ"א דאין נאמן לומר דמאמין לדברי העד א"י מנ"ל דמנדין אותו מאחר דליכא כאן עקירת תקנת ר"ג:

והסתירה בלא שני עדים. כ"כ בכ"מ ע"כ הסתירה לא היה בעדים דאל"כ כבר מבואר ברמב"ם כשהקינוי וסתירה היה בעדים תצא בלא כתובה אלא ודאי דאיירי דלא היה עדים אלא שמע מנשים הנושאות ונותנות בה ואז לא הוי כעדים על הסתירה אלא הואיל ודבר מכוער הוא תצא ויתן לה הכתובה וכן הוא לפרש"י שם, ובתו' שם י"ל לפי קושי' שלהם דמים לא בדקו כשנושאים ונותנים נשים בה אז א"צ ליתן לה הכתובה לפ"ז בזה"ז פשיטא דפטור הוא ליתן לה הכתובה מיהו לפי תירוצים שלהם י"ל דס"ל נמי כרש"י:

בא ע"א והעיד וכו'. הואיל ויש רגלים לדבר דהיה כבר קינוי בעדים וסתירה בעדים מ"ה ע"א נאמן ודוקא כשמעיד שזינתה עם זה שקינא לה גם משמע מרש"י דוקא שמעיד שזינתה באותו פעם כשנסתרה עמו ע"פ ב' עדים, מיהו קשה למה לי עדות העד ת"ל אם קינא ונסתרה אסורה לבעלה ואין לה כתובה בשלמא בש"ס לק"מ דקמ"ל דאינה שותה אלא לפסק הש"ע קשה מה נ"מ מעדותו וע' ברמב"ם ובטור דכתבו אם אחר שהעיד ע"א שנטמאה בא ע"א ומכחישו לא משגיחין בו דע"א בסוטה נאמן כתרי ואין ע"א נאמן נגד שני עדים ולכאורה קשה דהא כתב הרמב"ם פי"ב מה"ג והטור בסי' י"ז דוקא כשמעיד העד ופסקו הב"ד על פיו אז הוי כתרי אבל כל זמן שלא פסקו על פיו לא אמרינן דהו' כתרי וכ"כ תוס' בסוגי' דאיירי דפסקו הב"ד ע"פ עדותו א"כ למה כתבו הם מיד אחר שהעיד הוי כתרי אפי' לא פסקו ע"פ, שוב ראיתי בתוס' פ"ב דכתובות כתבו היכא דע"א מדאורייתא נאמן הוי כתרי אפי' לא פסקו הב"ד ע"פ אבל היכא דנאמן מדרבנן אז לא הוי כתרי אא"כ פסקו על פיו בזה שפיר מ"ש הרמב"ם והטור כי הם ס"ל ג"כ כתוס' אלו ובי"ד סי' קכ"ז מחלק בש"ך מסברא דעצמו כן, וע' מ"ש ס"ס י"ד:

אפי' אם עד הטומאה הוא א' מעידי הסתירה. וה"א לומר כיון שראה שנסתרו יחדיו לא דקדק היטב אם בעיל אותה וסבר בודאי בעיל קמ"ל כ"כ ב"ח גם י"ל דה"ק אפי' אם הוא אחד מעידי סתירה ואמר שאותו פעם בעיל אותה ועד השני לא אמר שראה הביאה מיהו אינו מכחיש אותו אלא אמר שלא ראה ולא שם על לבו לראות כ"כ אבל אם מכחיש אותו אף על גב שהיה הסתירה בודאי לא הפסידה הכתובה:

דלא שייך למימר אחד לבועל. הואיל ואסור לה בל"ז ולא שייך בו קידושין אא"כ אחר שנתגייר ואז הוי כגוף אחר אבל אם בא על אחות אשתו ראוי היא לו אחר שתמות אשתו שם בפסקי מהרא"י:

לקנאות לנשותיהם. לאו קינוי ממש קאמר אלא להוכיח אותה ויזהר אותה שאל תסתיר עם אנשים בזה שפיר דלא תקשי ממ"ש בסעיף ז' ועיין פרישה:

לו. ואסור להתייחד עמה. תשובת הרא"ש ב"ש:

כתובתה. אבל מה שהכניס' לו נוטלת עם תוספת שליש הנהוג בינינו. כנה"ג בהגהת ב"י:

כהן. דס"ל דפיתוי קטנה הוי כאונס. ואם בא עליה באונס והבועל הוא ישראל והבעל כהן ע"ל סי' י"א:

לזנות. עיין בט"ז י"ד סי' נ"ט ס"ק ט'. ואם זינתה ברצון כדי להציל נפשות כאסתר לאחשורוש אסורה לבעלה עיין ב"ש וע"ל סי' ו' מש"ש בשם שבות יעקב ח"ב סי' קי"ז:

כאחד. הרמב"ם בפ"א מהלכות סוטה דין ג' ועיין מ"ש הכ"מ שם בשם הירושלמי ולכאורה דבריו שם סותרים למ"ש בהלכות נזירות פרק ט' דין י"ו ע"ש ועיין מש"ש מגדל עוז ודו"ק:

קינוי. וה"ה אם קינא לה ע"פ שליח עיין בספר באר שבע דף נ"ט ועיין כנה"ג בהגהות הטור:

בעיניו. כאן לא כתב והיא שותקת משמע אפילו במכחישתו צריך להוציא כיון דהיה קינוי עיין פרישה:

והסתירה. ל"ד אחר הקינוי והסתירה אלא אפי' לא קדמה הסתירה כל ששמע העם מרננים אחר הקינוי אסורה לו ויוציאנה. כנה"ג:

שנטמאה. ואם אחר שהעיד ע"א שנטמאת בא ע"א ומכחישו לא משגחינן בו דע"א בסוטה נאמן כתרי עיין ב"ש:

בשבילו. ואפי' נאסרה מקודם לבעל אפ"ה נאסרה לבועל והראי' מש"ס סנהדרין דף מ"א. שבות יעקב ח"א סי' צ"ד וע"ל סי' י"א. ועיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף יו"ד:

לנשותיהם. לאו קינוי ממש קאמר אלא להוכיח אותה ויזהיר אותה שאל (תסתיר) [תסתר] עם אנשים ובזה שפיר דלא תקשה ממ"ש בסעי' ז' עיין פרישה:

ובלבד כו'. כמ"ש בס"ו:

פירוש שאינו מתקשה ואינו מוליד לשון הרמב"ם כו' עפר"ח בתו' שם ד"ה שחוף כו':

בין כו'. גמ' משת' כו' דת"ר כו':

יש מי כו'. ויש מי כו' עמש"ל סימן ו' סי"ד:

גדולה שזינתה כו'. כח א' ומה סוטה כו':

אבל זנתה כו'. דלא כתוב ומעלה מעל בה' שתהא מתכוונת למעול במקום אלא למעול מעל באישה וגדולה מזו אמרי' במגלה טו א' עד עכשיו באונס כו' ובאשר כו' אע"ג דגדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה כמ"ש ביעל בפ"ד דנזיר כג ב':

י"א דנאמנת כולי. כמ"ש בכתובות ט"ז א':

וי"א כו'. דכיון שהי' נתייחדה מרצונה אין לה טענת אונס כמש"ש נ"א ב' ודאי שבקינהו כו' ואע"ג דליכא עדים לפנינו על הייחוד נמתין אם ימצא עדים כמ"ש בקידושין י"ב ב' האיכא סהדי כולי וכן בב"ב קל"ה א' וע"כ באין ידוע שיש עדים דבידוע ל"ל עדים בצד כולי ובירושלמי פ"ב דקידושין ההיא איתתא דאתיא לקמיה דר' יוחנן אמרה א"א הייתי וגרושה אני ומתירא מן דנפקח א"ל ר' עדיה בלוד א"ל כן אני אומר אפילו עדים בקוסטטין ימתין וראבי"ה סתר דבריו דהא אמרינן בפ' בתרא קידושין דאין אוסרין על הייחוד ופ"ק דכתובות אין האשה נאסרת כו' ומ"ש גם כן נמתין על העדים מהנ"ל ע"תוס שם ושם שפי' שיצא קול שיש עדים אבל בלא"ה לא וע' מרדכי שם וטס"ז:

שנסתרה בפני עדים. כר' יהושע במתניתין ריש סוטה:

קינא כו'. ירושלמי פ"א הלכה ב' מהו שיקנא לה מב' ב"א כאחת רבי יודן אמר במחלוקת מ"ד מקנא לה מאביה ומבנה מקנא לה מב' ב"א כאחת ר' יוסי בעי מקנא לה ממאה ב"א ר"ל בעי מקני לשון רצון ופ' כר' יוסי ועוד דקי"ל דמקנא מאבי' כנ"ל ס"ב ומ"ש בכ"מ מהא דכריתות כבר סתר במל"מ דהתם בשנסתרה עם ב"א לבד:

אפילו נסתרו כו'. עמש"ל סי' ז' סי"א בג"ה

ועכשיו כו'. סיום גמרא הנ"ל:

ואם הוא בעצמו כו'. כ"ש מע"א שאין ברור מראיית עצמו ובשניהם יתן כתובה דלא קי"ל כר"א ריש סוטה דמשקה ע"פ ע"א או ע"פ עצמו א"כ אין לה כתובה אלא כר"י כנ"ל ס"ד:

וי"א כו' וה"ה כו' תוספת סוף נדרים במ"ש במתני' גבי אשה האומרת טמאה כו' וה"ה בזה"ז באיש:

וי"א דכופין כו'. ממ"ש תביא ראיה לדבריה אלמא דכופין אותה ומשמשתו וה"ה עכשיו באיש:

וחזרה בה כו'. ערא"ש פ"ב דיבמות ס"ח ואל תתמה כו' מיהו אפשר כו':

ואם היה כו'. כמ"ש בפ' בתרא דיבמות:

מי שהוציא כו'. כמ"ש בפ"ב דכתובות כ"ב א"ב:

אחר הקינוי והסתירה. ירושלמי שם ר' יוחנן בשם ר' ינאי כל ההן פרקין כולי משקינא לה ונסתרה:

בלא שני כו'. שם תו' סד"ה מי מיהו כולי וכ"כ רש"י שם:

או היה במדינה אחרת. כ"ז א':

י"א כו'. דבלא"ה אסירא וכמ"ש כ"ו ב' מ"א נטמאה כולי קמ"ל ר"ל דמ"מ נאסרת לבעל: ע' תוספת דכתובות ג' ב' ד"ה ולדרוש כולי והרא"ש שם כ' ונ"ל לקיים פסק ר"ת ולא מטעמיה דלא אמרינן דאסורה לבועל אלא היכא דלא היתה אסורה בלא"ה כו' וז"ש בהג"ה ומ"מ כו' דל"ת דכאן נמי שייך טעם של הרא"ש דגוי אינו בתורת קידושין לגמרי משא"כ בעריות די"ל קידושין במקום אחר. פירש מהרא"י ועוד כ' שם לחלק דגבי אחות אשה שייך נאסרה לבועל באם תמות אשתו משא"כ בגוי דכשמתגייר גוף אחר הוא דגר שנתגייר כו'. ומרד' פ' ד' מיתות כ' אכן ר' יחיאל עשה מעשה כר"ת ולא מטעמיה כו' אלא משום דגר שנתגייר כקטן שנולד וההיא שעתא לאו אסורה היא ובזה אתי שפיר כ"ז:

ומ"מ כו'. דלא שייך אסורה וקיימא דהא לאחר מיתה מותרת משא"כ בנכרי דכשנתגייר כקטן שנולד דמי ומ"ל מיתה ומ"ל גירושין באשת איש דלא ניתוסף בבועל איסור אלא לאחר גירושין:

אשת איש כו'. כמ"ש בפ' הנשבעין ע"א בהכחשה לאו כלום וכן כשהבע"ד מכחישו כמ"ש בפ"ב דקידושין ובר"פ האשה רבה:

אבל יגזרו כו'. כמ"ש בפ"ה דיבמות ובפ"ק דקידושין והא ההיא דהוה חליף כו' מידם כו' וכמ"ש הרמב"ם:

כמו שאמרו חז"ל. בסוף קידושין:

וכל מי כו'. גיטין צ' א' תניא היה רמ"א כו' וביבמות ס"ג ב' וסנהדרין ע"ו ב' והמדריך כו':

וכל המקנא כו' סוטה ג' א':

ולא יקנא כו' ואם כו'. ירושלמי ריש סוטה והביאו תוס' שם ב' ב' ד"ה מ"ט עוד בירושל' ומ"ש ולא מתוך גיאות אלא כו' גי' הרמב"ם ולא מתוך מדון כו' וגירסתינו הוא מתון וט"ס ה"א:

ה"ז קינוי. דבירושלמי מסיים שם א"ר מנא כו' תורה מעכב הקינוי דא"א חובה רי"א רשות אתא דר"א כב"ש ור"י כב"ה דתנא בש"א לא יגרש אדם כו' ועתוס' ג' א' ד"ה רי"א כו' אבל קשיא מירושלמי כו' והא צ"ע כו'. אבל להרמב"ם דר"ע ג"כ ס"ל דאינו חובה אלא מצוה וז"ש למעלה מצות חכמים כו' ומפ' דסגנון הירושלמי כך הוא א"ר מנא כו' הקינוי רא"א כולי ר"ל דתליא בפלוגתא דלר' יהושע ע"כ לא ס"ל כר' מנא ואנן קי"ל כר"י וכב"ה וכן ר' ישמעאל ור"מ תרווייהו ס"ל דאינו חובה: