אם הודה מעצמו מתי יכול לומר משטה - שולחן ערוך חושן משפט סימן פ״א

משטה הייתי בך. לשון הטור כמו שהשטית בי לשאול ממני דבר שאין לך בידי כן אני השטיתי בך להודות לך דבר שאינו בידי:

וצריך לישבע שהוא כדבריו כו'. ולעיל בריש סי' ל"ב כתבתי דגם צריך לישבע לו שאין בידו כלום שהרי בהודה לו ע"י תביעה איירי דאף דנשבע שבאותו פעם היתה הודאתו להשטות עדיין לא נפטר מתביעתו שתבעו תחלה ובודאי ג"כ עתה דעתו לאותו תביעה וב"ת שער מ"ב והרמב"ם בפ"ו מטוען כתבו בהדיא דישבע לו שאין בידו כלום ולא הזכירו דצריך לישבע שכוונתו היתה כדי להשטות אלא שהרא"ש כתבו בשם רב סעדיה וכ' דמסתבר לומר כן דישתבע היסת כמו שתקנו היסת על הכפירה הנ"ל. ונראה דכלל' בשבועה א' דאין בידו כלום משלו ושכוונתו בהודאתו היתה להשטות דאף דנשבע שאין בידו כלום יש להוכיח על פניו דמדהודה לו שקר נשבע פי' אף שבאותו דיבור שהודה לו לא נשתעבד ויכול לחזור בו אף שלא היתה כוונתו להשטות כיון דלא אמר אתם עדי וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס מ' דצ"ל אתם עדי או שיכתוב לו בכתב מנה אני חייב לך או שיאמר לו ע"פ מנה בשטר אני חייב לך מ"מ י"ל מדהודה לו בודאי חייב לו בהלואה או בשיעבוד גמור שעשה לו לפני אותו פעם ומ"ה צריך לישבע שכוונתו בהודאתו היתה להשטות כי אין טענינן בעדו השטאה וגם אין מאמינין לו בדיבורו כן כ"א בשבועה והטור והמחבר שלא הזכירו שבועה שאינו ח"ל כלום זהו מפני פשיטותו דסמך אמה כבר כתבו בריש סי' ע"ה ובכמה דוכתי שכל כופר הכל צריך לישבע היסת שאין בידו כלום ועד"ר ופרישה בר"ס ל"ב: (הג"ה וכ' המרדכי פ' ז"ב בשם ר"י דאע"ג דאין התובע טוען שישבע לו כן אפ"ה צריך לישבע לו ד"מ סי' ל"ב ס"ג וכן הביא הב"י נוסח המרדכי שם ולא כמ"ש בנוסח' המרדכי שבידנו וכעין שבועות היסת שאין בידו כלום שתקנו אפי' לא טען השבע לי):

לא היו דברים מעולם. פי' לא הודיתי לו מעולם והעדים מכחישים אותו אפ"ה לא מחזקינן אותו בכפרן אבל אם מודה לו שהודה ואמר להד"ם שאינו ח"ל ואינו אומר טעם למה הודה לו חייב לשלם לו ואין אנו טוענין עבורו שכוונתו היה להשטות וכמ"ש אח"כ בס"ג וע"ל ס"ס ל"ב שם נתבאר כל זה:

דמילי דכדי. פי' כיון דאפי' לדברי העדים אינו ידוע שח"ל מכח הודאתו ואיכא למימר דלהשטות כוון ועי"ז ה"ל מילי דכדי פי' דברים שאין בהן תועלת ועביד אינש לשכח דברים כאלו משא"כ לעיל ר"ס ע"ט דהעדים מעידים שלוה ופרע דכיון דעכ"פ לוה לא היה לו לשכח ולומר להד"ם מ"ה הוחזק שם כפרן:

מי שאמר לחתנו העשיר כו'. כפול לקמן ר"ס של"ו בהג"ה ושם כתב לחתנו סתם ולא כתב בצדו העשיר וצריך להגיה שם העשיר וכ"כ במרדכי תיבת העשיר ע"ש:

יכול לומר משטה הייתי בך אע"ג דכתב הטור וגם המחבר בסמוך ס"ה דלא אמרינן משטה אלא כשתובעו היינו דוקא כשהודה שחייב לחבירו מנה בלא תביעה דאין טעם להשטאתו אבל היכא שיש טעם וסברא לו' שכונתו הי' להשטות כגון זה שלמצוה נתכוון שילמד עם בנו וגם שהוא בן בנו וגם הוא עשיר שהיה מוטל עליו ללמד עמו או לשכור לו מלמד בכה"ג טענינן אפי' עבורו שלהשטות נתכוין:

וה"ה אחרים שהודו לו פי' ע"י תביעות השכ"מ ולקמן בסי' זה סכ"ז איירי מהודה לשכ"מ מעצמו ע"ש:

או שתקו לצוואתו. עיין ד"מ שהביא דברי המרדכי בזה באשה שצוותה לבנה ליתן מנכסיה ז' זקוקים לקרוביה והבן שתק ואחר מיתתה טען שלא נשבעה על כתובתה ומה ששתק היינו שלא להכעיסה והשיב דשתיקה בשעת מיתה הוה הודאה ואפי' לא היו עדים בצוואתה אלא שהבן מעצמו מודה שכן היה:

לא טענינן ליה. והיינו דוקא כשאומר אמת שהודיתי אבל איני חייב לו ואינו נותן טעם למה הודה וכמ"ש בס"א:

אבל ליורשיו טענינן כו'. פי' אם הודה אביהן לפני עדים על ידי תביעה כשהיה בריא ומת ובא התובע לתבוע להיורשים בעידי התביעה טענינן להו ואמרי' אלו היה אביהן חי הוה טעין שלהשטות נתכוין:

תופס ממון הנתבע. פי' שבא לידו הממון כבר בתורת הלואה או פקדון או כיוצא בזה ותופס ועומד בשעת הודאתו:

שיש עדים שהוא ממונו. פי' וגם יש עדים שראו אותו עתה בידו דליכא מגו דלהד"ם או החזרתיו לך אבל כשאין עדים יתבאר לקמן ס"ס פ"ז דאפי' בלא עידי הודאה יכול להתפיס בממונו כדי טענתו במיגו דלהד"ם:

שוב אינו יכול לטעון וכו'. לשון הטור שהתפיס' עושה להודאתו הודאה גמורה עכ"ל ר"ל כיון שידע זה שממונו הוא ביד זה שהודה לו לא היה לו להודות א"ל שחייב לו באמת ולא כע"ש שכתב דאיירי דוקא שתפסו בשעת תביעה וה"ט כיון דראה שתביעתו אינו להשטות שהרי טרח ותפס לו ממונו לא היה לו להודות להשטותו ע"ש ז"א וכמ"ש והוכחתי בפרישה ע"ש:

ל"מ טענת השטאה כתב בהג"מ פ"ו מטוען ונטען ובהג"א דמרדכי דפז"ב דכל תנאי שבני אדם מתנין ומקיימים ביניהן אין שייך לומר משטה אני בך ד"מ סי' ל"ב סעיף י"ט:

אלא כשתובעו והודה כו' הטעם כתבתי בר"ס זה דאז יכול לומר כשם שהשטית אותי בתביעתך כו':

וייחדום לעדים כו':

בין שאמר כו'. כל זה קאי אכשהודה בעדים אבל כשהודה בב"ד א"צ כלום ולקמן בסי' זה סכ"ב חזר וכ' המחבר דין זה ושם כתב בפירוש שא"צ בהודא' בב"ד אתם עידי ולא הודא' גמורה ע"ש ואע"ג דשם כ' בב"ד של ג' היינו להגאון והרמב"ם אבל לדעת הרא"ש והטור ה"ה בב"ד של יחיד מומחה וכמ"ש הטור בסי' ג' גם בסי' זה כ"כ הטור בסכ"ז ע"ש:

אבל יכול לטעון פרעתי. דלא עדיף הודא' זו מאלו הלוה לו בעדים דקיימא לן המלו' בעדים אין צריך לפרעו בעדים וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס ע':

לא חששתי להשיבך. משא"כ כשהשיבו מתחלה ואמר ליה הן דהוה ליה להשיבו ג"כ אח"כ לחזור בו ולומר לא תהיו עדים כי להשטות נתכוונתי:

ומשלם על פיהם. המחבר קיצר ושינה בהעתקת הרמב"ם שהרי ברפ"ז דטוען כתב דאם הודה בדרך הודאה וטען אח"כ להד"ם משלם על פיהם (כשהעדים הכחישו אותו דכל הודא' גמורה דכירי אינשי) ואם טען שלא להשביע כוונתי שומעין לו וגם בסמוך בסי"ד כתב המחבר דיכול לטעון טענת השבעה אפי' בהודאה גמורה (ועפ"ר שם כתבתי דאף שלדברי הטור צ"ל דהרמב"ם איירי שם בלא הודא' גמורה מ"מ הוכחתי שם דבהודא' גמורה נמי איירי ע"ש) ואף דלא איירי כאן המחבר עדיין בטענת שלא להשביע מ"מ לא ה"ל לסתום ולכתוב משלם על פיהן כיון דהב"ד טוענין לו שלא להשביע נתכוין וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ססכ"א ואפשר משום דהרמב"ם ס"ל דלא טענינן עבורו גם טענת שלא להשביע וכמ"ש הטור והמחבר בשמו בר"ס כ"א מ"ה סתם וכ' כאן ומשלם על פיהם ור"ל כשאינו טוען טענת שלא להשביע וזה דוחק. והיותר נרא' משום דעד הנה וגם מכאן ולהלאה איירי כשההודא' היא ע"י תביעת מנה לי בידך וכשההודא' היא ע"י תביעה ל"ש ביה טענת השבעה וכמ"ש הטור ומור"ם בהג"ה סכ"א ואע"פ שהתחיל וכתב אמר שנים כו' ולא הזכיר תביעה וגם סיים וכ' ואע"פ שאין התובע עמו לשון אע"פ משמע דעיקרו מהתובע עמו איירי ומש"ה סיים וכתב ומשלם על פיהם סתם אלא שאגב בא ללמדנו רבותא דאע"פ שאין התובע עמו מחשבינן להודאתו שהיתה שלא על דרך שיחה להודא' גמורה:

כי אתו עידי ראי' ומסהדי כו'. ל' הטור חייב דהודא' כהלואה דמי' וכי היכי דגבי הלואה לא בעינן עד דמקבל להו להני סהדי אנפשיה אלא מכי חזו ליה מהימני לאסהודי עליה גבי הודא' נמי ?אע"פ דלא מקבל להאחריני עליה מהימני דמשעת הודא' מחייב ליה והני גילוי מלתא בעלמא נינהו עכ"ל:

הודאה בפני עד א' כו' לאפוקי מבעל המאור דאמר דאין ע"א נחשב לכלום היכא דאינו מעיד שבפניו נעשה ההלוא' או הגזילה או הפקדון וכמ"ש הטור בשמו כאן ובסי' ל"ב ע"ש:

והעדים שומעים כל זה פטור. כיון דלא ה"ל להנתבע לאסוקי אדעתי' שיש שם עדים יכול לומר להשטות אמרתי כן:

כל שראו ההלוא' כו'. ר"ל אף דבשמעו ההודא' בהכמנה אינו מחויב עליהן וכמ"ש לפני זה בהחביאם אחורי הגדר אבל אם ראו ההלוא' מעידים עליה ומחויב לשלם על פיהם והטעם כמ"ש דהחיוב בא מיד שהלוה לו אפי' בלא עדים והעדים אינן אלא גילוי מילתא שאינו יכול לכפור ולומר שלא הלוה לו:

א"ל לא אינה הודאה דמצי למימר מתחלה להשטות כוונתי:

דאיבעי לי' לאסוקי אדעתיה. וה"ה אם הטמין עדים בבית הקברות ואמר חיי ושכבי להוי עלך סהדי אף ע"ג דאין עדים רגילים להיות טמונים בבית הקברות מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתיה דלא על חנם אמר חיי ושכבי ועד"מ:

שהיו שם אבל אי לא איבעי כו'. כנ"ל:

כגון שאמר אתם עדי. דכל שלא ראה העדים אין שתיקתו הודא' אף באמר אתם עידי:

שלא להשביע את עצמי הודיתי. פי' שלא ארא' כעשיר ושבע:

נאמן. אע"פ שהודאתו היתה בהודא' גמור' סבירא לי' גם להרמב"ם דיכול לטעון שלא להשביע וכמ"ש לעיל בס"ח בשמו והא דכתב לקמן בסי' רנ"ה בס"ב ז"ל דאם אמר דרך הודא' ולא הי' שם חשש הערמ' נותנים לק"מ דבמה שכתב ולא "הי' "חשש "הערמה ר"ל באופן דל"ש ביה לומר שלא להשביע וכ"כ הכ"מ שם וכתב כגון שכתבו בפניו להרמב"ם או שאין לו בנים אלא שאר יורשים לכ"ע ע"ש:

ואין חילוק בזה בין עני כו'. ור"ל אפי' בעני שבלאו הכי אין אנו מחזיקים אותו בעשיר אפ"ה מצי להתנצל ולו' שהודה שלא להשביע וכדי להחזיקו ביות' עני משישמעו שהוא חייב לאחרים ועד"ז הוא בנ"י ולא כע"ש שבא ללמדינו שאפי' עשיר יכול להתנצל בטענ' זו דז"א דעשיר פשיטא הוא וק"ל:

בין שהי' שכ"מ ואע"ג דלענין טענת השטא' נתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל ס"ב דאין אדם משטה בשעת מיתה אבל לענין טענת השבע' גם בשכ"מ אמרינן כדי שלא להשביע את בניו אמר כן שלא יחזיקום הבריות בעשירות שאביהן הניח להן ירוש' גדולה:

הי' התובע עמו כו'. דדוק' בהשטא' יכול לומר כשם שאתה באת להשטות בי בתביעתך כו' וכנ"ל אבל בהשבע' דהיינו שהודה בלא תביע' אמרינן דלא הי' לו להודות בפני התובע מירא' שישמע התובע ויתבענו ע"פ העדים אלא ודאי להודא' גמורה נתכוין כי הוא הי' חייב לו:

אלא כדי שלא להשביע כו'. וכ' בנ"י פ' ז"ב ואפי' נרא' מדבריו שמכוין להשביע את עצמו כגון שאמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא ואפ"ה (לא) מיקרי הודא' כן מוכח בגמ' ד"מ ל"ב:

ולענין שבוע' כו'. ענין בפני עצמו הוא ואליבא דכ"ע הוא וכן הוא בטור:

צריך לישבע. פי' נשבע שאינו חייב לו שהרי טוענו עתה טענת ברי שחייב לו ונרא' דא"צ לכלול בשבועתו שכונתו הית' כדי שלא להשביע כיון דאנן טענינן ליה טענת שלא להשביע וכן מוכח קצת מלשון הרא"ש שכ' דדל עדים מהכא כו' משמע דאין עליו שבוע' אלא מכח תביעת ברי שלו:

טענת שלא להשביע טוענין כו'. אע"פ שכ' המחבר בסעיף כ"א פלוגת' בזה כתבו מור"ם כאן ופסק דטוענין לו כי הוא נמשך אחר לשון הטור שכ' בסי' ל"ב אהאי דינא בפשיטות דטוענין לו וגם משום דהבה"ע ס"ל דהלכ' כמאן דאמר דטוענין לו והמחבר בסעיף כ"א נמשך אחר לשון הרמב"ם וכ' בסוף עלה דעת הטור ע"ש:

והודה אחד "על" ידי "שליח. כן היא הגירסא נכונ' וכן הוא שם בריב"ש:

תביעה מבעל דבר עצמו דדוק' כשבעל דבר עצמו תבעו שייך טעם הנ"ל שאמר כשם שאתה תבעני בהשטא' כו' ועד"ז הוא מ"ש הטור והמחבר בסמוך בס' כ"ד ע"ש ולא כמ"ש בע"ש דא"י לטעון השטא' משום דהכרזת ב"ד לאו השטא' היא עכ"ל דלאו בב"ד תליא מילת' אלא כמ"ש:

אפי' אמר אתם עידי כו'. בפריש' ודרישה הוכחתי דר"ל דהנתבע אמר אתם עידי והתובע שתק איירי וכן כ' המרדכי בהדי' ע"ש אבל אם אמר התובע אתם עדים והנתבע שתק ליכא מאן דאמר דיכול לטעון שלא להשביע דכיון דשמע דהתובע אמר אתם עידי ודאי דעתו לתבוע ולא ה"ל להנתבע לשתוק וכן מוכח בטור שפירש כן לדברי הראב"ד וגם מלשון מור"ם בהגהתו נרא' דפירשו כן דהרי כ' מאחר שאמר אתם עידי לא יוכל לומר כדי כו' משמע דהאומר אתם עידי הוא הבא לומר שלא להשביע כו' וק"ל. ולא כב"י שפירש דברי הראב"ד שהתובע אמר אתם עידי והנתבע שתק ומש"ה הקש' ותמה על דברי הטור ע"ש ובע"ש נמשך אחר פירושו דהב"י ולא דק:

יש מי שאומר שטענת כו'. כ"כ הטור בשם הרא"ש בסי' זה ובסי' ל"ב בלי שום חולק וגם בב"י ובד"מ לא נזכרים בפי' שום מי שחולק אזה וכתבתי כמה פעמים דאין זה קושי' מיהו כאן אפשר לומר דכוונת המחבר שכ' יש מי שאומר נרא' דהוא משום דלדעת הרמב"ם דס"ל דכל שהודה בפני התובע אינו יכול לטעון שלא להשביע וכמ"ש המחבר לפני זה בסי"א א"כ אפי' בלא תבעו נמי כל שהוד' בפניו וק"ל:

אם הודה בכתב ידו כו'. מור"ם מסיק וכ' דהיינו שהכתב ידו היא ביד זה שהודה לו ואין להקשות א"כ פשיטא הלא משנ' וגמרא הוא דכל כתיבת יד גובה מבני חורין וכמ"ש הטור והמחבר סי' ס"ט י"ל דה"א דהיינו דוק' כשכתב בכתב ידו נוסח תיקון השטר דכת"י או דכתוב שם דחתימת ידו תעיד עליו במאה עדים דאז ה"ל כאתם עדים וכצ"ל ג"כ במה שמסיק וכ' הטור והמחבר בהודה לו בקנין או במעמד שלשתן דקמ"ל דלא תימא דצריך להיות באתם עדי או בהודא' גמור' ועמ"ש עוד מזה בסמוך:

ומ"ש אבל אם נמצא כתוב אצלו כו'. דנרא' דמור"ם כ' חילוק זה כדי שלא תיקשי תשו' הרא"ש זו אמ"ש הטור בשמו בס"ס ס"ה וכתבו המחבר שם וגם בסי' זה בסעיף שאחר זה והוא דאם נמצא כתוב אצלו שהשטר זה חציו של פלוני הוא יכול לומר שלא להשביע כוונתי ע"ש ועיין פרישה ודריש' שכתבתי שנ"ל מוכח מלשון הטור וגם מתשו' הרא"ש דס"ל דאפי' אם עדיין הכת"י ביד זה שהודה קאמר דאינו יכול לטעון טענת שלא להשביע ומיירי דהודה לו בפני עדים וא"ל הריני חייב לפלוני מנה וגם אני כותב לפניכם זה בכת"י שאני חייב לו דכולי האי לא עבדי בשביל שלא להשביע ול"ק מההיא דס"ס ס"ה דהתם מיירי דלא הודה לו (בפ"ע) בע"פ וכן יש להוכיח קצת מלשון המחבר שחזר וכ' בסמוך בסי"ט ז"ל המוסר לחבירו שטר שכתוב בו שהוא חייב לו מנה הוי הודאה וקשה והא כבר כתבו כאן בסי"ז ואי משום דשם איירי במסר לידו שטר שאינו לא כתיבת ידו ולא חתימת ידו וגם אין עדים חתומים עליו אלא כתבו בכת"י אחר ומסרו לו בפני עדים דאכתי אין בו רבותא דהא בשטר כזה גובין בו אפי' ממשועבדים כיון דמסרו לו בפני עדים משא"כ בכת"י כשלא מסרו לו בפני עדים וכמ"ש לעיל סי' מ' ולמאי שכתבתי ניחא דכאן מיירי דהודה לו בע"פ בפני עדים וגם כ' לו מ"ה מהני אפי' הכת"י עדיין ביד המודה ובסי"ט איירי דלא הודה לו בפני עדים בע"פ וכמ"ש שם מ"ה בעינן שיתן השטר ליד זה שמודה לו וק"ל ועד"ר שכתבתי עוד מזה ושוב מצאתי בתשובת דברי ריבות סי' קי"ג דפי' גם כן דמיירי דלא בא הכת"י לידי זה שהודה לו ומגוף הקושיא דל"ת תשובת הרא"ש אהדדי כ' שם תירוצים דחוקים ע"ש:

מי שמת ונמצא כתוב כו'. כבר כתבו הטור והמחבר בס"ס ס"ה בסעיף כ"ב ושם נתבאר טעמו בטור ובסמ"ע:

אע"פ שלא אמר אתם עידי כו'. ולפי מ"ש בסי"ז דהיכא שנתן הכת"י ליד זה שמודה לו א"צ להודות כלל בע"פ צ"ל דמ"ש כאן אפי' לא אמר אתם עידי ל"ד הוא אלא אפי' לא הודה לו כלל בע"פ בפני עדים אלא משום דאיירי בשטר שאין חתומים עליו עדים שצריך עכ"פ למסרו לידו בפני עדים מ"ה כ' אע"פ שלא א"ל בשעת מסירה אתם עידי וק"ל:

בחזקת שהוא חייב לו. פי' דאי לא בחזקת שהוא ח"ל אע"ג דנתברר שאינו ח"ל היה צריך לשלם לו כשהודה בהודאה גמור' להרמב"ם או א"ל אתם עידי להרא"ש דאמרינן במתנה גמורה שיעבד נפשו להתחייב לו בהודא' או במסירת השטר וכמ"ש בר"ס מ' ע"ש:

משטה הייתי בו כו'. או שלא להשביע ר"ל שטען כל חד כדשייך לו דהיינו כשהודה ע"י תביעה טען שלהשטותו הודה וכשהודה מעצמו טען שלא להשביע הודיתי וכ"כ ב"י וטענת להד"ם דמהני היינו דוק' כשלא הודה הודא' גמורה להרמב"ם וכמ"ש הטור והמחבר בס"ח בשמו ועפ"ר וזהו כוונת מור"ם בהג"ה שכ' אחר זה ז"ל טענת שלא להשביע לא שייכא כו' דקשה מה בא מור"ם ללמדינו בזה הא כתבו המחבר כבר בסי' זה בסעיף ה' בדין השטא' ובסעיף י"ו בדין השבע' אם לא שתאמר דג"כ בא לפרש דברי המחבר שכ' אבל טען משטה הייתי בך או שלא להשביע כו' דל"ת דאכל א' מהדברים שהתחיל בו המחבר מצי לטעון כל אחד משני הטענות הללו קמ"ל דלא כמ"ש וק"ל:

בפני ב"ד של ג'. הטור כ' ע"ז בשם הרא"ש דה"ה בפני יחיד מומחה והמחבר נמשך אחר דעת הגאון והרמב"ם דכתב הטור כאן וגם לעיל בסי' ג' בשמו דביחיד מומחה יכול לחזור בו ע"ש:

אינו שלך אלא של פלוני כו' הטור מסיק בטעמו ז"ל כיון שלא הל"ל אלא אינו שלך ולא היה צ"ל אלא של פלוני והרבות דברים שיחא בעלמא הם ואין מזיק לו כלום עכ"ל:

לא טענת השטאה ולא טענת השבעה. כאן דאיירי דאמר ליה אתם עידי אין צריך טעם למה אינו יכול לטעון אבל למאי דמסיק וכתב דאפי' לא אמר ראובן אתם עידי אינו יכול לטעון טענת צריכין טעם וכתבו הטור זה לשונו שהרי לוי לא תבעו שיאמר זה כשם שהשטית בי בתביעתך כך אני כוונתי להשטות בך בהודאתי ודין זה כתבו בעה"ת ומסיק שם דגם טענת השבעה אינו יכול לטעון אפי' אם לא אמר אתם עידי כיון דהודאתו היה ע"י תביעת ראובן:

אם אמר ראובן לעדים אתם עידי כו'. המחבר העתיק בכאן לשון הטור שכ"כ בשם תשובת הרא"ש ולהרא"ש בעינן דוקא אתם עידי ומינה להרמב"ם בהודאה גמורה סגי ועפ"ר:

הוי הודאה לגבי שמעון זהו פשיטא ונראה דקמ"ל דשמעון חייב בכולי מאחר שהודה בכולו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ע"ז ס"ה ז"ל ראובן שתבע משנים שלוו ממנו כא' וכפר האחד והודה השני שלוו שניהן ממנו בתורת שותפות האי נתחייב בכל ואין מקבלין עדותו של חבירו לחייבי ש"ד מפני שהוא נוגע בעדות עכ"ל והרי זה דומה למ"ש כאן:

יכול לומר משטה אני בך פי' כשהודאה היתה על ידי תביעתו מיירי אפי' טען להשטות נתכוונתי בכל המנה מ"ה הוצרך לכתוב אבל מה שנתן נתון וק"ל:

לפני שכיב מרע כו' אינו יכול לטעון כו'. אפשר דהטעם הוא דאם שלא להשביע כוון למה לא הודה כן לאחד מהבריאים דמסתמא לא יתבעהו זה שמודה לו שהוא יודע האמת שאינו ח"ל משא"כ זה שכשימות לא ידעו היורשים דשלא להשביע כוון ויתבעוהו ויצטרך לישבע וגם יגולה הדבר ויחשבוהו לעשיר ועמ"ש לעיל בסי' זה ס"ב בהג"ה באחרים מודים לו:

והשבועה היתה לשקר. בב"ת סיים שם וכתב שטוען ה' יפרע ממני על שבועתי לשקר והב"ד אין לחייבוני עבור זה:

אין שומעין לו לשון הטור דחזקה אין אדם נשבע אלא באמת ובבירור:

שכחתי ונשבעתי. פי' בשעה שנשבעתי שכחתי שפרעתי לו והייתי סבור כו' ולכך נשבעתי ובטעות היתה השבועה:

ותקיעת כף כו'. שם ברי"ו כתב ז"ל ותקיעת כף באמונתו הוי כמו שבועה ודוק' כשאמר לו באמונתו כו' ומור"ם לא כ"כ משום דבזמן הזה סתם תקיעת כף הוא כן וכאלו פי' ואמר שתקע לו כפו באמונתו ועוד כתב רי"ו שם דאם תקע לו כפו על ערבות במקום דבעינן קנין לא נתחייב בתקיעת כף זה ע"ש ומור"ם כתבו בד"מ ובהג"ה בש"ע לקמן בסי' קכ"ט ס"ה וחילק בדבר ושמ"מ כופין אותו לקיים שבועתו ע"ש:

אבל אם כופר כו'. פי' שכופר ואומר שמעולם לא תקע לו כפו או שאומר ע"ת היתה נאמן במיגו דאי בעי הוה כופר וכ"כ מור"ם לקמן סי' פ"ז סל"ד בהג"ה וע"ש מ"ש עוד בדין תק"כ ושבועה ובמי שכופר הת"כ:

ולא טענת שלא להשביע. הטור מסיים וכתב ז"ל הא למה זה דומה לפורע חובו בפני עדים שהמעשה נגמר בראיית' ואין צ"ל אתם עידי אף כאן ההודא' נגמרה בעדותו ואין צ"ל אתם עידי וכן כשמוחל לחבירו מה"ט גופי' וכשם שאצ"ל אתם עידי כך אצ"ל כתובו דאצ"ל כתובו אלא כשהוא חייב עצמו בהודאתו שלא תהא עליו כמלוה בשטר בלא שיצוה לכתוב אבל במחילה ופטור א"צ עכ"ל ועפ"ר מ"ש עוד טעם אחר:

וכן אצ"ל כתובו. מור"ם כתב זה בסי' ל"ט ס"ס ג' ולמדו מכאן:

א"נ מודה לי' דכי יהב כו'. אין להקשות להוי נאמן במיגו דאי בעי אמר לא אמרתי לך אלא לשם קרן דה"ל מיגו דהעזה ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

ומפני כח השטר שהי' לו עליהן כו'. בי"ד סי' קע"ז נתבאר בדברי הטור והמחבר דאסור לכתוב הנותן סתם שט"ח על מעות הקרן שנתן בעיסקא וה"נ מיירי שהי' מפורש בשטר שקבל כך וכך מעות בעיסקא:

הדין עם ראובן. ז"ל הטור בשם תשובת הרא"ש יראה כיון שהלוה ראובן לשמעון ולוי בשותפות נעשו אחראין וערבאין זה לזה והי' כח לראובן לתבוע כל החוב מאיזה מהם שירצה והנה תבע לשמעון ונשבע ראובן ששמעון א"ל כן ונתנו לו מהם חלקו הרי נסתלק ראובן משמעון ולוי כי פרעו לו חובם מדעתם כו' ומה שטוען לוי שאנוסים היו מחמת השטר לאו טענה היא כיון שלא מסר מודעה בפני עדים קודם שיפרעו עכ"ל וקשה דמשמע מזה דלא זיכה לראובן אלא משום שהי' לו כח לגבות כל החוב מאיזה מהן שירצה וזה ניחא לדעת הרא"ש דס"ל הכי וכמ"ש הטור ס"ס ע"ז אבל לדעת הרמב"ם דכותיה פסק המחבר ומור"ם שם שאינו יכול לגבות כל החוב מאיזה מהם שירצה כל זמן שיש להשני לפרוע חלקו וכמ"ש שם א"כ למה סתם המחבר כאן וכתב כתשובת הרא"ש וה"ל לפרש דאליבא דהלכתא היינו דוקא שאין ללוי ממון כדי חלקו דאז יכול לגבות משמעון כל החוב ואין לתרץ ולומר דס"ל להמחבר דמ"מ הי' יכול לגבות ראובן ממעות דשותפות שמצא ביד שמעון שהודה לו דהא בתשובה ובדברי המחבר משמע שלא היה להן ממון בשותפות כ"א מנה זה שנתן להן ראובן וכבר החזירו לו וע"ק דבתשובה הנ"ל דקדק הרא"ש וכתב ז"ל והנה תובע לשמעון ונשבע ראובן ששמעון א"ל כן כו' והמחבר לא הזכיר שנשבע ראובן מיהו יש ליישב ולומר דלענין דאין ביד לוי להוציא מיד ראובן אצ"ל דכבר נשבע ראובן דהא לוי לא הוי מצי לטעון טענת ברי שלא א"ל שמעון שהי' בו כ"כ ריוח ולא כתבו הרא"ש אלא שאף אם יטעון שמעון בעצמו ואומר שקר אתה דובר ומחזיק אתה ממונינו בחנם כי מעולם לא אמרתי לך שהרוחנו כ"כ דאז היה צריך ראובן לישבע נגד טענת ברי דשמעון. ע"ז כתב דכיון דכבר נשבע אין להן על ראובן כלום וק"ל:

שאף לדברי ראובן לא היה תנאי זה כו'. ע"ל סי' רצ"ב ס"ז בהגהות מור"ם דאם תבע ראובן מעותיו שירויח בהן והוא מעכבן בידו שחייב לו הריוח מכאן ולהלא' וצריך לומר דכאן איירי כשלא הגיע זמן הפרעון א"נ לא תבע מעותיו וק"ל:

(בש"ע סעיף א') אלא להד"ם פטור פי' מממון פטור אבל שבועה צריך שאינו יודע משום הודאה ברורה שהודה שחייב לו כמו שהוכחתי בעזה"י בר"ס ק"ח ודלא כסמ"ע שכת' שם דפטור אפי' משבועה וע"ש:

(בטור סי"ו אבל אי לא בעי לאסוקי אדעתיה) קשה כיון דעיקר הוכחה ברישא מכח ערי ושכבי דודאי לא על חנם אמר כן ה"נ בזה שאמר אתם עדי לא על חנם אמר כן ומזה ה"ל להוכיח שיש שם עדים טמונים ונראה לדקדק עוד ל"ל ושכבי אלא דאי אמר ערי לחוד ה"א דאותו שמודה חושב מאותם שישנים שם באותו חדר טועה בזה זה שאומר להם שיהיו עדים וסובר שיש מהם שאינם ישינים ובאמת הם ישנים וע"כ אינו משגיח לומר שיש עדים בכולה ע"כ אמר ערי ושכבי לגלות שמלבד שכבי אלו שבחדר יש שם אחרים שהם ערי ובזה יתורץ מה שלא מהני בסיפא אתם עדי דאפשר דעל אותם שהם ישנים אומר כן וטועה בהם שהם ערי והוא רואה באמת שהם ישנים ע"כ לא משגיח בהם ולא סלקא אדעתא שיש שם עדים שאינם ישנים:

(סעיף ב' או ששתקו לצוואתו) במרדכי מפורש בזה דמיירי בזה באשה שצוותה לבנה ליתן מנכסיה ז' זקוקים לקרובי' והבן שותק יאחר מיתתה טען שלא נשבעת על כתובתה ומה ששתק היינו שלא להכעיסה והשיב דשתיקה בשעת מיתה הו' הודאה ואפילו אין עדים אלא שהוא עצמו מודה ששתק ע"כ לא ירדתי לסוף דעתו דלא עדיפא כך שתיקותא ממי ששתק לפני ב"ד לחבירו שכתב רמ"א סימן פ' ס"א דאם נתן פעם למה שתק מתחלה יכול לחזור ולטעון וכאן הרי הבן נתן טעם טוב למה שתק דגם טעם זה מצינו בדברי רבותינו שעשו צוואת ש"מ ככתיב' ומסיר' מטעם שלא להכעיסו ולטרוף דעתו ותו דהא כ' המחבר סעיף ז' דשתק מתחלה ועד סוף לא הוי כהודאה ולא עדיף הך שתיקה בשעת מיתה מבריא שאמר אתם עדי שלא מהני שם וה"נ כן הוא דכל זמן שלא נשבעה על כתובתה הוי הממון של היורשים ולא חשו לדבריה ולפי הנראה שהמרדכי לא ס"ל הך סברא דסעיף ז' וכיון דבאמת הך דסעיף ז' הלכה רווחא היא ע"כ אין להוציא ממון ע"פ פסק זה כנלע"ד:

(סעיף ד') תופס ממון פי' בסה"ת דה"ל כאלו נותן לו אז החוב וכ"ש אם הוא תופס בלא עדים ודברי הסמ"ע בזה שכ' אבל אם יש לו עדים יתבאר לקמן כו' תמוהים הם ואין להם ביאור לענ"ד:

(סעיף ח' ומשלם על פיהם) בסמ"ע דחק ליישב ל"ל לאמר שנתכוין שלא להשביע כמ"ש בסעיף י"ד ונלע"ד ליישב דברי המחבר שמיירי שהמודה טוען בפי' משטה הייתי בך ואם כן אזלת הטענה שלא להשביע דהא מודה שלא נתכווין להשביע רק נתכוין להשטות וזה ודאי אינו כיון שהודה בהודאה גמורה כנ"ל ליישב דברי המחבר אבל האמת יורה דרכו דהרמב"ם בעל סברא זו כ' בהדיא לחלק בזה דהיינו אם הודה בפניו או לא וכמו שכתב המחבר בסעיף י"ז לדיעה הראשונה שהיא דעת הרמב"ם ומש"ה כשהעתיק הטור דברי הרמב"ם בסימן ל"ב כתב וז"ל זה יש לו אצלי כך כו' ועכצ"ל בתיבת זה רמז שבפניו הודה ועל כן לא שייך שלא להשביע:

(סעיף י"ד) והוד' אחד ע"י שליח פי' בפני עדים וכן הוא בהדיא בריב"ש אבל בפני ב"ד אין צריך לומר אתם עדי כמ"ש סעיף כ"ב:

(ע"ש מבעל דבר בעצמו) בריב"ש שם כתב וז"ל כיון שהב"ד הכריזו שיבואו מי שיודע ויגיד הוי כאלו תובעים אותו ולא שייך שלא להשביע אף ע"פ שאינה תביעה לו ביחוד אבל לענין טענת משטה לא חשבינן הכרזה כתביעה משום דהתם דלא היו תובעים אותו ביחוד לא שייך משטה עכ"ל משמע דאלו היתה התביעה לו ביחוד היה שייך טענת משטה כגון דההודאה היתה בפני עדים לא בב"ד וכן י"ל כוונת רמ"א שכתב שלא היתה התביעה מבע"ד עצמו דהיינו תביעה בעדים שיהא שייכא מבע"ד עצמו מה שאין כן בב"ד שאין דרכם אלא להכריז תביעה סתם וכן מבואר שם בריב"ש וז"ל אבל בנדון זה שלא היה זה תובעו כלום רק שהב"ד הכריזו דרך כלל כל מי שיודע שיגיד אין כאן תביעה עכ"ל וא"ל ממ"ש הטור סימן זה והמחבר העתיקו בסעיף כ"ו דאם אמר ראובן לשמעון אתה חייב ללוי מנה שאין כאן טענת משטה וכו' שהרי לא תבעו לוי ולא השטה בו שישטה בהודאתו גם הוא עכ"ל התם מיירי שלא שלח לוי את ראובן שיתבע לשמעון בשבילו אלא ראובן אמר מעצמו לשמעון וזה מוכח מדסיים שם אחר כך שהרי לא תבעו לוי ולא השטה בו ואלו שלח לוי לתבוע את שמעון הרי ודאי השטה ע"י שלוחו ויכול שמעון לומר כשם שהשטית בי ע"י שלוחך כן גם אני השטיתי בך ע"י שלוחך אלא פשוט דלא מיירי התם משליחות כלל והסמ"ע כתב כאן דהטעם דוקא כשהבעל דין עצמו תבעו שייך השטאה ועד"ז מ"ש המחבר סי' כ"ד ולא כמ"ש בע"ש דאין יכול לטעון טענת השטאה משום דהכרזת בית דין לאו השטאה היא עכ"ל דלאו בב"ד תליא מילתא אלא כמ"ש עכ"ל סמ"ע ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה דאלו הסמ"ע שדימה זה לסעיף כ"ד משמע דגם שם איירי בשליחות ששילח לוי את ראובן כמו כאן שהב"ד הוא שלוחו של הבע"ד וזה אינו דאם כן שייך ודאי השטאה כמ"ש ואלו לדברי ע"ש תולה הטעם בהכרזת ב"ד דאלימא הוא ואין כאן השטאה קשה דהא מבואר בריב"ש אלו היתה התביעה לו בייחוד (לא) היה שייך השטאה כיון שההודאה היתה בפני עדים אלא כמ"ש כנלע"ד עיקר:

(סעיף ט"ו) ואפילו אמר אתם עידי זה דעת הראב"ד בדברי הטור ותמה ב"י כמה תמיהות ופי' בסמ"ע דקאי אנתבע שאמר אתם עדי והתובע שתק אבל אם אמר התובע אתם עידי והנתבע שותק ליכא למ"ד שיוכל לומר שלא להשביע וכו' ולא כב"י שפי' דברי הראב"ד שהתובע אומר אתם עידי כו' עכ"ל הסמ"ע וכן עיקר ומאוד אני תמה על ב"י שהרי הוא עצמו פירש כן בסי' ל"ב שדעת הראב"ד שמביא הטור כאן הוא כדעת המרדכי דכתב בהדיא דקאי אנתבע ולמה הדר ביה הב"י כאן ועוד יש לי לתמוה לפי דעתו דקאי אמלוה שאמר אתם עדי מה צריך הטור לדייק הא בריא צריך כו' הא גמרא ערוכה הוא בפ"י דב"ב דבריא צריך א"ע אלא שיש עדיין להקשות מה שהקשה הטור ממה דאמרינן שכ"מ שהודה א"צ א"ע ולא נאמ' זה דגמ' בשום דוכתי רק בפרק ג"פ דף קע"ה בעי רבא שכ"מ שהודה צריך שיאמר א"ע או א"צ אדם משטה בשעת מיתה או אין משטה בתר דאיבעי הדר פשט' אין אדם משטה בשעת מיתה אם כן מאין יצא להטור דין זה ונ"ל דגרסת הטור היתה במסקנא שאין אדם משטה בשעת מיתה ואצ"ל א"ע וכן משמע בסה"ת שער מ"ב סימן ב' שגרס כן וממילא דייק מיתור ל' הגמרא שאמרה במסקנא שאין צ"ל א"ע דהוה פשיטא אלא על כרחך אתא לדיוקא וא"ל דאתי לדייק לענין משטה דמהני א"ע דזה תלמוד ערוך פרק ז"ב אלא ה"ק מצד שהוא שכ"מ א"צ שיאמר א"ע דהיינו לענין טענת משטה אבל להשביע ודאי צ"ל אתם עידי וגם זה פשוט אלא על כרחך קמ"ל דכי אמר מיהת מהני ולא צריך תו מידי לדבורו של תובע ודלא כהרב"י:

(סעיף כ"ד) ולא עוד אלא אפילו בבא יתירא כתב כאן כל הרישא דתלה טעם כיון שאומר א"ע ואין זה מדרך לא זו אף זו כיון שלא הוצרך כלל (לסברת) לאמירת א"ע לא הי' להמחבר לכתוב לרישא כלל ונראה דבאמת לא קאי הך ולא עוד אלא דוקא אם לא בא בהרשאת לוי דהא עיקר הטעם של הסיפא משום שהרי לא תבעו לוי ואיך יאמר שמעון שהשטה את לוי כמ"ש הטור ואי תפרש דמיירי כאן בהרשאת לוי ודאי יכול לומר השטיתי ג"כ בשלוחך כמוני כמוך וכמ"ש לעיל סעיף י"ד ואף על פי דברישא הוי טפי עדיף כשבא בהרשאת לוי היינו דיש שם הבירור מחמת אתם עדי לבטל טענת משטה וגם שלא להשביע וקמ"ל ברישא דאמירת א"ע מהני אפי' שלא בפניו ולענין זה הוי רבותא אפילו שלא בא בהרשאה אבל כאן מיירי דוקא שלא בא בהרשאת לוי כמו שכת' כנלע"ד פי' חריף וברור:

(סעיף כח) שכחת ונשבעתי פירו' שכחתי בשעה שנשבעתי עמ"ש מזה בסימן פ"ב סעיף י"ג:

(סעיף ל"א) הדין עם ראובן מה שהקשה סמ"ע דהא הרא"ש תולה דין זה דוקא במה שהשותפים ע"ק כמבואר בטור נ"ל דאדרבא על הרא"ש יש לתמוה ל"ל דבר זה לפסוק בלאו הכי כיון ששלמו מדעתם נפטר מהם ונ"ל דהיה קשה לו הא על כרחך מוכחא מלתא דהוצרך לשלם מכח השטר דאם לא כן למה ישלמו כה"ז והא לא הודה רק אחד מהם לפ"ד ונהי שהשטר בידו ויש לו מגו שיוכל לתבוע כל מה שנכתב בשטר ממנו אף לפ"ד אין מגיע לו רק י"ב זהובים וחצי החציה מהכ"ה זהובים והב' למה שילם עוד יב"ז וחצי כיון שלא הודה בריוח הזה מש"ה כ' שהאחד היה מוכרח לשלם הכל לפי שנעשה ע"ק בעד חבירו לשלם הן קרן הן ריוח מזה מיירי ת' זו של הרא"ש אבל המחבר לא איירי מזה אלא שהוכרח לשלם לו מה שאמר והיינו באמת החצי מסך ההודא' כי עיקר תביעתו לא הית' רק ע"ז לפי מאי דקיימא לן דב' שלוו לא נעשו רק ערבים ולא קבלנים והרא"ש עצמו צ"ל דבשעה שכתב ת' זו היה סובר דהוויין השותפי' ערבים קבלני':

וצריך לישבע כו'. כיון שתובעו תביעת ממון וכמ"ש שבועות מ"ב חזקה אין כו' ועש"ך:

ולא כו' דאין כו'. דלא בכ"מ אמרי' משטה אלא במקום שדרך להשטות כמ"ש בש"מ בפ"ב דב"ב קע"ה א':

מי שאמר לחתנו כו'. כיון דבלא"ה מצוה ללמד עם בנו כמ"ש בפ"ק דקדושין ולפיכך יכול לומר משטה כמ"ש ביבמות ק"ו א' א"ל משטה אני בך כו' וערש"י שם ד"ה א"ל כיון כו':

ואע"ג כו'. כמו שם:

אע"ג דלא טענינן. כמ"ש בסנה' שם וכמש"ל בס"ג ע"ש:

וה"ה אחרים כו'. כיון שאמרי' שאצ"ל אתם עדי שדבריו הוי כמו אתם עידי ה"ה בתביעתו כמ"ש בסנה' שם הא דאר"י א"ר צריך שיאמר כו' ל"ש כי אמר לוה ול"ש כו' והוי כאלו אמר:

אבל ליורשיו כו'. ממ"ש בב"ב שם ש"מ שהודה כו' אדם משטה כו':

יש מי כו'. כמו בטענו בחטים והודה בשעורים כמ"ש ב"ק ל"ה ב' בה"ת והוא כדעת הרמ"ה שהביא הרא"ש שם דטענו חטים משום טענת השטאה וכ"כ בסה"ת בש"ז ח"ב בשם הראב"ד ולא דחה דבריו אלא שכ' ומסתברא כו' וגם לטעמים האחרים י"ל:

בשעת הודאתו. עבסי' פ"ח סי"ב בהג"ה וי"א דוקא כו' והוא דעת בה"ת בש"ז ח"ב וז"ש בה"ת כאן בשעת הודאת וכ' בה"ת שם אפי' עדים וראה מהני וז"ש כאן אע"פ שיש עדים כו' וע"ש שמ"ב:

לא מהני כו'. מדבעי רבא בפ' ג"י אי אמרי' אדם משטה בשעת מיתה כו' תיפשוט דלא אמרי' ממ"ש בסנה' שם כי קא שכיב אמר פלניא כו' ופליגי ר"י ור"ח מחמת טענת להשביע והא בלא"ה פטורין דטענינן ליתמי טענת משטה כנ"ל בס"ג:

אם כו' בפני ב"ד. ממ"ש בב"ב פ"ג דאינו טוען וחוזר וטוען:

וייחדום. קאי אעדים:

אבל יכול. שבועות ל"ח ב' א"ל מנה לי בידך כו' א"ל נתתיו לך פטור וב"ב קע"ה א' ואמרו יתומים פרענו כו' וע"ש בתוס' ד"ה חזר:

הא דמהני כו'. ממ"ש שם א"ל מנה כו' א"ל הן דלכאורה הן זו אינו מועיל דבלא אתם עדי אינו כלום כמ"ש בסנה' ובאתם עדי אפי' שתיקה מהני:

מי שהתנה כו' וכמו שיתבאר בסי"ג. ר"ל ששם מחלקין בין ה"ל לאסוקי דעתיה או לא ונלמד משם כ"מ דה"ל לאסוקי דעתיה מהני ועבמרדכי שם:

ואע"פ שלא דבר. דאם דבר א"צ לאתם עדי דבתנאים א"צ כי אם בהודאה כמ"ש תוס' בקדושין מ"ג א' ד"ה ולא ועבה"י:

אמר בפני כו'. ממ"ש בפ' ג"פ קע"ה א' אמר רבה ש"מ שאמר מכה כו' והקשה הרי"ף הא לא אמרו חזר ואמר לנו נותנין ואע"ג דלא אמר תנו הא רב ושמואל כו' אמר תנו כו' ותי' דהכא מיירי שאמר בתורת הודאה ודמיא למ"ש בסנה' ל"א אם כמוסר כו' ועבה"ג:

ואע"פ. כמ"ש מנה לפ' כו' שבפני התובע בלא"ה א"י לומר להשביע לדעת הרמב"ם כמ"ש בסי"ד:

הודה בפני כו'. עסמ"ע וכמ"ש בשבועות ל"ד ב' ועדים כו':

הודא' בפני ע"א כו'. הרא"ש שם ורמב"ן וכמ"ש ל' ב' הודאה אחר הודאה מצטרפים ואע"ג דאמרי' שם דא"ל כו' בהאי מנה כו' היינו לס"ד דהלואה אחר הלואה אין מצטרפין ואף לס"ד דוקא משום צירוף דבעינן ובירו' דסנה' שם אמתני' כ"ט א' אם היה מתכוין למסור לו עדותו עדות וקאי אמ"ש במתני' אם אמר הוא אמר לי כו' אבל הרמב"ם שאמר בל' הודאה כמ"ש בס"ט ועבה"ג ס"ק ס' ומ"ש בב"ב מ"א הודאה בפני שנים ל"ד אלא דא"צ שלשה וצ"ל כתובו בפני שנים דאל"ה קנין נמי דוקא שנים והא ליתא עבתוס' פ"ק דבסנה' ו' א' ד"ה צריכה. מכאן חזר כו' ע"ש ובקדושין מ"ג מ"ט דר' שילא כו' הוי לי עד אלמא לסברת המקשה דבכ"ד בעינן אתם עדי אפי' בחד סגי אם אמר וזו ראיה חזקה:

כל. כמ"ש שבועות ל"ד ב':

ודוקא כו'. מדהתחנן לו ואמר ערי כו' ולא אמר תיכף אתם עדי וגם לא היה מסיק אדעתיה ואפשר שהיה שותק וערש"י שם ד"ה ערי. שמא יהא סבור שכולם ישנים ויותר היה סבור שכולם ישנים אם לא אמר ערי כו':

לא תבעו. ל' הטור וכמ"ש תוס' דטענת שלא להשביע אינה אלא בלא תבעו כעובדא דהנך דסנהדרין דאל"ה היכא אמר בב"ב שם ש"מ שהודה אצ"ל אתם עדי כו' דלמא שלא להשביע אמר:

הודה דירך הודאה. כ"כ הרמב"ם רפ"ד דטענת שלא להשביע מועיל אפי' הודה דרך הודאה רק טענת משטה אינו יכול כטעון ע"ש רפ"ז וס"פ ז' ולדעת הרמב"ם אין חילוק בין משטה לטענת שלא להשביע דבשניהם דוקא אי טעין אבל אנן לא טענינן ובשניהם בין תבעו או לא תבעו יוכל לטעון טענת משטה והשבעה רק שטענת שלא להשביע אינה אלא דוקא שלא בפניו כמש"ל וטענת משטה בין בפניו בין שלא בפניו ועוד חילוק אם הודה דרך הודאה כנ"ל וז"ש לעיל ס"ח ואע"פ שאין כו'. ר"ל אע"ג דיכול לטעון טענת שלא להשביע מ"מ לא יוכל לטעון משטה וכמ"ש שם ואף להשביע דוקא בטעין איהו ע"ש וע"ל סכ"א ועמ"ש בהט"ו: (ליקוט) לא תבעו כו' דרך הודאה כו'. כמ"ש בתוס' ריש ב"מ הודאת בע"ד כק' עדים דמי בד"א בזמן שתבעו והודה אבל אם הודה מעצמו הפה שאסר הוא הפה שהתיר וצ"ל בהודה דרך הודאה גמורה דאל"כ אף בשתבעו והודה י"ל משטה אני בך אלא כה"ג וכמ"ש בס"ח מ' בהודה מעצמו אף כה"ג יכול לחזור בו ומדברי ר"ה גאון שהביאו המרדכי פ"ק דב"מ שכ' אבל אם הודה מעצמו כו' שי"ל משטה אני בך מ' דס"ל אף בלא תבעו י"ל משטה אני בך ואף בהודה דרך הודאה משא"כ בתבעו והודה דרך הודאה (ע"כ):

ואין חילוק כו'. כמ"ש שם דהוו קרי ליה קב רשו ואין לך עני גדול מזה וערפ"ד דעירובין:

בין שהיה כו'. שם כי קא שכיב כו' וב"ב קע"ד ב' רב ושמואל כו' ש"מ שאמר כו':

ואם כשהודה כו'. ממ"ש שם ש"מ שהודה כו' אין אדם משטה כו' והא שלא להשביע מ"מ שייך כנ"ל אלא שם בפניו מיירי דקאמר שהודה. וזה דוקא לדעת הרמב"ם אבל לדעת התוס' שם מיירי בתבעו כנ"ל:

ויש מי שאומר. ממ"ש בפ' הנושא (כתובות ק"א ב)' ה"ד אי דאמר כו' ומ' שם דטענינן ליה וע"כ טענת שלא להשביע ושם הוא בפניו דקאמר חייב אני לך ובתוספתא והביא הרא"ש בס"פ המניח הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אימתי בזמן שתבעו והודה אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו וע"כ צ"ל דלא אמר אתם עדי וא"כ מ"ש רישא ומ"ש סיפא ולדעת תוס' ניחא דמיירי בדלא טען הוא וטענת משטה לא טענינן ליה משא"כ טענת שלא להשביעו ומדחילק בין תבעוהו והודה או לא ע"כ בפניו איירי ועמ"ש בסט"ו:

אבל אם אמר. דחזינן דר"ן דאם טען בשבילו ואם איתא אפי' הוא עצמו אינו נאמן אלא בשבועה:

טענת. כנ"ל:

לדעת האומר כן'ו. הוא דעת הראב"ד. שמפרש תוספתא הנ"ל דמיירי באמר אתם עידי ואפ"ה כיון שמעצמו הודה יכול לחזור בו ולומר שלא להשביע ולטעמיה אזיל שאומר אף בשלא להשביע צריך שיטעון הוא ודייק מהתוספת' שאמר יכול לחזור עמ"ש בסכ"א:

ויש חולקין. ממ"ש בפ' הנושא שם ה"ד אי דאמר אתם עדי כו' ושם הודה מעצמו וס' הראשונה ס"ל דשם מיירי בדאמר אין וז"ש לעיל בש"ע אפי' אמר אתם עדי ושתק כו' והרמב"ם שסובר דטענת שלא להשביע אינה אלא שלא בפניו ע"כ מפ' התוספתא הנ"ל אם הודה מעצמו שלא בפניו והא דנקט ברישא בזמן שתבעו והודה אורחא דמילתא דבפניו מסתמא ע"י תביעה ופי' התוספתא הוא שלא אמר אתם עדי רק הודה בהודאה גמורה שאינו נאמן בטענת משטה רק בטענת שלא להשביע וזה דוקא שלא בפניו כנ"ל:

אם הודה כו'. פ' הנושא שם לעולם כו' והב"ע כו' ועתוס' שם ד"ה דאמר:

או שהודה. כמ"ש שם אלימא מילתא דשטרא כו' וכ"ש קנין וע"ש ק"ב הב"ע בשקני מידו וערש"י שם ד"ה לא ניתני כו' וק"ל בכ"מ שקנין הוא כמו שטר:

או כו'. כ' בה"ת דמעמד שלשתן הוא כשטר וקנין ועוד דהא השלישי אינו תובעו ול"ש השטאה כנ"ל ועבה"ג בסי' קכ"ו סי"ג:

ולא בטענת כו'. כמ"ש בגטין י"ד א' בעובדא דגינאי חדא דהא כו' ועוד כו' ולמה לא טען לו ר"ן שלא להשביע כמו שס"ל בסנה' שם וא"א לומר שאמר אתם עדי דא"כ אפי' לא קנו ולא במעמד שלשתן חייב כמ"ש בפ' הנושא שם אלא דאלימא מילתיה דקנין ומעמד שלשתן כאתם עדי וה"ה להשטאה וכן א"א לומר שום תירוץ שלא היה שייך שם השטאה והשבעה דהדק"ל ל"ל קנין ומעמד שלשתן דהא אודיתא קני אפי' אין חייב לו כמ"ש בפ' הנ"ל ובפ' מי שמת אלא דצ"ל אתם עדי מפני טענות הנ"ל וערש"י שם:

מי כו'. כמ"ש בסי"ז בהגה ועבה"ג שם:

הודה כו'. עש"ך ושם ומצאתי עוד כו' ונ"ל ראיה לדבריו ממ"ש בסנה' שם ההוא אודיתא דלא כו' ואם איתא אפי' היה כתוב ה"ל להם שמא לא אמר אתם עדי כ"ז דלא ס"ל דר"ל חזקה כו' ובכתובות שם לעולם כו' והב"ע דאמר אני חייב לך בשטר ופי' הרמב"ם דא"ל בזה"ל ואצ"ל אתם עדי וכ"כ בסה"ת שמ"ב וכ"ש בכה"ג:

אע"פ. ל' הרמב"ם וכנ"ל דס"ל דאין חילוק בין תבעו או לא ובכולם צריך שיטעון ועבה"ג וכ"כ הראב"ד וראיתו מתוספתא הנ"ל אימתי כו' יכול לחזור בו מדקאמר לחזור בו ש"מ שצריך חזרה ושם טענת שלא להשביע:

וי"א שאפי'. ממ"ש ר"ן אדם עשוי כו' ולא הזקיקו לטענה ובפ' הנושא שם אי דלא אמר כו'. וס' ראשונה ס"ל דאפשר שטען ועבסה"ת שמ"ב:

הודה בפני כו'. כנ"ל:

ב"ד של ג'. ר"ל לאפוקי יחיד אפי' מומחה וכמ"ש בסה"ת שם בשם גאון וטור בשמו וכ"כ הרמב"ם וש"ע בסי' ג' ס"ב והטור חולק על הגאון וכ"כ בהג"ה לעיל שם ואינן מומחים:

אלא. כנ"ל סי' פ':

תבעו בחפץ כו'. דמילי דכדי הוא וזה הוא הפי' של תוספתא הנ"ל הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אע"ג שלא אמר אתם עדי כיון שהודה בב"ד וכ"פ הרמ"ה והביאו הרא"ש ס"פ המניח אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו והיינו ג"כ לפני ב"ד ולפני ב"ד ל"ש אלא בכה"ג ולכן כ' הרמ"ה שם דבתבעו בחטים והודה. לו בשעורין פטור משום דמילי דכדי מה שהודה בשעורין והביא ראיה מתוספתא הנ"ל ע"ש:

ויש חולקין. והתוספתא פי' ע"ד אחרת כנ"ל:

מיהו יוכל אח"כ כו'. אע"ג דטענה גרועה נאמן במגו כמ"ש בסנה' ל"א א' ידענא בהאי שטרא כו' דאי בעי כו' וכן כמה מגו גרועות ועש"ך ס"ק נ"ט ואע"ג דאם היה טוען כן כו' וע"ש במרדכי:

אבל לא יוכל כו'. כמ"ש תוס' ספ"ק דגטין י"ד א' ד"ה ולא כו' ממ"ש בשבועות מנה לי כו' ובב"ב קע"ה א' אלא אי איתמר כו' אין נאמנין כו' אע"ג דנאמנים לומר פרעתי כמ"ש שם קודם לכן כלפי לייא איפכא כו' וע"ש בתוס' ד"ה חזר וי"מ דדוקא כו' וכ"כ במרדכי שם והטעם הוא דמגו במקום עדים הוא דהודאת בע"ד כמאה עדים ודוקא שהודה עליו אבל במה שאין שייך עליו לא וז"ש דהודאת פיו הוי עליו כעדים דוקא עליו משא"כ ברישא ודוקא שהודה בעדים דה"ל למידק אבל בלא עדים דלא ה"ל למידק יכול לומר שטעה כמ"ש הר"ן בספ"ק דגטין שם וכמ"ש בב"ב שם ש"מ שאמר מנה לפ' כו' מ"ט אידכורי מדכר ואף לי"מ של תוס' הנ"ל דוקא שהודה בעדים וה"ה בבריא בלא עדים דג"כ לא ה"ל למידק וז"ש מיהו בחשבון כו'. אע"ג דל"ל כו'. כמ"ש שם מנה כו' מ"ט אידכורי אע"ג דל"ל מגו דאין יכילין לומר פרענו כמ"ש שם איפכא מסתברא כו' מנה כו' כיון דלא פסק אבוהון כו':

ראובן כו' הוי הודאה. ב"ק ק"ח ב' תבעו שומר והודה כו' ומדלא לא מיבעיא להו בקרן ש"מ דהודאה לאחר הוי הודאה ודוקא בכפל משום דגזירת הכתוב הוא דשבועת הגנב בכפירת בעלים דומיא דשבועת העדות שם ל"ה א' או שאמר להן הנתבע משביע כו' עד שישמעו כוי דלא כתוס' שם ד"ה תבעו כו' והג"א שם:

ולא עוד. עבה"ג ס"ק ת' וכנ"ל סי"ד בהג"ה גם לא כו':

ראובן כו' אבל כו'. כנ"ל ס"ו הא דמהני כו' אבל אם כו" ש

ואפי' כו'. דאין אדם נאמן לחוב לאחרים אפי' מפסיד ג"כ לעצמו כמ"ש בפ"ב דכתובות לעולם דקא' מלוה כו' וכ' הרא"ש ובה"ת שם אפי' אם מפסיד ג"כ לעצמו כו' דהא הטעם שמא קנוניא הם עושים וא"כ אפי' בכה"ג ג"כ חיישי' ועסי' מ"ז:

אם כו' אבל מה כו'. כמ"ש בב"ב שם דאם איתא דפרעיה כו' וכ"ש בשנתן לו דכ"ש דה"ל למידק ואפי' א"ל חייב כו' בשטר אלימא מילתא דשטרא כו' דהוי כגבוי:

אמר מנה כו'. ג"כ כנ"ל דה"ל למידק וכנ"ל ועבה"ג:

ות"כ. ג"כ מטעם הנ"ל דה"ל כקנין וכמ"ש בב"מ ע"ד האי סיטומתא וערא"ש שם בשם ר"ח:

אבל אם כו'. עסמ"ע:

המודה כו' שאין כו' וה"ה כו'. דמידק דייק כמש"ל סכ"ו אבל מה שנתן כו' ולעיל ס"ד יש מי כו' וכ"כ בה"ת שם: (ליקוט) המודה כו'. שלפטור לא י"ל משטה כמ"ש בגטין ע"ח ב' מ"ד מצי א"ל כו' (ע"כ):

וכן כו'. ערש"י סנה' כ"ט ב' ד"ה ואם לאו אפ"ה כו' משא"כ בכה"ג:

אי יהיב כו'. ר"ל שא"ל בפניהם שלשם ריוח נתן לו ועסה"ת:

לאו כל כמיניה. כמש"ל סכ"ו מה נתן נתון והוי כאלו אמר אתם עדי והוי כמ"ש מנה לי כו' א"ל להד"ם חייב בר"פ הדיינין ואינו נאמן במודה מעצמו במגו דהוי מגו במקים עדים דהודאת בע"ד כו' וכ"כ ש"ך:

מיהו כו'. עבה"ג:

משתבע. כמ"ש בפ' כל הנשבעין ואלו נשבעין שלא בטענה כו':

ויש מי כו'. כיון דעדיין השאר בידו לא ה"ל למידק והוי כמש"ל סכ"ו יכול לומר משטה כו' לגבי כו' ועש"ך:

ראובן כו' הדין כו'. אע"ג דקי"ל הודאה מחמת אונס לא הוי הודאה כמ"ש בב"ב ל"צ דקאמרי עדים בפנינו הודה לו כו' והנתינה הוי כמו הודאה לא אמרו אלא כשהאונס גלוי כמ"ש שם ה"ד גזלן וערשב"ם שם ד"ה על שדה זו וד"ה כגון כו': (ליקוט) ראובן כו'. עבה"ג ס"ק צ' ומה שטוען כו' וצ"ע דזהו ס' אדמון בכתובות ק"י א' ורבנן פליגי עליה דחברך כו' וקי"ל כרבנן וכמ"ש בסי' פ"ה ס"א ואם הוא במקום כו' ועבה"ג שם סק"ז וכ"ש בכה"ג (ע"כ):

ראובן תבע כו'. כמ"ש ב"מ ס"ה ס"ו ההוא גברא דזבין כו' כיון דלוקח ועתוס' שם ד"ה פטומי כו' וע"כ צ"ל כן כמ"ש בקדושין ע"מ שאני כהן כו' ואע"ג דאיהו אתני והרבה כיו"ב וז"ש שאף כו' וקי"ל דכל היכא דמודה פטור א"צ שבועה כמ"ש תוס' ב"ק מ"ו א' ד"ה דאפי'. ועי"ל כו' ר"ל דאין מחוייב שבועה כלל כיון דמודה פטור וערמב"ם פ"א מהטו' הל' ט"ו כל כו':