חיוב מזונות היבמה וקבורתה ודין - שולחן ערוך אבן העזר סימן ק״ס

ומ"י ליבם. הטעם בג"ח הראשוני' דינה כאלמנה ניזונת מיתומים דמ"י ליתומים אבל לאחר ג"ח דניזונת מיבם מחמת קנס אם תבעתו ליבם כמ"ש בתוס' והרא"ש אז אין מ"י ליבם:

אינה ניזונת. ול"ד לשאר אלמנה כל זמן שלא נשאת הוא כבוד לבעלה דאינה נשאת לאחר מחמת כבוד בעלה משא"כ ש"י דאגודה ביבם רש"י:

עמד בדין אחר ג"ח. משמע אם תבעו לדין תוך ג"ח ונתרצה לייבם ונתעכב פה אחר ג"ח ואחר כך ברח או חלה אין חייב במזונות ואין מוכרח בתשו' ריב"ש אלא י"ל דאיירי דברח מיד מ"ה אין חיוב עליו כיון דא"א לו לייבם תוך ג"ח:

ונתרצה לייבם. כ"כ התוס' והרא"ש כיון דנתרצה ליבום הוי כאלו היא אשתו אבל אם נתרצה לחלוץ הוי /או/ שלא נתרצה כלל אין לה מזונות אף על גב דהטע' הוא משום דקנסו אותו ליתן לה מזונות מ"מ דווקא כשמתרצה לייבם אז מחייב ליתן לה מזונות וכן מבואר בהרא"ש דוקא כשמתרצה ליבם ומטעם קנס דהיה לו לייבם מיד אבל לדעת הרמב"ם אפילו לא התרצה ליבום חייב במזונות וכ"פ בתשובת ריב"ש הנ"ל ואם בורח במזיד י"ל לכ"ע חייב במזונות אפי' לא התרצה לייבם ואם לא ברח אלא נתעכב פה אין חייב במזונות אא"כ שתבעו ליבם או ליתן לה מזונות ונתרצה ליבם, הרא"ש:

אין לה מזונות. היינו אחר ג"ח אבל ג"ח הראשוני' יש לה מזונות מבעלה ועיין הג"מ סוף כתובות:

נוטלת כתובתה מיד. אף על גב דאסורה להנשא מ"מ נוטלת כתובה כמו נטבע במים שאל"ס דאזלינן בתר הרוב דרוב נשי ילדו ולד מעליא:

מוכרת וכו'. היינו דלא הכניסה לו בתורת נצ"ב דאם הכניסה לו מבואר אח"כ:

דלא עדיף יבם מבעל. היינו אם מכרה דמכירתה קיימת בזה כתב דלא עדיף דהא בארוסה גם כן קיימת מכירתה אבל בענין שזו מוכרת לכתחלה גרע היבם מבעל:

אין ליבם פירות. משמע אפי' אם נפלו תחת הבעל אין לו פירות כיון דאינו חייב בפרקונ' ומ"ש נצ"ב שהכניס' לאחיו ל"ד אלא מה שהכניסה ליבם בתורת נצ"ב אוכל הפירות כמו היורש ועיין בטור:

מתה כשהיא ש"י. עיין בש"ס לפי אוקמת' דרבא דקי"ל כוותי' איירי כל מתניתין דנפלו לה בעודה ש"י וס"ל לרמב"ם אף אם נפלו לה בעת שהיתה נשואה לאחיו הדין כן ואין חילוק בדבר לעולם יורשי' יורשין נ"מ ונצ"ב חולקין ולשיטות הגאונים נצ"ב לעולם שייך ליבם אפילו אם נפלו בעודה ש"י והכניס' לו בתורת נצ"ב ונ"מ שנפלו לה בעוד' ש"י יורשיה יורשין ואם נפלו תחת בעלה יורש היבם הכל וי"א נצ"ב כמ"ש ונ"מ שנפלו תחת הבעל יחלקו היבם ויורשי' ואם נפלו כשהיא ש"י יורשי' יורשין והרב רמ"א הביא בנ"מ שני דעות והשמיט דעת הגאונים דשייכי לגמרי ליורשי הבעל ואפשר ס"ל אפילו אם יורשי הבעל מוחזקים לא שייך לומר קים לי כהאי דשייך להם כיון דמוחזק למשפחתו, כמ"ש בש"ס לתירוץ עולא ורבה דזיקה כספק נשואה ולב"ה שייך ליורשיה משום דמוחזק למשפחת' ומשמע דל"ש אם הם מוחזקים או יורשי הבעל מוחזקים וכן משמע מתשובת הר"ן שהביא הב"י, מיהו לענין מחצה דשייך ליורשי הבעל הביא דעת הפוסקים אלו כי בזה י"ל קים לי כהאי כי רוב פוסקי' חולקים על רמב"ם דפוסק דשייך הכל ליורשי האשה ונצ"ב לכ"ע שייך ליורשי הבעל החצי וי"א דשייך לגמרי לבעל, ובפירות כשהיא חי פליגי י"א הפירות הוי כאלו נפל עכשיו זהו דעת הרמב"ם ובעל המאור אפילו פירות נצ"ב שנפלו תחת בעלה שייך לה וי"א פירות נצ"ב דינם כקרקע, אלא פירות נ"מ אפילו נפלו תחת בעלה שייכים לה הואיל הוא אין חייב בפרקונה ורוב פוסקים ס"ל אפילו פירות נ"מ שייכים לו החצי שהוא עומד במקום הבעל אף על פי שאינו חייב בפרקונ' ומשמע שלוקח הפירות מיד אבל הרמב"ן במלחמות ה' כתב דאין לוקח מיד הפירות והיא ג"כ א"י למוכרם אלא כשיכניס אותה אז לוקח הפירות, ועיין בר"ן פ' האשה שנפלו מ"ש בשם הרשב"א ועיין בדרישה ועיין סימן קס"ו ואפשר מ"ש הרמב"ם פכ"ב מה"א ואין ליבם פירות עד שיכניס כוונתו כמ"ש הרמב"ן אבל אחר שכונס יש לו הפירות ודין פירות כדין קרקע מה שיורש אלא כל הפוסקים לא פירשו כן דברי הרמב"ם:

וכל זה במקום ובזמן וכו'. כ"כ במהרי"ק שורש צ"א מיהו בשורש ק"ב לא משמע כן אלא אף על גב דקי"ל מצות חליצה קודמת לענין איסור מ"מ ממונו לא מפקיעין ממנו ועיין תשובת מהר"י לבית הלוי כלל ג' סימן י"ט באריכות שפוסק דיורש אף למנהג דכופין לחלוץ ומיישב שם דברי מהרי"ק בשני תשו' הנ"ל וכ"פ בתשו' מהרשד"ם ועיין תשו' ש"י סימן נ' ועס"ס קס"ה ולכאורה קשה ל"ל הטעם הואיל וכופין ת"ל אף במקום שאין כופין מ"מ למ"ד מ"ח קודמת אז אין יורש אותה כמ"ש לקמן סימן קס"ה בהגהות למ"ד מ"ח קודם אף שאין כופין צריך ליתן לה כתובה מיד והוי כאלו כבר חלץ לה, ועוד קשה אף במקום שאין כופין מ"מ לפי מנהג הקהילות שהביא בסימן הנ"ל אינו נוטל מעזבון כלום לפי דעת האחרונים שהבאתי שם א"כ למה יורש אותה ואין יורש את אחיו למ"ש בסימן קס"ג דרמ"א לא ס"ל כוותי' בזה שפיר עיין שם מ"ש:

כי י"א היבם הוא היורש. כ"כ רש"י פ' החולץ וכ"כ בש"ג פ' האשה שנפלו וכ"כ בתשו' מהר"י הנ"ל ותשו' ש"י הנ"ל ועיין תשו' מהר"א בן ששון סימן קצ"ה שכתב בשם תשובת מהרי"ו סימן מ"א דאין האב יורש כלום וכל עזבון של המת יורשים האחים ואם יש כאן ב' אחים אף שא' בכור מ"מ יד שניהם שוים אפילו בכתובה שלה מאחר שלא עשה שום מעש' ועיין בר"ן פ' האשה שנפלו בסוגיא ההוא גברא דנפל ליה יבמה בפומבדיתא ועיין בד"מ ועיין ס"ס קס"ה שם כתבתי לפי תיקון הקהילו' המבואר שם ליתא הדין של מהרי"ו והמשך הגהות זו ה"פ אף לדינא דש"ס דאיתא פלוגתא מי היורש של יבמה שמתה אם האשה יורש או האחים ומשמע בש"ס האחים יורשים כמ"ש בתשו' מהרי"ו דמדייק מש"ס כן ובמקום שכופין לחלוץ אז אין האב והאחים יורשים אלא יורשיה:

אין ליבם שום טענה. ול"ד לדין שכתבתי לעיל דכופין לחלוץ ומ"מ יורש ממונה משום דשם אף על גב דמונעי' אותו ליבם משום איסור מ"מ לענין ממון אוקמא אדין משא"כ כאן דא"א ליבם ואם מתו גם שניהם מ"מ יורש השני' ולא הראשונה ואם א"י איזה מתה ראשונה נראה דדומה למ"ש בסמוך דהוי היורשים ודאי והיבם ספק:

ודוקא לאחר ג' חדשים דאלו תוך ג"ח כתב הרא"ש בתשו' הביאו ב"י ר"ס זה דמעשה ידיה של היבם והטעם נראה פשוט דתוך ג"ח ניזונת משל בעלה וה"ל כשאר אלמנות שניזונות משל יתומים ומעשה ידיה שלהם דהא היבם הוא היורש ודינו כמו אם היה בעלה חי דיורש הוא במקום מוריש משא"כ אחר ג"ח ועומד בדין וברח דאין חיוב מן הדין על היבם אלא דקנו ליבם במה שלא כינסה וא"כ למה יהיה מעשה ידיה ליבם וחנם תמה ב"י על הרא"ש והתו' במה שכתבו דמעשה ידיה לעצמה והיינו לאחר ג"ח ולשון לעולם הנזכר כאן לאו דוקא לעולם דהא ודאי אם כינסה הרי היא כאשתו לכל דבר אלא כ"ז שלא ניסת אחר ג"ח קאמר דמעשה ידיה שלה אע"פ שניזונית משל יבם מצד קנס כ"ז פשוט:

ואפי' עשה בה מאמר בטור סי' ס בד"א נכסי מלוג אבל נכסי צ"ב לא תמכור שיש ליבם זכות בהם עכ"ל ותמה ב"י מה שייך נ"מ או צ"ב בנפלו לה בעודה שומרת יבם ולק"מ דכשעשה בה מאמר הכניסה לו הנכסים בדרך זו שיהיה לה נ"מ ונצ"ב ובזה יש חילוק בין נ"מ לצ"ב אבל במה שהיה לה תחת בעלה מבואר סוף סימן בטו':

אין ליבם פירות בנ"מ זה דעת רמב"ם וכתבו עליו שהוא נגד הגמרא בפ' החולץ דאיתא שם דדין פירות בחיים הוא שוה לגוף הקרקע לאחר מיתתה ובשניהם יחלוקו רק שהמ"מ נתן טעם לרמב"ם כיון שחיוב פדיית האשה כנגד אכילת פירותיה וזה בבעל אבל ביבם שאין חיוב לפדותה ע"כ אין לו אכילת פירות בחייה מן נ"מ ובנצ"ב פסק כאן בש"ע דיש לו מחצה וזה דלא כרמב"ם דהרמב"ם ס"ל דאין לו פירות כלל גם בזה והיינו דעת היש מי שכת' שכתב הש"ע כאן ותימא במה שהבי' דעתו של הרמב"ם במה שנדחו דבריו בתלמיד ערוך בפ' החולץ ובזה אין שום תירוץ אפי' בדברי המ"מ:

ויחלוקו בפירות ומ"ה כתב בטור בזה אצ"ל שלא תמכור בנצ"ב כו' אלא אפי' נ"מ לא תמכור פי' הכל לא תמכור אלא אחר החלוקה תמכור חצי שלה ובזה מתורץ קושיות ב"י:

וחצי נכס צ"ב זה דעת רש"י ורמב"ם דמדמין דין זה לההוא דנפל הבית עליו ועל אשתו שהוב' לעיל סי' צ' דיחלוקו בנצ"ב והי"א שמביא רמ"א דעת ר"ת והרא"ש דל"ד לההיא דהתם אם מת הבעל תחלה היה האשה כאלו גבתה כתובתה אבל כאן גבי יבם אין לה כלום עד אחר חליצה ע"כ הוי בחזקת יורשי הבעל:

ולכך במדינות שכופין לחלוץ כולי וממילא במדינות אלו הוה ג"כ הכי שאין יבום כלל ועיקר:

אבל סוגית הגמ' כו' איני כדאי להכריע אבל נלע"ד אדרבה מוכח מפ' האשה שנפלו דהאב הוא היורש דאיתא בדף פ"א בברייתא שומרת יבם שמתה יורשיה יורשי כתובתה חייבי' בקבורתה ופרכינן ולומ' אח אני יורש אשתו איני קובר פירש"י כתובה זו שאני יורש אין כאן מגדונית' כלום אלא מאתים ותוספות שכתב לה אחי ואין אני יורש אותה אלא אחי עכ"ל וא"כ אביו למה יפסיד ירושה השייך לו מבנו דדוקא אם הירושה הוא מחמת האשה אז יש סברא לומר דוקא היבם יש לו זיקה משא"כ עכשיו שהוא מצד הבן שמת דהוא קודם לבנו שהוא היבם ובמסקנ' משמע שסברא זו קיימא אלא ודאי דבאמת ג"כ הוא כן שכל יורשיו הם שווין לדין זה ולא נקט התלמוד אלא אחיו כיון שהוא ודאי קיים ובמהרי"ו הביא גמרא זו לראיה שהאח הוא היורש והוא תמוה מטעם שזכרתי ועוד הביא מדאמרי' בפרק האשה שנפלו שם בההוא סוגיא זיקה עושה ספק ארוסה ש"מ דהירושה משום זיקה דוקא גם אינה ראיה דהתם קאי לענין שלא תמכור מנכסי בעלה ולדידן אין נ"מ מזה שכבר מבואר דלדידן אין יורשי הבעל יורשים השומרת יבם כיון שאין בינינו אלא חליצה:

לפי שהשניה בפניו פי' דאם ייבם או חלץ לזו סולק את הזיקה ע"כ אין לו טענה בנכסים של המתה ואף אם עדיין לא יבם ולא חלץ מ"מ כיון שזו לפניו ומצוה עליו לחלוץ או לייבם נסתלק הזיקה מהראשונה וחלה על השני' משא"כ באין שם אלא יבמה אחת ואין אחרת שיחול הזיקה עליה:

ויורשי' ודאי נראה טעמו כיון דאפי' אם היא שומרת יבם ודאי יש ליורשים זכות לנכסי מלוג שלה כדלעיל ע"כ מספק לא יוציאו יורשי הבעל שום דבר מנכסיה אפי' מנצ"ב דשמא אינה שומרת יבם כלל וק"ל דהא אית' בסי' קס"ג סעיף ד' דאין נקר' מוחזק בכל הנכסים בשביל שיש לו זכיה במקצ' נכסיה ע"ש וא"כ ה"נ צריך לפסוק דהחלק שמגיע לה בודאי נוטלים יורשיה והשאר חולקים כמו התם וצ"ע על הש"ע שלא הרגיש בזה:

בעלה. ואם צוה הבעל שכל ימי מגר אלמנותה תהיה ניזונית מנכסיו ניזונית והולכת מנכסי המת כל ימי מגר אלמנותה. הרמ"ט ח"ב סי' קכ"ד:

לייבם. אבל אם נתרצה לחלוץ או שלא נתרצה כלל אין לה מזונות. ולדעת הרמב"ם אפי' לא התרצה ליבום חייב במזונות. ואם בורח במזיד י"ל לכ"ע חייב במזונות אפי' לא התרצה לייבם. ואם לא ברח אלא נתעכב פה אין חייב במזונות אא"כ שתבעה ליבם או ליתן לה מזונות ונתרצה ליבם. הרא"ש ב"ש:

שיגדיל. היינו אחר ג"ח אבל ג"ח הראשונים יש לה מזונות מבעלה. ב"ש וכנה"ג:

מיד. וכן נמי כשנפלה לפני יבם קטן אם ידוע שכשיגדיל לא יבם אותה גובה כתובתה מעתה הרמ"ט ח"א סי' קל"ג ועיין כנה"ג:

מתנה. וה"ה אם נתן לה הבעל נכסיו במתנה ומתה בעודה שומרת יבם אין היבם יורשה דה"ל כנכסי מלוג שהם בחזקת יורשי האשה לכ"ע. הרש"ך ח"ג סי' כ"א:

לדעת זה. ב"ש הביא פוסקים הרבה דס"ל דיורש אף למנהג דכופין לחלוץ ע"ש ועיין ס"ס קס"ה. ובתשובת שבות יעקב ח"א סי' קכ"ד פסק דבזה"ז אין ליבם שום זכות בנכסים אם מתה בין אם הוא בחור או נשוי ע"ש. וכנה"ג כתב דהנדון מהרי"ק שורש צ"א איירי דיש ריעותא דלא היתה ראויה ליבום מחמת הדין אבל כל שעומדת בין ליבום בין לחליצה אע"ג דמצות חליצה קודמת נכסים בחזקת היבם ע"ש בהגהת הטור סעיף כ"ג וסעיף ט"ו. ודבריו תמוהים דהא המהרי"ק כתב בהדיא לכך במדינות אלו שכופין לחלוץ וכו' וק"ל:

יורש. עיין מהר"א ששון סי' קצ"ה שכתב בשם מהר"י ווייל סי' מ"א דאין האב יורש כלום אפי' מוחזק בנכסים וכל עזבון של המת יורשים האחים. ואם יש כאן ב' אחים אף שאחד בחור מ"מ יד שניהם שווים אפי' בכתובה שלה מאחר שלא עשה שום מעשה. ועיין ס"ס קס"ה שם כתבתי לפי תיקון הקהלות המבואר שם ליתא הדין של מהר"י ווייל ע"ש ועיין ב"ש:

טענה. ואם מתו גם שניהם מ"מ יורש השני' ולא הראשונה ואם א"י איזה מתה ראשונה דומה למ"ש בסמוך דהוי היורשים ודאי והיבם ספק. ב"ש:

ומעשה ידיה כו'. כמ"ש ברפי"א דכתובות וה"ה כאן שהיבם הוא היורש וערש"י ביבמות שם ד"ה ניזונת כו':

לאחר ג"ח. תוספת שם ד"ה עמד והא דבעי כו' וה"ה לברח דחד דינא להו כמ"ש תוספת שם ובירושלמי פ' אעפ"י חלה כמו שברח:

ותבעתו כו'. רש"י שם:

לפני ב"ד. גמ' עמד בדין:

ונתרצה לייבם. תוספת שם:

מחמת ממון כו'. דל"ל בשבילה ברח דא"כ מאי פריך בכתובות ק"ז ב' לשמואל דחייש לצררי ובכה"ג לא שייך וגדולה מזו בירושלמי שם הלך למ"ה כמו שברח:

בלא שבועה רמב"ם וכמ"ש בכתובות שם אי משום צררי כו':

הניחה כו'. עבה"ג וכמ"ש רש"י בד"ה ג' חדשים כו':

ילדה כו'. ערש"י שם ד"ה מכאן כולי:

ילדה כו'. אע"ג דבזקוקה ליבם אמרינן כתובות פ"א א' ואי משום כתוב' לא כולי מ"מ כאן שהלך אחר רוב נשים דרובא ולד מעליא ילדן כמ"ש בסימן קנ"ו ס"ד וס"ה ולענין ממון הלך אחר רובא דשכיח וכמ"ש בסי' י"ז סל"ה:

י"א כולי. ע"ל סימן כ"ג ס"ג בהג"ה:

מעשה כו'. כתובות ק"ז ב' אי משום מעשה כו':

ודוקא כו'. כמ"ש בס"א:

נפלו כו' עמש"ש והנה בירוש' ד' שיטות בנ"מ שנפלו לה כשהיא שומרת יבם לכ"ע ליורשים וכתובה לכ"ע ליורשי הבעל אלא בנצ"ב. ונ"מ שנפלה לה בעודה תחת בעלה לרש"י בשניהם יחלוקו ולתו' שניהם של יורשי הבעל ולראב"ד בנצ"ב כתוספת ונ"מ שתחת הבעל כרש"י ולהרמב"ם בנצ"ב כרש"י ונ"מ שתחת הבעל הכל ליורשי' ודעת הראב"ן נוטה להרמב"ם כמ"ש המ"מ ובפירות בחיי' עוד ג' שיטות מלבד אלו הנ"ל שדעת הרמב"ן והרא"ש וש"מ לדין הפירות כדין הירושה לכ"א כדאית ליה. ודעת הרמב"ן שאין ליבם פירות אפילו מנצ"ב עד שיכנוס. ודעת הרשב"א שאפי' לאחר שכנס' אין ליבם פירות אבל כבר סתרה הר"ן והאחרונים. ובמכירת' ג"כ ג' שיטות שדעת המפרשים שדין מכירה כדין ירושה. ודעת הטור שכל שיש ליבם חלק בהן במחציתן כנ"ל א"י למכור כלל מפני חלקו ודעת הרמב"ם שא"י למכור כלל אלא בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם כפשטא דמתני' אבל כל שהיה ברשות הבעל א"י למכור אף שהן הכל ברשותה וכ"ש בנצ"ב ודיוקו כדיוק הטור ממש"ש ליפלגו בחייהם לפירות ול"ק במכירתה ואף לדברי הנ"ל לב"ש לא תמכור ובה"א תמכור אלא דאף ב"ה מודה דלא תמכור ואף שנתארמלה מהאירוסין ג"כ מכח הנ"ל מדמקש' ארבה ליפלוג בחיים כו':

בעוד' כו'. כתי' דרבא שם ל"ט א':

שאין כו'. ר"ל אף פירות כמ"ש בסוגיא שם דדינ' שוה למכירה:

וה"ה כו'. לשון המ"מ אבל מ"ש דלא עדיף יבם מבעל תמוה דהא ארוס' לא תמכור לב"ה וכן הקשה לח"מ. הרמב"ן דהא לאביי דידו כידה אין ליבם כלום לב"ה וכ"ש בארוסה אף לרבא דהא ידו גריעא מידה לכ"ע כמ"ש בכתובות פ"ב א' א"ה אפילו נשואה כו' וכ"ש ביבם ודכ"ע ל"פ אעולא בזה תדע דאמר רבה אידי ואידי כו' ול"ק ל"ש ארוסה ל"ש נשואה אלא דוקא בנשואה וז"ש רש"י בד"ה זיקת ארוסה כו' ואע"ג דלגבי כו' ול"ק דנ"מ דלא תמכר לכתחלה בנכסים שנפלו בחיי הארוס ומ"ש רש"י בד"ה ה"ג אמר כו' ונפלו כולי ל"ד אלא משום סיפא דנשואה ולאפוקי גי' הגאונים רישא שנפלו לה מן האירוסין סיפא שנפלו לה מן הנשואין ואנכסים וליתא דאם כן אמאי פריך רבא אאביי אי דנפלו לה כו' ולא אעולא וכן ארבה דקא' אידי ואידי כו'. ועוד דאר"פ דוקא מתני' כוותיה דאביי ול"ק נמי כעולא ורבה וז"ש רש"י ה"ג אמר כו' לאפוקי גי' הגאונים אלא הכל בנפלו לה כשהיא שומרת יבם וערשב"א:

אין ליבם כו'. הנה בירושת הנכסים הנ"מ של יורשי האב והכתובה דהיינו עיקר ותו' של יורשי הבעל כמ"ש במתני' ונצ"ב דעת רש"י בכתובות פ"ב שדינן כמ"ש בב"ב קנ"ח ב' בחזקת מי כו' וה"ה כאן דאמר במתני' נכסים בחזקתן ר"ל נצ"ב וכי היכי דפליגי התם ה"ה כאן ושם פ' הרי"ף וש"פ כבר קפרא דהוה רבהון ועוד דמסיים הגמ' וכן תני בר קפרא וא"כ ה"ה כאן דיחלוקו וכ"פ הרמב"ם ותו' הקשו דל"ד לשם דהתם ב"ש דיחלוקו בכולם וכאן מודה ב"ש בכתובה כמ"ש בגמ' ועוד דלמ"ד בחזקת יורשי האשה וב"ש ל"פ בנצ"ב אלא בנ"מ כמ"ש בגמ' נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בש"א כו' וא"כ לב"ש נצ"ב בחזקת האשה יותר מנ"מ ואיפכא הוא כמ"ש בר"פ אלמנה לכ"ג במתני' ועוד הקשה הרשב"א דהל"ל וכתובה בחזקת' אלא מפרשים דכאן לד"ה נצ"ב בחזקת יורשי הבעל ולכך ל"פ האמוראים כאן כמו דפליגי התם אלא דל"ד לשם דשם באין בטענת ספק ולב"ש שטר העומד לגבות כו' משא"כ כאן דזקוקה ליבם ואין לה בכתובה ובנצ"ב כלום עד אחר החליצה כמ"ש בכתובות פ"א א' לא ניתנה כו' ולהכי הכל מודים באלו שהן בחזקת הבעל ול"פ אלא בנ"מ והרשב"א פירש דכלל ופרט תני נכסים בחזקתן קאי אכל הנכסים כיצד כו' ובכלל כתובה ג"כ הנידוניא דהיינו נצ"ב וז"ש בגמ' מה יעשה בכתובה ושבקה נכסים כו' ובנצ"ב לא איירו ב"ש ומ"ש מב"ה דאיירי בהו אלא ודאי בכללן הוא ומ"ש בכתובות פ"ב יורשי הבעל קברי לה כו' אף על גב דקבורתה תחת נדוניא ועתו' שם מ"ז ב' ד"ה וקבורתה ונ"ג א' ד"ה שאין כו' וא"צ לדחוק כמ"ש תו' שם לדעת רש"י בד"ה יורשי הבעל כו' וכן ק' לרבא דאמר ידו כו' דיחלוקו אף לב"ה ובנצ"ב בחזקת יורשיה לחד מ"ד כנ"ל. ובנ"מ שנפלו לה בעוד' תחתיה דבעל דינן כנצ"ב וכפי שיטתן כצ"ל לרש"י יחלוקו כמ"ש בגמ' וערש"י ד"ה וקסבר אביי כו' וב"ש פליגי כו' וא"כ לרבא דאמר דכ"ע ל"פ כו' א"כ גם לב"ה יחלוקו וז"ש רש"י בד"ה דידו כו' ואפילו ב"ה כו' ר"ל דיחלוקו ולשיטת תו' כולה דיורשי הבעל כמו נצ"ב וכמ"ש הרמב"ן וקסבר אביי ידו כידה ר"ל דרשות שניהם שוה בין מחיים בין לאחר מיתה דלא כפירש"י דלאחר מיתה נחית דרגא אלא כשם שאם מתה היא קמו בחזקת הבעל ה"נ כשמת הוא בחזקתה וב"ש סברי דמחיים ודאי ידו כידה אלא לאחר מיתה מספקא לי' אי ירתא או לא כשיטתן הילכך יחלוקו דזיקת נשואה ספק נשואה. משא"כ לב"ה ורבא דכ"ע כו' לענין זה שאם מתה היא נכסים לבעלה ואם מת הוא והיא שומרת יבם לא נתרוקן לה אלא בחזקת היבם שהוא במקום אחיו וכן פירש בר"פ הכותב ע"ש ופ' הפוסקים כרבא ולכן השמיט הרי"ף דכאן וסמך על הא דר"פ הכותב אבל הרמב"ם לא חילק בנ"מ דאפילו בנפלו לה בעודה תחתיו דבעל ג"כ בחזקת יורשי האשה דמפרש דאביי ורבא ל"פ אלא אליבא דב"ש דכל שקלא וטרי' דשמעתין הכל אליבא דב"ש כמ"ש מ"ש רישא דל"פ ומ"ש כו' ועל ב"ה ל"ק כלום וכן כל האוקימתות וה"פ אביי אמר כו' וכמ"ש עולא ורבא דזיקת נשואה עושה ספק נשואה לענין נכסים ורישא כו' והוחזקה הנכסים לפי משפחתה עליו להביא ראיה וסיפא כו' הואיל וידו כידה הללו באין לירש והללו כו' יחלוקו ורבא אמר כו' וחזקתו עדיפא הילכך כיון דמספקא לב"ש הנכסים בחזקת יורשי הבעל וכ"ז לב"ש אבל לב"ה פשיטא להו דאפילו אירוסין ודאי אינו עושה אפילו מאמר כמ"ש בפרק ד' אחין הלכך לכ"ע בחזקתה אלא בנצ"ב ס"ל דיחלוקו דמספק' להו אי ניתנה לגבות והללו כו' ולפיכך הי' נכון לומר שהשמיט הרי"ף כ"ז לפי שאין נ"מ לב"ה אלא דגמרא דר"פ הכותב צ"ל דפליגי אליבא דב"ש וכ"ש שק' על הרי"ף שכ' שם אבל לדעת תו' פליגי לד"ה ולדעת רש"י אליבא דב"ה ודין מכירת הנכסים כדין הירושה כמ"ש בגמרא מ"ש רישא דל"פ ומ"ש כו' וכן לכל האוקימתות. וכן דין הפירות כמ"ש אדמיפלגי בגופה כו' וכמ"ש ר"פ ואע"ג דקשי' מתה כו' ופירש הרמב"ן דגם לרבא קשיא אלא דלרב' גם מתני' לא דיקא כוותיה ואף לפי' תוספת ד"ה אע"ג כולי היינו אליבא דב"ש אבל לב"ה אין חילוק אבל הרמב"ם פ' דאין להיבם פירות כלל וכגירסת הרי"ף בפ"ד דכתובות נשבית אחר מיתת הבעל אין היבמין חייבין לפדותה כו' וכ' הרי"ף שם הלכך ל"ל פירי דפירות תחת פרקונ' כמ"ש שם תדע דאלמנה ניזונת מעשה ידיה של יורשים ואין חייבין בקבורתה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה ה"ה לפרקונ' ופירי וס"ל להרמב"ם דסוגיא דיבמות כברייתא הראשונה שם דאם הכיר בה בעלה חייבין לפדותה ולכך תקינו ליה פירי אבל הרמב"ן ורשב"א כתב דכל שבחזקתו אוכל פירות ול"ק שם דלא תקינו פרקונה אלא תחת פירות נ"מ שהגוף שלה משא"כ כאן דאין אוכל פירות מחלקה אבל מחלקו שהגוף בחזקתו אוכל גם כן הפירות וכן מהנכסים שנפלו לה בעודה תחתיו דבעל כנ"ל שיורש את אחיו וכ"כ הרא"ש בכתובות שם וז"ש מי כו'. הוא דעת הרמב"ם. וי"א כו'. הוא דעת הרמב"ן ורשב"א לפירש"י. וכן יחלוקו כו'. הוא מתני' כפירש"י. ובמקום כו' כנ"ל כמ"ש כו'. וכ"ז לדעת רש"י וכ' כ"ז לדעת הש"ע שפ' כרש"י ולא ביאר כאן דעת התו' וסמך על מ"ש בסעיף שאח"ז וי"א כו' וכבר כ' כאן שפירות וירושה שוין. מתה כו'. כדעת רש"י ורמב"ם. וי"א כו' חלק על כל הנ"ל שהוא הכל לדעת רש"י ואלו הג' שיטות של ס"ו בענין הפירות יכול לחלק גם כאן:

וכן אם נתן כו'. אף לדעת תו' דודאי מה שהוא שלה יורשיה יורשין אותה כמו נ"מ אלא דבנצ"ב אינן בחזקתה כמ"ש תו' משום דלא ניתנה כתובה כו' משא"כ במתנת' דשלה הוא לגמרי יותר מנ"מ שנפלו לה עתה שם:

ואין מוציאין כו'. כיון שהוא פלוגתת הפוסקים:

וכ"ז כו' י"א כו'. דהטעם דהוא בחזקת יורשי הבעל משום דלא ניתנה כתובה לגבות עכשיו כנ"ל משא"כ בכה"ג כמ"ש בסימן קס"ה ס"ד בהג"ה וה"ה כו' צריך כו':

י"א שהיבם כולי. דהא כל הטעם הוא מפני שזקיקה לייבם וה"ה היורש כמ"ש מ"ם א' הכונס כו':

וי"א כו'. כמו בחולץ שם שהרי לא קם תחת אחיו כמ"ש שם והרי קם:

אבל סוגית כו'. דבגמ' שם ולימא אח אני יורש כו' יבם נמי כאחר דמי ובירושלמי שם אר' זעירא ההן יבם דהכא צריך לב"ש כבעל הוא או אינו כבעל אם הוא כבעל יורש את הכל אם אינו כבעל לא יירש כלום מספק יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב דבה פשיטא לן שהוא כבעל כו' וכ"מ בסוגיא דיבמות שם דקא' זיקת נשואה כו' אלמא משום זיקת יבם הוא וכן לרבא דאוקים בעשה מאמר וקסבר כו' וכ"כ הרמב"ן ורשב"א:

ראובן כו' שכל הנכסים משועבדים לה כמ"ש בכתובות שם:

ספק כו'. כמ"ש בסוגיא שם ואף ב"ה ל"פ אלא דס"ל דאין זיקה עושה כלום כנ"ל וכן שם ל"ז ב' בספק ויבם כו':