יבמה שנתקדשה לזר אם יש זיקה לאסור - שולחן ערוך אבן העזר סימן קנ״ט

נותן לה הזר גט. לדעת המחבר אפי' אם קידש בשוגג אסורה למקדש אפי' אם ירצה היבם לחלוץ ובאמת לרוב הפוסקים מותרת למקדש וכן הרמב"ן ורשב"א והרא"ש כתבו בשם ה"ג דאיירי בקידש במזיד גם הרמב"ם י"ל דאיירי בקידש במזיד כי ס"ל הסוגיא איירי במזיד מדתני שלא יהא חוטא נשכר כמ"ש בתו' וכ' הוא מה שמפורש בש"ס כדרכו תמיד וכן משמע ממגיד שהביא דעת הרמב"ן ורשב"א ולא כתב דרמב"ם חולק עליהם, לכאורה קשה על המחבר שפוסק כאן דאסורה למקדש אחר החליצה ובס"ס י"ז פסק דמותרת למקדש ודין זה ילפינן משם דגזרינן אטו אשה שהלכה למ"י כמ"ש בתוספות וכל הפוסקים ולמה מחמיר כאן יותר וכן קשה על הדין שכתב הת"ה אם היתה סבורה שמת תצא מן המקדש ושם מותרת לו וצ"ל שוגג דכאן לאו ע"פ עד אלא קול בעלמא ואם היה ע"פ עד באמת מותרת למקדש:

גט. והא דצריכה גט מזר היינו מספק דמספקא לן לא תהיה אשת המת החוצה אם ללאו אתי ותופסין בה קידושין או לא יהיה בה הוי':

ואם חזר הזר. כ"כ הרמב"ם ספ"ב והטור כתב בשם הרמב"ם אם חזר הזר וקדשה וכו' וכתב דהרא"ש חולק ע"ז אבל גירס' שלנו כמ"ש המחבר ונראה ה"ה אם עדיין לא גירש ונשאת אחר שחלץ היבם ג"כ אין מוציאין ממנו וכן משמע ממגיד:

וי"א דאפילו חזר ונשא וכו'. באמת לא מצינו דיעה זו והטור שכתב הרא"ש חולק על הרמב"ם בדין זה לא כתב אלא לפי גירסתו ברמב"ם כמ"ש בסעי' הקודם אבל בחזר ונשאה לא מצינו מי שס"ל דמוציאים אותה אלא הת"ה סימן רכ"ב מדייק כן מלשון הגמ' ואין מוכרח והב"י וב"ח חולקין עליו ע"ש:

ודווקא אם קידשה במזיד. אתחילת סימן קאי אם קידש בשוגג מותר' למקדש ומשמע מכל הפוסקים אף אם הוא כהן אסורה לו מ"מ אין כופין אותו לחלוץ אף שקידש זה בשוגג ולא כמשמעות הנ"י ומ"ש בהג"ה אם רוצה היבם ליבם ל"ד אפילו אסורה לו נמי הברירה בידו ואם חלץ ומסר מודעא על החליצה כופין אותה לחלוץ ומותרת למקדש תשובת ריב"ש ועיין ב"ח מה שמדייק מהרא"ש ליתא אדרבה שם מבואר להדיא לר"ת דווקא בשוגג מותרת גם מ"ש לדעת ר"ת אפילו קידש במזיד מותרת למקדש אנ"ל דהא ראיית ר"ת מן א"א שנתקדשה דמותרת למקדש ושם איירי באמרו לה עדים דמת בעלה והיינו שוגג וכשיבם מומר עיין סימן קנ"ז:

תצא. הב"י חולק על הת"ה וכן ב"ח וס"ל דהוי שוגגת כשסמכה את עצמה על הקול וט"ז פסק לחומרא:

נשאת לזר. אפי' לא בא עליה ב"י וכ"מ וד"מ ודווקא בידוע שיש לה יבם אבל מחמת קול שיש לה יבם לא תצא תשובת ריב"ש ועיין קס"ט סעיף נ"ה שם איירי שחלץ לה אלא שהיא חלוצה פסולה וצריכה לכתחל' חליצה מכל אחים בזה מקילין אם נשאת קודם חליצה שניה לא תצא דרישה ואם ב' אומרים דיש לה יבם וב' אומרים דאין לה יבם כתבו הב"י וד"מ בשם רי"ו אם באו תרי והתירו ע"פ ואח"כ באו שנים והכחישו לראשוני' לא תצא דהוי תרי ותרי ולכאורה תמוה איך כתבו כן בפשיטות דהא בסימן י"ז ומ"ז וסימן קנ"ב מבואר תרי ותרי אין חילוק בין התירו אותה ואחר כך באו עדים או באו עדים קודם לזה לעולם אם נשא' לאחר תצא אא"כ באומר ברי ונישא' לא' מעידיה אז לעולם לא תצא אפילו לא התירוה עדיין דלית הלכתא כרבי מנחם דמחלק בין התירו' קודם שבאו עדים השני' כמ"ש בהרא"ש פרק האשה שנתארמלה אף אם יש לרי"ו בשם הרמ"ה שיטה אחרת בזה מ"מ לא קי"ל כוותיה:

אם הוא ישראל. אבל לכהן אסורה דהא היא חייבי לאוין לאחר ועיין סימן ז' /ו'/ שם נתבאר דינים הללו:

וי"א. כ"כ הנ"י אף על גב דהיא מותרת ליבם מ"מ לבועל אסורה לכאורה קשה הא בת שבע היתה א"א והיתה מותרת לדוד מחמת שהית' מותר' לבעלה כי דוד בא עליה באונס כמ"ש פ"ק דכתובות וכמ"ש בסימן י"א לכאורה נראה מכאן נמי ראיי' למ"ש שם דעיקר כתירוץ בתרא שם בכתובות דהית' מותרת לדוד מחמת גט כריתות ודוחק דבדוד לא היה שייך קנס או דאותו זמן לא נתחדש דין זה עדיין כל זה דוחק הוא גם עכ"פ נשמע בזמן הזה המאנס אשת ישראל אסור' לו ובש"ג דף תל"ד כתב אף ליבם אסור':

ומותרת לבעלה. כ"כ הטור והמחבר השמיט בכוונה ע"פ מ"ש בב"ה דווקא לפי' הרא"ש באשה בעלמא שנשאת לאחר דאסורה לבעלה הטעם שמא יאמרו גירש זו ונשאת לזה או י"ל באשת אחיו מותרת לבעלה דהא כאן אף אם גירש בעלה אסורה לאחיו, אבל לשאר פוסקים דאסורה לבעלה מחמת קנס דלא דייקא א"כ באשת אחיו אסורה לבעלה וכבר הארכתי בזה בסימן ט"ו ע"ש:

היבם אסור בקרובו' זקוקתו. דקי"ל יש זיקה אפילו בשני יבמים ומ"ש בהג"ה אפילו ספק היינו המ' כתב בא' שמת הוא ובנו ביום א' וספק איזה מת תחלה ועמד א' וחלץ לאשתו מספק ורצה ליקח אחותה ואסר לו הדבר ושם היה עובדא דכבר חלץ לזקוקתו ובד"מ כתב ע"ז אפש' ה"ה אם לא חלץ נמי הדין כן וע"פ הדברי' האלה כתב כאן הג"ה זו:

וי"א דווקא וכו'. כ"כ התוס' והרא"ש והמ' אלא הנ"י כתב רפ"ב בשם האחרוני' דחולקים ע"ז דלא מהני מעשה דידי' עד שיעשה אחיו מעשה ועיין ס"ס קע"ה:

חוזרת היבמה להתירה. ולא אמרינן הואיל שנאסרה שעה א' בשעה שהיתה זקוקה לו אסורה לו עולמית וכמ"ש אם מתה הזקוקה דארוסה מותרת לו:

גט. ולרוב פוסקים מותרת למקדש עיין ב"ש שהעלה אם היה ע"פ ע"א מותרת למקדש:

הזר. וה"ה אם עדיין לא גירשה ונשאה אחר שחלץ היבם ג"כ אין מוציאין ממנו. ב"ש:

ונשא. האחרונים חלקו ע"ז עב"ש:

מן המקדש. ב"ח חולק וס"ל דהוי שוגגת ע"ש. וט"ז פסק לחומרא. ב"ש:

לזר. אפי' לא בא עליה ב"י וד"מ. ודוקא בידוע שיש לה יבם אבל מחמת קול שיש לה יבם לא תצא. ועיין ב"ש:

קנסא. אע"ג דהיא מותרת ליבם מ"מ לבועל אסורה. ממילא נשמע המאנס אשת ישראל אסורה לו ב"ש וע"ל סי' (י"ח) [י"א]. ובש"ג פרק האשה כתב דאף ליבם אסורה:

בשוגג לרבותא דאף בשוגג אסור למקדש דלא כמ"ש בהג"ה כמ"ש למטה:

נותן כו' ויבמה כו'. שם אלא אם הי' כו':

או חולץ. ר"ל אפילו חולץ מ"מ אסור למקדש כמ"ש איתגור וכמ"ש תוס' שם כר"ה נותן ור"א פי' כו' וכ"ד הרי"ף והגאונים דאפילו חלץ מדעת אסור למקדש וע"ש בא"ד וא"ת והשתא נמי כו' ותי' הראב"ד דהא קמ"ל והותרה לו אבל למקדש אסורה לעולם:

ואם חזר הזר כו'. דלא אסרו אלא משום איתגורי משא"כ בכה"ג דאינו נשכר כלל:

וי"א כו' כ"כ בתה"ד סימן רכ"ב ודייק מלשון בה"ג שכ' עולמית והטעם משום קנסא:

ודוקא כו'. כמו שהקשו הרמב"ן ורשב"א מ"ש מאשת איש שנתקדשה שמותרת לחזור וה"ה שמותרת למקדש כמש"ש דלא קנסוה אלא היכא דעבד איסור וכ"ש ביבמה ותי' דהכא במזיד וכ"כ הרא"ש ותו' אלא שפיר"ת דאפילו בשוגג איירי ומ"ש איתגורי איתגור דס"ד שכופין אותו לחלוץ ואמר אלא אם כו' ר"ל דכופין אותו ליתן גט וז"ש אם רוצה כו' ואם רוצה כו' אבל אין כופין אפילו בכהן אבל מותרת ושלא כדעת בה"ג וש"ע:

וצריך כו'. דהא קידושין הראשונים אינן תופסין לרוב האמוראים ואף לשמואל אינו אלא ספק קידושין:

וי"א כו'. דהיא קרוב למזיד דאשה דייקא ומינסבה ועב"ש דב"י וב"ח חולקין:

נשאת וכו'. שם כלישנא בתרא אליבא דרב גידל וכפי' הרי"ף קידושין אין בה ומותרת ליבם נישואין יש בה ואסורה דמיחלפה כו' וכמ"ש בפ' הזורק כל העריות כו' הכונס את יבמתו כו' ובירושלמי כאן ובפרק הזורק שם וזו היא יבמה שניסת בלא חליצה ר' ירמיה אמר זה חולץ וזה מקיים ר"י בן פזי בשם ר' יוחנן תצא ר' יוסי שאל לר' פנחס היך סבר א"ל כר' ירמיה א"ל חזור בך דלא כן אנא כתב עלך זקן ממרא א"ר זביד מתני' מסייעא לר' יוחנן תצא מזה ומזה וי"ג דברים בה דר"מ שאמר משום ר"ע וחכ"א אין ממזר ביבמה הא לצאת תצא:

אפילו בשוגג. מדקאמר דמיחלפא ובאשה אפילו בשוגג וכן המתני' דגיטין בשוגג הוא:

ואפילו היו כו'. דהא מתני' דשם ביש לו בנים דקא' והולד ממזר ורבנן ל"פ אלא בממזר אבל תצא אף בכה"ג:

י"ג דרכים כו' לשון הירוש' והביאו הרא"ש פ"י דיבמות ס"ג וי"ג דברים בה דר"מ כו' וצ"ל דתצא וצריכה גט חשיב כא' וכן אם נטלה תחזור לא חשיב ובכלל אין לה כתובה כו' הוא וכן היתה בת ישראל כו' בת לוי כו'. בת כהן כו' כחדא חשיב וכן חולצין ולא מייבמין כחדא חשיב:

אלא שאין כו'. צ"ב א' ת"ר זו דר"ע כו' ודלא כרש"י מ"ט ב' שפי' דלרב הוי ממזר אף לרבנן ולשמואל ספק ממזר אלא כפי' תו' שם ד"ה הכל כו' ע"ש: ירושלמי הנ"ל וכ"ה בתוספת' פ"י דגיטין כל עריות שאמר צרותיהן כו' דר"מ שאמר הכונס את יבמתו כו' דר"מ שאמר משום ר"ע וחכ"א אין ממזר מיבמה וכ"ה בתוספת' פ"י דיבמות א"ל מת בעלך ואח"כ כו' לא שהיתה ראויה להנשא אלא להתיבם כל ולדות כו' דר"מ שאמר משום ר"ע וחכ"א כו' קיים היה ומת כו' דר"מ שאמר משום ר"ע וחכ"א כו' ונ"ה בגמ' צ"ב א' ת"ר זו כו' ושם צ"ד א' לר"ע איצטריך כו' ושם מ"ט ב' תנ"ה הכל מודים כו' וע"ש בתוס' ד"ה הכל וא"ת א"כ אמאי כו' והא דקאמר ואביי כו' ושם י"ד בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו כו' ושם ב' גופא אר"א אעפ"י כו' ותסברא ת"ש דאריב"נ כו' ושם ט"ו ב' בני צרות כו':

וי"א כו'. מ"ש בגיטין פ' ב' נישאו אין כו' וא"ד נישאו כו' וע"כ ס"ל דמתני' כרבנן דלר"ע ע"כ איתא לדרב המנונ' כמ"ש בסוטה י"ח ב' ואפ"ה קאמר במתני' דהולד ממזר והא דאמרינן אין הולד ממזר מיבמה היינו ממזר מדאורייתא והא דאיצטריך לאוקמי מתני' כר' משום דמתני' בממזר מדאורייתא ע"כ איירי ממש"ש א"ל מת בעלך כו' והאחרון אינו ממזר ואי מדרבנן ממזר כמו בראשון וכמ"ש בסי' י"ז סנ"ז לדעת התו' ובירושלמי דמוקי מתניתין דגיטין ובתוספתא שם כר"ע ס"ל כלישנא קמא דרב גידל דאפילו נישואין אין בה ואנן קי"ל כלישנא בתרא וכסוגיא דגיטין שם כנ"ל. אבל הרמב"ן ורשב"א הקשו עליהם דהא אף ממזר מדרבנן קרינן ממזר כר"פ דכאן והיאך אמרי' אין ממזר מיבמה וכן כל הני סוגיות וסוגיא דגיטין יישבו דס"ל כמ"ש בירושלמי דאין רבנן פליגי אלא לענין ממזר אבל שאר דרכים אתי אפילו לרבנן והא דקתני נישאו ע"כ לרבנן אתי דאלו לר"ע ודאי אפילו זינו ומ"ש תוס' דלהכי לא אוקמי מתניתין כרבנן וממזר מדרבנן משום סיפא קיים כולי ומדרבנן אפילו אחרון ממזר כמו מבעל הקשה עליהם הרמב"ן דהא אף מראשון אינו ממזר אלא כשהחזירה הראשון קודם שגירשה השני וכמ"ש בס"פ החולץ דאין ממזר מסוטה והביא ראיה מירושלמי כמ"ש בסי' י"ז סנ"ו ופ' וכ"ה בתוספתא פ"י דיבמות קיים היה ומת כל שילדה בחיי בעלה הרי אלו ממזרין לאחר מיתת בעלה הרי אלו כשרין וכ"ד הרמב"ם שכתב קודם שיגרש הראשון כולי ע"ש ודלא כמ"ש ב"ש בסי' ז':

ויבמה כו'. כמ"ש תצא מזה כו':

שומרת יבם כולי. סוטה י"ח ב' אמרי במערבא כו' דלא כתוס' שם:

וי"א כו'. כמו בקידושין דאסורה למקדש כנ"ל לדעת תה"ד ולתירץ השני ואב"א מאי כו' זנות חמור מקידושין ואף דלא קי"ל כן מ"מ לא גרע מקידושין:

נתייבמה כו'. כר"ע צ"ד ב' דכן ס"ל לרב הונא א"ר צ"ה ב' וכן ס"ל אף שמואל לתי' בתרא שם:

היבם כו'. כרב יהודה דכולהו אמוראי טרחי לאוקמי מתני' כוותיה אמר רבה ה"ה כו' וכן קאמר רב אשי שם למ"ד א':

אפילו כו' בין כו'. שם י"ח ב' וצריכא כו':

ואפילו ספק כו'. מתני' כ"ג ב':

וי"א כו'. תוס' שם י"ח כ' ד"ה מדנקט קידש וממ"ש בפ' ד' אחין ך"ט בש"א אשתו עמו כו' אע"ג דלרבה מספקא שם אי מאמר לב"ש נישואין כו' ולרבא שם נ"ט א' עושה ודאי ארוסה לדחות בצרה ומשום דקדם לזיקה דהא בקדם זיקה אמרי בית שמאי יקיימו אין לכתחילה לא וכמה שכתב בגמרא שם וכמו שמסיק שם אלא כו' קאמר דהיתירא דאי כו' יבמה דחזי לכולה כו' וא"ל דלב"ש ס"ל דאין זיקה והא דאסור לכתחלה משום ביטול מצות יבמין כמ"ש בריש פירקין א"כ מאי קאמר זה יעשה מאמר כו' ודוחק לומר שניהן כא' ע"י שליח דמ"מ אסור גזרה דלמא קדים לחד כמש"ש כ"ב א' ולימא ליה גזירה דלמא קדים כו' ועוד ראיה דבכנס דוחה אפילו באיסור ממ"ש ע"ט ב' א"ל אביי וליתי כו' ואם איתא מאי פריך מר"ג ר"ג אין זיקה ס"ל אלא שי"ל דלר"ע פריך דהוא נמי אין זיקה ס"ל כמש"ש כ"ט ב' אלא דלמסקנא דנדרים לא קיימא כן וע"ש ע"ה א' ובר"נ שם בד"ה בשם כו' ולענין הלכה כו' וכ"ז בקידש אבל בכנס אפילו באיסורא וזש"ש ל"ת מאמר כו' ר"ל שיהא כנישואין כמ"ש דאי בעי לאפוקי כו' אס"ד מאמר לב"ש כו' ויקנה ר"ל כיון דכנשואה דמיא אפילו באיסור ודאי דמ"מ אינו נישואין לגמרי לכל מילי שיקנה אף באיסור אבל נשואין גמורין לד"ה דחי וכמש"ש כ"ח א' ולימא ליה גזירה כו' מצות יבמין אע"ג דר"י ס"ל דיש זקיקה דקא' מהם ראשונה אסור בשניה:

וי"א דעכשיו כו'. כנ"ל דקי"ל זיקה ככנוסה דמיא והוי כאשתו:

ודוקא כו'. דהא ג"כ איכא חרם הקהלות במשודכת לישא אותה ואוסרת היבמה עליו והוא כמ"ש אחותה שהיא יבמתה כו' ואע"ג דבאיסור מצוה חולצת אחותה שם כיון דמדאורייתא רמיא קמיה אוסר הקרובות דאי זיקה ככנוסה דמיא אסור מדאורייתא משא"כ כאן דאינו אסור אלא מחרם ר"ג ה"ל חרם דמשודכת כערוה דאורייתא ועוד כמ"ש בס"ו קידש כו' וה"ה כאן במשודכת וע"ש סי' רצ"א:

קידש כו'. תוס' שם וז"ש שומרת יבם שקידש וכ"מ בגמ' שם מ"א דאח"כ מיירי שבמת' הותרה וחזרה כו':

ואם מתה כו' ד"ה. כרב דר"י ס"ל בפ' ד' אחים כוותיה רי"ף וערא"ש מ"ד ראייתו משום דשם דרבנן ועתוס' שם מ"א א' ד"ה מ"ט כו' אבל בירושלמי מ' דר"י ס"ל כרב דאמר שם לא אמרו אלא מתה יבמתו מותר באשתו אבל אם מתה אשתו אסור ביבמתו אר"י זו דברי רבי אלעזר אבל דברי חכמים מתה יבמתו מותר באשתו אר"י זו דברי חכמים מתה כל דבר שהוא בא בא מחמת בטל הגורם בטל האיסור ודברי ר' אלעזר אעפ"י שבטל הגורם האיסור במקומו: