דין ב׳ יבמות הרשות קטנות - שולחן ערוך אבן העזר סימן קע״א

אין ביאת אחת מהן פוטרת. מפורש בש"ס קטנה ספק קנויה וחרשת קנויה ומשויירת לכן אין חליצה אחת פוטרת את חברתה בין אם נפלו מפקח ובין אם נפלו מחרש והסכימו רוב הפוסקים מלמדין הקטנה שתמאן בו ואם לא תרצה למאן אז לכ"ע מייבם את החרשת ויוציא אותה בגט ותמתין לקטנה עד שתגדיל וחולצת ואם ייבם את הקטנה אז אין תקנה לחרש כי א"י לייבם אותה מאחר שכבר ייבם א' מבית זה והיא אין בת חליצה ועיין בש"ג פ' ב"ש:

ביאת א'. כלומר בקטנות וחרשות אין פוטרת צרות בחליצה אפי' הצרה שוה לה אבל בביאה פוטרת כששוה לה:

לא פסל הראשונה. ממ"נ אם קנויה היא אם כן קנה הראשונה תו לא פסלה השניה את הראשונה כמו בגדולה אם בא על אחת תו ביאת השניה לא פסלת, ואם אינה קנויה א"כ הוי כאלו שתיהם נכריות ומקיים הראשונה ולא את השניה שמא הראשונה קנויה היא והשניה צריכה מיאון דהא הביאה מהני בה וכן בשתיהן חרשת נמי אין השניה פוסלת את הראשונה אלא הביאה מהני בה וצריכה גט:

לא פסל את הקטנה. כן הוא הגירסא במתני' לשיטת הרי"ף והרמב"ם והטעם משום ממ"נ הנ"ל, אבל בא על החרשת ואח"כ על הקטנה פוסלת את החרשת כי החרשת קנוי' ואינה קנויה והקטנה שמא קנויה הוא ואז קנויה היא לגמרי ופוסלת את החרשת וסבירא לי' לרמב"ם דאז אסור בשתיהן מאחר בעת הביאה של הקטנה היתה החרשת פסולה עליו תו לא מהני מיאון דקטנה לקיים את החרשת כיון דבחרשת ליכא מצות יבום גמור משא"כ כשבא על הגדולה אחר שבא על הקטנה מלמדין לקטנה שתמאן ומותר בגדול' כיון שמקיים בגדולה מצות יבום:

שהשיאוה כולי. כמש"ל סי' קנ"ה:

וכיצד תקנתם כו'. שם ב' כיצד תקנתם אר"ח א"ר כונס כו'. וכ' הרי"ף עלה ולד"א מצמדין את הקטנה שתמאן בו ומייבם את החרש' וכן הל' ור"ל דשם קי"א ב' במתני' רא"א מלמדין כו' וגירסת הרי"ף בכולן מלמדין כו' וכ"ה בתוספ' פי"ג ור"ל בכל הנך דמתני' ורב לא אמר תקנתא אלא לת"ק ואנן קיי"ל כר"א כמש"ש בגמרא וכ"ה דברי הרמב"ם וש"ע כאן ואף שהקשה הראב"ד בהשגות דלא אמרו אלא בגדולה וקטנה כמו בהנך תרי בבי כגי' ספרים שלנו דל"ג בכולן דמלמדין כדי שתתקיים בגדולה מצות ייבום דאורייתא אבל יבום חרשת דרבנן והא קיים לה בביאה ראשונה דחרשת בתקנתא דרב ולעולם יתרחק מן המיאונין ור"ל כמש"ש ק"ט א' ומי שרי והתני ב"ק כו' ומשני מיאון דמצוה שאני משא"כ כה"ג כנ"ל אבל הרמב"ן יישבה דטעמיה דבר קפרא כמ"ש ק"ט ב' דלמא גדלה ומתחרט' משא"כ כה"ג למה תתעגן עד שתגדיל ותחלוץ ותפסל מכהונה שופך מי בורו כו' ותיאסר חרשת עליו שכנסה בהיתר והא דפריך ק"ט א' ומי שרי כולי למ"ד אין זיקא כר"ג דלא נאסרה עליו וכ"מ שם קי"א ב' דכר"ג ס"ל דקאמר ואי אשמעינן בהא כולי ואם איתא הרי רמיא קמי' לחלוץ ואי משום דאסורה לייבם הרי גם כאן משבא על הקטנה אסורה הגדולה ואף שאמרו שם כ"ט ב' אלא לר"א נהי כו' לרווחא דמילתא אמר כן ונסתלק' תלונות הלח"מ עוד הקשה לח"מ דלדבריו ל"ל בגמ' שם ואי אשמועינן בהא כו' הל"ל טעמו של הרמב"ן משום דע"כ יוצאת כו' כנ"ל ולא עי' בדברי הרמב"ן דהא י"ל היאך אמר ואי אשמעינן כו' לגי' בכולן מלמדין כולי וכן הקשה הרא"ש בשם הראב"ד אבל הרמב"ן יישבו שם דהצריכותא א"צ אלא בהנך תרתי בבי כנ"ל דבכל הנ"ל סגי טעמו של הרמב"ן למ"ד מרישא דאין זיקה כנ"ל ובסיפא שמ"ש הרמב"ן משום דאיקיים מצות ייבום והוא פסל על עצמה בפשיעה אלא שקשה לו להלח"מ בהנך בבות דמתני' קי"א בשתי יתומו' קטנות ובבא על החרשת ואח"כ על הקטנה דלגי' בכולן מלמדין כו' וכמ"ש הרמב"ם וש"ע בס"ה וס"ח דשם ג"כ פסל בפשיעה ואקיים ייבום וליכא גדולה אבל ל"ק כלל דשם א"צ לכ"ז דע"כ ל"ק בר קפרא אלא בכנס את הקטנה בהיתר אבל באיסור ודאי מצוה למאן ובזה צדקה גי' הרמב"ם בבא על הקטנה ואח"כ על החרשת דלא פסל כו' כמ"ש בס"ז ולא קאי בכולן עלה:

מלמדין כולי. עמש"ש שהראב"ד חולק ע"ז והקשה ממ"ש וצריכ' כו' הא בבבא אמצעית בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה ליכא הנך ב' טעמי דהא איקיים מצות ייבום ולא רמיא גדולה קמיה וכן הקשה לח"מ ומה שתי' הרמב"ן דהצריכה לא קאי אלא ארישא ואסיפא משום דרישא אין זיקה כו' כמש"ש וליתא דהא הצריכה הוא אליבא דשמואל ושמואל סבר יש זיקה וגם שם כ"ט ב' אמרינן דר"א ס"ל יש זיקה ועמש"ש ועי"ל דא"כ מאי משני בנד' ח' א' מאי קטנות כו' הא בדר' אליעזר איכא טובא לגי' רש"י וש"פ דגרסי קטנה וחרשת בא כו' פסל את הקטנה וגי' עיקר כמו שהוכיח הרשב"א בראיות ברורות ועמש"ש וא"כ קאי ר"א מלמדין נמי אהא ושם בא עליה בהיתר וליכא הנך טעמי וכמש"ש ואף לגי' דל"ג בכולן מ"מ קאי גם כן אמתני' דשם ק"י א' אין ביאת קטנה פוטרת את הגדולה אלא פוסלת את הגדולה ועל מתניתין דכאן בא יבם על הקטנה וחזר ובא כו' פריך אפילו לא בא על הגדולה פסל את הקטנה ומשני דנ"מ שאילו לא בא על הגדולה ומתה היה מותר בקטנה ועכשיו אפילו מתה פסל את הקטנה אבל בחייה שזה בא אח"כ על הגדולה או לא וכן לר"א דמלמדין וכ"ש לגי' בכולן מלמדין כולי דקאי אשם והן ד' בבי שם קטנה וחרשת וקטנה וגדולה וכאן קטנה וחרשת וקטנה וגדולה כמש"ש:

ואם רצה כולי שם ק"י ב' כונס כולי ומוציא' כולי אבל לר"א אם רצה כולי וכמ"ש במתני' קי"ב ב' כונס ואם רצה להוציא כולי לאפוקי בחליצה דלאו בת חליצה כמ"ש בגמ' שם:

היו כולי ביאת כולי ול"ק חליצת כמ"ש בגמ' שם וחרשת כולי ועתוס' שם ד"ה וחרשת כולי ומיהו כולי ואשמעינן דאף ע"ג דאכתי הוא מדרבנן אבל הרמב"ם מפרש כמ"ש תוס' שם ועוד כולי ואנן קי"ל כר"מ כמ"ש ק"ה ב' וכמש"ש ק"י ב' וקטנה תמתין כולי:

היתה כולי מתני' שם וה"ה לחליצה ולא תני במתני' חליצה אגב רישא קטנה וחרשת ופקחת וחרשת:

אבל אסור כו'. רש"י שם:

אלא כולי רמב"ם וכנ"ל ס"א. דבריו תמוהין ל"ל וכי א"י להוציא בגט ומשום שלא תפסל לכהונה אין אנו אחראין לזה אין מלמדין אלא להתיר השניה וכ"כ בס"י ג"כ בא על הגדול' כולי מלמדין כו' וגם מ"ש בסיפא בא על הקטנה וחזר כולי ג"כ ק' ל"ל וחזר כולי אפי' לא חזר הא ע"כ גדולה צריכה חליצה וא"כ ג"כ תפסול הקטנה וכ"ד אין נראין בזה והכלל דלגי' בכולן כולי וקאי אקטנה וחרשת ואקטנה וגדולה והן ד' בבי בבא ראשונה קטנה וחרשת ק"י א' ושם קטנה וגדולה אין ביאת הקטנה פוטרת כולי ושני בבי כאן קטנה וחרשת לגי' הגאונים דלא פסל קאי אסיפא לבד ולגי' רש"י גם ארישא על הקטנה ואח"כ על החרשת ובבא קטנה וגדולה על הקטנה ואח"כ על הגדולה אבל לפירוש הרמב"ם במתני' הנ"ל חדא קטנה וחרשת וכאן ד' בבות ברישא ב' קטנות ומציעת' חרשת וקטנה וסיפ' גדולה וקטנה וקטנה וגדולה אבל ליתא כנ"ל:

והשני' אסור'. דקנינן שוה ונפטרה:

ויוציאנ' בגט עבה"ג ס"ק ק' וכמש"ל סימן ק"ע סי"ב:

לא פסל כו'. עבה"ג ור"ל ברייתא שם א' מי שהי' נשוי כו' דדילמא כולי:

שביאת כולי כבר הקשו עליו הרשב"א והמפ' דהא בגמ' אמרי' משום דקטנה קנויה כולי ועוד דא"כ תפטור לכתחלה אבל כוונתו בזה לסתור טעמא דגמר' הנ"ל דדלמא קדים כולי ואמר שביאת כולי ולא אתי לאחלופי כמו בגדולה וקטנה ופקחת וחרשת:

אבל אחרים כולי ר"ל על ב' סעי' אלו מ"ש בס"ז דלא פסל גי' רש"י וראב"ד וש"פ דפסל וכמ"ש בגמ' שם א' ועוד הקשה הרשב"א על גי' הגאונים מאי קמ"ל רב חסדא חרשת קנויה כו' הא מתני' היא ועוד אדדייק שם מברייתא לידוק ממתני' וע"ל מ"ש בס"ח ויוציא הקשו הרמב"ן ורשב"א הא קי"ל כמ"ד ממאנת אף לזיקתו ולמה תאסר עליו כמ"ש הרמב"ם בעצמו לקמן ס"י מלמדין כולי ויקיים הגדולה אבל הרמב"ם נזהר מזה שכ' שם שבעילתה קונה קנין גמור ר"ל מדאורייתא ואף שביאה פסולה מותרת במיאון הקטנה משא"כ בחרשת שביאתה בפסול היה וע"ל סימן י' ס"ב:

החרשת יוצאת כו'. תוספתא והיא כתובה אצלנו בשבוש דתניא פי"ג קטנה וחרשת בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת נאסרו שתיהן עליו חרשת יוצא' בגט קטנה יוצאת בגט וחליצה פקחת וחרשת בא יבם על הפקח' וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרש' חרשת יוצאה בגט וחליצה גדולה וקטנה בא יבם על הגדולה וחזר כולי קטנה יוצא' בגט וגדולה יוצאה בגט וחליצה רא"א בכולן מלמדין כולי וט"ס הוא וצ"ל בהיפוך בכולם בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה כולי בא יבם על החרשת וחזר ובא על הגדולה כו':