דין יבמה האסורה ליבם באיסור כרת - שולחן ערוך אבן העזר סימן קע״ג

חוץ מן הנדה. הטעם מבואר בתוס' והרא"ש ריש יבמות דלא דמי לעריות שאסורה ליבם מחמת קורבה ומותרת לאחר משא"כ נדה שאסורה לכל גם עומדת לטבילה:

יבמה שהיא ספק ערוה על בעלה או ספק ערוה וכו'. כצ"ל וכן הוא ברמב"ם והטור תמה ע"ז למה היא אסורה לייבם דהא ממ"נ מותרת דאם היא ערוה לבעל הוי כאלו אינה אשתו ומותרת ליבם ואם היא אינה ערוה לבעל א"כ היא זקוק' ליבם ובכ"מ כתב דיש למחוק האלף של או וצ"ל וספק ערוה על היבם היינו שהיה ספק ערוה על היבם ועל הבעל לכן אסורה ליבם ומ"מ אין מיושב שפיר דאכתי קשה ל"ל דהיא לשניהם ספק ערוה ת"ל דאם היא ליבם לבד ספק ערו' נמי אסורה לייבם ובמ' כתב ומפרש דברי הרמב"ם דקאי על הצרה, ואנ"ל דהא לא אדכר כלום צרה, ולכאורה נ"ל דאיירי ג"כ דאסורה לבעלה מספק כמו הספק דאסורה ליבם ובשני בבות אסורה ליבם מספק או מחמת קידושין שלו או מחמת קידושי אחיו היינו שבעלה קידש אחת מספק קדושין ואח"כ נשא אחותה א"כ היא ספק ערוה לבעלה ואסורה ליבם דשמא קידושין של אחותה קידושין מעלייתא הם א"כ אחותה זקוקה לו והיא אחות זקוקתו:

שהיא ספק קרובת חלוצתו. אף על גב אחות חליצתו מדברי סופרים א"כ הוי ספק דרבנן אפ"ה קנסו רבנן וגזרו באחות חליצה אטו אחות גרושה דאורייתא לפיכך אלמוה לגזרותם להוציא אפי' על הספק אפילו בדיעבד כ"כ הנ"י פ"ב במתני' מי שקידש ולא כב"ח שכתב לכתחילה אסור מיהו אם קדם וכנס אין מוצאין אלא אף בדיעבד אם כנס מוציאין ממנו ותימא על הב"ח שהביא בסי' קט"ו דברי הנ"י וכאן אשתמט' מיניה:

או מתייבמת. מאחר שהיא ערוה לבעל ואין קידושין תופסין בה א"כ לא הוי צרה שלה צרתה ואין חילוק בין עריות אפילו נשא אחיו את אחותו שהיא ג"כ אחות היבם מ"מ הצרה מותרת ליבם והגירסא במיימ' ישנים באחותו שחולץ לצרה ואסורה ליבם ט"ס הוא כאשר הגיה הכ"מ ובחנם טרח ב"ח וכתב מה שכתב ואישתמטא מיניה דברי הכ"מ:

יבמה שהיא ספק ערוה ליבם וכו'. כצ"ל היינו שקידש אחיו ספק קידושין לבת אחיו אף על גב שצרתה עומדת בחזקת היתר ליבם מ"מ מחמת קידושי ספק של זו אסורה ליבם וצריכה חליצה וכן אם כבר היה נשואה לו בת אחיו וצרה א"כ הצרה בחזקת היתר לשוק עומדת מ"מ מחמת גירושי ספק של בת אחיו אסורה זו לשוק בלא חליצה, וספק קידושין או גירושין היינו בזרק לה קידושין או גירושין וספק קרוב לו או לה הוי ספק דאורייתא ואם ב' עדים אומרים קרוב לה וב' עדים אומרים קרוב לו אז הוי ספיקא דרבנן כי מדאורייתא אוקמא תרי בהדי תרי ואוקמה אחזק' א"כ בקידושין מותרת ליבם מדאורייתא, וכן בגירושין מותרת לשוק מדאורייתא ועיין בתוספות פד"א, וכן אם ע"א אמר קרוב לה וע"א אמר קרוב לו הוי ספיקא דרבנן ועיין סימן קל"ט שם מבואר דקי"ל אפי' קרוב לה הוי ספיקא דדינא אם מגורשת מחמת קרוב לה וכן גט שאין בו זמן או כתב הבעל בכת"י ואין עליו עדים וכן בכת' בכת"י וחתום ע"א הוי נמי בכלל ספק גירושין והיינו מדאורייתא מגורשת אלא מדרבנן פסול הגט, ובקידושין אין פסול כלל כשאין בו זמן וכן בכת"י ואין עליו עדים כתב הרא"ש דפסול הוא משום זמן שמא יקדים הזמן ובקדושין כשר:

או שהיתה קטנה. אף שאביה חי אשכחן מיאון כגון שאביה השיא אותה ונתגרשה כשהיתה קטנה שוב אין לאביה רשות בה והלכה ונשאת ש"ס:

ומיאנה בו. וכן אם לא מיאנה הואיל והיא קטנה וקידושי' מדרבנן לכן צרתה חולצת ואסורה ליבם, מתני' ריש יבמות אלא קמ"ל אפי' מיאנה מ"מ צרתה אסור' ליבם הואיל ונראה בשעת נפילה כצרת בתו:

אפי' הכיר בה. דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה וכיון דאיילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזי ליבום הוי צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה רש"י פ"ק דיבמות ולענין אשת אחיו שהיא איילונית ולא הכיר בה ואין ערוה על היבם אם היא מותרת ליבם נראה דתליא בפלוגתא המבואר בסימן מ"ד להני פוסקים דס"ל כשלא הכיר בה א"צ גט אז מותרת לו דהוי כאלו אינה אשת אחיו, אבל להפוסקים דס"ל דצריכה גט מדרבנן א"כ אסורה לו דהוי כאשת אח שלא במקום מצוה:

בלא גט. מאחר דהיא אשת אח שלא במקום מצוה והיא מחייבי כריתות אין קידושין תופסין בה אף על גב בחלץ לאחת תופסין קדושין בשניה ולא אמרינן דהיא מחייבי כריתות דשם כתיב אשר לא יבנה ניתק מכרת ללאו תוס' פ"ק דיבמות והגירסא ברמב"ם תצא בגט ט"ס ועיין בהגהו' דריש' שדחק את עצמו ליישב קושיא זאת למה בחלץ לאחת מהן קידושין תופסין בשניה:

דינה כדין ערוה. מ"ט טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה ובעריות כתיב אל תטמאו בכל אלה מ"ה דינה כערוה וצרתה היא צרת ערוה ופטורה מן החליצה ויבום ובנ"י הניח בצ"ע אשת כהן שנאנסה אם צריכה חליצה, ולכאורה תמוה הא איתא בש"ס להדיא פ' הע"י דף נ"ה אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה דכתיב אחרי אשר הוטמא' היינו שנבעלה ובאשת כהן הוי אונס כרצון נשמע אף באונס טומאה כתיב בה א"כ היא וצרתה פטורים מן החליצה כמו זנות ברצון וצל"ע, שוב ראיתי גם ב"ח הרגיש בזה, ואפשר דס"ל דוקא לחומרא הוי אונס בכהן כרצון בישראל ולא לקולא כמ"ש בתוס' ולענין ספק זינתה עיין ר"ס י"א מבואר אפי' אם נאסרה בקינוי וסתיר' מ"מ קידושין של הנחשד תופסין בה וכן אפי' אם זינתה ברצון בעדים תופסין קידושי הבועל:

ספק זינתה. עיין בתו' סוטה דף ה' כתבו ספק סוטה לא אימעיט אלא גבי איסורא דבעל וקמ"ל קרא כיון דבא מכח נשואי אחיו הרי הוא במקום בעל דאסורה לו ליבם אבל חליצה בעי ש"מ דאינה אסורה ליבם אלא היכא דאסורה לבעלה:

ויש להחמיר. עיין ב"ח שכתב או היא או צרת' צריכ' חליצה ולא שייך למימר חליצה פסולה כאן כמ"ש בתוס' דף י"א בד"ה או היא ע"כ, ודבריו תמוהים ע"כ לא כתבו תוס' שם אלא באיסור דלא קלשה הזיקה אבל בסוטה קלשה הזיקה פשיטא שייך לומר חליצ' פסולה וכ"כ תוס' להדיא ר"פ ד"א ע"ש לכן נראה בחליצת הסוטה לא נפטר' הצרה:

אשה שהלך בעלה וכו'. בד"מ כ"כ בשם ש"ג וא"י מה חידש בזה הא ש"ס ערוכה היא פ"ק דף י"א אמינא אנא סוטה דאורייתא ואת אמרת לי סוטה דרבנן ע"ש בפרש"י ואפש' דקמ"ל שמותרת לכתחלה ליבם ובש"ס ה"א בדיעבד קאמר וע"ש בתוס' ד"ה ר"ש אומר:

אשת אחיו שלא היה בעולמו. דכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהית' להם ישיבה אחת בעולם א"כ אם לא היה להם ישיבה אחת בעולם לא שריא רחמנא והיא מחייבי' כריתות עליו לכן אפי' צרתה אסורה ופטורה מחליצ' ויבום אף על גב דנפלה השתא מאח שהי' לו ישיבה אחת בעולם עמו מ"מ אסור' לו מחמת אחיו הראשון:

הוה לי' כצרת א"א שלא היה בעולמו. וכן הוא במתני' רפ"ב וא"ל למה לא תני טעם משום דהיא צרת בעלת זיקת שני יבמין משום כיון מצד ראובן בעלה הראשון אין לה זיקה עליו שהיא א"א שלא היה בעולמו, א"כ משום זיקת שני יבמין אינה אסורה אלא מדרבנן ומשום צרת א"א שלא הי' בעולמו אסור מדאורייתא ועיין בש"ג רפ"ב כתב הא דקי"ל יש זיקה היינו מדברי סופרים יש זיקה, ועיין בש"ס דף כ"ז ע"ב ובתוס' שם מ"ש בשם ר"ת ועיין ס"ס קע"ד כתבתי אי לא עביד מאמר אינה אסורה משום צרת שני זיקות:

שהית' נשואה לאחיו מאמו. כן הוא בטור וקמ"ל אף על גב דהיא אינה אסורה עליו מדאורייתא אלא שני' היא מחמת בעלה הראשון מ"מ א"י למאן השתא ולעקור נישואין קמאי כיון בעת הנפילה היתה נראית כאשת אחי אמו שהיא שני' לו ומכ"ש כשהית' אשת אחיו מאמו דאז אסורה לו מדאורייתא וצרת' לעולם צריכה חליצה ואין נפטרת מחמת קטנה שהיא ערוה עליו דהא נישואי קטנה רק מדרבנן וקטנה זו אם ממאנת בנשואין הראשונים אז מדאורייתא עוקרת נישואין הראשונים וכאלו היא לבד אשת אחיו מאביו אלא מדרבנן היא אסורה מחמת נישואין הראשונים וצריכ' חליצה ואם אינה ממאנת אפי' בנשואין הראשונים אז אם התה אשת אחי אמו שהיא שניה לו צריכה חליצה ואם יש לה צרה היא נפטרת בחליצת הצרה ואם היא אשת אחיו מאמו א"צ חליצה:

אסורה לו. ולא אמרי' דעקר' נישואין הראשוני' והרי היא נכרית משום דנראה כאשת אחיו כיון דלא מיאנה בבעל':

אם אין שם אחים אחרים. כ"כ הרי"ף והרא"ש דאם יש אחים אחרים חולצין או מייבמין אף על גב דקי"ל ממאנ' לזיקה ועוקרת נישואין הראשונים מ"מ כה"ג לא עקרה אלא מזה אבל משאר אחים נשאר הזיק' ועי' בהמאור ובמלחמות ה', מיהו נראה לשיטת הרמב"ם מותרת לאחיו לאו מתורת הזיק' אלא עוקרת הזיקה והוי כאלו לא הית' אשת אחיהם ומותרת להם דהא הוא פוסק פי"א מה"ג מיאנ' ביבם מותרת לקרובי המת אלא לאביו אסורה ולמד זאת מדמותרת לאחים כמ"ש בהמגיד שם וכך משמע שם מלשון הרמב"ם ואי מותרת לאחים היינו זיקה אצלם אין ראי' מהיתר אחים להיתר שאר קרוביו כדמדחה הרמב"ן באמת סברת הרמב"ם וכתב לאחים מותרת מחמת הזיקה אבל לקרובי המת אסורה א"ו צ"ל הרמב"ם ס"ל דמותרת לאחים לאו משום זיקה אלא כשעוקרת הזיקה תו לא הוי אשת אחיהם ומותרת להם אף על גב דאסורה ליבם א"כ נשמע נמי דמותרת לשאר קרובים לפ"ז תימא על המחבר בסי' קנ"ה סי"א הביא פלוגתתם אם מותרת לשאר קרובים ומשמע שם דס"ל עיקר כרמב"ם דמותרת לשאר קרוביו א"כ מוכח דליתא הזיק' וא"צ חליצה וכאן סתם ופסק כשיטת הפוסקים דצריכה חליצ' משאר אחים:

אבל צרת' מותרת. כשם שהיא מותרת לשאר אחים משום דלא עבידא בה מעשה והיא אמר' לא ריענא בזה אבל לשאר אחים ריענא, כך צרתה מותרת, אלא לכאורה קשה מאחר דהיא אסור' א"כ הממאנת כערוה עליו מחמת אשת אח שלא במקום מצוה, אם כן למה לא אסורה הצרה כמו בצרת איילונית וסוטה, וכעין זה הקשה תוספ' דף י"ב, וצריך לומר דממאנת בעצמה על פי הדין מותרת מאחר דעקרה נישואין הראשונים ולא הוי כאשת אחיו א"כ צרתה לא גרע מצרת חייבי לאוין או שניות דמותרת ליבם כמ"ש בסי' א"ז:

חולצת ולא מתייבמת. שהיא ספק גרושת אחיו שהיא בכרת משא"כ בספק קידושין מותרת ממ"נ:

המגרש וכו'. אף על גב בעת שגירש אחיו היתה אסורה לו משום גרושת אחיו מ"מ כיון דלא היתה אסורה עליו בעת הזיקה לא אמרינן כיון דאסורה שעה א' אסורה לעולם וכן הדין בקטנה שהשיאוה אמה ואחיה, מיהו כשהשיאה אביה עדיין שם גרושה עליה כיון דחזרתה לאו חזרה גמורה דהא הגט הי' ע"י אביה וחזרתה ע"י עצמה כי אביה אין רשות עליה כיון דנתגרש' אחר הנשואין ועיין סי' קנ"ה שהביא בהגהות וי"א אם נשאת קטנה שלא לדעת אמה ואחיה א"צ מיאון ש"מ דלאו נשואין כלל הם נראה לכאורה שהשיאוה אמה ואחיה ונתגרשה תו א"י אמה ואחיה להנשא לה דלא עדיפים מאביה א"כ חזרת' לאו כלום הוא ושם גירושין עליה מיהו י"ל בכה"ג לכ"ע נישואין שלה מהני מאחר דאין לאמה ואחיה שום רשות עליה מהני מעשיה גם י"ל אמה ואחיה יכולים להנשא אותה אף שכבר השיאו אותה ונתגרשה דהא בהשיאוה אביה ונתגרשה יכולים אמה ואחיה להנשא ואביה א"י להנשא אותה כמ"ש בטור סימן מ"ג:

אסורה ליבם. וכתב הרמב"ם דא"צ חליצה ולא יבום מיהו הרא"ש והטור כתבו דצריכ' חליצה וכן הוא לשיטת הראב"ד ובעל המאור והיא פטורה בחליצת הצרה והצרה אינה נפטרת בחליצת היתומה:

צרתה מותרת להתייבם. כ"כ רוב הפוסקים אף על גב דהיא צרת ערוה דהא היתומה היא כגרושת אחיו ולרמב"ם דינה ממש כגרושת אחיו מ"ה א"צ חליצה מ"מ צרתה מותרת להתייב' ובעלמא קי"ל צרת ערוה של קטנה חולצת ולא מתייבמת עיין בהרא"ש שתירץ שאני ערוה זו שיש לה היתר לעצמה אם גדלה אצלו ועיין במלחמות ה':

חלוצתו. צ"ע כיון דאחות חלוצה מדרבנן למה אסר בס"ס דרבנן ובפרק כיצד אמרו דספק חלוצה לא גזרו רבנן כנה"ג וכ"כ הב"ח ופסק דלכתחלה אסור מיהו אם קדם וכנס אין מוציאין ע"ש. והב"ש חולק עליו ופסק דאפי' בדיעבד אם כנס מוציאין מידו ע"ש:

ערוה. בנ"י הניח בצ"ע אשת כהן שנאנסה אם צריכה חליצה וב"ח תמה עליו הא אי' ביבמות דף נ"ו ע"ב אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה ע"כ נשמע אף באונס טומאה כתיב בי' א"כ פטורה מן החליצה כמו זנות ברצון עיי"ש ועיין ביבמות דף י"א ובסוטה ד' ה':

ויש להחמיר. ובחליצת הסוטה לא נפטרה הצרה ב"ש דלא כב"ח ע"ש:

אבל אם כו'. ג' א"ב ח' א"ג וש"מ:

יבמה כו' עבה"ג וכ"ה לקמן בס"ה ותוספתא הובא ברי"ף ורא"ש פ' קמא:

ה"ז חולצת כו' לפיכך כו' צ"ט א' ת"ר יש כו':

ומוציא כו'. כמ"ש במתני' ק"ט א' רי"א אילו כו' ואמרינן שם ק"י א"ב קטנה קנויה כולי וקי"ל כר' יהושע אם לא מיאנה הקטנה דלא כר"ג:

היתה כו'. יו"ד א' ומתני' צ"ו א' ופוטרת כו':

וזו כו'. מתני' צ"ד ב' ושניה מותרת בקרוביו:

היתה כו' דהוי ספק קידושין וכמ"ש מ"א ב' הרמב"ם בפ"ו הלכה י"ג שחולצת ולא מתייבמת ותמה הטור עליו וכ' בכ"מ שהוא ט"ס ועוד נדחק שם בכ"מ וב"י וב"ח אבל הנכון כמ"ש מש"ל דמיירי שקידש אחת משתי אחיות וכמ"ש ברי"ף ורא"ש ספ"ק הספיקות כגון שקידש כו' וכ"ה ברמב"ם שם הלכה ד' ואלו חולצין ולא מייבמין הספיקות כגון שהיתה ספק ערוה על אחין והן דברי גמרא מ"א ב':

ומיאנה בו כו'. תוספתא פ"א והביאם הרי"ף ורא"ש בפ"ק מיאנו בחיי הבעל כו' ובגמ' י"ב י"ג א' ק"ז ב' ושם בתוספתא אימתי אמרו שאם מתו והובא ברי"ף ורא"ש שם וז"ש לעיל בחיי בעלה וכ"ה במתני' מתה כו' ואח"כ מת אחיו כו' ועס"ח:

ואם ייבם כו'. מתני' צ"ב א':

נשאת כו'. מתני' דגיטין וכמ"ש בירושלמי שם ופ"י דיבמות זו דברי ר"מ משום ר"ע וחכ"א אין ממזר מיבמה הא לצאת תצא:

ואם מתחלה כו'. יבמות צ"ב ב' וכמש"ל ר"ס קנ"ט:

מי שזינתה כו' כפירש"י שם וש"פ וכמ"ש שם מתיב ר"א כו' ושם נ' ב' לרב ולר"א ליתנינהו וכו' והקשה הראב"ד מסוגיא דסוטה ה' ב' דאמרי' שם אילו איתיה כו' ועוד דאמר שם לאחר כו' והאי בסוטה ודאי כתיב וע"תוס שם ד"ה לאחר וד"ה אילו שנדחקו בזה וכן הרא"ש ביבמות אבל העיקר דסוגיא דיבמות פליגא על ההיא סוגיא כמ"ש המ"מ וס"ל לרב ג"כ הלימוד לאחר ולא ליבם ועל סוטה ודאי ואף מהחליצה פטורה כקושית אביי אלא דצרתה כמוה יליף מטומאה כתיב בעריות וזה שנא אמר סוטה פטורה ופוטרת וכמ"ש הרמב"ן ובהכי ניחא דלר"י בן כופר דטומאה כתיב במחזיר גרושתו ואעפ"כ אינה פטורה מהחליצה וקושית רב אשי מסוטה נמי על צרתה דל"ק אלא היא עצמה אבל צרתה אף ביבום מותרת וז"ש ומ"ש סוטה ודאי כו' ולא פריך שתהא פטורה מחליצה כיון דלא כ' לאחר עלה וכמ"ש רש"י שם בד"ה ביארה כו' ואפילו רבנן ל"פ כו' דהקושיא לא קאי אלא על שצרתה מותרת להתייבם וז"ש הרמב"ם וש"ע וצרתה או כו':

וי"א כו'. כמ"ש בריש סוטה לאחר ולא ליבם והאי בסוטה ודאי כתיבה ושם אלו איתא לבעל כו' אלמא דכל שצריכה גט צריכה חליצה וה"ה לסוטה ודאי ופליגא על סוגיא דיבמות ואזלינן לחומרא רמב"ן ורשב"א וע"ש ושם וברא"ש שנדחקו בזה ודברי רא"ש קשין להולמם ודברי הראב"ד נבונים ומוכרחים וי"א כו' מסוגיא דסוטה הנ"ל וסוגיא דיבמות ג' ב' למעוטי דר' ודר"א לר' ולר"א כו' מ' דאין הל' כוותייהו:

וה"ה לצרתה וכן בסוטה ספק כמ"ש הרא"ש דלהראב"ד אין חילוק בין סוטה ודאי לסוטה ספק:

אע"ג דודאי כו'. כמש"ל סימן ס"א בהג"ה ואע"ג דברמב"ם וש"ע כ' בעדים ל"ד ה"ה כל דבר ברור כמ"ש בכתובות ט' א' ופתח פתוח כו':

אשה שהלך כו'. רש"י הנ"ל וכ"ש לדברי הרמב"ם הנ"ל דאף בספק סוטה דאורייתא מתיבמת צרתה אע"ג דאסורה מדאורייתא:

אפילו קודם כו'. י"ח ח' מתיב כו' טעמא כו' ה"ה כו':

דקי"ל כו'. עבה"ג ועוד דר' יוחנן ס"ל כוותיה ופליג ארב כ"ז ב' וע"תוס שם ד"ה אבל ב' וד"ה איתיביה כו' אבל ר"י סבר דע"כ כו' וכן רב אשי דבתראה הוא ס"ל כוותיה שם למ"ד א' וכן רבא שם ב' ואמר ג"כ ה"ה אע"ג כו':

קטנה כו' עבה"ג וכ"ש לרב שם והרמב"ם השמיטו לפי דקי"ל כרב:

שאף היא חולצת כו'. אין לו שחר שאף בלא מיאון חולצת ולכאורה י"ל שבא להשמיענו שפוטרת צרתה בחליצתה וכשיטת הטור דשניה פוטר' צרה אבל מאי קאמר אם תמאן שהוא שוה בין במיאון בין בלא מיאון וז"ל הטור קטנה שהיתה נשואה לאחיו מאמו או לאחי אמו ומת ונשאה כו' שתתייבם אלא צרתה חולצת ולא מתייבמת ונראה שאף היא חולצת אם תמאן ואאחיו מאמו קאי דבלא מיאון פטורה שאף שמ"מ אינה ערוה רק מדרבנן מ"מ לא עדיף נישואי אחיו מאמו ועתו"ס שם ד"ה יש כו' אבל באיסור ערוה כו' ודלא כב"ח שכ' דגי' תוספ' הנ"ל היתה ותתייבם צרתה דלא כגי' רש"י ורי"ף ורא"ש ושגה בזה גם רש"ל מחק תיבת צרתה מגמ' אבל הרשב"א השיג עליו וקיים הגי' וכ' שהפירש הוא שתמאן בנשואין של אחיו מאביו ודחק עצמו מ"ש ותעקרינהו לנשואי קמאי היינו נשואי אחיו מאביו כ' ושכ"ה דברי הטור שכ' וצרתה כו' ושגה בזה הרבה דא"כ ל"ל כל האריכות הרי שהיתה כו' הל"ל שניה סתם את אמו וכיוצא הרבה ועוד דאינו ענין לדברי ר"י א"ר דכל הסוגיא קאי על נשואין הראשונים וגם מ"ש שהטור ס"ל כן שגה דהא הטור כ' ונראה שאף היא חולצת אם תמאן וכ' בהדיא כדי שתתייבם ועוד שכ' בערוה ג"כ וזה מותר שכבר כ' דין הערוה בריש הסימן אבל אם לא מיאנה בחייו כו' וז"ש וצרת חולצת שהיא פטורה כמ"ש למעלה ומלבד זה שגה הרבה דהא קי"ל דצרה שני' מתייבמת כמ"ש בירוש' וכמש"ל סי' קע"ד ס"א בטוש"ע ומזה מוכח שצריך להגיה בש"ע נשואה לאחיו מאמו כדברי הטור וע"ז קא' ג"כ שאף הי' חולצת אם תמאן כדברי הטור וע"ז אמר ג"כ וצרתה חולצת דהלא פטורה לשיטתו כנ"ל וה"פ א"י למאן לעקור כו' דאינה מועלת כלום והדין הוא בלא מיאון שצרתה חולצת כו' שאף היא חולצת אם תמאן:

ומותרת לזר כו'. דלא כר' אושעיא שם אלא כעולא שם דרמי בר יחזקאל ס"ל כוותיה וכן רב ושמואל ור"י דפליגי מיאנה בזה כו'. הרא"ש שם:

אבל צרתה כולי. כר' יוחנן שם י"ב ב':

מותרת לו וכו' ואסור לזר:

ואפילו היא כו' כשמואל דר' יוחנן שם ס"ל כוותיה:

ספק כו' תוספת שם ד"ה אלימא בספק כו' וכמ"ש בתוספתא י"ב זה הכלל כל הספיקות ביבמה חולצין ולא מייבמין:

וכן הדין כו' ובין כו' ירושלמי שם מודים חכמים לר"א בקטנה שהשיאה אביה כו' והביאה הרא"ש שם וסיים בירושלמי א"ר אבא בר ממל מסתברא כמ"ד צרתה מותרת ברם כמ"ד צרתה אסורה אסורה ממה נפשך צד שקנה בה כנגדו מותר בצרה צד שלא קנה בה כנגדו התיר בצרה א"ר שמאי וכי יש ממ"נ בעריות מאי כדין כל יבמה שאינה כולה לחוץ צד הקנוי שבה ידין משום ערוה וערוה פוטרת צרתה וכ' הרמב"ן במלחמות והרשב"א הנה רבו המתירין ועוד שאף האוסרין לא אסרו וכו' אלא וכו' משום וכולי דהיא כקנויה ומשוירת אבל לדידן דקיי"ל שהיא קנוייה ואינה קנויה אף ר' שמאי מודה דיש מ"נ בעריות וכו' ומותרת. והנה משם למד הרמב"ם לחרשת כי היכי דס"ל להירו' בקטנה דקנויה ומשויירת כן קיי"ל בחרשת אלא דלהאוסר ה"ל לאסור בצרת חרשת אלא שפ' כהמתירין וכסברת הראשונה שכתב וזה שדייק ובין בזו כולי וכ"ה ברמב"ם: