שכיב מרע שאמר תנו מאתים זהובים - שולחן ערוך אבן העזר סימן ק״ט

ש"מ שאמר. אבל בריא ל"מ אפי' קנין דמטבע לא נקנה בחליפין:

בכתובתה. אף על גב אם אמר לב"ח בחובו אין לו אלא חובו ואין ידו על העליונה שאני ב"ח דמחזי כרבית וע' בח"ה סי' רנ"ג:

אבל אם חלק נכסיו. אף על גב דנתן לה מאתים זוז והיינו מטלטלים ס"ל להמחבר אפילו אם נתן לה מטלטלין נמי הפסידה וע' מ"ש שם בשם הד"מ מיהו בעה"ת שער נ"ט כתב בשם הראב"ד אפילו אם מחלק נכסיו אם אמר בכתובתה ידה על העליונה, וע' סי' צ"ג סעיף ט"ז שם מבואר אם אמר במזונות אין לה אלא פירות קרקע זו וכתב בפי' בסי' זה דשם איירי דמחלק כל נכסיו מ"ה אמרינן דקצץ לה מזונות וב"ח כתב שם דאיירי דלא חלק כל נכסיו צריך ישוב מ"ש מאם אמר בכתובה דידה על העליונ' גם להראב"ד קשה מ"ש האומר בכתובתה דקי"ל ידה על העליונה ואיירי אף במחלק כל נכסיו ומ"ש האומ' במזונות דקצץ לה:

וי"א אם נתן לה במתנה. ע' סי' צ"ט שם מבואר דבר שנותן לה להתנאות בו שמין לה בכתובה אף על גב דנתן לה במתנה צ"ל דאיירי כאן שנתן לה בפי' יותר מכתובה גם י"ל מ"ש כאן דאין הצמידים בכלל לא נ"מ אחר מיתתו אלא בחייו דאינו מחויב להניח לה להתקשט בהם ובט"ז הקשה על דין זה ממ"ש בש"ס ובח"ה סי' ר"ך המוכר את הקרון מכר הפרדות אם היו קשורים לפ"ז ה"נ אם דבוקות בבגדיה זכתה בין במכר ובין במתנה, ולי נראה משם איכא ראיה להיפוך דהא אית' שם המוכר את החמור לא מכר את השק ואת המרכבת המוכר את השפחה לא מכר את השירים והטבעות אפילו הם עליה וע"כ צ"ל קרון ופרדות שאני דאין הקרון בלא הפרדות כלום אבל מה שלא שייך זה לזה כמו צמידים לא קנה אפילו אם הם מחוברים, מיהו לר"יו צ"ע אטו כל הני דחשיב שם קנה אם נתן במתנה השפחה או החמור ולכאורה נראה בין במכר ובין במתנה לא זכה המוצי' וכן אם אמר בגדיה לא זכה בצמידים, והטעם הוא הא דמחלק כאן בין מכר למתנה מבואר ברי"ו במכר אינו מתבייש הלוקח להתנות והוי ליה להתנות לכן לא זכה אבל המקבל מתנה הוא מתבייש לשאול שיתן לו הכל, ואם היא אינה רוצה לישא אותו עד שיכתוב לה אז הוי המכר לפ"ז מה שמחלק כאן בין אם נתן לה בשעת מותו לבין אם נתן לה בעת הנישואין לא תליא מילת' שנותן לה בשעת מותו אלא מה שנותן בעת הנישואין הוי כמכר דהיא מוכרת את עצמה לו ומה שנותן שלא בשעת הנישואין הוי מתנה:

ש"מ שאמר תנו מאתים זוז. אבל בריא האומר תנו ר' זוז אעפ"י שקנו מידו לא מהני דאין מטבע נקנה בחליפין ובב"ח כתב דהוו קנין דברים:

לאשתי כראוי לה. עיין דין זה בח"מ סי' רנ"ג והטעם משום לישנא יתירה:

ויש מי שאומר דהוי מתנה. בח"מ סי' הנ"ל הכריע כסברא הראשונה:

במתנה בשעת מותו. לאו דוקא בשעת מותו רק החילוק הוא בין מתנה למכר והטעם הוא כי הצמידים מחוברים במלבוש רק שיש להם שם בפני עצמו וכל שיש לו שם בפני עצמו אעפ"י שמחובר לקרקע אינו מכור ובמתנה קנה הכל ע"כ הנותן מתנה לאשה כל מלבושיה סתם אף הצמידים המחוברים בכלל וליכא למימר למה לא פירשה האשה שיכתוב לה אף הצמידים משום שהיא מתביישת לשאול ממנו אבל בשעת נשואין כל מה שכותב לה אז הוי כמכר שהיא מוכרת עצמה לו ואינה מתביישת לו' תכתוב לי הצמידים בפני עצמם ומאחר שלא כתב לה הצמידים בפני עצמם ויש להם שם בפני עצמם אינם בכלל המלבושים והצמידי' הם שלו:

דידה על העליונה ולפ"ז הא דאמרינן בגמ' באומר בכתובתה ידה על העליונה היינו לרבותא דאף שזכר הכתובה מ"מ תוכל ליטול יותר מכתובתה:

וי"א דאם נתן כו' ז"ל מהרי"ו סי' קמ"ד וצמידים של זהב שיש במלבושיה נראה שאינן בכלל המלבושים כיון שיש להם שם בפני עצמן ובלישנ' דעלמא לא מיקרי בגדים סתם כו' ודמיא להם דאיתא בגמ' פ' המוכר את הבית המוכר את השדה לא מכר את חרוב המורכב כו' אלמא אע"ג דחרוב המורכב מחובר לקרקע אינו מכור כיון שיש לו שם בפני עצמו כ"ש הכא דלא אמר וכל המחובר בו אע"ג דבמתנה קנה הכל אבל הכא הוה כמו מכר דהתם בעי מאי שנא מכר מאי שנא מתנ' ומשני דגבי מכר הלוקח היה לו לפרש דאין מתבייש מן המוכר כיון שנותן דמים אבל מקבל מתנה מתבייש מהנותן לשאול ממנו שיתן לו הכל כיון שנותן לו בחנם וה"נ אינו נותן לה מתנת חנם דאינה מתרצה להתחתן לו אלא בתנאי זה שיעשה לה תוס' כתובה ואינה מתביישת ממנ ודמי' למכר ממש עכ"ל ומ"ה מחלק רמ"א כאן בין נותן לה בשע' מותו ובין בשעה שנושאה דאז הוה כמו מכר אבל אשתמיטתי' להרב מהרי"ו ואחריו רמ"א משנה קמא דפ' הספינה דפירשב"ם שם וז"ל וכל הני דחשיב בפרקין דלעיל בית המרחץ ובית הבד כולהו מקרקע נינהו כו' אבל הנהו דהאי פירק' מטלטלי נינהו ל"ש מכר ול"ש מתנה כולהו שוין כשם שלא מכר כך לא נתן עכ"ל הרי לפנינו דבמטלטלין מכר ומתנה שוין ה"נ בהנך צמידים של זהב שהם מחוברים ותשמיש להבגד כמו קרסים שמחברים קצוות הבגד או שעושים לנוי להבגד לפי הנראה שהם שייכים לבגד הן במכר הן במתנה ויש לדמות זה להא דאיתא בח"מ סי' ר"ך המוכר את הקרון לא מכר את הפרדות בזמן שאין קשורות עמו וכתב הרב המגיד דהיינו מ"ש בגמ' שאם היו אדוקין בקרון הכל מכור ופי' אדוקין בקרון בשעת מכירה וטעמא דכל שאדוקין בו הרי הם לקרון כמו תנור וכירים לבית עכ"ל ה"נ בהנך צמידין שזכרנו כיון שהם מחוברין להבגד שייכים לבגד ואין חילוק בין בנותן לה בשעת מותו בין בשע' נישואין והאי פיסקא דמהרי"ו ורמ"א לאו דסמכא הוא:

ואם אמר מלבושים כו' נקרא מלבוש כתבו בדרישה ויש ללמוד מזה שאם אמר שתטול בגדיה שאין אלו בכלל עכ"ל דברים תמוהים כתב דמה חילוק יש בין בגד למלבוש ואדרב' מבואר בתשובה הרא"ש כלל ע"ה סי' ד' על הבגדים שצוה הבעל להניח לה דהכל נקרא בגדים והכל נתון לה עכ"ל ע"כ לית מאן דחש להאי חילוק':

ש"מ שאומר. אבל בריא לא מהני אפילו קנין דמטבע לא נקנה בחליפין:

העליונה. ואם נוטלתן משום מתנה אינה צריכה שבועה כנה"ג בשם הרשב"א:

מכתובתה. בח"מ סי' רנ"ג ס"ח הכריע הרמ"א כסברא הראשונה ע"ש ועיין במהר"ם אלשיך סי' י"ב ובמהרי"ט סי' קי"ב:

מותו. ל"ד בשעת מותו רק החילוק הוא בין מתנה למכר. דבמכר אינו מתבייש הלוקח להתנות לכן לא זכה. אבל המקבל מתנה הוא מתבייש לשאול שיתן לו הכל. לפ"ז מה שמחלק כאן בין אם נתן לו בשעת מותו לבין אם נתן לה בשעת הנשואין לא תליא מילתא שנותן לה בשעת מותו אלא מה שנותן לה בעת הנשואין הוי כמכר דהיא מוכרת את עצמה לו ואינה מתביישת לומר תכתוב לי הצמידים בפ"ע. ומה שנותן לה שלא בשעת הנשואין הוי מתנה ומתביישת לפיכך הכל בכלל עיין ח"מ ב"ש:

יש מי כו'. ערשב"ם שם ד"ה רצה מאתים כו'.

ויש כו'. הרא"ש שם ע"ש כו':

ש"מ כו'. כמש"ש ק"נ קנ"א נכסי כו' כל שנקרא נכסים. שם.

וי"א כו' אבל כו'. כמ"ש בפרק המוכר את הבית כל שאינן בכלל בית וחצר ושדה כו' אינן מכורין אבל במתנה בכלל כמש"ש ע"א א' וה"נ בשעת מיתה משא"כ בשעת נישואין דהוא כמכירה שעל תנאי זה נשאת לו וכמש"ש זה ה"ל לפרש וה"נ מתביישין להתנות בשעת נשואין שם:

ואם כו'. כמ"ש בפט"ז דשבת ולובש כו' רי"א י"ח כלים כו' ובגמרא שם ואלו הם כו'. שם: