עידי גט וכן עדים שהעידו מיתת הבעל - שולחן ערוך אבן העזר סימן י״ב

שצריך שיאמר. ואפי' אם עידי הגט בעיר ואינם במעמד נתינת הגט צריך שיאמר ב"נ וב"נ ואסור לישא אותה עי' בתשובת הרא"ש שהבי' הטור ס"ס קמ"א:

ואם כנס. בסי' הקודם כתבתי הנוסח' בירושלמי וכאן יש חשש איסור א"א יש להחמיר ואם קידש לא יכנוס ואם התרה בו יוציא:

לא יוציא. הרשב"א חולק ע"ז ופסק יוציא כיון דיש כאן חשש א"א וב"ח הביא דברי תוספות שכתבו על הסוגי' דמדמה חכם שאסר את האשה על בעלה לנטען על שפחה דתנא אם כנס אל יוציא והקשו תוספות למה לא מדמה לנטען על א"א דתנא יוציא ותרצו דשם יש חשש איסור דאוריית' אבל חכם שאסר אפי' אם אסרה שלא כדין ליכ' א"ד ש"מ כל מקום דאיכ' חשש א"ד תצא וכן משמע לכאורה מהרא"ש שכתב על הבעי' כנס מהו שיוציא דקאי על חכם שאסר ש"מ בעד המעיד יוציא כיון דאיכ' א"ד ופסק לחומר' אפילו אם כנס יוציא ויש לדחות כי מה שמדייק מהרא"ש לית' דהא כתב בתשובה להיתר כמ"ש בסי' י"ז ומה שמדייק מתוספות יש לדחות ג"כ דהא קשה מה קושיא של תוספות מנטען על א"א דשם באמת א"צ להוצי' אא"כ בע"כ או קדל"פ ובחכם ליכ' אלא חשד אלא קושי' קאי אליב' המ"ד הוציאה תנן וברינון בעלמ' ומ"מ יוציא אבל לפסק הלכה דקי"ל כנס אל יוציא משום רינון מ"ה גם בעד המעיד אל יוציא וכן הוא בנ"י שכתב מה שמדמה בש"ס חכם שאסר לנטען על שפחה ולא מדמה לנטען על א"א משום נטען על א"א איכ' ע"כ או קלא דל"פ אבל הנטען על שפחה ליכ' אלא רינון וכן חכם ועד וכיון רוב הפוסקים פסקו אם כנס לא יוציא כן הוא עיקר ולא כב"ח וכ"פ בח"מ וט"ז:

שאצ"ל ב"נ. משמע אפילו בא"י דמהני אם אמר ב"נ דתו הבעל א"י לערער מ"מ אינו בכלל העד המעיד מיהו לקמן ר"ס קמ"ב אית' האידנ' צ"ל ב"נ אפי' בא"י ומ"ש בהג"ה וי"א אף בשנים וה"ה בג' דאין חילוק בין שנים לשלשה ולא כהג"ה פרישה ט"ז ע"ל ס"ס ק"ל:

חכם להתירה. ש"מ אפילו מה שראוי להבעל להפיר ולא הפיר יכול החכם להתיר עיין מהרי"ק שורש נ':

ביחיד מומחה. עיין בי"ד סי' רכ"ח האידנ' ליכ' מומחה:

שהיו להם נשים. ולא חשדינן שהיה רצונו לישא את זו ג"כ פרישה:

הנשים. הן שהרגילו ואם הי' להם קטטות קודם לזה מבואר ברש"י ונ"י לתירוץ קמא בש"ס דמותר בה אף על גב בחולנית כתב הנ"י דאסור' כמ"ש בסמוך וא"ל מנ"ל לרש"י ונ"י זאת דלמ' מה שתירץ בש"ס הא דהוי קטטה ה"ק שהיה להם קטטה בעת העדות אז היא אסורה לו כמו בחולנית וכן הקשה בח"מ וי"ל דא"כ קשה על מתניתין דתנא מתה ולא תנא נתגרשה משום דהי' לו עמיה קטטה מ"ה אסורה לו לפ"ז קשה למה במתו מותרת דלמ' נתן עיניו בזו והיה בדעתו לגרשה אלא דמתה ולא בא לידי גירושים וא"כ צריך לחלק אם מתו סמוך לזה או אחר זמן רב אלא ודאי להיפוך הוא ואם היה להם קטטה קודם לזה אין חשש ומתני' דתנא מתה איירי דלא היה להם קטטה מ"ה לא תנא נתגרשה דכל שנתגרשה מסתמ' היה להם קטטה ומתניתין לא איירי בקטטה מ"ה תנא מתה מיהו לפי תירוץ אחרון בש"ס י"ל אם הי' להם קטטה אסורה כמ"ש בח"מ:

ואם כנס לא יוציא. פסק הרב כן ע"פ דעת הרמב"ם (פ"י מה' גירושין) וכתב שם המ"מ שכן דעת רש"י ורב אחא משבח' וגם הרמב"ן הודה לדבריהם וכן פסק הרא"ש להדי' בתשובות (כלל ל"ב סי' ל"ב הובאה בטור סי' קמ"א ס"ק ע"ו) וכן משמעות לשון הגמר' דברננה לא מפקינן (יבמות דכ"ה ע"ב איבעי' להו כנס מהו שיוצי' פרש"י אחכם שאסר את האש' בנדר שלא מצא פתח לחרטה ואמביא גט שאמר בפני נכתב ונחת' בשניהם קתני במתני' לא ישאנה ומסיק אם כנס אינו מוציא ודייקו מהך מתניתין הנטען משפח' משתחרר' הרי זה לא יכנוס ואם כנס אינו מוצי' אלמא ברננה לא מפקי ה"נ ברננה לא מפקי) וכל אלה אינם רק רינון בעלמ' ואף שלפי התוספות (שם בד"ה אמר להו מתניתין היא הקשו למה דייקי הגמר' ממתניתין דנטען משפחה ולא דייקי מהנטען על א"א דהתם קתני ואם כנס יוציא ותירצו התוספות דהתם בדין שיוציא אם הוא אמת אסור' ליה אבל הכא שאסר את האש' בנדר אפילו אסרה שלא כדין כיון שגירש' בעלה שריא לחכם מדאוריית' עכ"ל התוספות ולפי תירוצ' ה"ה במביא גט ועד המעיד לאשה דאם היה הלעז אמת אסורה ליה משום א"א נמי אם כנס יוציא כמו הנטען על א"א וחד טעמא להו לפי תי' התוספות) מ"מ יש לחלק דהיכא אם הלעז אמת אסורה לבועל בודאי (כמו נטען על א"א) אבל הכא (גבי גט ועד המעיד) אף שהשליח והעד משקרים מ"מ אפשר שהגט נכתב לשמה והבעל מת ע"כ אין ראוי להחמיר נגד רוב הפוסקים ולהוציא אשה מבעלה ברננה בעלמא ודלא כב"ח שרוצה להחמיר כדברי הרשב"א ומשמעות התוספות (אשר כתבתי לפני זה בסמוך והוא לשונו של הב"ח ממש אשר הוכיח כן ממשמעות לשון התוספות כנ"ל) ופשיטא דאין זה רק איסור דרבנן ולקולא:

היו נשותיהן חולים. (פי' בשעה שאסר לה החכם והעיד העד כן כתב הנ"י וז"ל ומי אם היתה חולנית כשהעיד חיישינן) (שנתכווין לכנוס אותה) ולפי זה ה"ה אפשר לומר היכא דהיו להם קטטה עם נשותיהן ג"כ לא יכנוס (פי' ג"כ בשעה שאסר לה החכם והעיד העד חיישי' שמא נתכוין לכנוס אותה) ולפי זה אפשר לומר ולפרש הגמרא איפכא ממה שפי' רש"י יבמות (דכ"ו ע"א) והוא דקתני במתניתין כולם שהיו להם נשים ומתו מותרות לינשא להם ופירש"י וכולם החכם והמביא גט והמעיד באשה להשיאה דתנן בהם לא יכנוס שהיו להם נשים בשע' מעשה ומתו לאחר זמן מותרות אלו להנשא להם דהשתא ליכא חשד שהרי בשע' שהעיד בה העד או אסרה החכם היתה אשתו קיימת ולא לישא את זו נתכוין עכ"ל וקאמר בגמרא מתו אין נתגרשו לא ופרש"י דע"י שנתן את עיניו בזו שהתיר גירש את אשתו והתניא אפי' נתגרשו לא קשיא הא דהוי קטטה והא דלא הוי קטטה ופרש"י הא דקתני אפילו נתגרשו כגון דהוי לה קטטה מקמי הכי דעדיין לא נתן דעתו על זאת (לפיכך אפילו נתגרשו מותרו' לינשא להן) והנה לפי דין הנ"ל יש לפרש איפכא והא דהוי קטטה בעת שאסר לה החכם והעיד העד אמרי' נתכווין לכנוס אותה והעיד שקר ואסרה שלא כדין ע"כ נתגרשו אסורות והא דקתני אפילו נתגרשו דלא הוי קטטה להם בעת שאסר לה (ודוק):

וכן העד א' כו' בפ' כיצד אית' סדר המשניות תחילה דהנטען משפחה כו' אם כנס (לא) יוצי' ואם נטען מא"א יוצי' ואח"כ המבי' גט כו' דלא ישאנ' ואח"כ עד המעיד ואח"כ החכם שאסר כו' ובאלו הנ' לא שנה ואם כנס לא יוצי' אלא לאחר משנ' דהחכם שאסר אית' איבעי' להו כנס מיהו שיוצי' א"ד (מוצי' וא"ד אינו מוצי') או"ר מתניתי' היא דהנטען מהשפחה אם כנס לא יוצי' אלמ' משום רינון לא מפקינן ופי' רש"י דהך בעי' קאי אחכם שאסר והמבי' גט ולכאורה משמע דבא רש"י לאפוקי עד המעיד דאפי' כנס יוציא משום דאלו היה לעז אמת שהעיד שקר הי' א"א מן התורה ודומה למ"ש התוס' שם על מה שמתיר רב אשי בחכם וז"ל ולנטען מן א"א ל"ד לדהתם בדין שיוצי' כיון שאם אמת הוא אסורה לי' אבל הכא שאסר האשה בנדר אפי' אסרה שלא כדין כיון שגירשה בעלה שרי' לחכם מדאוריית' עכ"ל וא"כ ה"ה בג"ד אבל א"אלומר כן דהא רש"י פ' בגמ' שם על מה שפשט רב אשי מנטען משפחה ול"ד לנטען מא"א דהתם הואיל והוציאה מבעלה בפני זה והלך זה ונשא' מכוער הדבר עכ"ל א"כ בעד שמעיד דלא שייך כן ה"נ דלא יוצי' כיון דאין כאן ריעותא שיש בנטען מא"א דהיינו הוציא' בעל' כ"כ הרב המגיד בשם רש"י דאכולהו קאי כמ"ש הב"י ונר' ברור דגם לתירוץ התו' שזכרנו הוה כן דאפי' עד המעיד אם כנס לא יוצי' דהא כתבו הטעם בנטען מא"א משום דהוה איסור דאוריית' אם הלעז אמת הוא והיינו שאם הוא אמת ממיל' הוה ודאי איסור דאוריית' משא"כ בעד המעיד שאפי' אם הוא שקר העיד מ"מ אינו ודאי שבעל' חי דאימור מת עכ"פ בלאו הכי שהרגו אחר וכ"ש במבי' גט שאפי' אם נאמר שמעיד שקר ולא נכתב הגט בפני זה העד מ"מ הגט כשר מן התורה דהך בפני נכתב הוא במקום קיום החתימה ומן התור' עדים החתומים על השטר כמי שנחקר' עדותן בב"ד דמי ורבנן הוא דאצרוכי קיום כדאית' להדי' ריש גיטין כנ"ל לדעת התוס' ורש"י וא"כ מ"ש רש"י דהאי בעי' קאי על חכם ומבי' גט לא נתכוין אלא שלא נאמר דלא קאי רק על משנה הסמוכה לה בגמ' אלא קאי גם על המשנה שלפני זה דהיינו מבי' גט והיינו כל הנזכר באותו משנה וגם עד המעיד בכלל זה והרא"ש שהבי' האיבעי' זו לא מיעט לומר דבמקום אחר אף אם כנס יוצי' רק שהוסיף תיבת חכם שאסר תוך האיבעי' לפרש ענין האיבעי' אמאי קאי ובאמת גם הנזכר במשנה הקודמות הוה דינ' הכי וסמיך על מה שמסיק דמשום רננה לא מפקינן מיניה ה"ה בכל הנך דאין שם אלא רננה מלבד נטען מא"א דהוציאה בעלה ובהדי' כ' הטור ס"ס קמ"א תשובת הרא"ש לענין עד המעיד דאם כנס לא יוציא וכ"כ ב"י בשם הרמב"ם וכמו שהעתיק כאן דבריו בש"ע וגם שאר הראשונים פסקו בכולן להתיר זולת הרשב"א שמחמיר בעד המעיד ובחנם כתב מו"ח ז"ל דיש חומר' במבי' גט כיון שיש איסור דאורייתא דלא כן הוא כמו שזכרנו ואין כאן שום (חומר') בדברי הרא"ש ויפה פסק כאן בש"ע להקל בכולן:

ויש אומרים דאף בשנים בס"פ כיצד איתא והאתנן עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה פי' רש"י לומר לא יקחו שוב את השדה הזה מהלוקח וכן העד של הגט לא ישא את האשה וכתבו (התו') וז"ל אע"ג דשרי מ"מ בעל נפש ירחיק עצמו כדתני' עלה באלו טריפות דן הדין זיכה וחייב טימ' וטיהר וכן העדים שהעידו כול' רשאים ליקח אבל חכמים אומרים הרחק מן הכיעור ודומה לו עכ"ל עפ"ז כתב רמ"א כאן דאפי' בשנים יזהר בעל נפש ולפ"ז ה"ה לג' דאין (שום) מעלה לג' יותר מלשנים ובכל מקום מצינו תרי כמאה ובהג"ה בפרישה הבין דאפי' לבעל נפש שרי בג' והוא טעות וראוי להבין למה לא הביאו הרא"ש והטור והרמב"ם דבר זה דיש חילוק בין בעל נפש או לא ונלע"ד דהך אבל אמרו חכמים התרחק כו' לא קאי רק אמקח דיש חשד ששניהם יחדו חתמו שלא כדין להנאתם אבל בעדות אשה אפי' לבעל נפש שרי דאיתתא לבי תרי לא חזי' כנ"ל וק"ל:

או חלצ' בפני ג' כו' ה"ה דתרי סגי לענין חשד אלא דחליצה לא סגי בפחות מג' ומ"ה כ' הטור כיון שהם ג':

לא יוציא. הרשב"א וב"ח חלקו ע"ז ופסקו דיוציא ע"ש. וט"ז וח"מ וב"ש פסקו כש"ע:

נכתב. משמע דאפילו בא"י דמהני אם אומר ב"נ דתו הבעל א"י לערער מ"מ אינו בכלל העד המעיד. מיהו לקמן ס"ס קמ"ב אית' האידנ' צ"ל ב"נ אפי' בא"י:

בשנים וכו'. וה"ה בג' דאל"כ דחילוק יש בין ב' לג' לא מקשה הגמר' מידי ביבמות דף כ"ה ע"ב טעמ' דבד' הא בתרי לא וכו'. דילמ' בתרי איכ' מ"מ בעל נפש ירחיק מזה אבל לא בג' וק"ל ועיין תוס' שם ד"ה לא חשו חכמים לדבר זה וכו'. ועיין תוס' בחולין דף מ"ד ע"ב. וכ"כ ב"ש וט"ז דלא כהג"ה פרישה וכ"כ כנה"ג ע"ש:

ביחיד מומחה. והאידנ' ליכ' מומחה י"ד סי' רכ"ח:

חלצה. נתגרשה בפני ב"ד נסתפק הרשד"ם סי' צ' אם יוכל א' מהם ליש' אותה ומתוך דבריו נראה דיוכל א' מהם ליש' אותה ע"ש. וא"ל למה לא תני במתני' נמי נתגרשה י"ל דסגי ביחיד ועיין בפרישה:

נשים. ולא חשדינן שהיה רצונו ליש' את זו ג"כ. פרישה:

חולים. ר"ל בשעה שאסר לה החכם והעיד העד היתה חולה ודוק' חולה מות בה"י. וה"ה היכ' דהיה להם קטטה עם נשותיהם בשעה שאסר לה החכם והעיד העד חיישינן נמי שמא נתכוין לכנוס אותה ח"מ:

שצריך האחד. דוקא כמש"ו:

ואם כנס כו'. עבה"ג אבל דעת הרשב"א דלא קאי אעד המעיד כיון דאפשר ליגע באיסור' דאורייתא כמ"ש ברננה לא מפקינן דוקא בדליכא למיתי אלא לרננה וזה שלא פשיט להיפך מהנטען על א"א דמפקינן בע"כ וקלא דל"פ וכ"מ בתוספתא הפודה את השבויה מותר לישא אותה המעיד על השבויה ה"ז לא יכנוס ואם כנס לא יוציא מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו רי"א הנטען כו' מא"א ונתגרשה ע"י אחר כו' לא יוציא. נכרי ועבד הבא על בת ישראל כו' לא יוציא ישראל שבא על השפחה כו' לא יוציא החכם שאסר את האשה כו' לא יוציא אלמא דתני בכולהו לא יוציא ושייר למה הרגתיו כו' וכן קבעו בגמ' על חנם דוקא:

שאין שנים כו'. ירושלמי שם והביאו הרי"ף והרא"ש:

וע' בטור כו'. עבד"ה כאן:

וי"א דאף כו'. כ"כ תוספת שם מהא דפא"ע דן את כו' וכן העדים כו' אבל כו' והפוסקים שהשמיטו סמכו על הירושלמי שם שמחלק בין נדון דידן להא דהתם כמש"ש תמן תנינן המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין כו' רשב"ג כו' מה יהא בדמים ר"י אומר מחלוקת ר"ע ור"ט דתני ב"ד לא יקחו רע"א יקחו. אר"ח ב"ר שבתי מקשי הכא את אומר מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד והכא את אמר הכין א"ר יוסי תמן המקח דרכו להשתלש ברם הכא אין שנים מצויים לחטא בשביל אחד. (ליקוט וי"א כו'. אבל המחבר השמיט בכוונה שהר'"ף והרמב"ם בש"ע כתבו דברי הירושלמי שאין שנים מצויין לחטא בשביל אחד ולכאור' דבריהם תמוהין דבירושלמי אמרינן שם תמן תנינן המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן רשב"ג אומר כו' הלכה כרשב"ג תני ב"ד לא יקחו ר"ע אומר כו' אר"ת בר' שבתי מקשי הכא את אומר מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד והכא את אמר הכין אמר ר' יוסי תמן המקח דרכו להשתלש ברם הכא אין שנים מצוים לחטא בשביל אחד וגמ' דידן פליג דקאמר בפ"ג דחולין דן את הדין כו' וכן העדים כו' כולן רשאין ליקח והביאו תוספות כאן בד"ה הנ"ל וצ"ל שהרי"ף כתב להא דירושלמי משום הרחק מן הכיעור שכאן אפילו משום הרחק אין כאן וכמו שמחלק בירושלמי הנ"ל:

וה"מ ביחיד כו'. גמ' שם:

ומטעם כו'. מתני' שם:

והיו הנשים כו'. כתי' בתרא:

היו כו'. צ"ע דא"כ גם בה"ל קטטה ליחוש להני גם מ"ש נ"י דכ"מ בירושלמי לא מ' כן שם:

דל"ל כו'. ירושלמי הביאו רי"ף ורא"ש שם: