שולחן ערוך - חושן משפט · סימן ע״ה

בש"ע ע' סי' ע"ג סעיף ב' כתבתי בדין מודה מקצת באם מודה שחייב לו מקצת על איזה זמן לא עכשיו:

שיאכל הפירות עד שיפרע מה שיאכל ממנו כדי שפרעו כו' עכ"ל והטעם דיכול לומר אכילת כל הפירות ניחא לעבוד השדה ולאכול ולא קצתו לפ"ז נ"ל דאם משכן לו מטלטלין ורוצה לפדות החצי' ולהניח החצי השו' לפי ערך שומעין לו וכופין על מדת סדום ובטור כתב וכן כתב א"א וכו' ותמה ב"י על מה שדימה דברי הרא"ש לדברי הרמב"ן ונרא' דברי הטור נכונים כי דברי הרא"ש הם בראובן שמשכן בית לשמעון שוה ר' זיז בק' זוז ואמר שמעון [ראובן] הנה לך חלק בבית זה בעד ק' זוז שלך בשומת ב"ד כי די לך שתהנ' מביתי נגד הלואתך והשיב כי דבר פשוט בעלמא במלוה כ' על שוה ל' ובלא נכייתא שאינו יכול לכופו ליתן לו המותר ואף שאין לו הפסד במעותיו כלל כ"ש במקום שיש הפסד כמו כאן שדר בנכייתא כל הבית ואח"כ כ' ולא עוד אלא אפי' ישאר לו כל הבית כמו שהיה בשעת ההלואה אלא שרוצה שיחלטנו לו בתורת מקח אין כח בידו ע"ז וא"כ יש שפיר ראיה לדברי הרמב"ן במה שרוצה להפסידו אכילת כל הפירות בנכייתא כנלע"ד נכון בפסק זה דכל היכא דאין לו הפסד יש לכופו על מדת סדום במטלטלין:

(סעיף ט) א"י אם הלויתני דלא אמרי' ברי עדיף להוציא ממון וכ"כ הטור סי' רכ"ג ע"ש ואין התובע צריך שבועה אף ע"ג דבסי' צ"א ס"ג פסק רמ"א בכל מיני דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע שאני התם שהאחד הוציא ברשות חבירו איזה סך נאמן בשבועה כמה הוציא ע"כ סי' ע"ט ובטור סי' קכ"ו סעיף י"ז:

(סעיף י) לא תבעו אדם כו' ואיני יודע אם החזרתי נ"ל דזה מיירי אף אם שכנגדו טוען אחר כך ברי לי שלא החזרת לי מ"מ הואיל ועיקר הודאתו של זה הי' על ידי עצמו פטור דאי לא תימ' הכי אלא גם השני הוא מסופק אם נפרע אם לא הרי בזה פטור אף לצאת ידי שמים כמ"ש סי' י"ח טענו שניהם ספק:

(סעיף יא) ודאי לי שאינך חייב לי. הסמ"ע כת' דאי לא אמר לשון ודאי לא הי' הדין כן ואחר העיון לא נרא' כן דהא מקור הדין זה ממרדכי פרק י"נ בשם מהר"מ שנלמד מההיא דאמרי' בגמרא לאו אחי את ועוד שכתב שם ראיה ממי שטוענו חיטין והודה לו בשעורין פטור ופירש רש"י משום שמחל לו על השעורין מדלא טענו אלא החיטין עכ"ל. הרי לך דהאי ודאי לאו דוקא וגם כן האי לישנא של המחבר שהעתיק מלשון הטור בשם מהר"מ אלא אמר בודאי אינך חייב לי כתוב במרדכי בסגנון זה אלא ודאי מה שאמר אינך חייב לי מחל לו בלב שלם והכי נמי כוונת רבינו והטור והמחבר דתרווייהו לשון מהר"מ הם שם וע"כ אמר ל' בודאי ולא אמר ודאי בלא ב' אלא קמשמע לן דאפילו אמר סתם אינך חייב לי אמרו דרך ודאי וזהו פירושו של בודאי בבי"ת כלומר דרך ודאי אמרו ומ"ש הטור התחלה אמר ודאי שאינך ח"ל הוא לאו דוקא כ"צ לדחק ולפרש לשון הטור. ועוד נ"ל דהמרדכי מדמה זה לטענת חיטין כו' לא מהני אם בא ואו' נזכרתי שאתה חייב לי וטעיתי תחלה דהא הוי מחילה כמו בטענת חיטין כנ"ל פשוט אף שראיתי למו"ח ז"ל שלא כ' כן:

(סעיף יב) או שאמר הנתבע א"י א"פ. כ"כ הטור ורבים מקשים ע"ז ל"ל העד הא' בזה דכבר נתבאר בסמוך בטוען איני יודע אם פרעתיך דחייב לשלם בלא שבועה ולי נראה עוד לדקדק למה כ' רבינו הטור שני בבות בזה וכ' ב"פ ל"ש ולא כתב ולא כ' בקיצור והלה או' איני יודע אם הלויתני אם לאו או א"י אם פרעתי אם לאו ותו דל"ל לזכור כאן ברי ושמא ברי עדיף ולא סגי ליה בטעם דמחשואיל"מ ונלע"ד דרבינו כ' תחלה הדין דטוען איני יודע אם הלויתני דחייב כאן דיש עד אחד ועיקר הטעם מכח חיוב שבועה כו' אלא דקשיא ליה דהא אין שייך כאן מחויב שבועה כו' כיון דקיימא לן בכל התור' ברי ושמא לאו ברי עדיף להוציא כמ"ש סי' רנ"ג נמצא דהטוען שמא כטוען ברי שלא הלויתני וה"ל כמכחיש העד וישבע שאינו יודע כמו בטוען ברי לי שלא הלויתני עז"ת הטור דלאו כללא הוא דלא ברי עדיף דהא בטוען איני יודע אם פרעתי חייב בכ"מ והוא מטעם דהוה כאן ברי עדיף אף שהוא להוציא והוא מטעם שברי של התובע הוא טוב כיון שגם הנתבע מודה בהלואה משום הכי אמרי' כאן ברי עדיף הכי נמי כן הוא באומר איני יודע אם הלויתני מכח הע"א הוא ברי עדיף וזה בעצמו החילוק דסעיף ה' שזכר הטור וע"כ אמר הטור דבעלמא יש חילוק בין אומר איני יודע אם הלויתני לאומר איני יודע אם פרעתיך דבאומר איני יודע אם פרעתיך גרע טפי משום דשם הברי טוב אע"ג דהוא להוציא אבל בהך מלתא שיש ע"א מסייע להתובע אין חילוק בין ספק הלויתני ובין ספק דפרעתיך דכמו דבספק פרעתיך חייב בכל גווני מצד ברי עדיף ה"נ בספק הלויתני כשיש ע"א דנשארה טענה שמא גרוע ושפיר אמרי' בו מחויב שבועה כו' והמשך דברי הטור כך הם דכאן שיש עד אחד אין חילוק בין איני יודע אם הלויתני לא"י א"פ כנ"ל נכון ובריר:

(סי"ג) הואיל ובא לידו בדין פי' שקנאו מחמת מעותיו וכ"כ רשב"א סימן תתקצ"ח ור"ל דמש"ה אם יש ספק בין מלוה ללוה בסך ההלואה שיש לו משכון ואין לו מגו כגון שיש לו ב' עדי' ורא' עתה בידו אפ"ה המלוה נאמן והלוה נקרא מוציא מחבירו וכבר ביאר רשב"א בעצמו סימן אלף ומ"ם שיש מחלוקת בזה שי"א שהמלוה אין לו אלא שעבוד והוא נקרא מוציא מחבירו ובפלוגתא זו תליא פלוגתא אחרת אם יש כאן ע"א שמעיד שראה ההלואה ולא ידע כמה אם נקרא מלו' מחויב שבוע' וכו' כמ"ש לעיל סי' ע"ב סי"ח וכבר כתבתי שם מה שיש לתמוה על רמ"א ויותר מזה יש לתמוה על הסמ"ע שכ' כאן דמש"ה המלוה נאמן כיון שאין העד מכחישו בסך ההלואה משמע דאם מכחישו אין המלוה נאמן בשבועה וזה אינו דודאי יכול לישבע נגד העד ומה שהקשה סמ"ע דהא אין ללוה מגו לק"מ דמ"מ נקרא המלוה מוחזק וכמ"ש הרשב"א בפי' וכמדומה שהרב בעל הסמ"ע לא עיין אז בסי' אלף ומ' רק בסי' תתקצ"ח וזה קרה גם להרב רמ"א בסי' ע"ב סעיף י"ח ומש"ה לא עלה על דעתם דפלוגתא זו בע"א אם נקרא המלוה מחויב שבועה ואי"ל תלוים בזה דאם יש ב' עדים על ההלואה ואינם יודעים הסך מי נאמן אבל האמת יור' דרכו כמ"ש ובסמוך סעיף י"ז [י"ד] יתבאר עוד היאך קי"ל ומה שהקשה סמ"ע מטוען פרעתי וע"א מעיד שלוה ולא פרע כו' א"צ להשיב ע"ז כי זה היא מפסק המחבר סי' י"ג והוא שלא אליבא דהלכתא כמ"ש הסמ"ע עצמו שם:

(סעיף י"ד) אבל אם מן התורה פטור בטור מסיים כאן בשם הרמ"ה דע"א היכא שאין הב' מחייבין אותו ממון אלא ע"י שבועת התובע אי איכא חד סהדא לא מחייב ש"ד דנימא מתוך שאי"ל משלם עכ"ל וסמ"ע מביאו ותימא שהמחבר לא הביאו והלא אין חולק בזה והוא מוכח ג"כ מדברי הט"ו סי' צ' ס"ג בע"א שנכנס למשכנו כו' כמו שאכתוב שם אי"ה ונ"ל דהרשב"א פליג על פסק זה שהרי כ' סי' א' ומ' לחד דעה דלא דק בזה דלא כתב הרא"ש שם שבאמת יהיה הדין כן דמהני תפיס' אלא דהאובד אבידה שובר כו' ומש"ה לא מייאש שהוא חושב שאוכל לתפוס משלו ולא יועיל לו שבועה אבל באמת כי תפיס מפקינן דהא באמת מצאו אחר והאיך נניח לו לתפוס מספק וראי' לזה דהטור לא כתב שם דמהני תפיס' וכן ברמזים לא זכר מזה אף ע"פ שמעתיק דברי הרא"ש וכן מצאתי בהדי' בסה"ת סוף שער ל"ו שכתב שאין הדין שיוכל להשביעו כלל רק שהוא סובר שיכול להשביעו ומש"ה לא מייאש ע"כ ממילא הכי נמי לדעת הרא"ש הוא סובר דיכול לתפוס משלו אבל באמת אינו כן וכן הכא גבי תיבה פרוצ' ח"ו דמהני ליה תפיס' מספק ודברי הרב בעל הסמ"ע אינם מחוורים בזה: כתב המרדכי פרק הדיינין נשאל למהר"מ מי שקנ' קרקע מחבירו ויש לו שטר ובתוך ג' שנים טען המוכר חזרת ומכרת לי והלוקח מוחזק בקרקע והשיב נ"ל דא"צ לישבע אפי' שבועה דרבנן דאם איתא דחזר ומוכר' היה מחזיר לו השטר ולא דמי לנקוט שטרא דמלו' משתבע אפי' שיש שטר בידו דהתם להוציא והכא להעמיד דהתם נמי אי תפס אינו נשבע אפילו באין לו שטר אלא שטוען א' על תבירו מכרת לי קרקע ואינו מוחזק בו ואין לו שטר ומשיב לו להד"ם נ"ל שאין יכול להשביעו ומה דתיקן ר"נ היסת דוקא במלו' דלא שכיח לכתוב שטר עליה אבל קרקע כל הקונהו כותב שטר וזה אין לו שטר אין יכול להשביעו עכ"ל מזה יש ללמוד דלא נתקן היסת על מי שטוען טענה שאין מצוי להיות כן:

(סעיף י"ט) לכל הפחות שאתה חייב לו מה שקשה על זה מסימן פ"ח סכ"ז בשם הרא"ש דהוי כמזכיר בפי' שוה פרוט':

ע"ש דלק"מ ע"ש אין בהודאתו פחות מש"פ כתב הטור סי' רצ"ב סעיף ט"ז דבהודאת פירות סתם הוי אף מפחות מש"פ במשמע:

(סעיף כ"ה) כל עדים שיש לך נ"ל אם הוציא מלוה שטר שאינו מקוים והלוה טען פרעתי ומבקש מלוה שישבע לו והלו' אינו רוצה לישבע עד שיבטל השטר או יקרענו והמלו' אומר עכשיו איני יודע מעדים אבל אפשר שאמצא עדים לאחר זמן שאוכל לקיימו הדין עם המלו' דהא כאן א"צ לבטל העדים מטעם שאפרש עכשיו א"י אם יש לו עדים וכמ"ש ב"י בשם סה"ת ה"נ בדין זה שאפשר שימצא אח"כ עדים לקיימו ומה לו לעשות עכשיו ואין זה דומה למ"ש סי' ע"ב סט"ז דצריך המלו' לישבע תתל"ד שמא יוציא כו' דהתם יש תקנ' במה שישבע תחלה המלו' משא"כ כאן אין שום תקנה עכשיו בבירור דשמא לא ימצא עדים לקיימו ע"כ אין לנו למחות לו שעכשיו יהי' לו תביע' בע"פ עד שימצא עדים לקיימו וא"ל מהא דכ' ב"י סי' נ"ח בד"ה ור"ת כ' כו' בשם הר"ן שאינו בדין שישבע ואכתי לינקט מלוה שטרא בידו כו' התם מיירי בשטר דלא מקרעינן ליה ולא מגבי' ביה וממילא אין לו תקנ' משא"כ הכא ואפשר שיש לו תקנ' חייב עכ"פ עכשיו שבוע' כיון שאי אפשר בענין אחר ואולי יודה ולא ישבע ואח"כ יעשה כל מה שאפשר לו לתקנת עצמו כנלע"ד פשוט אף שמוחז"ל ר"ס פ"ג לא כ' כן: נשאלתי מי שפרע לחבירו סך מעות ואחר הפרעון בא המלו' והרא' לו מטבע א' מזויפת מתוכם ואמר קבלתיה ממך בפרעון חובי והלוה השיב איני יודע אם היתה מטבע זו באותן המעות הלא כבר אני מסולק ממך בשעת הפרעון בחזקת חוב ועכשיו איני יודע ויש בזה חילוק בין הדיינים קצתם מדמין לאיני יודע אם אני חייב דנשבע ונפטר וקצתם מדמם לא"י א"פ: תשובה נ"ל כדברי האומר א"י אם אני חייב לך ותחלה נביא ראיה ואח"כ נאמר טעמא דמילתא אי' בפ' הזהב דף נ"א במתני' כמה תהא הסלע חסירה ויהא בה אונאה כו' עד מתי מותר להחזיר בכרכים עד שיראה לשולחני בכפרים עד ערבי שבתות ואם הי' מכירה אפי' לאחר יב"ח מחזיר' ומפרש בגמ' מדות חסידות שנו כאן ומפרש רמב"ן לקמן סי' רכ"ו הביא המחבר לשונו דאם הי' אפשר להוציא' ע"י הדחק א"י יכול להחזיר' אא"כ מקבלה ממנו במדות חסידות אלמא כל שאין זה יכול להוציא' חייב להחזיר מן הדין הרי לפניך דא"ת בנדון דידן הוי כאו' א"י אם פרעתיך אמאי אמר במתני' אם הי' מכיר' צריך לקבל ממנו תיפוק לי' אפי' באין מכיר' אלא שהוא מסופק בדבר צריך להחליפ' לו דהא ודאי הי' חייב לו אותו הסלע וספק אם פרעו דכל שאתה או' שהוא בכלל א"י אם פרעתיך הוה כמו ודאי לא פרעתיך אלא פשוט שאין זה בכלל א"י אם פרעתיך. ועוד ראיה ממ"ש המרדכי ס"פ המפקיד והביאו רמ"א סי' רל"ב סי"ח מכרו לו טבעת בחזקת זהב ונמצא בו בדיל כו' ואם אינו מאמינו שנמצא בדיל נשבע שא"י ונפטר עכ"ל הרי לפנינו שזה הי' חייב לתת לחבירו טבעת של זהב ואפ"ה אמרי' כל שא"י אם הוא של זהב נשבע ונפטר ולא הוי כא"י אם פרעתיך ועכשיו נבאר הטעם דלר"ן דקי"ל כוותיה בפ' הגוזל בתרא דס"ל אומר א"י אם אני חייב לך דפטור מפרשי' התם טעמא דלא אמרי' התם ברי ושמא ברי עדיף אלא מספיקא לא מפקי' ממונא ואוקי ממונא בחזקתו ונראה שזה עצמו טעמא דמתני' בחיובא דא"י אם פרעתיך דדוקא בא"י אם אני חייב לך ועכשיו נולד ספק מוקמי' בחזקתו שהי' תחלה קודם הספק דלא הי' עליו שום חוב משא"כ בא"י אם פרעתיך אם נוקי הממון בחזקת קמא קודם שנולד הספק אז ודאי חייב לו ממילא נשאר החוב בתקפו נמצא בנדון זה שכבר פרעו נסתלק ממנו ועכשיו נולד הספק במטבע המזוייפת נוקי הדבר כמו שהיה בחזקה עד עכשיו והוא בחזקת פרעון טוב דרוב מטבעות אינן מזויפים והוה עכשיו כתובעו תביע' חדשה וזה טוען א"י אם אני חייב לך שישבע היסת שאינו ידע ופטור כנלע"ד ברור ונכון:

התובע כו'. כמ"ש בסנה' כ"ט א' וכ"ש שיש לחוש לבע"ד עצמו וע' בנדרים ב"ה ובשבועות כ"ט:

(ליקוט) הלוית כי'. שמתוך כך יתברר ועש"ך (ע"כ):

ואפי' היה כו'. ב"ב ק"ע: (ליקוט) אפי' היה כו'. ר"ל דא"א שהוא טועה (ע"כ):

אם נראה לדיין. כמ"ש בשבועות ל"ב מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה כו' ובסנה' רפ"ד הא בדין מרומה וערא"ש שם וע"ל סי' ט"ו סג"ד:

ואם לאו. כמו שהוכיח הרא"ש ממ"ש בשבועות מ"ב א' והא אמרת כל מילי כו' וע"ל סי' ע' ס"ב מש"ש שם מסוגיא דב"ב הנ"ל וסוגיא דשבועות הנ"ל וסוגיא דרפ"ג וירושלמי ע"ש ועד"מ:

י"א שפוטרו. כמ"ש בשבועות מ"א לכל עון כו' אבל קם לשבועה כו' וכי היכא דב' עדים קם לממון בין לחייב בין לפטור ה"ה בע"א לענין שבועה ועוד ק"ו איזה כח מרובה כו'. ועוד ראיה ממ"ש בב"מ ד' דעדים מחייבין שבועה מק"ו דפיו ועד א' ואם איתא מה לפיו ועד א' שאינן פוטרין משבועה כו'. ועוד ראיה ממ"ש שם דקא מסייע ליה שטרא כ"ש בסיוע ע"א: (ליקוט) י"א כו' וכ"פ בסי' פ"ז ס"ו (ע"כ):

וי"א שאינו פוטרו. ממ"ש ל"ה ב' השוכר פרה כו' ואם איתא הרי השואל מסייע לשוכר למה ישבע. ועוד ממ"ש בשבועות מ"ה ארשב"ג אם יש עדים מ' בע"א לא ושם המפקיד אצלו בשטר צריך להחזירו בעדים ופי' ר"ת שם ד"ה בשטר ליפטר בשבועה הא בע"א לא וסמ"ג הביא ראיה ממ"ש בירושלמי אימתי ש"ח חייב שבועה בזמן דליכא עדים כו':

אם לא. שבועות מ"ב א' וראב"י ל"ל כו': (ליקוט) אם כו'. במתני' שם ובגמ' מ"ב א' וראב"י ל"ל כו' ושם ב' ומי מצית כו' (ע"כ):

אף כו'. דשבועת היסת הטעם כמ"ש שם מ"ב חזקה אין אדם תובע כו' משא"כ באינו תובעו:

(ליקוט) כפר כו'. עתוס' דב"מ ה' א' ד"ה אי איתא כו' וכ"כ הרא"ש שם וש"פ (ע"כ):

וי"א דוקא כו'. כמ"ש שם ד' ב' הא שתים פטור כו' וכמ"ש הרי"ף ורא"ש שם וכמש"ל סי' פ"ח סכ"ח וסל"ג:

דשטר הוי הילך ויש מי שחולק. פלוגתייהו תליא בגי' הגמ' דשם ושטרא דקמודה כו' וכמ"ש רש"י שם ד"ה ה"ג ושטרא כו' דודאי אין מי שחולק ע"ז דשטרא הוי הילך כמ"ש בגמ' שם רק בכה"ג כשאין מודה בשטר פליגי אבל צ"ע הא בלא"ה פטור משום דהוי שעבוד קרקעות וכאן לד"ה אפי' כפר אינו חייב דאין נשבעין כפירת שיעבוד קרקעות כמ"ש שם וכמ"ש הרי"ף שם ולקמן סך"ח לא מיבעיא כו' ועש"ך שכ' גם כאן לחלק בין שמודה ובין שכפרו כגון דל"ל קרקע וצ"ע: (ליקוט) ויש מי שחולק. ובירושלמי רפ"ב דכתובות אמר שם בהדיא דפטור אף בשטר (ע"כ):

הוחזק כפרן. ל"ד אלא חשוד וכמש"ש בעובדא דההוא רעיא וכמש"ו: (ליקוט) הוחזק כפרן כו'. לשון הטור מדברי הרא"ש שם ס"ד והוא דברי תוס' ה' א' ד"ה אי איתא כו' והוא לשון הגמ' ד' א' מה להצד כו' (ע"כ):

מנה לי בידך כו'. כמ"ש שם ג' א' והא הכא כו' אנן סהדי כו':

ודוקא כו' אבל כו'. כגון שאיל"מ כהנך דחשיב לקמן סי"ג וכמ"ש הרמב"ם וש"ע סי' שס"ד ס"ו שמא אומר אמת ואינו הודאה ודוקא כמ"ש שם אנן סהדי כו' ואמרי' שם שלא תהא הודאת פיו כו' ק"ו מפיו כו' ובפיו כה"ג פטור כמש"ל סי' שס"ד ס"ו: (ליקוט) אבל אם כו'. כגון שהאמינו למלוה או שא"ל אל תפרעני אלא בעדים או שמשוילו"מ ועסי' שס"ד ס"ו (ע"כ):

המודה במקצת כו'. כרב ששת דסוגיא דש"ס בפ' השואל צ"ח וק' כוותיה:

מנה לי בידך אין. מתני' ל"ח ב':

או שטען. תוספתא שם:

או שאמר אמת כו'. ב"ק ק"ה ב' אתה נתתו לי כו' מאי כו':

ונשבע היסת. שבועות מ"ב וכלישנא קמא דר"ן מדפריך סתמא רש"ם בריש ב"מ:

ואפי' שנים מעידים כו'. בשבועות במתני' שם מנה לי בידך כו' נתתיו לך פטור וע"כ בעדים מיירי מדאמר ברישא חייב ושם בגמ' המלוה את חבירו בעדים כו' וה"ה לטענות אלו במגו דפרעתי:

ואינן יודעין כו'. דבטענות אלו אינן נאמנים אלא במגו דפרעתי וכמ"ש בסי' ע"ח דאל"כ אמאי אמרו בריש ב"ב הקובע זמן כו' ליהמניה במגו כו' וכמ"ש שם:

מנה כו' שגזלתני כו'. דלא אמרי' מגו דחשיד אממונא וכמ"ש בב"מ ו' א' חיישי' שמא ספק כו' ואע"ג דבגזלן בעדים מיפסיל בשבועה כמ"ש שם בלא עדים לא כמ"ש תוס' שם ד"ה ספק כו' והרא"ש שם ע"ש ובעובדא דנסכא דר' אבא דוקא משום שלא הכחיש את העד דהוי משואי"ל אבל אם הכחיש את העד היה נאמן בשבועה וכ"ש אם לא היה שם אפי' ע"א ועבב"ב ל"ד א' ברשב"ם ובתוס' ד"ה הוי כו':

מנה כו'. כר"ן וכמ"ש בכתובות י"ג א': מנה לי בידך שהלותיך או כו'. שם בגמ' ה"ד כו' אלא דקתבע ליה. ואע"ג דמסיק דלא קא תבע ליה היינו לר"י ור"ה וכ"ש שאין חלוקין עליו בזה:

ישבע היסת. דלא עדיף מאלו היה טוען טענת בריא וכ"ש שיכול להערים ועוד דאותו הטעם שאר"נ בשבועות מ"ב חזקה כאן שייך במכ"ש שאין כאן חזקה נגדה שאמרו שם אדרבה כו':

ואפי' אם טען. דלא אמרי' אינו חוזר וטוען אלא בשנתחייב בטענתו ראשונה בכה"ג דב"ב ל"א א' וכמש"ל סי' פ' ע"ש:

ואין התובע כו'. דאין נשבעין היסת על טענת ספק כמש"ל בסי"ז: (ליקוט) ואין התובע כו'. עתוס' דשבועות מ"ה א' ד"ה וניתב כו' (ע"כ):

אבל אם כו' כמ"ש הרי"ף בסוף שבועות והוא מתקנת הגאונים על כל טענת ספק:

ואם חזר כו'. ואינו טוען וחוזר וטוען אע"פ שהוא מחיוב לפטור כיון שאינו סותר טענתו הראשונה כמש"ל סי' פ' וראייה מפ"ב דכתובות בעובדא דרב אשי עם רב כהנא שאינו נק' חוזר ומגיד: (ליקוט) ואם חזר כו'. ב"ב קע"ה א' מ"ט אידכורי מידכר וע"ש בתוס' (ע"כ):

לא תבעו כו' אבל כו'. מסקנא דגמ' שם לעולם כו' ואע"ג שהוא אליבא דר"ה ור"י בזה אינו חולק ר' יוחנן ואמרי' שם אתמר נמי ארחב"א א"ר יוחנן כו':

א"ל חייב כו'. ב"ב קל"ה א' אלא דקא אמרי כו' אימא סיפא כו' וע"ש ברא"ש וברא"ש דספ"ג דב"ק על מש"ש טענו בחטים כו':

מנה לי כו'. עתוס' דב"ק מ"א ב' ד"ה מודה ונראה כו'. והראשונים תירצו כגון שהבע"ה אינו יודע אבל לפי מ"ש התוס' שם מ"ו א' ד"ה דאפי' וא"ת כו' ועי"ל כו' ליתא: (ליקוט) מנה לי כו'. ב"ק מ"א ב' ע"פ בעלים מודה כו' וע"ש תוס' מודה כו' ובסה"ת תי' שאמר איני יודע וע"ש מ"ו א' ד"ה דאפי' ועי"ל ונסתר סברתם עתוס' דכתובות י"ב ב' ד"ה רב הונא כו' וי"ל דאפי' למ"ד כו' ומזה ראיה למ"ש בסכ"ג טענו בספק כו' וז"ש או שאמר הנתבע איני יודע כו' ופי' הש"ך שגם התובע אינו יודע כי אם ע"פ העד והוא ממש דברי התוס' הנ"ל דאיני יודע אם פרעתי הוא כמו איני יודע אם חייב לר"ה ור"י ואפי' גם העד אינו יודע אם פרעו דברי ושמא בכה"ג חייב (ע"כ):

או שאמר הנתבע. עש"ך שפי' כגון שטענו בספק ע"פ העד:

מנה כו' אם זה העד כו'. קאי אבבא שניה שא"ל אתה חייב וכמ"ש המ"מ פ"ד מ"ה טוען דין ח' שאין טענת אתה חייב לי כנגדו נאמן אלא במגו דפרעתיך וכמש"ל בס"ז וכאן דל"ל מגו כיון שהעד מכחישו שא"י לטעון פרעתי וכמ"ש תוס' בב"ב ל"ד א' ד"ה הוי ע"ש:

או שהוא כו'. זה קאי אשני הבבות דכל שאינו סותר טענת העד אע"ג שאם היה סותר היה יכול לישבע כמ"ש תוס' שם הוי משואל"מ וכן כאן שאם היה מכחישו על קביעות הזמן כיון דאינו מכחישו דיינינן כאלו הוי ב' עדים על קביעות הזמן וע"ל סי' ע"ח וכן בכל משוילי"מ וז"ש וכן אם טען כו':

אבל במקום שיכול כו'. ר"ל שיכול לטעון איתו טענה בלא הכחשת העד דלא עדיף מאלו היו שנים מעידין אותו וכמ"ש תוס' בב"ב שם בד"ה הנ"ל ואור"י דודאי כו' משא"כ בכה"ג ואף לתי' ריב"ם שם היינו שכ' שאין מועיל לו מיגו היינו ג"כ מיגו להכחיש את העד דהוא כב' עדים וכנ"ל ועש"ך:

י"א דוקא כו'. וז"ש לישתבע כו' ה"ל כגזלן דוקא מפני שהוא כגזלן חע"ג דלהכחיש את העד היה נאמן כנ"ל ס"ח מ"מ כה"ג אינו נאמן משא"כ בבא לידו לדין אע"ג שמכחישו בענין הלואה מ"מ לא הוי כגזלן וכמ"ש בב"מ מ"ח א' כגון שייחד לו כלי כו' וראיה מאבימי בכתובות פ"ה א' אע"ג שהי"ל ע"א דשליח נעשה עד כמ"ש ברפ"ב דקדושין: (ליקוט) י"א דוקא כו' אבל אם כו' דאם שני עדים מעידין על המשכון אין נאמן לטעון עד כדי דמיו כמ"ש בירושלמי ס"פ הדיינין א"ר יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך כו' חד ב"נ קם עם חבריה בשיקא א"ל תרין דינרין לי בידך ומשכונך שויתרין דינרין א"ל חד דינר לא בעי למיתן ומשכוני טב תרין דינרין אתא עובדא קומי דייני דנהרדעא אמרי כיון דכל עמא מודו דמשכונא טב תרין דנרי אוחרנא ייתי עלוה סהדי ולא שמע דא"ר יוחנן נאמן המלוה עד כדי משכונו חד ב"נ קם עם חבריה בשוקא וארים סבינתיה אמר לית הדין סדינא נפק מן ידי עד דתתן לי מה דאית לי בידך אתא לקמי שמואל א"ל הב ליה סבינתיה וזיל דון עמיה מה שמואל כדייני דנהרדעא אמר תמן החזק המשכו' בידו הכא לא הוחזק המשכון בידו ור"ל הוחזק כמ"ש תוס' בסנה' ל"א ב' ד"ה כיון (ע"כ):

ויש חולקין. ומאבימי אין ראיה כמ"ש תוס' שם בכתובות ובב"ב שם דעובדא דאבימי הוא לאחר שנתקנה שבועת היסת דאין שליח נעשה עד כמ"ש בקדושין שם וההיא דאמר הוי כגזלן ל"ד אלא כשני עדים שגזלו כיון דאינו מכחישו ובשני עדים אינו נאמן לומר דידי חטפי כדין התופס בעדים ולדעת הרמב"ם בפ"ד מה' גזילה דהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים דוקא משום דהוי כגזלן דמיירי שאין העד יודע אם החזירו וכמ"ש המ"מ בפ"ד מה' טוען דין ח' וכמש"ל בהגה ראשונה אבל במקום שיכול כו' לכן צ"ל ה"ל כגזלן:

מנה לי כו'. פ' כל הנשבעין ופ' השואל ופ' המקבל:

והתובע א"צ לישבע. שבועות הכל מודים בשכנגדו כו' ולימא ליה מי יימר כו' הכל מודים כו' ש"מ דכל משויל"מ א"צ לישבע התובע:

אבל אם השיבו כו'. ממ"ש בב"מ צ"ה כגון שיש עסק כו' כדרבא כו' וסיפא בג' דא"ל ג' פרות כו' אבל בב' פרות ומחזיר לו א' והב' אינו יודע פטור:

לא אמרי' כו'. כ"כ התוס' בב"מ ג' ב' ד"ה בכולי וראיה ממ"ש שם צ"ח ש"מ מנה לי בידך כו' כדרבא כו' וכן שם קטז ב' ובימי רב נחמן נתקנה היסת ואעפ"כ אר"נ בכופר בכולו שפטור: (ליקוט) לא אמרי' כו'. עתוס' דב"מ ה' ב' ד"ה ותקנתא כו' כדפי' ר"ל כמ"ש שם ג' ב' ד"ה בכולי כו'. דאשבועה דרבנן כו' ועתוס' דכתובות י"ח ב' ד"ה ובכולי דשבועה דרבנן כו' ע"ש ור"ל דחשוד באמת דין משויל"מ יש לו אלא שנשבע כנגדו מטעם שכ' תוס' בב"מ ה' א' ד"ה שכנגדו (ע"כ): (ליקוט) לא אמרי' כו'. ואין דעת המ"מ כן עסט"ו (ע"כ): (ליקוט) לא אמרי' כו'. עתוס' דכתובות י"ח ב' בד"ה ובכולי. דבשבועה כו' כדמשמע בפ"ק דב"מ כו' ר"ל ממש"ש ותקנתא לתקנתא כו' ונפטר ולא אמרי' שישלם אבל שם בד"ה ותקנתא כו' כ' כדפי' ר"ל בד"ה שכנגדו כו' דבחשוד לא אמרי' משויל"מ משום דלא שבקי ליה כו' ואף בשבועה דאורייתא ובהג"א שם ד"ה וגם כו' הרכיב שני התוס' יחד וצ"ע. חבל דין זה פשוט ממ"ש מנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור ולא אמרי' משוילו"מ כמו בחמשים ידענא ונ' לא ידענא ור"נ קאמר דפטור וס"ל לשבועת היסת (ע"כ): (ליקוט) לא אמרי'. ובשבועה דרבנן כל שא"י לישבע נפטר בלא שבועה כמ"ש בעובדא דההוא רעיא. תה"א סי' ק"י (ע"כ): (ליקוט) לא אמרי' כו'. מסוגיא דההיא רעיא תוס' בפ"ב דכתובות ובב"מ צ"ז ב' בד"ה ה"נ כו' וכ' שם ובשבועות מ"ז א' בד"ה מתוך כו' דלהכי אמרי' הבו דלא לוסיף על רב ושמואל דלא אמרי' מתוך שאי"ל דיפסידו כיון שאינו אלא מדרבנן ודוקא ביתומין דבעלילה מועטת הקילו עליהם כו' ע"ש ושם (ע"כ):

י"א דלא אמרי'. ממ"ש שם ש"מ מנה לי בידך כו' כגון שיש כו' אע"ג דיש עסק שבועה בלא"ה ע"י גלגול דכדרכה מתה כמ"ש שם צ"ח ב ואמאי מה שטענו כו' דא"ל אשתבע כו' ועתוס' צז א' ד"ה ביום כו' והרא"ש שם:

בין שלא היה כו'. עש"ך וז"ש רמ"א אלא ישבע ר"ל היסת או מהפכה כו' דשבועה דאורייתא אין יכול להפך כמש"ל סי' פ"ז ואמר ישבע כו' כמ"ש סמ"ע וש"ך באם טוען הנתבע הגלגול ברי נשבע בברי וכן אם טוען אינו יודע נשבע שאינו יודע וע"ל סי' צ"ד ס"ז טענו כו' יש מי שאומר כו' ויש מי שאומר כו' משמע דלס' ראשונה נשבע שבועת התורה אע"ג דס"ל ג"כ דלא אמרי' בכה"ג משוילו"מ כמ"ש שם בש"ע אע"פ שעיקר שבועה כו' והי"א שם שנשבע על הגלגול כו' הוא הלשון עצמו שכ' כאן הרמ"א אבל כבר תמה עליו הסמ"ע שם ס"ק יג וכ' דל"פ השני י"ח שם וכמ"ש הש"ך כאן ע"ש וג"כ משמע מדברי ש"ע שם דלדיעה דאמרי' אף בכה"ג משוילו"מ היה צריך לשלם על הגלגול אע"ג שטוען ברי דלא כמ"ש ש"ך כאן אבל אין ר"ל אין דנין כך כו' וכן מ' בש"ע בסי' ע"ב ס"ל דצריך לישבע אף על הברי ועש"ך שם ס"ק קכ"ט ולקמן סי' שס"ד ס"ו משמע כדברי הש"ך ע"ש:

בין שיכול. ה"ה דמתני' פ' השואל הנ"ל וע"ל סי' צ"ד ס"ב אין מגלגלין כו' ועסמ"ע וש"ך שם והוא דעת התוס' בפ' הנ"ל שם דס"ל כס' השניה וי"א שכיון שנתחייב כו' ותי' מתני' שאין מגלגלין כו':

וי"א שכיון כו'. כן הוכיחו ממ"ש שם ק' הלוקח אומר גדול לקחתי והלה כו' ומוקי שם בגמ' שטענו עבד בכסותו כו' וע"י גלגול זכה נמי בעבד וס' הראשונה ס"ל דלא אמרי' שם זכה בגדול אלא אכסות ועסמ"ע וש"ך דל"פ אסברא ראשונה אלא אבבא השניה וע"ל ס"ס צ"ד דמ' כס' ראשונה: (ליקוט) בין שיכול כו' וי"א. ובסי' צ"ד ס"ב כ' אין מגלגלין אלא כו' וצ"ע (ע"כ): (ליקוט) י"א כו'. עסי' צ"ד ס"ב שיטה שלישית דאין מגלגלין על ספק כלל ועסי' שד"מ ס"ד שיטה ד' דעת הרמב"ם כס' הראשונה כאן דא"א על הגלגול משוילו"מ אבל ס"ל דנשבע שאינו יודע ושיטה ה' למ"מ בפי' דברי הרמב"א ועבהגו' שם ת"ק ל' וס"ל דאף בדרבנן אמר' משוילו"מ וכן תי' כה"ג במ"ש הרמב"ם וש"ע סי' ע"ב סי"ב ויכלול בשבועתו שא"י כו' אבל למ"ש א"צ לזה (ע"כ): (ליקוט) י"א כו' וי"א כו'. הנה ראיית ס' ראשונה מב"מ צ"ז וכמ"ש תוס' שם בד"ה ביום כו' והיא חזקה וכ"ד הרמב"ם אלא שס"ל שנשבע על הטענת ספק וכמ"ש בסי' שד"מ ותי' נ"י על קושית תוס' דחוקה עד מאד וא"א להולמו ע"ש וראית נ"י בעל ס' האחרונה ממתני' שם ק"א דקא' א"י זכה בגדול ולא הקשה ג"כ בגמ' לימא תהוי תיובתא דר"נ אלא מטעם גלגול וכמש"ש בגמ' שדה בעומריה כו' ליתא דא"כ אדפריך בגמ' אסיפא אמאי ישבע מה שטענו לא הודה כו' ועוד כו' ה"ל ליפרוך ארישא ג"כ דקא' א"י זכה בגדול אמאי אלא כיון דאוקומתא לרישא דמתני' כסומכוס שם וכן סיפא שם א"כ ל"ק כלו דסומכוס ודאי ס"ל בברי ושמא דחייב דהא לא ס"ל המע"ה ול"ל כלל גדול בדין כו' אפי' ניזק כו' ואע"ג שאמרו בב"ק ל"ה ב' לא סיפא כו' שם הברי שלו גרוע וכמ"ש תוס' שם בד"ה מדסיפא כו' (ע"כ): (ליקוט) י"א כו' וי"א כו'. וראית ס' האחרונה ממתנ' שם ק' וזה אומר א"י זכה בגדול כמש"ש בשם נ"י וס' הראשונה ס"ל כמ"ש המרדכי פ"ק דכתובות סי' קצ"א ורא"מ פי' דג' ענייני א"י הם כו' ע"ש (ע"כ):

התובע כו' ל"ש כו' ל"ש כו' ל"ש אמר חמשים. שבועות מ"ז וה"ה להנך בבי דכולהו חד טעמא משום דלא היה להם לידע וכמ"ש תוס' ברפ"ה דב"ק מ"ו א' ד"ה דאפי' וכ' שלכן אפי' ניזק אומר ברי ומזיק שמא פטור וכ"כ הרא"ש בסוף פ"ו שם אעובדא דירושלמי דחד צרור וע"ש:

פטור אפי' כו'. דאין נשבעין לפטור וע"ל סי' ס"ט ס"ה ובהגה שם:

כל טענת ספק. דאין נשבעין על טענת ספק אלא אותן השנויין במתני' ואלו נשבעין שלח בטענה ואלו דוקא רש"י בב"מ ועתוס' דב"ב ל"ג א' ד"ה מיגו כו' וי"ל כו' ואפי' היסת אין נשבעין ועבהגו' בב"מ כ"ו ב' דאר"נ ראה סלע כו' וערש"י שם אי נקטנא כו' ושם מ"ב ב' נימא לאימיה זיל שלים אמרה כו' ומשתבעה אימיה כו' ואין משביעין אימיה דלא אמר לה דלאו דידיה אלמא שאין משביעין על טענת ספק ואפי' ע"י גלגול וכמ"ש תוס' בפ' השואל צ"ז א' וש"ע לקמן סי' צ"ד ס"ב אבל על טענת ספק כו' ובלבד שיהיה רגנים כו' ועבמרדכי פ"ג שם:

או מנה. ר"ל לא זא"ז שבנתבע כה"ג משלם בלא שבועה:

ואפי' לצאת. כיון שיודע בברי דלא אמרי' לצאת י"ש אלא בנסתפק כענין דפ"ג דב"מ וסוף ב"ק ושאר מקומות:

כיון שתובע. קאי אמ"ש שפטור משבועה:

ואומר בריא. זה קאי אמ"ש שאף לצאת י"ש א"צ:

וכן אם אמר לחבירו כו'. כמ"ש בסנה' כ"ט א' אם אמר הוא אמר לי כו' עד שיאמר כו' ושם בגמ' מסייע כו' כו' תנ"ה כו'. וז"ש והודאה כו' כמ"ש במתני'. או אפי'. כמ"ש שם בגמ'. וכיון שאפי' הודה שאמר כך פטור אין משביעין אותו כמ"ש תוס' בב"ק מ"ו א' ד"ה דאפי' ועי"ל דלמ"ד פלגא כו': (ליקוט) וכן אם אמר כו'. סנה' כ"ט ב' אר"נ אדם עשוי כו' ואע"ג דלא טעין וא"צ לישבע כמ"ש בסי' פ"א סי"ד (ע"כ): (ליקוט) וכן אם אמר כו'. שכ"ז שאם מודה פטור אין נשבע על כפירתו אפי' שבועה דאורייתא כמ"ש בתוס' דב"ק מ"ו א' ד"ה דאפי'. ועי"ל כו' ובירושלמי כ"מ ששנים מחייבים ממון ע"א מחייבו שבועה והרי קנס שנייא היא שאין נשבעין על הקנס (ע"כ):

שיכול לומר כו'. פי' בתובעו מתחלה וכמ"ש בש"ך ובכה"ג אפי' לא טען טענינן ליה כמ"ש הש"ך וכמ"ש בגמ' שם אמר אביי ל"ש אלא דאמר כו' אר"פ כו' כל מידי דכדי כו':

אבל אם טען כו' ואמרתי כו' או כו'. כמ"ש שם אמר רבינא ואיתימא כו' ש"מ כו' ל"ש כו':

זהו טענת כו'. כיון שאם היו עדים היה חייב כנ"ל וכן אם הודה חייב:

וי"א דמשביעין כו'. כמו שבועת השותפין ופ"ג דב"מ משביעין אותו שאינו ברשותו וכל הנך דחשיב במתני' הטעם בכולם משום דרגלים לדבר ה"ה בכל רגלים לדבר ול"ד אלו אלא בכל הדומה לאלו וכן חילקו בתוס' פ' השואל צ"ז א' בגלגול שבועה על ספק בין רגלים לדבר או לא וכיון שאין נשבע אף ע"י גלגול כ"ש בעצמו וכ' במרדכי שם ראיה ממ"ש אצל תובע בספק בטענת אביו משיב אבידה והלא בלא"ה אינו נשבע על טענת ספק ע"ש. וראיה ברורה ממ"ש בב"מ כ"ו ב' משנים חייב כו' וערש"י שם נקטנא כו' ומה שדחה בש"ך ראיה זו ואמר שסבור בטעות כן לא דק דלמה ישתבש בזה יותר משלשה שנפל ששם יודע הדין דאין נשבעין על טענת ספק כמ"ש רש"י וכאן נשתבש ומה שהביא הש"ך ראיה ממ"ש בעה"ת הבעה"ת דחה דברי רש"י לגמרי ובשם ר"ח שם כ' דבשנים הוי טענת בריא לגמרי וכמ"ש כאן בהג"ה: (ליקוט) וי"א דמשביעין כו'. כמ"ש בפ"ב דקדושין מ"ג ב' ופי' דעדים נשבעין היסת (ע"כ):

טענו כו' ויוצא כו'. דא"א לצאת י"ש אלא בתובע טוען בריא:

וי"א כו'. פלוגתייהו תליא במ"ש בב"מ ל"ז או אביו של אחד כו' ומוקי בגמ' שם בדלא תבעי ליה ולצאת י"ש וכ' בה"ת בשם י"א ה"ה לא' מכם הפקיד כו' והרמב"ן כ' דוקא באביו וכמש"ל סי' ע"ו ס"ג וע"ל סי' ש' ס"ג בהגה:

ובין כך. כנ"ל:

טענו כו' יש לב"ד לחקור כו'. כמ"ש בירו' ס"פ הדיינין סלע הלויתני ושתים היה שוה כו' והלה אומר איני יודע כו' לית את ידע אהין ידע כו' ור"ל ה"ל משוילו"מ והביאו בה"ת בשל"ח והרא"ש בפ' הדיינים וכ' הרמב"ן אע"ג שאינו מודה לו בדבר שבמדה ומשקל וגם אינו מודה לו בפרוטה שואלין לו ב"ד אע"פ שאינך יודע כו' ואע"פ שאינו מודה אלא ע"י חקירת ב"ד נק' מודה מקצת הטענה ודבר שבמדה וכמ"ש אביי בשבועות מ"ג א' ל"ש כו' אבל אמר בית זה ידיע טענתיה ר"ל שאנו הולכין ורואין אם עד הזיז כו' ורבא פליג עליה ואמר דבעינן שיוציא דבר שבמדה מפיו הא כל שמוציא מפיו אע"ג שמתחלה הודה סתם וע"פ ב"ד הודה ופירש כמה חייב ונק' מודה מקצת:

שתי כסף ופרוטה. דבפחות מכאן אינו חייב שבועה דאוריית' כמ"ש בר"פ הדיינים וכרב דהלכתא כוותיה וכמש"ל ר"ס פ"ח ובאינו מחוייב שבועה דאוריי' לא אמרי' משואילו"מ כמ"ד בסי"ד:

ודוקא שטענו. כמ"ש בשבועות מ"ו ב' ובסוף הכונס טענו כסא דכספא כו' ובכתובות פ"ה ב' חדא דידעינא כו' ואע"ג שבירושלמי ס"פ הכונס אמר בעי ר' יוחנן מהו שיטעננו דברים שאינן ראוין לו נשמעיניה מן הדא אריסיה דבר זיזא אפקיד כו' אית ב"נ דלא מפרסים נפשיה והביא הרי"ף והרא"ש שם ההיא פליגא אגמ' דידן:

ונפטר מדיני אדם. עש"ך כיון שתובע אומר בריא וכנ"ל:

וי"א. כ"כ הרא"ש בפ' הדיינים והביא ג"כ ראיה מירושלמי הנ"ל סוף הדייני' וע"ל סי' צ' ס"י וסי' רצ"ב סי"ד וסי' רצ"ח וסי' שפ"ח ס"א שסתם כס' אחרונה:

טענו סבור כו'. כמ"ש בשבועות מ"ב ומי מצית כו' התם דלא אמר כו' וכ"ש בטענו ליורשיו שאף בטענת בריא פוטרין חכמים שם:

אבל אם טענו בריא כו'. כראב"י שם וכפי' תוס' ורי"ף בשטוענו גדול והביא הרי"ף ראיה ממ"ש מ"ז א' אמר רבא כוותיה דר"א מסתברא כו' ה"ד אילימא כו' אלמא דסוגיא כראב"י וזהו שיקול הדעת דפליגי שני תנאי וסוגיא כחד מינייהו ועברי"ף שם:

אם הודה מקצת. כנ"ל שם ושם:

ואם כפר הכל. כמ"ש מה לי הוא מה לי אבוה וגם כאן שייך חזקה אין אדם תובע כו':

בין תבעו ללוה עצמו. הוא מילתיה דראב"י:

בין כו'. הוא מ"ש שם מ"ז ולא בין היורשים ה"ד אילימא כו':

האומר לחבירו אמר כו' י"א שפטו' כו'. כמ"ש שם התם דלא אמר בריא לי ואע"ג שאומר אמר לי אינו טענת בריא וכמ"ש בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ה א)' ש"מ מנה לי בידך כו' ושאני התם דכמנה כו':

וי"א כו'. שמפרש ההיא בשבועות מ"ז אתיא אף כרבנן וראב"י ורבנן ל"פ אלא באמר לי אבא ובירושלמי פ' הניזקין הל' ג' תמן תנינן יונה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים דינרין פטור מפני שהוא כמשיב אבידה אר"א תקנה תיקנו בה כדרך שתיקנו במציאה דתנינן המוציא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם כו' אבל אם אמר כו' ודכוותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודיתה לו והוא אומר לא הודיתי אלא חמשים לא בזה תיקנו ושם אליבא דרבנן דמ"ש תמן תנינן מנה לאבא כו' כמשיב אבידה הוא מילתיה דרבנן הנ"ל ואמר שם שבכה"ג ל"פ רבנן אבל לפ"ז הלכה כרבנן שראית הרי"ף מהא דשבועות לפ"ז אינה מכרחת וכ"כ בה"ת בשם הראב"ד שלפי פירושו הלכה כרבנן והביא ג"כ ראיה מירושלמי הנ"ל דסוגיין כרבנן מדלא אמר בירושלמי דכוותה אמר לי אבא כו' ש"מ דלא ס"ל כראב"י וכ"כ המ"מ דבין כך ובין כך הדין של הרמב"ם אמת אבל בהשגות כ' אני אומר שזה מחלוקת ראב"י וחכמים ופ' הרב שהלכה כמותו:

אמר מצאתי כו' ויש מי כו'. שסובר כדעת הראב"ד בס' שקדם וכ"כ בבה"ת סוף של"ו ובתשו' לרב האי כו' אמר לי מורישי אמר לי שאתה חייב לו או שראה כתוב בפנקסו שאתה חייב לו וברור כו' וכ"כ בטור והראב"ד השיג עליו כו' וכ"כ רב האי גאון כו' ומעתיק דברי בעה"ת הנ"ל ועסמ"ע: (ליקוט) אמר כו'. זהו לס' אחרונה בס' שקדם אבל לס' הראשונה ודאי פטור וכ"כ בתה"א להדיא בסי' ע"ד וז"ל בקיצור תשובה אשה זו פטורה מכל שבועה ואפי' משבוע' היס' כו' דאין שבוע' מ"מ כו' וכן היסת אלא על טענת בריא וזה הבא מכח אביו אינו טוען טענת בריא אפי' מצא כ' בפנקסו של אביו כו' והא דראב"י וכן מש"ש מ"ל הוא כו' התם בטוען עומד הייתי על אבא כשהודית כו' וכדאי' בירושלמי באומר אבא א"ל שי"ל בידך אינו טענת בריא ואפי' ע"פ מאה אינו טענת בריא וכדמוכח בפי"נ אמר זה אחי אינו נאמן כו' ע"ש ושם סי' פ' (ע"כ):

כתו' בפינקסו. שמשביעין ע"פ פנקסו כמ"ש בסי' צ"א ס"ה והביאו ראיה ממ"ש וחנוני על פנקסו וכמ"ש שם ס"ד ע"ש:

טענו בספק כו'. כמ"ש בשבועות מ"א דכתיב לא יקום כו' אבל קם כו' ותניא כ"מ כו' ושנים מחייבין אפי' אינן יודע כלל כמ"ש בב"ק ל"ה ב' ארחב"א זאת אומרת כו' רישא ניזק ברי כו' וקאמר המע"ה אלמא שבראייה נאמן וכן שם מ"ו אבל חכ"א זה כלל גדול כו' דאפי' ניזק כו': (ליקוט) טענו בספק כו'. והרבה חולקין ע"ז ממ"ש בריש ב"מ הצד השוה שבהן שע"י טענה כו' ובר"פ הדיינין ל"ש אלא בטענת מלוה כו' וכ"כ הרשב"א בקדושין כ"ח א' ועתוס' שם ד"ה ספק כו' וא"ת כו' וכ"כ רש"י שם אבל הרמב"ן ורשב"א והר"ן הקשו שם דהא שבועת שומרין משתבע מספק ע"ש שדחקו בזה וכ' הרשב"א והנכון בעיני כדברי פוסקים הנ"ל ולכן א"א ללמוד מסוטה בק"ו והוא נכון מאד וכ' שם וכנ"ל ההיא דאבימי דכתובות פ"ה א' ור"ל קו' תוס' דב"ב ל"ד א' סוף ד"ה הוי וצ"ל דהא דאמרי' בהכותב כו' ואף שקו' תוס' י"ל כמש"ש ל' א' בסד"ה לאו. ואע"ג דהאי לוקח ידע כו' וה"נ כפירת שיעבוד קרקעות הוא כמ"ש בהכותב וכ"כ תוס' בריש ב"מ דאשבועה דרבנן כו' וכמ"ש בסי"ד מ"מ הרבה פוסקים חולקים ע"ז וכמש"ש (ע"כ):

אבל אם אין כו'. כמ"ש בב"ב קל"ה א' ושאני התם דכמנה לאחר וכנ"ל:

וי"א דכל כו'. וכנ"ל בסכ"א א"ל אבא לדעת הראב"ד וכ"כ סמ"ע וגם ס' ראשונה דהג"ה שהוא דעת הטור בשם הראב"ד ע"כ כן ס"ל ומ"ש אפי' קרוב שלו כנ"ל א"ל אבא:

ודוקא שאותו כו' עש"ך. וכמ"ש ברפ"ב דקדושין והשתא דתקון רבנן שבועת היסת כו' וע"ל סי' קע"ו סל"ו ונ"ל דה"ה כו' רק שחייב כו' אע"ג שהוא נוגע:

האומר לחבירו כו'. מהא דשבועות מ"ג שמא ישבע כו' וכ"כ סה"ת:

אמר הנתבע כו'. כפי' תוס' שם ד"ה ויוציא. אבל בריש המפקיד כו' ולפיכך בסכ"ד אין משביעין עד כו' אבל כאן דאפשר שאינו זוכר העדים ועסמ"ע וש"ך וא"א שלא יהיה לבטלה אלא במקום שאפשר בענין אחר עושין לכת' שלא יהיה לבטלה וע' בסה"ת: