שולחן ערוך - חושן משפט · סימן פ״ב

שטוען פרעתי נאמן. לשון הטור שהאי שטרא חספא בעלמא הוא (כיון שאינו מקויים) אמאי קסמכת אלוה ואיהו מבטל ליה וה"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר ונאמן במיגו דאי בעי אמר מזוייף הוא:

ואפי' אם כתוב בו נאמנות וכו'. גם זה מה"ט מיגו דאי בעי אמר מזוייף הוא השטר עם הנאמנות שבו:

אמנה או כתבתי ללות וכו' פי' אמנה היא שטוען אמת שמידי בא השטר הזה ליד התובע אבל לא הלוה לי עדיין אלא הכנתי השטר ונתתיהו לידו שבאם אצטרך למעות ילוה לי עליו והאמנתיהו שלא יתבעני כ"ז שלא הלוה לי וכתבתי ללות כו' היינו שאין בו אלא הכתיב' דהיינו שכתבתיהו להיות בידי עד שאצטרך למעות ואלוה עליו ועדיין לא לויתי עליו וגם לא נתתיהו ליד זה התובע אלא מידי נפל ומצאו זה וע"ל ר"ס מ"ו ומ"ש בסמ"ע:

קטן הייתי אע"ג דאמרינן חזקה אין העדי' חותמין על השטר אלא א"כ נודע להם שהוא גדול מ"מ נאמן בזה במיגו:

כשאר שטרות וגובה בו. עפ"ר שם כתבתי דקמ"ל דטורף בו אף מלקוחות שקנו ממנו ביני ביני בעוד שהי' טוען שהוא פרוע דמ"מ אינהו דאפסדי אנפשייהו דלא הי' להן לקנו' דילמא יתקיים שטרו והשתא דנתקיים איגלאי מילתא למפרע:

ואינו נאמן אח"כ לומ' פרעתי פי' אפי' אמר פרעתי אחר שנתקיים וכמ"ש בסי' ע"ט ע"ש בס"ז:

דהא לא כפר בהלואה. אבל אם אמר מתחלה להד"מ כההיא דבסמוך ס"ד הכל מודים דהאומר להד"מ כאומר לא פרעתי דמי ועמ"ש שם:

ואפי' אם אמר השבע לי כו'. ואפי' לא כתב בשטר שיהא נאמן בלא שבועה מ"מ סתם נאמנות שכתב לו היינו דליהמני' בלא שבועה דאי בשבועה נאמנותו ל"ל בלא נאמנות נמי מלוה נשבע על שטרו ונוטל וכמ"ש בסמוך וכ"כ הטור והמחבר לעיל בריש סי' ע"א ע"ש:

לבעל חוב המאוחר כו'. כדין לקוחות דכ' הטור והמחבר בסי' ע"א סי"ט דאין נאמנות (אפי' כתוב בו דמהימני עלי ועל באי כחי ורשותי או אפי' מפורש לגמרי) מהני לטרוף מנייהו מטעם דבזמן הזה נפישי רמאי וה"ה וכו' והוא הטעם נמי דב"ח מאוחר:

ואין המוקדם יכול לומר למאוחר כו'. דהבא ליטול עליו לישבע:

על מי שיודע שהוא פרוע בספרים המדוייקים בטור כתב מחרים סתם על מי שיודע שאינו פרוע או שהוא פרוע ומשביעו בחנם ר"ל על מי שיודע שהשטר של המוקדם אינו פרוע או שהשטר של המאוחר פרוע דבכל א' משניהן משביעו בחנם וגירס' זו עיקר כמ"ש בפריש' ע"ש:

שהוא מאמינו נגד בעל חוב מאוחר. עמ"ש בפריש' בזה:

כל זמן שלא יטעון השבע לי כו'. זהו החילוק שבין פוגם שטרו לאינו פוגמו דבפוגם שטרו אפי' לא טען הלוה ישבע לי ב"ד טוענין לו וכמ"ש הטור והמחבר ריש סי' פ"ד:

אפי' אם גם המלוה משיב איני יודע אם הוא פרוע. ול"ד למה שכתב הטור והמחבר בסי' נ"ט דבאומר המלוה איני יודע דאינו גובה דהתם טוען הלוה ברי שפרוע הוא:

הי' השטר על הזמנים. עמ"ש בהגד"מ:

דה"ל לכתוב שובר. פי' הן לכתוב לו שובר ממש או להחליף השטר או לכתוב הפרעון ע"ג השטר דהוא ג"כ בכלל שובר וע"ל סי' נ"ג ונ"ד:

אומרים לו הבא מעותיו. מלשון זה משמע דהב"ד טוענין למלוה כן אף אם הוא לא טען כן וכ"כ ב"י בשם הרמב"ם אבל מלשון הטור לא משמע כן ועד"ר שם כתבתי מדלא כתב הטור פלוגת' בזה בינו לבין הרמב"ם הי' נ"ל דגם הרמב"ם לא ס"ל דטוענין עבורו כן אלא היכא דמלוה אינו תובע ללוה שיפרענו אלא הלו' תובע למלוה ואומר יחזיר לי שטרי כי פרעתיו ואם יאמר שלא פרעתיו ישבע לי ע"ז ואפרענו ובזה אפשר דגם הטור מודה כיון דהלוה הוה התובע ע"ש שכתבתי קצת ראיי' לזה:

ישבע הלוה שאין לו כו'. כן הוא דעת הרמב"ם שם בפי"ד ממלוה והטור הביאו בסי"ג ולאפוקי מדעת הגאונים שהביא ג"כ הטור שכתבו כיון שלכל א' יש לו טענה הלו' אמר למה אשבע שמא לא ישבע המלו' אח"כ שאינו פרוע והמלו' אמר למה אשבע שמא ישבע הלוה שאין לו ממה לפרוע ונמצא שנשבעתי לבטלה מ"ה אין אחד מהם יכול להכריח להשני לישבע שהנתבע אינו חייב לו כלום עד שישבע התובע והתובע אינו חייב שבועה עד שיהא ממונו מזומן כו' ע"ש והאחרונים הסכימו לדעת הרמב"ם והכי נקטינן ב"י:

אינו יכול לומר השבע לי כו'. בסי' ע"ט ס"א נתבאר בדברי הט"ו דאפי' העדים שמקיימים השטר אומרים שלוה ופרע אפ"ה צריך לשלם לו מה"ט דכל האומר לא לויתי כו' ושגם שוב אינו נאמן לומר שפרע לאחר שנתחייב בב"ד והטור והמחבר קיצרו כאן וסמכו אמ"ש שם ומ"מ חזרו וכתבו דין זה כאן ללמדינו שלא תאמר דדוק' כשטענו מתחל' ע"פ וטען להד"מ הדין כן אבל כשטענו מתחל' בשטר ואמר להד"מ ה"א דיוכל לומר מה שאמרתי להד"מ היינו שלא עשיתים עדים לכתוב עלי שטר אבל לא כפרתי בעיקר הלוא' קמ"ל ועפ"ר:

ואם לאו אין פותחין לו. וכתב נ"י סוף ב"ב אבל ליתומים טענינן ואין נפרעין מיתומים אלא בשטר מקוים ד"מ ר"ס זה:

אין משביעין אותו. ה"ט שלא לזלל בכבודו ולחשדו שרוצ' לגבות בשטר פרוע:

אבל אם תפס משל לוה כו'. עיין בטור ס"ג שכתב כן גם באינש דעלמ' דלא רצה לישבע ותפס מנכסי לוה לא מפקינן מיני' שהשטר עומד בחזקת שאינו פרוע אע"פ שלא נשבע המלו' עכ"ל וכן נראה מדברי בע"ת שער כ"א כמ"ש לשונו בדריש' וגם הב"י כ' שיכול להיות שכן הוא דעת הרא"ש ואני כתבתי בפריש' ודריש' בהוכחות שהטור ס"ל לסברא פשוט' שהדין כן גם באינש דעלמ' ולא מנדינן למי שתפס ואין חילוק בזה בין ת"ח לאחר אלא שאינש דעלמ' אם פקח הוא הלוה וטוען על המלו' שישבע ויטול או יחזיר לו שטרו כדי שלא יתפוס משלו היום או מחר (דבלא שטר ודאי לא מהני לי' תפיסה) שומעין לטענת הלוה אבל בת"ח לא מזדקקינן לי' אפילו לזה אלא אם ירצה יחזיק בשטרו וממילא יראה שבעת שיוכל לתפוס משל לוה יתפוס ויחזיקנו בידו בלא שבועה ויכול להיות שכן הוא הדין גם לשאר רבוותא והמחבר אף שסתם כאן גינה דעתו ג"כ לקמן סי' פ"ז ס"י וכתב ז"ל די"א דכן הדין בתפס ולא הוזכר שם ת"ח ע"ש מ"ש עוד מזה:

ואי טעין אשתבע לי. גם מזה הבאתי ראיה למ"ש לפני זה דעדיפות דת"ח המלו' הוא במה שאין מוציאין מידו השטר ויכול לתופסו בכל עת שירצה ומ"ה אם גם הלוה הוא ת"ח שומעין לו לאמר השבע לי כדי שלא תוכל לתופסו בכל עת דאל"כ ק' גם בשניהן ת"ח היה לנו להסתלק מן הדין ולהעמיד הממון על חזקתו עד שיתברר ועפ"ר:

נשבעים שבועת היורשים. היינו שלא פקדנו אבא ושלא מצאנו בין שטרותיו ששטר זה פרוע:

נשבע היסת ונפטר ס"ל שגם לזה יש דין שאר חשודין דכשנגדן נשבע היסת ונפטר כמ"ש הטור בסי' צ"ב סי"ג והמחבר שם ס"ט בשם הרמב"ם והראב"ד והרמ"ה ס"ל דשאני זה ששט"ח מקויים בידו ומן הדין היה לו ליטול בלא שבוע' אלא שרבנן הטילו שבועה עליו והיכ' דלא אפשר כגון זה לא יפסיד עבור זה:

והכי מסתברא. וכן הכריע הטור וע"ל סי' צ"ב בטור ובדברי המחבר ס"ט שכתבו הפלוגת' ולא הכריע אבל ג"כ כתבו סברא זו באחרונה ועד"ר מ"ש בישוב דברי הט"ו אהדדי דכאן פסקו דנוטל בלא שבוע' ובא"ע סימן צ"ו סי"ב פסק באלמנה החשודה שכנגדה נשבע ונפטר וחלקתי דדוק' באשה שיש לה משל בעלה בידה ויש לחוש שלקח' מממון בעלה או דבעל אתפס' צררי מ"ה ס"ל דכשהי' חשודה דכשנגדה נשבע ונפטר משא"כ כאן דאיירי בשאר שטרות וגם דברי הרי"ף הקשיתי אהדדי וישבתיהו שם בדריש' ע"ש:

אין שומעין לו דאין מהפכין שבוע' חמור' כמו דאין מהפכין שבוע' דאוריית'. טעם זה כתב הטור כאן ובסי' פ"ז כתב טעם אחר למה אין מהפכין שבוע' חמורה וחילק בין נשבע ונוטל שבא לאפוקי מיני' ובין נשבע ונפטר כגון שבועו' השותפין ואריסין הבאין להפך ואומרים השבע לי שבוע' חמורה דחושד אתה אותי ואשלם לך דיכול להפך ע"ש:

אי אפשי לישבע כו'. ז"ל הטור ואם אמר המלוה איני רוצה בתקנה זו שתקנו חכמים להנאתי שאשבע על שטרי ואטול אלא אהא כמי שאין לו שטר ותובע לחבירו ע"פ שדינו שהנתבע נשבע היסת ונפטר:

הריני מהפך עליך כדין שבועת היסת שהיא שבועה קלה דמצי להפכ':

או השבע וטול או הוציאני כו'. לקמן בסי' פ"ז סק"ב יתבאר דכל מי שנתחייב שבועה בין של תורה כו' יש בידו להחרים על מי שמשביעו חנם ולפ"ז צ"ל דמה שאמר הנתבע השבע לי וטול ר"ל השבע וטול ואל תטיל חרם סתם דודאי אם רצה שיחרים לא היה א"ל השבע וטול אלא היה מניחו להטיל חרם סתם על מי שכפר ממון לחבירו והיה נפטר דמה לי חרם זה או זה הכל א' הוא ועמ"ש בסי' צ"ב סי"א על הגהות מור"ם דלשם:

ומחרימין שלא בפניו. דהחרם חל עליו אף שיצא כמ"ש בסי' ע"א ס"ח:

והמלו' עומד בשטרו כו'. וכ' הר' יודא בן הרא"ש ב"י מחס"ז ראובן שהי' לו על שמעון שט"ח בנאמנות וגם היה לו שטר ע"ז בפני עצמו איך שנשבע לפרעו וכשתבע ראובן לשמעון הראה לו שמעון שטר שנשבע קרוע לראייה שפרע ופסק דמחוייב לשלם מכח שט"ח שביד ראובן ע"ש ד"מ ו':

אין שומעין לו להשביעו. ז"ל הטור דדוק' כשטוען פרעתיהו שהודה בשטר ולפרעון הוא עומד משביע אותו אבל כל אלו הטענות לאו כל הימנו לבטל שטר מקויים:

אלא ישלם כו'. כתב בב"ת דמיירי אפי' באין בו נאמנות והיינו דוקא בזה שהמלו' עומד בשטרו ואומר שאין בו ריבית אבל אם המלו' מודה ואומר שיש בו ריבית אבל בהיתר נעשה כגון ע"י כותי וכיוצ' בו בזה כתב מור"ם בי"ד קס"ט דהמלו' בשטר צריך לישבע בנק"ח קודם שיטול והיינו טעמא דהוא מגרע לשטרא בהודאתו וק"ל:

ואם כפר ישבע היסת כדין כל הנתבעים בלא שטר דנשבעים היסת ונפטרים משא"כ אם היו שומעין לטענת הלוה שישבע קודם שגבה היה צריך המלוה לישבע בנק"ח כדין הבא לישבע וליטול והא דצריך לישבע כאן המלו' היסת היינו כשכופר ואומר לא נטלתי מעולם רבית אבל אם הודה ואומר שנטל ריבית אבל היה בהיתר בזה כתב מור"ם שם בי"ד ס"ס קס"ט דאפי' היסת אין צריך לישבע משום דחזקה הוא דלא שביק אינש היתרא ואכיל איסורא נמצא דכשכבר פרע הלוה למלוה ואח"כ טוענו שיחזיר לו הרבית שלקח מידו עדיף טענת בהיתר לקחתי מטענת להד"מ דחזק' דאין אדם תובע מחבירו דבר של הד"ם וכשבא המלוה בשטרו לגבות מהלוה והלוה טוען שיש בו רבית עדיף טענת המלו' כשיטעון להד"מ מכשיטעון בהיתר לקחתיהו וכמ"ש ודו"ק שכן הוא ברור לדעתי ישוב הדברים דל"ת דברי מור"ם הנ"ל אהדדי ולא כמו ששמעתי מחלקין בדברים שאין בהן ממש:

שדינו כמי שטוען פרעתיו. מפני שגם בזה מודה בשטר שכתבו ואינו בא לעקרו ולבטלו מעיקר':

ויכול לטעון טענת מחלת לי. ר"ל בזה עדיף מטענת פרעתי שלענין טענת פרעתי מהני נאמנות אם כתב בשטר משא"כ לענין טענת מחילה ואף אם כתוב בו נאמנות סתם (ולא לענין פרעון לחוד) שיהיה המלו' נאמן עליו בטענתו לא מהני משום דמסתמא דמילת' לא אסיק אדעתא דמלוה שיטעון עליו שמחל לו לומר שמ"ה כ' לו ג"כ הנאמנות וע"ז קאי מה שמסיק המחבר וכ' ז"ל והמדקדקי' כותבין והאמנתיו כו' ור"ל דמ"ה מוסיפין וכותבין ובכל ענייני חוב זה האמנתיו לכלול בו ג"כ טענות מחילה וכיוצ' בו והמחבר קיצר בהעתקה:

ובכל ענייני חוב זה. בטור מסיק וכתב ע"ז ז"ל ועדיין יש לפקפק עכ"ל וכ' מור"ש עליו דר"ל עד שיכתוב בהדי' הנאמנות על המחילה ג"כ:

כמי שטוען אמנה כו'. טעמייהו משום דאין סתם שטר עומד למחילה וגרוע טענתיה:

או בלא שום שיור. דקדק לכתוב או בלא כו' דס"ל דבכל א' לחוד סגי אף דלא כ' ביה בלא שום תנאי וכ"כ בע"ת:

אין הלוה נאמן. וע"ל סי' מ"ו בדברי הטור ובהגהת מור"ם דכ' דאם העדים אומרים הי' תנאי ומ"ש בשטר בלא שום שיור לא נכתב לבטל התנאי אלא שלא הי' שום שיור בגוף המכר לכשיקיים התנאי נאמנים וי"ל דה"ה כאן בהלוא' וקיצרו כאן הטור ומור"ם וסמכו אמה שכתבו שם והיותר נרא' דיש לחלק בין מכר להלואה דבמכר דוק' שייך לומר שדעתו היה שבגוף המכר לא היה שיור מפני שדרך בני אדם לשייר לנפשם זכות מה בהדבר הנמכר משא"כ בהלואה ועד"ר:

נשבע המלו' כו'. פי' אינו נוטל אם לא נשבע שלא היה בו תנאי והאי שבועה ר"ל שבועה חמורה בנק"ח כדין נשבע ונוטל וכנ"ל:

ואפי' אם כתוב בו נאמנות. דסתם נאמנות לא קאי אלא אטענת פרעתי דדעתיה הוה עליה משום דכל שטר לפרעון עומד וכמ"ש לעיל בטענת מחיל':

ואין המלוה נאמן במגו כו'. וכתב ריב"ש סי' של"ו דאף למ"ד לא אמרינן מיגו להוצי' מ"מ נגד קרקע אמרינן ולא אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת וע"ל סי' ק"ו מדין זה וכ' נ"י ס"פ המקבל דלא אמרינן מיגו לבטל מנהג המדינ' ובהר"ן פרק כל הנשבעין האריך בדין מיגו וכ' דלא אמרינן מיגו שהיה יכול לומר איני יודע ובנ"י פ' ח"ה דף קע"א דלא אמרינן מיגו בשנים (וכ"כ התוס' שם וכן מיגו במקום עדים לא אמרי') וע"ש חלוקים בזה ובתשובות ר"י מינץ האריך בזה ובר"ן פ' ח"ה דלא אמרי' מגו מטענה שאינו מעיז לטענה שיש בו העזה ובמרדכי פרק האשה בכתובות דלא אמרינן מגו אלא בטענה שהיא גלוי' וא"א מיגו למפרע ובמרדכי פ' המקבל דף קמ"ט האריך בו ובמרדכי פרק הכותב שא"א מיגו היכא שסובר שטוען אמת במיגו שהיה יכול לשקר וכ"כ התוס' בפ' ח"ה וע"ל סי' ע"ט ולקמן סי' צ"ג שא"א מיגו במקום חזקה וע"ל סימן רצ"ו אי אמרינן מיגו במקום שטר ובתוס' פ"ב דכתובות (דף י"ח וי"ט) האריכו בחילוקים בדין מיגו במקום שטר עכ"ל ד"מ י"ד:

דאין אומרים מיגו להוצי' ממון. גם הטור כתב וסתם כן והוא מדברי בה"ת שער כ"א דין ג' ומפורש בדבריו שם דהיינו דוק' דאין ביד התובע שטרא מעלי' כגון זה דהודה התובע דהשטר נעשה על תנאי ולא קיימיה דכיון דמודה אלו קיים הנתבע התנאי לא הוה בשטר ממש לא מקרי שטרא מעלי' א"כ ה"ל כההיא דכתב רבינו בס"ג [בספ"ג] בדקמודה דהאי שטרא זייפא הוא אלא דשטר' מעליא ה"ל כו' וכ"ש אם אין בידו שטר כלל ובא להוצי' במיגו וכההוא דסי' צ' ס"א בנגזל שנכנס א' למשכנו וטען עליו בכלים שאינו אמוד שהן שלו אבל אמוד הוא שמפקידין בידו שאינו נאמן בשבוע' לומר שהן היו שלו במיגו שהיה אומר שמופקדין בידו וכל כיוצ' בזה אבל כשיש בידו שטרא מעליא אמרינן מיגו להוצי' ולקיומי במיגו כדאמרינן לעיל סימן נ"ח נאמן לומר סטראי נינהו היכ' דפרעו שלא בעדים וכן בסמוך סי' פ"ג ס"ג באם שני החובות יש עליהן שני שטרות דאם לא פרעו בעדים נאמן במיגו לומר על חוב זה קבלתי וכן מפורש עוד ג"כ בב"ת שער י"ז דין ב' ע"ש והא דסתמו הטור והמחבר וכתבו דלא אמרינן מיגו להוצי' ה"ט דכל שיש בידו שטרא מעלי' ה"ל כגבוי בידו ואינו נקרא מוצי' אלא שהצריכו שבועה לכתחלה כשהוא טוען השבע לי שלא פרעתיך וק"ל:

ויש חולקין ע"ש בריב"ש דכ' דכל האחרונים הסכימו דאמרינן מיגו להוצי' ומהתימה על הע"ש שהשמיט האי יש חולקים וגם סתם וכתב דלא אמרינן מיגו להוצי' וכ"כ בס"ס פ"ג וז"א אפי' לבעל התרומות כמ"ש וכ"ש לפי דעת האחרונים כמ"ש הריב"ש:

ואפי' עידי השטר עצמם נאמנים כו'. ואין זה חשוב כחוזרין ומגידין אלא כמפרשים דבריהם והרי השטר כשר כשנתקיים התנאי:

ואם עד א' אומר על תנאי כו'. כ"כ הטור כאן סתם וכן בס"ס מ"ו אחר שכתב דעת הרמ"ה החולק בזה כתב הסכמתו דנשבע היסת ונפטר וממ"ש המחבר כאן מוכח דמ"ש בס"ס מ"ו בסל"ז ואין כאן אלא עד אחד דאינו ר"ל דחייב לישבע ש"ד נגד העד וכדעת הרמ"ה שם שהרי כאן סתם המחבר כדברי הטור באותו הדין עצמו דהיינו ע"א אומר תנאי וע"א אומר לא היה תנאי אלא ר"ל דאין לעד זה שאומר לא היה תנאי כח אלא כע"א והרי יש ע"א כנגדו שאומר שהיה בו תנאי לכן א"צ לישבע אלא היסת ולאפוקי מדעת הרמ"ה שם דס"ל דזה שאומר לא היה תנאי יש לו כח כשני עדים ולענין אם נתחייב ש"ד וע"א מסייעו כתב המחבר בסי' ע"ה ס"ב ובסי' פ"ז ס"ו פלוגת' די"א פטרו וי"א דאינו פטרו אבל הטור פסק בכולם דמהני הע"א לפטור משבועה כמו שמהני ע"א לחייבו שבועה ע"ש במקומות הנ"ל וגם לעיל ס"ס כ"ט פסק כן:

טען הלוה על שטר מקויים כו'. ובב"י בסי' ע"ה מס"ב וד"מ שם ח"א בשם הרשב"א על שמעון שהוצי' ש"ח על ראובן וראובן טען שהוא פרוע והא ראייה שלא כתב חוב זה במזכרת נכסיו כשנשבע לתת במזכרת כל נכסיו לגבאי המס והשיב שהדין עם שמעון ואין ראיה ממה שלא כתב במזכרת המס דשמא שכחו עכ"ל:

ועדים מעידים שכולו פרוע כו' ומיירי שהעדים לא העידו כן. עד אחר שהודה במחצה דאם העידו כבר היה הלוה נאמן בלא שבועה דה"ל כמשיב אביד' במחצה שהודה וכן מוכח בטור כמ"ש בדרישה ופריש' ע"ש:

נשבע הלוה כו' פי' נשבע ש"ד כדין מודה מקצת דכיון שיש עדים שאומרים שהשטר כולו פרוע מחשבינן לתביעת התובע כאלו היתה ע"פ והלוה הודה במקצת ומה"ט נמי אינו גובה אלא מבני חורין דלקוחות אומרים אנן אעדות העדים נסמוך וה"ל השטר פרוע ומיהו לגבי דידיה מחשבינן העדות כמאן דליתא דהודאתו כמאה עדים דמי ומ"ה צריך לשלם המחצ' ולישבע ש"ד על מחצה השני' כיון דהוא הכחיש העדים בהודאתו ומ"מ לא אמרינן שישלם כל השטר כשישבע המלוה על שטרו כיון דהעדים כמאן דליתנהו דמי לגבי דידיה דאפשר לומר דפרע מחצה וחזר ופרע מחצה בפעם אחרת ושכחו הלוה והעדים יודעים אותו כ"כ ב"ת וכמ"ש בדרישה ופריש' ע"ש ודו"ק:

(בש"ע סעי' א) פרעתי דנאמן פי' במגו דמזיוף שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ונ"ל פשוט דדוק' באותה פעם שהוא מודה שכתבו הוא אומר תכ"ד אלא שפרעתי דאל"כ ה"ל מגו למפרע ולא אמרי' לי' כמ"ש התוס' בהכותב וע' במ"ש ס"ס ע"ה דהלוה צריך לישבע וא"צ המלוה לבטל השטר תחלה דאדרבה יוכל אח"כ לקיימו אע"פ שנשבע כבר שפרע דלא כמ"ש בהב"ח בסי' זה דצריך לבטל:

(סעי' ג) ישבע הלוה שאין לו הטור וסה"ת הביאו אחר זה דעת הגאונים דאין א' מהם יכול להכריח חבירו לשבועה כמ"ש מלתא בטעמ' דהנתבע אין חייב כלום עד שישבע התובע והתובע אינו חייב שבוע' עד שיהא ממונו מזומן ואם רצה התובע ישבע אם נתן לו מוטב ואם לאו ישבע שאין לו עכ"ל והב"י לא כתב על זה כלום ומ"מ פסק כאן כרמב"ם שהוא בעל סברא הראשונה כמו שהעתיק המחבר כדרכו של המחבר תמיד לפסוק כרמב"ם אע"פ שרבים חולקים עליו כ"ז שאין הרי"ף והרא"ש חולקין עליו ותמהני על הסמ"ע שכ' כאן בשם ב"י וז"ל האחרונים הסכימו על דעת הרמב"ם כו' ואין זה בב"י וכמדומ' שנזדמן לפני הרב בעל הסמ"ע מ"ש ב"י אח"ז בס"י בדין שהלוה טוען שמא מזויף כו' דברים אלו כתב הסמ"ע בשמו כאן אבל באמת הב"י לא זכר כאן כלל מזה ותמהני על רמ"א שלא הביא דעת הגאונים מאחר שהטור והס"ת הביאו דעתם האחרונה משמע דכן הוא מסקנתם ובסמ"ע ספ"ט סק"ד [סק"ז] הביא ג"כ הוכחה כזו מדברי הטור ועוד נ"ל ראיה מת' הרא"ש דס"ל כגאונים שכ' בכלל י"ג סי' ט"ו בא' שהי"ל ספרי' ביד בן אחותו ומת ואמר בן אחותו שצוה שיתן דמיהן להקדש והבת הוציאה שט"ח על אביה בסך גדול ונמצא שהכל משועבד לבת ופסק הרא"ש שבן אחותו ישבע שכך ציוה לו ואח"כ תשבע הבת שלא ירשה מאביה כלים בכדי השטר ומוציא הספרים מפני שקדם שטרה ואם לא תשבע כן יעשו כדברי בן אחותו והטעם שבן אחותו ישבע תחלה לפי שכ"ז שלא נשבע אין טענתו טענה כי אם דברים בעלמ' והיא לא תתחייב על טענה זו אבל לאחר שישבע נתקיימו טענותיו ונתחייב' הבת שבועה עכ"ל. והנה ק"ו דמה התם שיש לו טענה מעליותא על הבת שהרי אין הבת סותרת דבריו ואפ"ה חשבי' לדברים בעלמ' כ"ז שלא נשבע הבן אחותו ק"ו כאן שחבירו מכחישו שאין כח בטענתו לחייב הלוה ותו כיון דהוא צריך כבר שבועה ודאי לא חל שבועה על הלוה כלל דלמה ישבע בחנם אם לא ישבע מלוה משא"כ בשבועת המלוה חל עליו לטובתו אבל [אף] אם טוען הלוה שאין לו מ"מ אפשר שימצא במקום אחר או יתעשר הלוה ונמצא שעכ"פ יש לו תועלת בשבועתו ומלבד כל זה כיון שיש לנו ב' דעות היה לנו לפסוק המע"ה ואין כח למלוה לכוף ללוה לישבע כ"ז שלא נשבע הוא שוב מצאתי בס' הר"ם מרקאנטי שפסק ג"כ כהגאונים וכן נראה הלכה למעשה ואין כח למלוה לכוף ללוה שישבע עד שישבע הוא תחל':

(סעיף ד) אם הוחזק הלוה כפרן הטור כתב זה בשם הראב"ד והקשה מוחז"ל מאי קא משמע לן הא תלמוד ערוך הוא וכמ"ש הטור ריש סי' ע"ט ותירץ דכאן הוחזק כפרן על ידי השטר יש כח ביד הלוה להחרים על כל פנים סתם כדמסיק כאן מה שא"כ ר"ס ע"ט דמיירי בנעשה כפרן ע"י הכחשת עדים ע"כ מוחין ללוה אפילו חרם סתם ומש"ה לא זכר לעיל ח"ס. ולפענ"ד אין זה נכון דהא אפי' כתב בפי' בשטר שלא להחרים סתם כמ"ש בסימן ע"א ס"ו וכן מבואר בסי' ע"ט שכתב הטור שרי"ף העיד שחזר בו רב האי ממ"ש דכפרן הוא כחשוד ושכנגדו נשבע ונוטל אלא אין לו עליו אלא חרם סתם ש"מ דחרם סתם יש לו עכ"פ עליו וקאי אכל כפרן שבתלמוד אבל דבר ברור דבכל כפרן יש חרם סתם ועיקר חדושו של הראב"ד במ"ש וחייבוהו ב"ד לפרוע שזהו לכאורה ללא צורך אלא דקמ"ל דאע"ג דכבר נפסק עליו לשלם וה"א דאפשר שאחר כך שילם קמ"ל כיון דאפילו בחוב בע"פ כה"ג דאמר תחלה לא לויתי ובאו עדים שלוה אינו נאמן אחר כך כו' פרעתי ע"כ בשטר אין כח לומר אשתבע לי זהו מכוון בל' הסה"ת שכתב וז"ל וחייבוהו ב"ד אינו יכול לומר אשתבע לי שלא פרעתיך שכבר אמרי שאינו נאמן עוד לומר פרעתיך ואיך ישבענו בטענת פרעון עכ"ל והיינו בדרך שכתבתי:

(סעיף ו) אבל אם תפס הב"י הקשה דהא גם בהדיוט הוי הדין כן לדעת הטור ותירץ בשם הרא"ה מטראני דבהדיוט מנדינן ליה אחר התפיסה ובת"ח לא מנדין ליה ואצ"ל כלל אלא החילוק היא דבהדיוט יכול הלוה לכופו שיקרע השטר שלא יתפס אותו אחר כך או שישבע ובת"ח אינו כופהו ואם יתפוס יתפוס ועל כולן ק"ל דהא בגמרא פריך והא משום דצורבי הוא משלחי גלימא דאינשי ומשני אלא לא מזדקיקינן לי' לדינא הרי לפנינו שאין לת"ח שום הרווחת ממון בעולם יותר מהדיוט אלא משפט אחד יהיה לכל ישראל ומש"ה לא קשה מידי מה שהק' ב"י ל"ל להזכיר הרא"ש דמהני תפיסה בהדיוט דהא פשיטא מטעם שכתבתי ונ"ל דמסקנא בגמרא הוה כן דבהדיוט כשבא עם השטר לתבוע והלוה טוען פרוע הוא אנו פוסקים תיכף דין ביניהם שישבע בעה"ש ויטול אבל בתלמיד חכם אין אנו פוסקים שום דין ביניהם אלא דוחין אותו מן הדין ואין אומרים לתלמיד חכם השבע וטול כי זה נגד כבודו אלא מניחים הדבר ביניהם עד כי יוכל לעשות לו דין לעצמו דהיינו שיתפוס אותו וזהו מכוון בל' התלמוד במסקנ' דלא מזדקקינן להו לדינא ומש"ה באם שניהם ת"ח הוה הדין כאלו שניהם אינם ת"ח דא"ת לדחות הדין משום כבוד התובע יהיה הגנאי לנתבע שנראה שהוא אינו ת"ח ע"כ צריך להראות ששניהם שוים גם כוונת הטור והרא"ש נראה לפרש כן אבל בוודאי בכל ישראל מהני תפיסה ואין צריך שבועה דאין מחרימין את התופס והא דהביא הב"י ראיה להר"א מטראני מסי' ק"ח ס"י דמנדין אותו עד שישבע אין משם ראיה דשאני שבועה דהכא דהוא קולא דאין משביעין רק אחר בקשת הלוה שישבע המלוה אכן מ"מ נ"ל ברור דהא דמהני כאן תפיסה בלא שבוע' היינו משבועת המשנה שהיא חמור' כדין כל הנשבע ונוטל אבל מ"מ אם אחר הפרעין תובעו שקבל ממנו פרעון ב' פ' משביעין ליה היסת אפי' לת"ח ועמ"ש סימן פ"ו כנ"ל ברור:

(סעיף ח') וי"א שהמלוה נוטל בלא שבועה הוא דעת הרמ"ה בטור וז"ל כיון ששטר מקוים בידו אלא דרבנן הטילו עליו שבוע' לא יפסיד בשביל זה שאי"ל והכי מסתבר עכ"ל הטור ונלע"ד דאף על גב דבכלל דברי הרמ"ה הם גם שאר נשבעים ונוטלים החשודים אם יש להם שטר מקויים פוגם שטרו דהוא חשוד נוטל בלא שבועה מ"מ הטור לא הכריע כמותו רק בשבועה זו שאומר לא קבלתי כלום ואיני פוגם שטרו אלא דהלה טוען השבע לי שלא פרעתיך כיון ששבועה קולא היא שלא משביעין ליה רק אחר שבקש הלוה ע"כ ראוי שלא יתעכב הפרעון היכא שא"א לישבע מה שאין כן בפוגם שטרו אף על גב דהוא מדרבנן מכל מקום הוא חזקה דבלא בקשת הלוה משביעין ליה משום הכי לא הכריע הטור כהרמ"ה בזה כשהביא מחלוקת הרמב"ם והרמ"ה בסימן צ"ב סי"ג ועוד ראיה דבא"ע סימן צ"ג פסק באשה הפוגמת כתובתה שהיא חשודה שכנגדה ישבע ויפטור ובשמ"ע כתב זה לחלק בין כתובת אשה לשאר שטרות והוא תמוה מאוד מנא ליה לחלק כן ותו דהא לא מצינן דפוגם שטרו חייב שבועה אלא במתניתין דהכותב גבי פוגמת כתובתה ומינה יליף פ' הדיינים דמ"א בפוגם שטרו ואי סלקא דעתך דכתובת אשה שאני שט"ח וחמורה ממנה ענין חשודה האיך יליף לה פוגם דחוב לענין שבועה מאשה הפוגמת אלא ברור דאין לדברים אלו יסוד ובמ"ש הכל ניחא בעזה"י:

(סעי' ט) או הוציאני מכלל החרם עמ"ש סי' פ"ז סכ"ב שכתבו מזה דמוכח דמי שמהפך שבועה א"צ לקבל חרם עליו תחלה:

(סעי' י) ואם כפר ישבע היסת רמ"א לא כ' כאן כלו' בדין אם צריך שבועה על כפירת טענת לקיחת רבית וסמך עצמו עמ"ש בי"ד סי' קס"ט:

(סעי' יא) ויכול לטעון מחלת לי פי' שבזה יכול להביא המלו' לידי שבועה אע"פ שיש נאמנות בשטר ומכ"ש כשאין בו נאמנות דלא יטול רק ע"י שבועה:

(שם והמדקדקים) בטור כ' ועדיין יש לפקפק כ' סמ"ע בשם רש"ל עד שיכתוב בפי' נאמנות על טענת מחילה וק"ל דהל"ל שהמדקדקים כותבים באמת בפי' כיון שהם רוצים על צד היותר טוב. ונ"ל דגם בפי' לא מהני דיוכל לומר מחלת לי אותו דבר בעצמו שנתקשרתי נגדך ולבטל טענת מחילה דוגמא לדבר מודעא על ביטול מודע' אבל באמת נכלל גם מחילה בל' בכל ענין חוב זה אלא דלא מהני והש"ע פסק לקולא כיון דיש חולקין בלא"ה כמ"ש רמ"א:

(סעיף יב) נשבע הלוה היסת ונפטר ולא אמרינן דנשבע המלוה ויטול כיון דלפי דברי עצמו יש ריעותא בשטר זה שנעשה על תנאי אזיל ליה כח השטר ומזה הטעם כתב אח"כ דלא אמרינן מגו להוציא אע"ג דבסי' ל"ח בטענת סטראי מהני הרגו למלוה היינו בשט"ח הוה שטרא מעליא לפי דברי המלוה וחילוק זה כתבוהו התוספת פרק חזקת הבתים בד"ה שטרא מעליא ה"ל ואירכס וכתב בסמ"ע כאן וז"ל וע"ל סימן ע"ט ולקמן סימן צ"ג שאין אומרים מגו במקום חזק' כמבואר שם ובסימן קנ"ז הוזכר שם בטור מגו במקום חזקה בדברי הר' יונה וע"ל מה אפרש בו בס"ד כמ"ש הש"ע ויש מי שאומר וכו':

(סעיף י"ג) טען הלוה. סמ"ע הביא כאן דברי ב"י בסי' ע"ה בשם הרשב"א על מי שטוען שטרך פרוע הוא והא ראיה שלא נכתב חוב זה במזכרת נכסיך כשנשבעת לתת מזכרת כל נכסיך לגובה המס והשיב שהדין עם בעל השטר שאפשר ששכח לכתוב אותו במזכרת עכ"ל. וק' שהרי כתב המחבר בסימן פ"א סעיף כ"ח שאין שומעין לו כשטוען שכחתי ונשבעתי מטעם דחזק' דאדם מדקדק בשבועתו וי"ל דכשנזכר באותו ענין בפרט ונשבע עליו כי ההוא דלעיל ודאי רמיא אנפשיה איך היה ומדכר מתוך חומר השבועה משא"כ כאן שלא נזכר כלל מחוב זה בכלל שאר נכסיו ושכחה כזו מצוייה ולא מהני השבועה:

נאמן. ואע"ג דבס"ס מ"ו בעדים שאומרים אמנ' הי' דברינו או קטן הי' אין נאמנים מטעם שהם רשעים היינו כשהן עצמן אומרים כן אמרינן אין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבורייהו משא"כ הכא שהלו' אומר שטר אמנ' ואי אפשר לקיים השטר ואין העדים לפנינו שאומרים כתב ידינו הוא נאמן במגו ולפ"ז אם אח"כ באו העדים ואמרו כת"י הוא ואמנ' הי' נתקיים השטר. ש"ך (וז"ל הט"ז ונ"ל פשוט דדוקא אם באותו פעם שמוד' שכתבו אומר תכ"ד פרעתי דאל"כ הוי ליה מגו למפרע ולא אמרינן ליה ועמ"ש ס"ס ע"ה דהלו' צריך לישבע וא"צ המלו' לבטל השטר תחל' דאדרבא יכול אחר כך לקיימו אף על פי שנשבע כבר שפרע ודלא כהב"ח עכ"ל) וע"ל ס"ס ע"ט וסי' צ"ט ס"א בהג"ה ובתשובת ד"ר סי' ק"ט ובתשו' ראב"ח ח"ב סי' ב':

וגוב'. אפי' מלקוחות שקנו ממנו ביני ביני בעוד שהי' טוען פרוע דאינהו אפסידו אנפשייהו דלא הי' להן לקנות דלמא יתקיים השטר והשתא דנתקיים אגלאי מלתא למפרע עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהשיג על הב"ח בדין שבועת הלו' דצריך המלו' מקודם לבטל שטרו (כמ"ש בס"ק שלפני זה בשם הט"ז) ע"ש באריכות שדח' כל ראיותיו וע"ל סימן פ"ז סל"ג:

פרעתי. פי' הסמ"ע אפי' אמר פרעתי אחר שנתקיים וכמ"ש בסי' ע"ט ס"ז וע' בש"ך:

בהלוא'. אבל אם אמר מתחל' להד"ם כההיא דבס"ד הכל מודים דהאומר להד"ם כאומר לא פרעתי דמי כ"כ הסמ"ע וע"ל סי' ס"ט ס"ב:

שבוע'. ואפי' בסתם נאמנות שכת' לו היינו דלהימני' בלא שבוע' דאי בשבוע' אף בלא נאמנות מלו' נשבע על שטרו ונוטל כמ"ש הט"ו בר"ס ע"א ע"ש. סמ"ע:

המלו'. ול"ד למ"ש הט"ו סי' נ"ט באומר המלו' איני יודע דאינו גוב' דהתם הלו' טוען ברי שפרוע הוא. שם:

נשבע. כשטוען ישבע לי דאל"כ נוטל בלא שבוע' וע"ל סי' נ"ג ונ"ד. ש"ך:

אומרים. מלשון זה משמע דהב"ד טוענין למלו' כן אף אם הוא לא טען וכ"כ ב"י בשם הרמב"ם אבל מלשון הטור לא משמע כן ונ"ל דגם הרמב"ם לא ס"ל דטוענין עבורו אלא היכ' דהמלו' אינו תובע ללו' שיפרענו רק הלו' תובע למלו' שיחזיר לו השטר כי פרעו ואם יאמר שלא פרעו ישבע ע"ז ואפרענו ובזה אפשר דגם הטור מוד' כיון דהלו' הוא התובע. סמ"ע:

מעותיו. בסי' צ"ג סי"ח איתא בטור תשובת הרא"ש דמשמע דגם במשכון סגי ולכאור' נרא' דה"ה הכא ואפשר דשאני התם כיון שאינו זוכ' עד שישבע מצד הפוך אבל הכא שיש שטר בידו וא"צ לישבע אלא מדרבנן י"ל דצריך שיביא מעות דוק'. ש"ך:

הלו'. (ז"ל הט"ז הטור וסה"ת הביאו אח"ז דעת הגאונים דאין א' מהם יכול להכריח חבירו לשבוע' מטעם דאין הנתבע חייב כלום עד שישבע התובע והתובע אינו חייב שבוע' עד שיהא ממונו מזומן ע"כ והב"י לא כ' ע"ז כלום ומ"מ פסק כאן כהרמב"ם כדרכו תמיד אף שרבים חולקים כ"ז שאין הרי"ף והרא"ש חולקים עליו ותמיהני על הסמ"ע שכת' בשם הב"י דהאחרונים הסכימו לדעת הרמב"ם כו' ואין זה בב"י וכמדומ' שנזדמן לפניו מ"ש הב"י בדין אחר אם (המלו') [הלוה] טוען (שמא) [שטר] מזויף כו' ותמיהני על הרמ"א שלא הביא דעת הגאונים מאחר שהטור וסה"ת הביאו דעתם באחרונ' משמע דכן הוא מסקנתם ועוד נ"ל ראי' מתשובת הרא"ש כו' ע"ש דסיים וכתב ז"ל ומלבד כל זה כיון שיש ב' דעות הי' לנו לפסוק המע"ה ואין כח למלו' לכוף להלו' לישבע כ"ז שלא נשבע הוא שוב מצאתי במהר"מ מראקנטי שפסק ג"כ כהגאונים וכן נרא' הלכ' למעש' עכ"ל) ועיין בש"ך:

כאומר. הב"ח הקש' מאי קמ"ל הלא ש"ס ערוך הוא ונתבאר בר"ס ע"ט ותירץ דבשטר גרע טפי כו' ולכך בסי' ע"ט א"י להחרים סתם וכאן עיקר החידוש דמחרים קודם פריע' ונרא' דכ"ש דיוכל לתבעו לאחר הפרעון ומשביעו היסת עכ"ל ואין דבריו נכונים בעיני אלא נרא' דא"י להשביעו היסת לאחר הפרעון דכיון דטען להד"ם הרי הוד' שלא פרעו (וכן השיג עליו הט"ז בזה ע"ש) וכן משמע מל' הט"ו ויותר בל' הראב"ד שכתבו ויחרים על מי שנטל ממנו ממון כו' הרי להדי' דלאחר פרעון עסקינן וא"צ לישבע אלא מחרים סתם מיהו כל זה כשטוען שפרעו קודם שטען להד"ם אבל אם טען שפרעו אח"כ יכול להשביעו היסת לאחר הפרעון ועיין לעיל סי' ע"ט ס"ח. ש"ך:

אין. כתב נ"י אבל ליתומים טענינן ואין נפרעין מהם אלא בשטר מקוים עכ"ל הסמ"ע ואינו ר"ל דטענינן להו פרוע דהא מתניתין הוא אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבוע' ופשוט הוא בסי' ק"ח ודוכתי טובא אלא משום דמשמע דאין פותחין שום טענ' ללו' אבל ליתומים טענינן מזויף ואע"פ שיש נאמנות בשטר אינו גוב' בו עד דמקיים ליה וכן הסכמת הפוסקים וע' לקמן סי' ק"ו. שם:

תפס. כתב הסמ"ע נ"ל דאין חילוק בזה בין ת"ח לאחר אלא שאינש דעלמ' אי פקח הוא הלו' וטוען שהמלו' ישבע ויטול או יחזיר לו שטרו כדי שלא יתפוס משלו היום או מחר שומעים להלו' אבל בת"ח לא מזדקקינן ליה גם לזה אלא אם ירצ' יחזיק בשטרו ובעת שיוכל לתפוס משל לוה יתפוס ויחזיקנו בידו בלא שבוע' וי"ל שכן הדין גם לשאר רבוותא והמחבר אף שסתם כאן גיל' דעתו בסי' פ"ז ס"י שכתב שם ז"ל י"א דכן הדין בתפס כו' ולא הזכיר ת"ח ע"ש עכ"ל ועיין בש"ך ובט"ז מ"ש בזה ע"ש:

מסתבר'. הקש' בסמ"ע דבא"ע סי' צ"ו סי"ב פסק באשה החשוד' שכנגד' נשבע ונפטר ותירץ דדוק' באשה שיש לה משל בעלה בידה ויש לחוש שלקח' ממון בעלה או דהבעל אתפסה צררי מ"ה נשבע שכנגדה ונפטר משא"כ כאן דמיירי בשאר שטרות ע"כ ולי נרא' לתרץ דשאני כתוב' משטר דבשלמ' בהלוא' ס"ל שעבוד' דאוריית' וכמ"ש בסי' ל"ט ואפי' למ"ד שעבוד' דרבנן היינו לענין שעבוד נכסים אבל פשיטא דמדאוריית' חייב לשלם מה שהלו' לו בשטר בלא שבוע' אלא שתקנת חכמים הוא שישבע ובחשוד אוקמוה אדאוריית' אבל בכתוב' דלית לה כלל מדאוריית' רק דרבנן תקינו לה כתוב' וכמ"ש הט"ו בא"ע סי' ס"ו הלכך הם אמרו כו' לא תפרע אלא בשבוע' ובחשוד' אוקמה אדאוריית' ולית לה כתוב' וע' בב"י בא"ע סי' צ"ב סי"ג ותמצא סיוע לדברי עכ"ל הש"ך וע"ש מ"ש עוד בזה (גם הט"ז מחלק כעין זה ע"ש):

לו. דאין מהפכין שבוע' חמור' כמו דאין מהפכין שבוע' דאוריית' כ"כ הטור כאן ובסי' פ"ז כתב טעם אחר וחילק בין נשבע ונוטל ובין נשבע ונפטר כגון שבועת שותפין ואריסים הבאים להפך ואומרים דזה ישבע שבוע' חמור' שחושד אותו וישלם לו דיכול להפך ע"ש. סמ"ע:

הוציאני. עמ"ש הסמ"ע בזה ודבריו דחוקים (וז"ל הט"ז עיין מה שכת' סי' פ"ז סכ"ב דמזה מוכח דמי שמהפך שבוע' א"צ לקבל עליו חרם תחל' עכ"ל):

בפניו. דהחרם חל עליו אף שיצא כמ"ש בסי' ס"א ס"ח. סמ"ע:

עומד. וכת' הר"י בן הרא"ש ראובן שהי' לו שט"ח בנאמנות על שמעון וגם הי' לו שטר בפ"ע איך שנשבע לפורעו וכשתבעו ראובן הרא' שמעון השטר שנשבע קרוע לראי' שפרע ופסק דמחויב לשלם מכח השט"ח שביד ראובן. שם:

ישלם. כתב בעה"ת דמיירי אפי' באין בו נאמנות והיינו דוקא בשעומד בשטרו ואומר שאין בו רבית אבל אם המלו' מוד' שיש בו רבית אלא שבהיתר נעש' כתב מור"ם בי"ד סי' קס"ט דצריך המלו' לישבע בנק"ח והטעם דמגרע לשטרא בהודאתו עכ"ל הסמ"ע וע"ש י"ד בש"ך ס"ק פ"א ובס' תקפו כהן סי' קכ"א ובתשובת הרמ"א סי' פ"ו ובתשובת מהרש"ך ס"ב סי' קנ"ח ובס"ג סי' ל':

היסת. כדין כל הנתבעים בלא שטר משא"כ אם היו שומעין לטענת הלו' שישבע קודם שגב' הי' צריך המלו' לישבע בנק"ח כדין נשבע ונוטל כן כתב הסמ"ע וז"ל הש"ך בטור כתב מתחל' גם טענת מזויף כמ"ש המחבר ובטוענו אחר הפרעון כתב כגון אמנ' או רבית כו' והשמיט מזויף ונרא' דבמזויף א"י להשביעו גם לאחר הפרעון כיון שהי' מקוים ועוד דצריך לטעון על גוף המעות וכן נרא' עכ"ל:

אמנה. כתב הסמ"ע הטעם משום דאין סתם שטר עומד למחיל' וגרוע טענתיה וע"ל סי' קכ"ו סי"א ובתשובת מהרלב"ח סי' ק"ט ובתשובת מהר"ם אלשיך סי' ל"ב ובתשו' מהראנ"ח סי' כ"א ובתשו' תורת אמת סי' ע"ו (והט"ז כתב דגם נאמנות בפירוש על טענת מחיל' לא מהני ודלא כהסמ"ע בשם רש"ל וע"ש) ובתשובת ד"ר סי' רי"א ומהר"י ן' לב ח"א סי' ק' ור"מ גאלנטי סי' צ"א וראב"ח ח"ב סי' ג':

שיור. ע"ל סי' מ"ו סל"ז בהג"ה דאם העדים אומרים שהי' תנאי ומ"ש בשטר בלא שום שיור לא נכתב לבטל התנאי אלא שלא הי' שיור בגוף המכר לכשיקיים התנאי נאמנים וי"ל דה"ה כאן בהלוא' הדין כן והיותר נרא' דיש לחלק דבמכר דוקא שייך לומר שדעתו הי' שבגוף המכר לא הי' שיור מפני שדרך בני אדם לשייר לנפשם זכות מה בדבר הנמכר משא"כ בהלוא' עכ"ל הסמ"ע וע' בתשובת הרשד"ם ס"י רצ"ג ובס' גד"ת דף ק"ו ע"ד:

המלו'. כתב הש"ך דהטור ובעה"ת שכתבו כן אזלי לשטתם דס"ל דנאמנים העדים לומר על תנאי אפי' כשכת"י יוצא ממקום אחר משום דתנאי מלתא אחריתי הוא ודמי לפרעון אבל לפי מ"ש לקמן דאין נאמנים לומר תנאי כשכת"י יוצא ממקום אחר דלמיעקר סהדותייהו קאתי וכאילו אומרים לא לוה והוא היפך דבריהם שבשטר א"כ ה"ה הכא א"צ המלו' לישבע ע"ז עכ"ל:

הלו'. (כתב הט"ז ולא אמרינן דישבע המלו' ויטול כיון דלפי דברי עצמו יש ריעות' בשטר זה שנעש' על תנאי אזל ליה כח השטר כו' ע"ש):

במגו. כתב הש"ך דדין זה אינו נרא' אף שהטור כתבו והוא מבעה"ת דמה בכך שהוד' שנעש' ע"ת סוף סוף לפי דברי המלו' השתא השטר כשר הוא ודמי ממש לטענת סטראי וכה"ג דנאמן אף למ"ד דלא אמרינן מגו להוציא דלא יהא אלא טוען אמנ' כו' ולא הי' מלאני לבי לחלוק על בעה"ת והט"ו אך כיון דבלא"ה הרמב"ן והרשב"א ושאר אחרונים חולקים על הך דינא דמזויף ואמנ' גופי' דבס"ס פ"ג וס"ל דכל היכא דאית ליה מגו אע"פ שמוד' שהשטר אינו כלום נאמן וכ"ש הכא ע"כ נ"ל ברור כאן דהדין עם המלו' וע' בתשובת מהרי"ט סי' ע' וסי' ק"ה עכ"ל וכתב הסמ"ע בשם הריב"ש דאף למ"ד לא אמרינן מגו להוציא מכל מקום נגד קרקע אמרינן ולא אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת וע"ל סי' ק"נ מדין זה וכתב נ"י דלא אמרינן מגו לבטל מנהג המדינ' ובהר"ן האריך בדיני מגו וכתב דלא אמרינן מגו שהי' י"ל איני יודע ובנ"י פ' ח"ה דלא אמרינן מגו בשנים וע"ש חילוקים בזה ובתשובת ר"י מינץ האריך בזה (וכללי דיני מגו עיין בש"ך בס"ס זה כי שם ביאר באריכות כל חלוקי דיניהם ע"ש):

להוציא. עיין בתשובת הרמב"ן ר"ס ק' דכתב אע"ג דלא אמרינן מגו להוציא היכא דיש שטרא מעלמ' אמרינן אפי' להוצי' וע"ש ומשמע מזה דמי שחייב לחבירו בע"פ בענין דא"י לטעון פרעתי כגון שא"ל אל תפרעני אלא בעדים וכה"ג א"י לטעון סטראי אף שפרע לו סתם ולא הזכיר לשון פרעון והי' יכול לומר מתנ' נתן לי לסברת המחבר וסייעתו בסי' נ"ח ס"ב וכן מוכח בסי' ע' ס"ד ע"ש. ש"ך:

נאמנים. ואין זה חשוב כחוזרים ומגידין אלא כמפרשים דבריהם והרי השטר כשר כשנתקיים התנאי. סמ"ע:

יוצא. כתב הש"ך תימ' על המחבר שסתם כדברי הטור דהרי הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א חולקים וס"ל כשכת"י יוצא ממ"א אין נאמנים וכמו שכתב הבית יוסף ס"ס כ"ט וכ"פ המחבר גופיה בסי' מ"ו סל"ז ע' שם וכן העליתי בסי' כ"ט להלכ' והבאתי שכן דעת רש"י ור' ירוחם ונ"י והריטב"א ושגם הרא"ש אינו חולק ע"ז ע"ש עכ"ל:

אחד. כתב הסמ"ע מכאן מוכח דמ"ש המחבר בסי' מ"ו סל"ז ואין כאן אלא ע"א דאינו ר"ל דחייב לישבע ש"ד נגד העד וכדעת הרמ"ה שם אלא ר"ל דאין לזה שאומר לא הי' תנאי כח רק כעד א' והרי יש ע"א כנגדו לכן א"צ לישבע אלא היסת לאפוקי מדעת הרמ"ה שם דס"ל דזה שאומר לא הי' תנאי יש לו כח כב' עדים ולענין אם נתחייב ש"ד וע"א מסייעו כתב המחבר בסי' ע"ה ס"ב ובסי' פ"ז ס"ו פלוגתא די"א שפטרו וי"א שאינו פטרו אבל הטור פסק בכולם דמהני עד א' לפטור משבוע' (עמ"ש בסי' כ"ט ס"ק ג') ואם עד א' מעיד שפרעו לאחר מכאן עיין בש"ך שהביא פלוגתת הפוסקים בזה אם ג"כ הוי דינו כמו בתנאי ע"ש:

שכולו. ומיירי שהעדים לא העידו כן עד אחר שהוד' במחצ' דאם העידו כבר הי' הלו' נאמן בלא שבוע' דה"ל כמשיב אביד' במחצ' שהוד'. סמ"ע:

נשבע. ש"ד כדין מוד' מקצת וגוב' המלו' המחצ' מבני חרי אבל ממשעבדי לא דמצי הלקוחות לומר אנן אעדים סמכינן ואפי' יש בשטר נאמנות כב' עדים הא נתבאר בסי' ע"א סי"ט דאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות ואם חזר הלו' ואמר נזכרתי שפרעתי כולו ה"ז יכול לטעון כיון שעדים מעידים ומסייעים אותו וכמ"ש בסימן ע"ט ס"ג עכ"ל הש"ך וכתב הסמ"ע בשם הרשב"א הביאו הב"י בסימן ע"ה על שמעון שהוציא שט"ח על ראובן וראובן טען שהוא פרוע והא ראי' שלא כתב חוב זה במזכרת נכסיו כשנשבע על המס והשיב שהדין עם שמעון ואין ראי' ממה שלא כתבו במזכרת המס דשמא שכחו ע"כ (והט"ז כתב ע"ז וקשה ממ"ש בסימן פ"א סכ"ח שאין שומעין לו כשטוען שכחתי ונשבעתי דחזק' דאדם מדקדק בשבועתו וי"ל דכשנשבע על ענין א' בפרטי ודאי רמיא אנפשיה ומדכר מתוך חומר השבוע' אבל כאן שלא הזכירו בכלל שאר נכסיו כשנשבע שכח' כזו מצוי' עכ"ל) וכ"כ הש"ך בסי' פ"ה ס"ק ב' ע"ש:

ואפי' אם כו'. דהא נאמן אפי' בטענת אמנה והוא כמו טענת פרוע בשטר בנאמנות ועס"י וכמ"ש שם בכתובות אילימא דקאמר לוה כו' לעולם דקאמר לוה כו' וז"ש וה"ה כו' או כתבתי כו'. ר"ל אע"ג דאמרי' בב"מ י"ג א' דלא כתבינן בשטרי דלאו אקנייתא מ"מ כאן נאמן דלא גרע מטענת אמנה כמ"ש שם עדים שאמרו אמנה כו':

או על תנאי כו'. דההוא כ"ש דאפי' עדים עצמן נאמנין על כך כמ"ש שם בעא מיניה כו' וכן הלוה נאמן אפי' בשטר מקויים כמש"ל סי"ב:

או שאמר כו'. ר"ל אע"ג שאמרו שם חזקה אין העדים חותמין ואין נאמנים העדים אפי' באין כת"י יוצא ממקום אחר כע"ש במתני' שם מ"מ לא גרע מאמנה כנ"ל:

ואם כו'. ר"ל אע"ג דכבר נשבע הלוה היסת בכופר הכל או שבועה דאוריית' במודה מקצת מ"מ גובה בו וכמ"ש בב"ק ק"ו א' מכדי דרב לא ס"ל כו':

אמר תחלה כו' י"א כו'. כמ"ש בב"מ י"ז בעובדא דשבתאי כו':

ואינו נאמן כו'. כדין הוחזק כפרן שאין נאמן אפי' אח"כ וכן לומר פרעתי כבר אפי' הביא עדים ע"ז וכמש"ל סי' ע"ט ע"ש:

ויש חולקים. דבמתרץ דיבוריה טוען וחוזר וטוען כמ"ש בב"ב נ"א א' וס' ראשונה ס"ל דהוי כמו אין לך בידי ועתוס' שם ו' א' ד"ה כל האומר. הקשה כו' ואור"י דאיצטריך כו':

ואם השטר כו' אם יש כו'. כמ"ש בפ' הכותב דאפי' בפוגמת תפרע שלא בשבועה וה"ה באומר השבעלי כמ"ש בפ' הדיינים וז"ש ואפי' אם כו' וכ' בעה"ת דאפי' נאמנות בסתם לפוטרו משבועה דבשבועה בלא"ה גבי:

ומיהו כו'. כמ"ש שם י"ט א' לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים כו':

ואין המוקדם כו'. כמ"ש שם צ"ג ב' וראשונה נשבעת כו' והרביעית כו' ואף בן ננס ל"פ אלא בנמצאת א' שאינו שלו או משום יתומים כמ"ש שם בגמ':

ואפי' אם כו'. ר"ל לא מיבעי' בנאמנות סתם דלא פטרו אלא לגבי עצמו כמ"ש בפ' הכותב נדר כו' אבל יורשיו כו' עד דכתב בהדי' ולא לבאים ברשותו כו' אלא אפי' כ' בהדי' דמהני ביורשים ובאים ברשותו בלקוחות ובע"ח לא מהני כנ"ל:

והוא כו' אבל כו'. עבה"ג:

אפי' אם. כמ"ש בכתובות פ"ז ב' דפרע דייק כו' ואע"ג דתוס' שם ד"ה דמיפרע כו' כ' ודוק' בפוגם כו' היינו דאינו כמו בפוגם אבל מ"מ צ"ל ג"כ בכולו דאל"כ אמאי רמו שבועה באמר השבע לי ואע"ג דאמרי' בסוף ב"ק קי"ח א' רישא נמי דלא כו' דוקא בע"פ אבל בשטר לא מבטלי' מספק דאוקמיה אחזקתיה דחזקה שטרך בידי מאי בעיא כמ"ש בב"ב ע':

היה השטר כו'. ב"מ ק"ג א' אלא מעתה כו':

כשטוען כו' אומרים כו'. כתובות פ"ה א' כתבו לי זכוותא כו':

ואם טען. דמשורת הדין נוטל בלא שבועה דאף בפוגמת אמרו משום כי היכי דתידוק כו' ועש"ך ויפה כוון וע"ל סי' צ"ב ס"ט:

אם הוחזק כו'. דאפי' במלוה ע"פ א"צ לישבע כמש"ל בסי' ע"ט דאפי' אם הביא עדים שפרעו אינו כאמן כמ"ש שם וכמ"ש בפ' הדיינים ואפי' פרעתי אח"כ אינו נאמן שלא בעדים כמ"ש ב"מ י"ז א':

אם כשאמרו כו'. כמ"ש בירו' דסנה' והביאו הרי"ף ורא"ש שם ר"ה הוי מקיל לדיינא כו':

אבל אם תפס כו'. כ"פ במ"ש שם לא מזדקקינן ליה ואע"ג שהרי"ף בפ' הכותב כ' דה"ה בכל אדם דלא מפקינן מיניה מ"מ משמתינן ליה כמ"ש הרא"ש בעובדא דרבה בר שרשום ושמעינן מהא הא דאמר כו' אם נטל שלא כו' ומיהו כו' וער"ן בפ' הדיינים מ"א א' שתי' כן לדברי הרי"ף וע"כ צ"ל כן דהא דרי"ף בפ' הכותב למד מהא דשבועות מ"א א' א"ב מיחת לנכסיה כו' וה"ה כאן ושם אמרי' ולרבנן כו' משמתינן ליה כו':

ואם לא. דלא גרע:

אם. כמ"ש בפ' כל הנשבעין. וכן יורשים כו' ואע"ג דבגמ' שם אמרו אילימא מלוה כו'. היינו באינו טוען השבע כמ"ש שם השתא אבוהון וכן מ' במתני' וכן היתומים ר"ל במקום שנשבע אביהם כך הם נשבעין ול"ד מן היורשים דה"ה לפוגם ואינך כמ"ש שם:

היה המלוה כו' י"א. כמ"ש בשבועות מ"א א' א"ב שכנגדו כו' ותקנתא כו':

וי"א. שמפרשים תקנתא כו' ואוקמוה אדיניה שיטול בלא שבועה ול"פ ארמב"ם אלא בשבועת השטר אבל בשאר הנשבעין דאין לו ליטול מדינא מודים לו כמ"ש בסי' צ"ב וכמ"ש רש"י שם ד"ה תקנתא כו' וכמ"ש בב"מ ה' בההוא רעיא דאי לאו דר"ח נפטר לגמרי ע"ש:

לא היה כו'. הרא"ש בר"פ כל הנשבעין כ' דבאלו שני דברים שבועת המשנה הוי כעין דאוריית' דלא מפכינן ובנקיטת חפץ וכ"כ טור כאן ורי"ף ורא"ש בפ' הכותב כ' משום דלא מהפכינן שבועה אלא מנתבע לתובע וכ"כ הרמב"ם וטור בסי' פ"ז וע"ש בש"ע סי"א:

ואם אמר כו'. כמ"ש בב"ק ח' ב' טעמא מאי כו' משום תקנתא דידי אנא כו' כל האומר כו':

ואמר הלוה כו'. כמ"ש בשבועות שם:

ואם אמר כו'. דהא לא מחרמינן אלא למאן דגזליה ואם האמת כדבריך מה איכפת לך. שם:

ואם יצא כו'. דהחרם חל אף שלא בפניו וראיה מראובן ויהונתן. הגמ"ר:

הוציא עליו כו'. כמ"ש בכתובות י"ט א' פשיטא כל כמיניה ואף שבועה מ' דא"צ מדקאמר שם לעולם דקאמר לוה כו' ומדל"ק שאומר פרוע מ' דוקא אמנה וצ"ל דאפי' בשבועה דאל"כ הדק"ל פשיטא וא"ל דקמ"ל דא"צ לקיימו א"כ לאשמעינן בפרוע כנ"ל דלא אמרו אלא בפרוע דלא מבטל לשטרא ועומד לכך דאף בפוגמת אמרו משום דפרע דייק כו' משא"כ בכל אלו ולכך אמרו פוחתת כו':

ואם כפר כו'. אף בטענת רבית כמש"ל סי' ע"ה ס"ח ואע"ג דאין אדם משים עצמו רשע וא' הלוה כו' דוקא לענין עדות אבל לא לענין תביעות כמ"ש בסוף פ"ג דכתובות האומר פתיתי כו' גנבתי כו' וא"א אין אדם כו' וכן לענין תובע שאם ה"ל עדים היה מתחייב ממון נשבע על טענתו:

אם טען. כיון דלא מבטל לשטרא בטענתיה:

ויכול לטעון כו'. דיד בעה"ש על התחתונה כ"ז שלא כ' בפירוש כמ"ש בנאמנות לגבי יורשים בפ' הכותב וכן צ"ל נדר ושבועה כו' משום דיש חילוק באלמנה בפני ב"ד כמ"ש בפ' השולח:

ויש מי כו'. עסמ"ע וכמש"ל דמיפרע לא דייק:

טען כו'. דג"כ לא מבטל לשטר' כמ"ש בכתובות י"ט ב' וס"ל דאף עדים נאמנים אף בשכת"י יוצא ממקום אחר כמש"ל בסי' זה::

אין הלוה נאמן. כנ"ל דמבטל ליה לשטרא:

ואם כו' ואפי' כו'. כנ"ל בס' שקדם:

ואם הודה כו' ואין כו'. כמ"ש בב"ב ל"ב ב' וע"ש בתוס' ד"ה אמאי. תימא כו' ותירץ כו' ואע"פ ששם ד"ה והלכתא כ' ובהכותב דאמר כו' ה"נ כיון שהוא על תנאי ועש"ך ובעה"ת ובכתובות פ"ז ב' האי שטרא חספא בעלמ' וערא"ש שם ועתוס' ב"מ ב' א' ד"ה וזה וא"ת כו' ומפרש ריב"ם כו' וערמב"ן בב"ב ל"ב ב' שסתר דבריהם וע"ש:

ויש חולקין כו'. ממ"ש בכתובות י"ב ב' הנושא כו' ואמרי' שם ושם ט"ז א' דר"ג משום מיגו מאמינה וההוא דב"ב שם כמ"ש תוס' ד"ה אמאי. ונראה לר"י כו' וס' ראשונה ס"ל דההיא דכתובות דאמרי' מגו משום דברי ושמא הוא כמ"ש ר"ש והגמ"ר אבל אין לומר משום דנקיטא כתובה כיון דטעין טענת בתולים כמאן דליתא לשטר' כנ"ל גבי תנאי וזהו כדברי בעה"ת דלא כש"ך ס"ק כ"ח וע"ש: ועוד הביא הרמב"ן ראיה ממ"ש בב"מ ק"י א' אר"י מל' נאמן מיגו כו' אע"ג דקרקע בחזקת בעליה עומדת כמ"ש שם וערש"י שם ד"ה קרקע כו' וד"ה מלוה כו':

ואם יש כו' ואפי'. שם י"ט ב':

אפי'. ע"ל סי' כ"ט וסי' מ"ו. ועש"ך:

ואם. גמ' שם:

ואם כתוב כו'. עתוס' שם ד"ה נשבע כו' נראה לר"י כו' משא"כ כאן:

מבני חרי. אפי' האמינו בפי' על הלקוחות דאינו מועיל כמ"ש בסי' ע"א: