במה זמן סתם הלואה וכמה פרטי דיני - שולחן ערוך חושן משפט סימן ע״ג

במקום שאין להם מנהג. אבל במקום שיש מנהג הולכין אחריו בין לפחות מל' יום בין להוסיף עליו ולקמן בסי"ד יתבאר בו דין מכירת המשכון דעושין במשכון של ישראל כמו שהמנהג לעשות במשכונו של עכו"ם שביד ישראל ונראה דה"ה בדין זה:

יש לו זמן ל' יום. אבל מ"מ אין דינו כאלו קבע לו זמן בהדיא לשלשים יום דשם אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו משא"כ בזה ואם טוען פרעתי במלוה ע"פ שומעין לו וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בס"ס ע"ח מ"ש:

בין במלוה בשטר בין במלוה ע"פ. פירוש ולא אמרי' כיון דטרח לכתוב שטרא דעתו איותר מזמן ל' יום:

ואם התנה שיתבע כו'. דכלל הוא בידינו כל תנאי שבממון קיים:

אבל שאלה כו'. הטעם דשאלה הדר' בעינא משא"כ הלואה דלהוצאה נתנה ומסתמא הלוה לו להוציאה וצריך זמן לחזור ולהשתדל מעות שיפרע לו וק"ל וע"ל ר"ס שמ"א ובא"ח סי' ש"ז:

מיהו אם הלוה מוחה שלא ליתן שטר למלו' כו'. ז"ל הטור ס"ח שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת דראובן הלוה לשמעון מנה לזמן פלוני ושמעון הקנה לו בקנין ושיעבד לו נכסיו ואח"כ מוחה בעדים שלא יעשו שטר כו' ע"ש ומזה נמי איירי מור"ם כאן שהקנ' לו בקנין שדינו שהעדים צריכין לכתוב לו מן הסתם שיעבוד על נכסי הלו' וכמבואר בר"ס ל"ט וכתב שם בטור שיש כח ביד הלוה לחזור ולמחות בעדים שלא יכתבו לו שטר ושאם מוחה צריך ליפרע לו מה שלוה מיד ע"ש וכ"כ הטור ג"כ כאן בתשוב' הנ"ל וזה כוונת מור"ם כאן וה"פ ומיהו אף שמסתמא צריך להמתין לו שלשים יום בכה"ג אין צריך להמתין לו אבל אם הלוהו בעדים בלא קנין מוכח שם בר"ס דלא יכול לחזור מהלואה מדהלוה לו סתם בלא קנין ע"ש ואף שהמחבר בסימן ל"ט ס"ד כתב שם דעת הרא"ש הנ"ל ומסיק וכתב ז"ל וי"א (והוא הרשב"א בתשוב') דאפי' עומד וצווח אל תכתבו לו שטר כותבים על כרחו מור"ם כתב האי דינא כאן ללמדינו לדעת הסוברים דיכול למחות ומיחה אז אם המלוה מבקש שטר או מעותיו שומעין לו ומהתימה על ע"ש שכתב בהאי דינא ז"ל ואם הלוהו סתם ורוצה המלוה שיכתוב לו שטר צריך לכותבו ואם הלוה מוחה שלא ליתן שטר למלוה צריך להחזיר לו מעותיו דמסתמא לא הלוה אלא כדי שיכתוב לו שטר אע"פ שלא התנה דלא שדי אינש זוזי בכדי בלא עדים שמא יפול דבר שכחה ביניהם ויהיה השטר לראיי' ע"ש דמוכח מלשונו מדכתב לא שדי אינש זוזי בכדי בלא עדים דס"ל דאפילו בהלוהו סתם בינו לבינו ולא התנה עמו בשעה שהלוהו שיתן לו שטר דינו כן ופשוט בעיני דז"א וכמ"ש ודוחק לומר דמיירי בכתיבת יד שרוצה שהלוה יתנו לו לזכרון ואין בזה משום דליפשי עליה שטר' כולי האי דא"כ לא הל"ל שטר ועוד דלא הל"ל והלוה מוחה אלא דהל"ל והלוה אינו רוצה ועוד דאפי' לכתיבת יד נראה דאינו יכול לכופו כיון דהלוהו מתחלה סתם ועביד אינש דמלוה לחבירו לשלשים יום על אמונתו בלא עדים ובלא כת"י ודו"ק:

וקבע לו זמן כו'. לכאורה נראה דמיירי דוקא בקבע לו זמן בשעת הלואה דאלו אחר הלואה צריך קנין כמו נאמנות או אל תפרעני אלא בעדים וכמ"ש לעיל סי' ע' וע"א ע"ש. מיהו יש לחלק דשאני התם דבא המלוה להוציא משא"כ זה דהלו' בא להחזיק המעות בידו אותו זמן דה"ל קצת כמחל לו המלוה לכל אותו זמן וצ"ע:

בין שמת לוה. ועפ"ר שם כתבתי דל"ד לשותפות ולחכירות דכ' הטור והמחבר בסי' קע"ו ובסי' שכ"ט שיכול לסלק היורשים דשאני התם שהוא בעין וגם יכול לומר אביכם היה נאמן לי שיטריח בסחור' ובעבודה ולא אתם נאמנים לי בזה משא"כ הלואה דאינה בעין דלהוצאה נתנה לזמן קצוב וככלות הזמן ישלמו לו מעותיו וגם הם אמודים לשלם ועוד דבשותפות ובחכירות גם לטובתו נתנו הנותן ביד אביהן ויכול לומר לאביכם נתתי והאמנתיו שלא יקלקל ויתן לי רווחי ולא לכם משא"כ כאן דסתם הלואה היא לטובת הלוה ובניו יורשין זכותו והוה ליה כפרה שאולה ביד אביהן ומת דיורשים משתמשים בה כל ימי שאילת' וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' שמ"א ס"ג ע"ש:

הלוה נשבע היסת כו'. דלא חילקו בשבועה בין כפירת זמן לכפירת גוף הממון ועיין מ"ש בסמוך:

המתן עוד עד סוף החמשה כו'. הטעם כיון דהמלוה מודה דעדיין לא הגיע הזמן למה ישבע הלוה עתה שמא יודה בתוך הה' ימים להמלוה:

בד"א במלוה ע"פ כו'. האי בד"א קאי גם אשבועת התור' הנ"ל בס"ב כשהמלוה טוען היום סוף הזמן:

ישבע המלוה היסת. כ"כ גם ברמב"ם שבידינו פי"ג ממלוה אבל הטור שהביאו סתם וכתב ישבע המלוה ולא כתב היסת ולעיל בסי' ע"ב נתבאר בטור ובדברי המחבר סי"ז דכשהמלוה נשבע על המשכון שבידו אע"ג שיש לו מיגו דלקוח אפ"ה צריך לישבע בנק"ח וצ"ל דשאני התם דהלוה כופר ואומר דלא נתחייב לו כ"כ אבל הכא דאינן מחולקים בסך ההלואה אלא בזמן הפרעון סגי בהיסת ועיין במ"ש הכ"מ שם ואע"ג דכבר נתבאר בס"ב דכפירת הזמן וכפירת הממון שוים הם לענין שבועה היינו דוקא בשבועת היסת הנ"ל שהוא דרבנן לא חלקו ועד"ר:

לא חלה השבועה. ל' הטור דה"ל נשבע לבטל המצו' דמושבע ועומד הוא מהר סיני לפרוע חוב שלו ואין להקשות יקיים השבוע' שלא ימכור אלא יתן לו את כל אשר לו בחובו דזהו ג"כ נקרא' מכיר' כשישומם ויתנם לו דמה לי מכרם לאחרים או לו:

ומכין אותו כו'. ע"ל סי' צ"ו סט"ו נתבאר דמכין אותו אפי' בלא שבועה:

ואם השבועה קדמה כו'. ואף שנשבע שלא למכור משלו לפרוע לשום חוב מ"מ כיון דעדיין לא היה חייב חלה השבועה מעיקרא:

נמצאת השניה שבועת שוא. עפ"ר דשם כתבתי דאף אם ימכור משלו לקיים שבוע' השניה מ"מ לשוא היתה בשעה שנשבע לפרוע כיון שכבר נשבע שלא למכור ודינו להלקותו עליה כמ"ש בי"ד סי' רל"ח אם לא שיתחרט על שבועה ראשונה וימצא פתח שיתירוהו לו הראשונה ויעקרוה מעיקרא כאלו לא נשבע מעולם דשוב אין מלקין אותו על השני' דאגלאי מלתא למפרע דלא היתה לשוא ומ"ה כתבו הטור והמחבר שאם מתוך אימת המלקות יתחרט ויתיר לשבועה הראשונה (אע"ג דנלקה על השניה) משום דבהתרת השניה לא ינצל מהמלקות וק"ל והכי הוא הצעת דברי המחבר דאם השבועה קדמה לחוב שמעון אז אין תקנה לשמעון לגבות חובו עד שיתירוה להלוה שבוע' הראשונה ועצתו הוא שילך המלוה לב"ד ויבקש מהן שילקוהו על שנשבע שבועה שניה לשוא ומתוך המלקות יתחרט להתיר לו הראשונה ועפ"ר ודריש' מ"ש עוד בזה:

ומכין עליה מכות מרדות. דכיון דהיתה בלא התראה אין לוקין עליה מלקות דאורייתא ודקדקו הטור והמחבר לכתוב כאן מכת מרדות ולפני זה כתב מכין אותו עד שתצא נפשו דשם מכין אותו שיקיים מצות פרעון חוב שמוטל' עליו עדיין לקיימו ודינו בזה להכות אותו כל כך עד שיקיים המצוה משא"כ כאן שמכין אותו על עבירה שכבר עבר ונשבע שוא וק"ל:

הנשבע לחבירו לפרעו כו'. כתב בת"ה סי' שנ"ו אם נכתב בכתב ידו שנשבע לשלם לחבירו ואח"כ אמר שלא נשבע אלא שכתב לו כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבוע' זו כלל ואם אינו מודה לענין הממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבוע' וע"ש ד"מ י"א ונראה דאם כתב בכת"י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולומר שלא נשבע וה"ה אם עדים כ"כ בשטר:

עדיין השבועה במקומ' כו' הטור מסיק בטעמו וכתב ז"ל כי הזמן נעשה לזרז ושימהר לפרעון ועיקר השבועה היא על הפרעון ונהי דלא עבר על השבועה כיון שלא תבעו שום אדם מ"מ עדיין מוזהר בשבועתו לפרוע לו כשיתבענו מידי דהוה אהמלוה לזמן ועבר הזמן דלא נפטר בהעברת הזמן עכ"ל ונלמד מדבריו דאף שנשבע לו לפרוע לו לזמן פלוני סתם אין חומר השבוע' מחייבו לשלם מעצמו עד שיתבענו המלוה:

וישומו אותו ויתננו לו בתורת פרעון. אבל בלא שומא ונתינתו לו בתורת פרעון לא יצא זה ידי שבועתו דהמשכון ברשותא דמרא הוא ולא ניתן אלא להבטח' והתירו חז"ל השומא בשבת כדי לקיים מצותו וחפצי שמי' מיקרי ובתשו' הרא"ש מסיים ז"ל דלא גרע ממה שמשדכין התינוק בשבת ושמשכירים אותו ללמדו אפי' אומנות (כמ"ש בטור א"ח סי' ש"ו דמותר רק שלא יזכירו סכום מעות) ונראה מזה ללמוד שהתיר אפי' לאחרים שיעסקו בשומא זו כדי שיקיים זה מצותו דומיא דשידוך תינוק דהתם שידוך הוא ע"י אחרים וגם נראה דאם נותן לו דבר שצריך מדידה ג"כ מותר למודדו בשבת דומי' דמדידות האזור לרפוא' ומדידת מקוה שהתירו בשבת משום דחפצי שמים נינהו וכמ"ש בטור א"ח ס"ס ש"ו ע"ש:

והגיע השמיט' בנתיי' כו'. עמ"ש לעיל בסי' ס"ז ושם פרשתיהו:

דכל שפטור מדין הפרעון כו'. ול"ד למ"ש מור"ם בסעיף שאחר זה דמי שנשבע לשלם לחבירו אע"פ שלא היה חייב לשלם לו מ"מ חייב לשלם לו מכח השבועה דשאני התם דידע דאינו חייב וקיבל החיוב אנפשו מעצמו בשבועה ואף אם יקבל עליו שלא ידע שהוא פטור מן הדין אין אומרים דה"ל שבועה בטעות דכל הנשבע מדקדק ונשבע וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' פ"א סכ"ח אבל כאן לא נשבע אלא לשלם חובו והפטור בא לו אח"כ וה"ל כמחל לו המלוה אח"כ בזה אמרי' דאדעתא דהכי לא נשבע ועמ"ש עוד בס"ט:

והמלוה איננו בעיר כו'. כבר נתבאר בסעיף ו' דאפי' הוא בעיר פטור הלוה משבועה כל זמן שלא תבעו המלוה וכמ"ש שם אלא הרשב"א כאן אורחא דמלתא נקט דמסתמא כשהוא בעיר תובעו:

עד שיבא המלוה כו'. ז"ל הרשב"א שם בתשוב' (ב"י מס"ה הביאו) וליתן לאשתו ובניו דהמלוה א"צ שהרי אפי' נותנו בידם אינו נפטר הלוה ומחייב באחריותן כו' (ועמ"ש בסי' ע"ב בסל"א בזה) ולהוליך אחריו למדי א"צ שלא אמרו כן אלא דוקא בגזל ונשבע לו אבל לא נשבע לא (וכתבו הטור והמחבר לקמן בסי' שס"ז) ולעשות ב"ד ולמסור בידם ג"כ אי"צ כו' עכ"ל:

ואינו רשאי להוציאם. פי' אפי' אחר אותו יום עד שיבא המלוה ליתנם לו:

או יצא משם פי' שלא עקר דירתו משם אלא יצא משם בעסקיו:

וי"א דאפי' אם עקר כו'. גם זה במהרי"ק ואינו חולק על מ"ש לפני זה אלא משום דיש בו צד רבותא כתב בל' י"א וללמדינו דאפי' בכה"ג צריך להוליכו אחריו:

מי שנשבע לשלם לחבירו כו' עד מ"מ חייב לשלם לו מכח שבועתו. ע"ש בתשו' הרא"ש דהשיב כן אשטר שהי' כתוב בו שנתחייב ראובן בשבוע' סך כזה לשלם לכל מי שמוציאו עליו ומסיק וכתב שם דאפי' את"ל דמן הדין לא הי' חייב מכח שיעבוד השטר לחוד כיון דלא נזכר בו שם המלוה מ"מ חייב מכח השבוע' ע"ש ולעד"נ לחלק ולומר דדוקא התם דתחילת חיובו נשתעבד בשבועה מ"ה צריך לקיים שבועתו אבל היכא ששיעבודו הי' מתחל' ואח"כ נשבע לשלם י"ל כיון דהחוב ליתא ג"כ השבועה שנשבע עבורו ליתא וא"כ לא ה"ל למור"ם כאן לסתום ולכתוב בסתם וצ"ע:

לפרוע בר"ח אדר. ה"ה בכל חדש שתחלתו הוא ר"ח ב' ימים וקמ"ל דאע"ג דיום הראשון שייך לחדש שבט שעבר והוא נשבע סתם לשלם לר"ח אדר מ"מ הולכין אחר ל' בני אדם שקורין שני הימים דר"ח בשוה ע"ש החודש שיבא וספיקא דאורייתא לחומרא אבל הנשבע לשלם בר"ח ניסן שהיא חד יומא אין מחייבין אותו לשלם בתחלת היום דבכל הלשון הוא כל יום ר"ח כל זה כתב הרשב"א בתשובה שם:

מי שיש לו שטר על חבירו כו'. נראה דדוקא נקט שיש בידו שטר דאז הוא יכול להוציא מחבירו דאף אם יטעון הלוה נגד השטר ישבע זה על שטרו ויטול מ"ה מעקלין ע"פ משא"כ כשאין בידו שטר דהא הלוה יכול לישבע היסת ולפטור ממנו אפי' הלוהו בעדים הא קי"ל דא"צ לחזור ולפרוע בעדים כמ"ש בסי' ע' וק"ל:

רואה המלוה שהלוה מבזבז כו'. המחבר כתב לקמן סי' קל"א ס"ג שגם לערב שומעין כשאומר כן על הלוה מ"ש:

ומזה נשתרבב המנהג כו'. פי' ממה שאמרו שמעקלין לצורך נמשך ונשתרבב שמעקלין אפי' דבר שאינו צורך כולי האי:

ויצאו עליה עסיקין. הטור כלל דין זה עם דין הנ"ל דהאומר ירא אני דהלוה יבזבז נכסיו כו' בבבא אחת והמחבר כתבו בפני עצמו ונראה דה"ט דבקונ' שדה ויצאו עלי' עסיקין יכול להכריחו לקנות קרקע אע"פ שאין הב"ד רואין בו שהוא מבזבז נכסיו וה"ט משום דדומה הוא למקח טעות וגם כיון דדמי קנייתו הוא עדיין בעין ביד המוכר משא"כ מלוה ולוה דאין שומעין למלוה אא"כ רואין ב"ד אמתלא לדבריו שמן הראוי הוא לחוש וחילוק זה כ' ג"כ בבעה"ת וכן מדוייק מל' המחבר שלעיל הזכיר אמתלא וכאן לא הזכיר אמתלא וק"ל:

אם הלוהו על המשכון כו'. בב"י (מחסי"ז) בשם ספר התרומות דדין משכנתא של קרקע כדין משכנתא של מטלטלים דיכול למוכרה אחר ל' יום שקבע לו וכן השיב הראב"ד לפי הדין אלא שתלה הדבר במנהג עכ"ל ד"מ י"ט:

יכול למוכרה ע"פ ב"ד כו'. כן הוא ג"כ ל' הטור ובפרישה כתבתי והוכחתי שבתחילה נקט משמעות ל' הגמר' שנלמד מינה שהמכירה יהיה ע"פ ב"ד וחזר ומפרש דבריו דהאי מכירה ע"פ ב"ד י"א שהוא ב"ד ממש וכדי שיודיעוהו להלוה כו' ושהרא"ש פירשו שהאי ב"ד ל"ד קאמר אלא ר"ל ע"פ ג' שמאי' שישומו אותו כמה הוא שוה ועד"ז נפרש גם כאן דברי המחבר שמתחיל וכתב שימכרו בב"ד ואח"כ בסט"ו סיים וכתב דהמכירה בב"ד יהיה ע"פ ב"ד הדיוטות שישומו אותו דמתחל' נקט ל' הגמ' ואח"כ פירשו ופי' נמי בסעיף י"ד דהאי מכירה בב"ד אינו ר"ל מיד שי"א שצריך לשהות ל' יום אחר התביעה וק"ל ואם המשכון דבר הצריך ללוה תדיר ע"ל סי' צ"ז סעיף ט"ז מ"ש:

לומר לו המתן כו' ויטעון. פי' שימתין מחשש שהלוה יטעון שאינו חייב לו עליו כ"כ וטעמו כתב הטור ז"ל שהרי אם ירצה לשקר יכול לומר לקוח הוא בידי ועפ"ר:

שאע"פ שעבר זמן ההלואה כו'. גם הטור בשם הרא"ש כ"כ אסתם הלואה וסיים בטעמו ז"ל שהרי אלו היה תבעו לדין היו נותנין לו זמן ל' יום ולכאורה משמע דדוקא כ"כ אסתם ההלואה דאע"ג דאי"צ להמתין לו יותר מל' יום מ"מ כיון דלא פי' הזמן בהדיא צריך להמתין לו אחר זמן תביעתו ל' יום אבל אם בתחלת ההלואה על המשכון קבע לו זמן שיפרע לו לאחר ל' אין צריך להמתין במכירת המשכון עוד ל' יום אבל לפי מאי דמסיק הטור לקמן בסי' ק' דגם בהקובע זמן להלואתו ותובעו בסוף הזמן נותנין לו זמן ל' יום יש לומר דהוא הדין הכא כיון דהרא"ש תלה זה בזה כנזכר לעיל והמחבר בסי' ק' סעיף ב' כתב בלשון פלוגתא אי נותנין זמן ל' למי שקבעו לו זמן לפרעונו ע"ש:

ואפי' אם תבעו רק בינו כו' זהו פשוט דהא לא איברי סהדי אלא לשקרא וכתבו מור"ם כאן כדי ליישב בזה תשובות הרא"ש שהביא הטור זא"ז בסעיף כ"ב ובסעיף כ"ג בראשונה כתב שיתבענו בפני עדים ובשניה כ' שיתבענו בינו לבינו ובזה א"צ למ"ש הריב"ש בישובו דמ"ש בינו לבינו ל"ד הוא אלא ר"ל דאי"צ לתבוע בפני ב"ד ועפ"ר:

שהמנהג שהמלוה לעובדי כוכבים כו'. דנין כן גם לישראל ע"ל בסי' שס"ט ס"ח ששם כ' מור"ם ג"כ כעין האי דינא אלא שכ' שם ז"ל ולכן המלוה על המשכון יכול למוכרו אחר שנה הואיל וכן דינא דמלכותא כו' דק"ק דשם משמע לולא שהיה דינא דמלכותא היה צריך להמתין לו יותר משנה וכאן כתב מור"ם ז"ל במקום שהמנהג שהמלוה לעובד כוכבים לא יכול למכרו בפחות משנה דנין ג"כ לישראל כו' דמשמע דלולי המנהג היה יכול למוכרו אפי' בפחות משנה וי"ל דשם בסי' שס"ט מיירי בישראל שהלוה לישראל חבירו על משכון של עובד כוכבים וקמ"ל דלא יוכל זה הממשכן לומר הואיל ואתה לוקח ממנו רבית צריך אתה להמתין יותר עד שיבא העובד כוכבים ויפדנו כי ירא אני מהעובד כוכבים וכאן איירי במלוה לחבירו בלא רבית וקמ"ל דצריך להמתין לו ג"כ שנה וק"ל ועיין בע"ש שכתב אזה דלא מדמין הלואת עובדי כוכבים על משכון שנותנין לו ריבית (דסברא הוא שימתין לו שנה ויקבל ממנו ריבית) להלואת ישראל לחבירו על המשכון בלא ריבית. ועל דברי מור"ם כתב דהיינו דוקא כשהמנהג הוא דאף מלוה לעובד כוכבים בלא רבית צריך להמתין לו שנה א"נ שמקבל גם מחבירו הריבית וכגון שהשכין לו משכון בתורת משכונא של עובד כוכבים ושדוחק לומר דשכר מצוה שיש לו מהלואה לישראל בחנם עולה לו במקום ריבית שמקבלין ממשכונו של עובד כוכבים אלא בכה"ג בשל ישראל הוא בכלל מ"ש דסתם הלואה הוא ל' יום אפי' במלוה על המשכון ע"כ כלל דברי ע"ש ואין נ"ל דבריו לדינא שא"כ לא ה"ל למסתם ולכתוב דלמדי' ליהודים מההנהגות במשכנות של עכו"ם גם בתשובות הראב"ד ובמרדכי פרק הגוזל והביאם הד"מ כתבו סתם ומשמע דבכל ענין איירי וכן משמע לקמן סימן שס"ט וכנ"ל והטעם דאמרי' כשהשכינו הלוה ליד המלוה אדעתא דהכי נתנו לו בתורת משכון שינהג עמו במשכנו כאשר נוהג עם משכונו דעכו"ם ועל המלוה היה מוטל להתנות שלא ינהג עמו כמנהג העכו"ם ומדלא התנה אמרי' גם הוא היה דעתו לכך בשעת ההלואה וק"ל:

שנמכר ביותר מהשומא. ואז היתרון הוא לממשכן וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סי"ו שלא נישום אלא שלא יתנו בפחות וע"ל סי' קי"ד:

ישבע שהוא כדבריו. ולא מחשב כגזלן במה שמכר שאינו שלו ולומר שאינו נאמן בשבועה דלא משמע לאינשי להיות לו דין גזלן בזה ריב"ש ועפ"ר מ"ש עוד בזה:

ואם אינו יודע כמה היה שוה. כן הוא ג"כ לשון הטור ובפרישה כתבתי דאינו ר"ל שהוא מודה שהיה שוה יותר אלא שאינו יודע כמה דא"כ ה"ל דין זה כמי שמחויב שבועה וא"י לישבע דנוטל זה שכנגדו בלא שבועה וכמ"ש בסי' ע"ב סי"ב אלא ר"ל אינו יודע כמה היה שוה ויכול להיות שלא היה שוה יותר מהדמים שאומר שקבל בעד משכונו ואע"פ דבכה"ג נתברר שם בסי' ע"ב דהמלוה נשבע היסת ונפטר אפי' אם אבד משכונו בפשיעה דהוי לי' כאומר איני יודע אם הלויתני או לא שאני הכא דפשע בידים למכור משכונו של חבירו שלא ברשות וק"ל:

אינו רשאי ללקחו לעצמו. משום חשד וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס ע"ב ושם דאיירי בשכירות לא כתב דעת י"א דאם נעשה ע"פ ג' מומחין שרי כמ"ש כאן משום דבשכירות אין רגילין ליקח ג' מומחים:

ואם אמר לו קנה מעכשיו כו'. עיין בב"י ס"ס ע"ב במסל"ט ובד"מ בסימן זה סכ"ה שכתבו דין זה בל' פלוגתא אמ"ש לפני זה שאם התנה שאם לא יפדנו לזמן פלוני יגבה חובו ממנו והמותר יהיה מתנה דהוי אסמכת' ובהגד"מ כתבתי דנראה דל"פ דשאני הכא דאמר דיהיה קנו לו מעכשיו כל המשכון דבמעכשיו לית ביה משום אסמכתא כמ"ש לקמן סי' ר"ז אבל כשיגבה חובו מהמשכון ולא אמר עליו שיקנהו מעכשיו אלא על המותר אמר שיקנהו מעכשיו כיון דמה שאמר שיגבה מעצמו חובו הוי אסמכתא גם בהמותר ה"ל אסמכתא ע"ש. וכן נראה שהוא כונת המחבר כאן דכתבן שלא בלשון פלוגתא ודו"ק:

יכול לחזור בו דמתחלה לא עשאו אלא שליח למכרו ואדם יכול לבטל שליחות השליח:

וכן אם דחקו המלוה כו'. כבר כתב המחבר בעצמו האי דינא בסימן ע"ב סכ"ו ע"ש:

ונזדמן לו דרך למדי כו'. פי' אע"פ שבעיר או במדינה הזאת אינו שוה יותר כ"א במדינה אחרת מ"מ כל זמן שלא החליטו עתה בידו בפי' ברשות הלוה קאי ודמי ממכרו שלו הוא וע"ל סימן קפ"ה בנותן חפץ לסרסור בד' כו':

שייך ל' מחילה. דהמחילה עולה במקום הפרעון טור:

אבל כשיש לו ביד חברו חפץ כו' ל"ד חפץ אלא ה"ה מעות כל שהן בידו בתורת פקדון ובעין ודוקא בהלואה דנתנה להוצאה שייך ל' מחיל' וכן מבואר לקמן ר"ס רמ"א ע"ש:

אלא לשון מתנה פי' שיאמר לו אני נותנו לך ואז זכה בו אפי' בלא קנין כיון שהחפץ הוא כבר ביד הזוכה:

אין במשמעות לשון זה כו'. ל' הטור ומה שהוא אומר שהבין מדבריו שימשכנו בריבית דברים שבלב אינן דברים ולא היה לו לסמוך על מחשבתו שיפרע לו הרבית כו' ועמ"ש דומה לזה לעיל ס"ס ע' ונלמד מדברי הטור והמחבר דכשיאמר לו בפי' להשכינו בריבית דפשיטא דצריך הלוה ליתן הריבית וכן פסק המחבר בי"ד סי' קס"ט בש"ע ס"ו ע"ש ולא כע"ש וכ"כ מור"ש ותמה על מ"ש הכלבו בשם הר"ה דאותו שמשכנו חייב לשלם הרבית אא"כ אמר מתחל' לעכו"ם קודם שעולה עליו שום רבית שהמשכון אינו שלו אלא של פלוני דהגדה זו ל"ל מסתמא סומך העכו"ם על המשכון עכ"ל מ"ו ז"ל וכל זה דוקא כשמוסר המלוה המשכון ליד העכו"ם דסמיכת העכו"ם הוא על המשכון אבל בלא משכון פשיטא דאסור וכמ"ש בי"ד סי' קס"ט מטעם דהעכו"ם מלוה לישראל שני והשני לראשון וה"ל ריבית הניתן מיד לוה להמלוה ומזה איירי נמי תשו' רשב"א דכ' הב"י ע"ז במחס"ב ע"ש

מנהג. אבל במקום שיש מנהג הולכין אחריו בין לפחות מל' יום או להוסיף ובסי"ד יתבאר בדין מכירת המשכון דעושין במשכון של ישראל כמו שהמנהג לעשות במשכונו של עובד כוכבים שביד ישראל ונרא' דה"ה בדין זה כ"כ הסמ"ע ואני חלקתי שם על הרב בדין מכירת המשכון וא"כ כ"ש כאן דלא אזלינן בתר מנהג העובדי כוכבים היכא דאין מנהג ידוע בישראל אלא אמרינן סתם הלוא' ל' יום עכ"ל הש"ך:

לתבעו. ודוקא לענין זה אמרינן סתם הלוא' ל' יום אבל מ"מ לא אמרי' בזה אין אדם פורע תוך זמנו כמ"ש הט"ו בס"ס ע"ח ע"ש. סמ"ע וש"ך:

שאל'. דהדרא בעינ' משא"כ הלוא' דלהוצא' נתנ' צריך זמן להשתדל מעות שיפרע לו וע"ל ר"ס שמ"א ובא"ח סי' ש"ז. סמ"ע:

מוחה. בסמ"ע האריך ודעתו דוקא כמ"ש בשאלת הרא"ש כשהקנ' לו בקנין דאז מסתמ' לא הלו' לו רק שיכתוב שטר והשיג על הע"ש דמשמע מדבריו דאפילו בלא קנין נמי דינא הכי והגאון אמ"ו ז"ל כ' וז"ל הע"ש סובר דשאלת הרא"ש מעש' כך הי' אבל לפי תשובתו משמע אף בלא קנין וגם לעיל סימן ל"ט י"ל כן אח"כ בא בעל ב"ח והסכים לדברי ע"כ והשתא אתי דברי הרב כפשטן שלא הזכיר קנין עכ"ל הש"ך (וגם הט"ז הסכים לדעת הש"ך אבל הגאון ח"צ בהגהותיו כתב דדברי הסמ"ע נכונים ע"ש מלתא בטעמא):

וקבע. כתב הסמ"ע לכאור' נרא' דדוקא בקבע לו זמן בשעת הלוא' דאילו לאחר כן צריך קנין כמו נאמנות או אל תפרעני אלא בעדים כמ"ש בסימן ע' וע"א ע"ש מיהו יש לחלק דשאני התם דבא המלו' להוציא משא"כ זה דהלו' בא להחזיק המעות בידו אותו זמן דה"ל קצת כמחל לו המלו' לכל אותו הזמן וצ"ע והש"ך כתב דלדידי' פשיטא לי' דה"ל כמחל ומ"ש דהוי כא"ל אל תפרעני אלא בעדים שם גופא קיי"ל בסימן ע' ס"ג דמהני אפילו לאחר הלוא' בלא קנין וגם בנאמנות סתם העליתי בסימן ע"א דא"צ קנין אף לאחר הלוא' וכ"ש הכא ואפילו למאן דס"ל דצריך קנין התם שאני הכא דה"ל מחיל' וא"צ קנין כמ"ש ר"ס רמ"א ועיין בהה"מ פ"ז מהלכות מלו' גבי משכנת' באתרא דמסלקי יש להוכיח מדבריו ג"כ כמ"ש עכ"ל:

יורשיו. ול"ד לשותפות וחכירות דכתב הט"ו בסי' קע"ו ושכ"ט דיכול לסלק היורשים שאני התם שהוא בעין וגם יכול לומר אביהם הי' נאמן לי שיטריח בסחור' ועבוד' ואין אתם נאמנים לי בזה משא"כ הלוא' דלהוצא' נתנ' א"נ כיון דסתם הלוא' היא לטובת הלו' ובניו יורשים זכותו הוי לי' כפר' שאול' ביד אביהן דהיורשים משתמשים בה כל ימי שאילתה כמו שכתב הט"ו בסי' שמ"א ס"ג עד כאן לשון הסמ"ע וכתב הש"ך דדין זה דיורשיו אמודים כו' אינו ברמב"ם וטור ולא בשום פוסק גם בב"י לא הזכיר מזה כלום ולא ידעתי מנ"ל הא ומן הסבר' נרא' דאע"פ שאין היורשים אמודים בנכסים כמוהו א"י לתבעם קודם הזמן והיינו שכתבו סתמא ולא חילקו בכך הרמב"ם והטור ואף להמחבר נרא' דאם היורשים יתנו בטחון או ערב מספיק אינם מחויבים לשלם קודם הזמן ולא בא אלא לאפוקי שאם אינם אמודים כמוהו יכול לעכב ממונם דומיא דס"י וגם בזה צ"ע די"ל דלא דמי לס"י שרוא' הדיין שלא יוכל לגבות חובו משא"כ הכא עכ"ל:

נשבע. דלא חילקו בשבוע' בין כפירת זמן לכפירת גוף הממון כ"כ הסמ"ע וז"ל הש"ך ואם טענו היום סוף הזמן שאתה חייב לי ק' והלה משיב איני חייב לך רק נ' לשלם אחר י' ימים נשבע מיד היסת ואחר י' ימים נשבע ש"ד וכן ראיתי מורין עכ"ל (וע' בט"ז שהאריך להשיג על איזה דיינים שפוסקים דבכה"ג לא הוי מודה מקצת כלל והוא השיב עליהם ודחה דבריהם ע"ש):

היסת. והא דנתבאר בסי' ע"ב סי"ז דכשנשבע המלו' על משכון שבידו צריך לישבע בנק"ח שאני התם דהלו' אומר דלא נתחייב לו כ"כ אבל הכא דאינן מחולקין אלא בזמן הפרעון סגי בהיסת כ"כ הסמ"ע והש"ך כת' דזה דוחק דמה בכך שמחולקים בסך ההלוא' או בזמן הפרעון כיון דטעמא דמלו' על המשכון בעי אשתבועי בנק"ח משום דאינו טוען על גופו של משכון או משום דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' א"כ ה"ה הכא שייכי הני טעמי אלא נ"ל דהטור בכוון כתב ישבע בעל החוב כו' ור"ל דיש לחלק וכל חד לפי דינו דבמלו' על המשכון צריך לישבע בנק"ח כיון שאינו טוען על גוף המשכון ובמלו' בשטר כיון שאינו טוען טענ' שהשטר עומד לכך אינו נשבע אלא היסת עכ"ל:

חלה. לשון הטור דה"ל נשבע לבטל את המצו' כו' וא"ל יקיים שבועתו שלא ימכור ויתן לו את כל אשר לו בחובו דזהו ג"כ הוי מכיר' דמ"ל מכרם לאחרים או לו עכ"ל הסמ"ע וע' בש"ך מ"ש בזה ומסקנתו דאף דלא הגיע ז"פ בשעת השבוע' מ"מ לא חלה ול"ד למצה וסוכה דלא חל עליו החיוב כלל באמצע השנה דאף אם עשאם לא יצא ידי חובתו שיפטר כשיגיע זמן מצה וסוכה משא"כ הכא דנהי דז"פ לא הגיע עוד מ"מ הוא חייב לו כבר ושעבודא אית ליה משעת הלוא' ואי הוה פרע קודם זמנו מיפטר מיניה הלכך חל עליו החיוב מעיקרא ולא חלה השבוע' וכ"כ עיקר וע' בתשובת מהרש"ך ס"ב סי' פ"ב עכ"ל (וע' בט"ז ובדברי הגאון ח"צ בהגהותיו שם שהאריכו בדין זה והרבו להשיג על הסמ"ע והש"ך ע"ש באורך):

קדמה. ואף שנשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב מ"מ כיון דעדיין לא הי' חייב חלה השבוע' מעיקרא. סמ"ע:

השניה. כך היא הצעת דברי המחבר דאם השבוע' קדמה לחוב שמעון אז אין תקנ' לשמעון לגבות חובו עד שיתירו להלו' שבוע' הראשונ' ועצתו שילך המלו' לב"ד ויבקש מהן שילקוהו על שנשבע שבוע' שניה לשוא ומתוך המלקות יתחרט להתיר לו הראשונ' אבל אם ימצא פתח לשבוע' הראשונ' שוב אין מלקין אותו על השני' דאגלאי מלתא למפרע דלא הית' לשוא עכ"ל הסמ"ע והב"ח חולק ע"ז ודעתו דמ"מ היו מלקין אותו על השני' אף אם מצא פתח להראשונ' אבל הש"ך השיג עליו והסכים לדעת הסמ"ע וכתב עוד דמ"ש הב"ח דכאן לא הוי שבועת שוא מפני שאפשר לו לשלם ולא ימכור משלו ולא הוציא שקר מפיו וזה אינו דכיון שנשבע מתחל' שלא למכור לשלם שום חוב ואח"כ נשבע לשלם לשמעון וכונתו אף למכור א"כ הוי שבועת שוא ע"ש ובש"ך יו"ד סי' רל"ח ס"ק כ"ב:

שוא. כתב הב"ח מיהו נרא' ודאי שהב"ד יש להם רשות לירד לנכסיו ולהגבות מהם לבע"ח וא"צ שימכור הוא עצמו ע"כ. ש"ך:

מרדות. דכיון דהית' בלא התרא' אין לוקין עליה מלקות דאוריית' עד כאן לשון סמ"ע ולחנם כתב כן דבלאו הכי כל מלקות דהאידנ' אינו אלא מכת מרדות וכמו שכתב הרמב"ם דכל מלקיות שמלקין דייני חו"ל בכ"מ אינו אלא מכת מרדות ע"כ ואפי' בא"י נמי דוקא כשיש סמיכ' והאידנ' אין סמיכ'. שם:

עומדת. לפרוע לו כשיתבענו מידי דהוה במלו' לזמן ועבר הזמן דלא נפטר בכך כ"כ הטור ונלמד מדבריו דאף שנשבע לפרוע לזמן פלוני סתם אין חומר השבוע' מחייבו לשלם מעצמו עד שיתבענו המלו' עכ"ל הסמ"ע וע' בתשובת מהר"א ששון סי' ר"ל (והט"ז השיג על הסמ"ע בזה ודחה דבריו בראיות שהביא ע"ש ובי"ד סי' רל"ח סי"ח) וע' בש"ך יו"ד סי' רנ"ב ס"ק כ"ח ובתשו' הרמ"א סי' ק"ח ובתשו' משפטי שמואל סי' קכ"ט:

וישומו. דהוי חפצי שמים גם נרא' דאם ניתן לו דבר שצריך מדיד' מותר למודדו בשבת דומיא דמדידת האזור לרפוא' ומדידת מקו' שהתירו בשבת וכמ"ש בא"ח ס"ס ש"ו ע"ש עכ"ל סמ"ע והש"ך חולק ע"ז וכתב דל"ד לשדוך דעוש' מצו' בעצמו משא"כ הכא דמונע מחבירו עביר' דהוי כהדביק פת בתנור דפ"ק דשבת דאין אומרים לאדם חטא כו' גם מ"ש דומיא דמדידת האזור ל"ד ג"כ דהתם טעמא משום דמתעסק הוא אצל המדיד' ועיקר כונתו הוא משום רפוא' ועוד דכל צרכי חולה מותרים בשבת ע"י ישראל דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ולמקוה נמי ל"ד דצרכי רבים הוא ושמא זה המודד עצמו יצטרך טביל' משא"כ הכא עכ"ל (וגם הט"ז תמה ע"ז ודעתו שלא התיר הרא"ש אלא שיתן משכון לחוד אבל לא התיר השומא שסיים בל' זה ואילו נותן המשכון בתורת פרעון הי' צורך שומא משמע דהיה צריך לעשות כן ובאמת לא יעשה כן שוב ראיתי בהרמב"ן דעדיף טפי לשאול על השבוע' היכא דאפשר עכ"ל:

השמטה. ע"ל סי' ס"ז ס"ק ח' מ"ש בשם הסמ"ע ע"ש:

מדין. ול"ד למ"ש הרמ"א בסעיף שאח"ז דמי שנשבע לשלם לחבירו אע"פ כו' חייב לשלם מכח השבוע' שאני התם דידע שאינו חייב וקיבל החיוב מעצמו בשבוע' ואף אם יקבל עליו שלא ידע שהוא פטור מן הדין אין אומרים דה"ל שבוע' בטעות דכל הנשבע מדקדק ונשבע כמ"ש הט"ו בסי' פ"א סכ"ח אבל כאן לא נשבע רק לשלם חובו והפטור בא אח"כ ה"ל כמחל לו המלו' דאמרינן אדעת' דהכי לא נשבע כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דכה"ג מחלק בתשו' מהריב"ל ס"ב סי' ל"ח ובס"א סוף כלל י"ב (ובט"ז לקמן ס"ח מחלק קצת בענין אחר ע"ש) וכתב עוד שם דהיכא דהוי פלוגת' דרבוות' מצי הנשבע לומר קים לי כמאן דפוטר וכשנשבעתי הייתי סבור שחייב אני מן הדין לכ"ע ולכן פסק שם במי שנתערב לחבירו בשבוע' בדבר שאינו קצוב דיכול לומר קי"ל כהרמב"ם דס"ל המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא משתעבד ובשעת שבוע' חשבתי שאוכל להתחייב בדבר שאינו קצוב וע"ש ואין דבריו מוכרחים דנ"ל כיון דנשבע כבר תו לא מצי למימר קים לי דכבר חייב עצמו לקיים בשבוע' וכן משמע בתשובת מהרש"ך דבשבוע' גם הרמב"ם מוד' דנשתעבד ואף בלא שבוע' נ"ל דלא מצי למימר קי"ל בדין זה כהרמב"ם וכמ"ש בס"ס קל"ב דכל הבאים אחריו חולקים בזה אך דנ"מ בעלמא היכא דאיכ' פלוגת' דרבוות' עכ"ל:

שלוחו. וליתן לאשתו ובניו דהמלו' א"צ שהרי אפי' נותנו בידם אינו נפטר בכך ומיחייב באחריותו כו' ולהוליך אחריו א"צ שלא אמרו כן אלא בגזל ונשבע לו כמו שכתב הט"ו בסי' שס"ז ולעשות בית דין ולמסור בידם ג"כ א"צ וכן הוא ברשב"א ולפי זה באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית משמע דחייב ליתן לה למאן דס"ל בס"ס ק"כ דנפטר בכך ע"ש. ש"ך:

להוציאם. פי' אפי' אחר אותו יום עד שיבא המלו' ליתנם לו. סמ"ע:

משם. כלו' אף שלא עקר דירתו רק יצא משום עסקיו וע' בתשו' מהרשד"ם ס"ס שפ"ו. ש"ך:

רחוק. והש"ך כתב דדין זה אינו מוכרח ואף שבמהרי"ק האריך בזה בראיות יש לדחות כל ראיותיו ובפרט שקשה נמי שהרי קי"ל דבשבוע' אינו חייב עד שיבטא בשפתיו וא"כ אין לך אלא מה שנתחייב בשבוע' דהיינו להוליכו למקום פ' אבל למקום שלא נשבע אינו חייב אף שאינו רחוק יותר וגם מהרי"ק גופיה הרגיש בזה אלא שמחלק בין שבועת איסור ונדר שאדם אוסר על עצמו לבין שבוע' שנשבע לחבירו אבל לא מסתבר לחלק בכך כו' ע"ש דמסיק וכת' דצ"ע לדינא אם יש לחייב את הלו' להוליכו אחריו למקום אחר ובפרט שבקל יוכל הלו' להתנצל ולומר שהי' לו דרך בלא"ה למקום ההוא או שהי' רגיל לבוא לשם וכאלו התנצלות רבות עכ"ל:

ליתן. היינו כשהוא פטור מן הדין פטור ג"כ מצד השבוע' דדמי להגיע השמט' או מחל לו וכן הוא במהרי"ק להדיא ומיירי שהנשבע הוא אמוד או שיניח הנדוניא ביד שליש דאל"כ פשיט' די"ל שמא לא ירגיל קטטה ונמצא מפסיד זה נדונייתו וכן כל כה"ג. ש"ך:

שבועתו. כתב הסמ"ע דיש לחלק דהיכא דתחלת חיובו נשתעבד בשבוע' אז צריך לקיים שבועתו אבל אם שעבודו הי' מתחל' ואח"כ נשבע לשלם י"ל כיון דהחוב ליתיה גם השבועה שנשבע עבורו ליתא וא"כ לא ה"ל להרמ"א לסתום ולכתוב בסתם וצ"ע והש"ך כתב דלא מסתבר לחלק בכך דמה בזה ששעבודו הי' מתחל' סוף סוף נשבע אחר כך לשלם לו וצריך לקיים שבועתו ויפה כוון הרב שסתם הדברים וע' בתשובת מהרשד"ם ס"ס נ"ז וסי' ע"ד ותנ"ז עכ"ל (כתב הט"ז שנשאל במי שנתקשר בשבוע' לשלם י' זהו' ביום פ' ואם לא יפרע יתן קנס לצדק' י' זהו' ולא נתן על החוב רק ה' זהו' ותבעו בעד הקנס והשיב שלא נתקשר אלא אם לא יפרע כלל ופסק דא"צ לשלם הקנס רק לפי הערך מה שלא פרע והביא ראי' לדבריו ע"ש):

הראשון. (ע' בט"ז שנשאל במי שקבע ז"פ בחנוכ' ונשבע ע"ז אם יש לכופו לשלם ביום א' דחנוכ' כמו הכא בב' ימים דר"ח וכתב דל"ד לכאן דאלו ב' ימים אינן ענין א' דר"ח הראשון שייך לתשלום החודש שעבר ור"ח הב' הוא התחלת חודש הבא נמצא הדבר כאילו הי' מסופק אם נשבע לשלם באדר או בניסן דודאי מכח החומרא צריך לשלם באדר ה"נ באלו ב' ימים דר"ח משא"כ בימי חנוכ' דכולהו חד ענינא הוי כמו אם אינו רק יום אחד ר"ח דאינו מחויב לשלם בתחלת היום נמצא שאינו עובר על שבועתו אפי' אם משלם ביום האחרון עכ"ל:

השטר. כתב הסמ"ע נרא' דדוקא ביש בידו שטר דאף אם יטעון הלו' נגדו ישבע זה על שטרו ויטול מש"ה מעקלין אבל כשאין בידו שטר דהא הלו' יכול לישבע היסת ולפטור ממנו אפי' הלוהו בעדים הא קי"ל דא"צ לפורעו בעדים וכתב הש"ך ומשמע דשטר אע"פ שאינו מקויים מעכבים המעות על ידו עד שיקיימו ויטול בשבוע' וע' בב"ח ולפי שדינים אלו תלויים במנהג ולפי ראות עיני הדיינים קצרתי עכ"ל:

מבזבז. אבל אם אינו מבזבז אע"פ שמתמוטט מדי יום יום ולא יוכל לשלם לזמן אפי' במטלטלים לא יוכל המלו' לעכב תוך הזמן כ"כ מהרש"ל וכן נרא' עיקר לדינא דהא בלא"ה הרב' פוסקים חולקים בדין זה וכדבריהם משמע לכאור' עיקר בש"ס ונהי דכבר הסכימו כל האחרונים ונתפשט המנהג כדברי המחבר מ"מ אין לך בו אלא חידושו וע' בתשו' ן' לב ס"א כלל י"ז סי' ק"ב ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ל"ג וקל"ג ורי"ג ובתשו' מהרשד"ם סי' נ"ז וקנ"א קנ"ח שפ"ו שצ"ב ת"ח ותנ"ז ובתשובת מהרש"ך ס"ג סי' נ"ח ובתשובת מ"ע סי' נ"א ופ"ט ובתשובת מהראנ"ח סי' כ"ה כמה דינים מדיני עיקול ולפי שדינים אלו תלוים במנהג המקומות ולפי ראות עיני הדיינים לא הארכתי בזה עכ"ל הש"ך:

ב"ד. כתב הסמ"ע דר"ל ע"פ ג' שמאים שישומו אותו כמה הוא שוה וכמו שפי' המחבר עצמו בסט"ו דסגי בב"ד הדיוטות ע"ש וכתב הש"ך דנ"ל עיקר דבמשכונות קרקע אינו יכול לכפותו לפדותו עד שנה כיון דאמרינן סתמא דסתם משכנתא דקרקע שתא וגם אין סברא לומר שיגרע כח הלו' מהמלו' שהלו' לא יוכל לסלקו קודם שנה והמלו' יכופו לפדותו קודם שנה א"כ לקתה מדת הדין אלא מסתמא הדין שוה בשניהם כן נ"ל ודלא כב"י בשם ס' התרומות והביאו הסמ"ע וע"ש:

המתן. שהרי אם ירצה לשקר יכול לומר לקוח הוא בידי אלא משיאין לו עצה למוכרו בעדים כדי שידע הלו' בכמה נמכר עכ"ל הרמב"ם ופי' הריב"ש דבריו דצריך נמי שומת ב"ד ואעפ"כ הצריך לעדים כי אולי ימכור ביותר מהשומא ולא יצטרך שבועה. ש"ך:

תביעה. כתב הסמ"ע דלכאור' משמע דדוקא בסתם הלוא' כיון דלא פירש הזמן בהדיא צריך להמתין אחר זמן תביעתו ל' יום אבל אם בתחלת ההלוא' על המשכון קבע לו זמן שיפרע לאחר ל' א"צ להמתין במכירת המשכון עוד ל' יום אבל למאי דמסיק הטור בסימן ק' דגם בקובע זמן להלואתו ותובעו בסוף הזמן נותנין לו זמן ל' יום י"ל דה"ה הכא ושם בס"ב כתב המחבר בלשון פלוגתא אי נותנין זמן ל' למי שקבע זמן לפרעון ע"ש עכ"ל:

המנהג. ז"ל הסמ"ע ע"ל סי' שס"ט ס"ח בהג"ה גם כן כעין דין זה אלא שכתב שם ז"ל ולכן המלוה על המשכון יכול למוכרו אחר שנה הואיל וכן דינא דמלכותא כו' ומזה משמע דלולא ד"ד היה צריך להמתין יותר משנה וכאן משמע איפכא דבלא המנהג יכול למוכרו אפי' בפחות משנה וצ"ל דשם מיירי בישראל שהלו' לחבירו על משכון של עובד כוכבים וקמ"ל דאין הממשכן יכול לומר הואיל ואתה לוקח ממני רבית תצטרך להמתין עד שיבא העובד כוכבים ויפדנו כי ירא אני ממנו וכאן איירי במלו' לחבירו בלא רבית ואפ"ה צריך להמתין לו שנה ודלא כע"ש כו' ע"ש והש"ך הקש' עליו דהא הדין דבסי' שס"ט הוא מהמרדכי והמעש' שם היה במשכון ספרים דודאי אינם של עובד כוכבים (וכן השיג עליו הט"ז ע"ש שמחלק בין אם רוצ' למכור המשכון ולגבות חובו או שתובעו שיפרענו ממקום אחר כו') אלא נרא' לתרץ דכאן איירי שהמלו' תובעו לכן לולי המנהג הי' יכול למכרו קודם השנ' אבל לקמן מיירי שאינו תובעו ואחר שנה יכול למכרו מיד בלא תביעה גם מה שהשיג הסמ"ע על הע"ש במה שמחלק בין מלוה ברבית או לא נראין דברי הע"ש נכונים אך דמסיק וכ' ז"ל כל זה כתבתי לדעת הרב אך לפע"ד דבריו צל"ע בעיקר הדין דכיון דע"פ דין תור' יכול למכרו אחר ל' יום היאך נלמוד מדיני עובד כוכבים לבטל דין תורה ח"ו לא תהא כזאת בישראל ולא שייך בזה דינא דמלכותא כלל ע"ש שהאריך בזה לפר' ולבאר באיז' מקום שייך שם ד"ד או לא ע"ש:

הדיוטות. עיין בש"ך שחולק ע"ז בראיות שהביא ומסיק דנ"ל עיקר לדינא דאין למכור משכון אלא ע"פ ב"ד מומחים וע"פ שומא ושלא ע"פ ב"ד מומחים לא הוי מכיר' אפי' בדיעבד ואף דלא טעו ע"ש:

בטל. ואפי' לדעת הרמב"ם ויש פוסקים גבי אלמנה שמכר' שלא בב"ד או שמה לעצמה דהוי מכירה בדיעבד כמ"ש בא"ע ס"ס צ"ג ור"ס ק"ג י"ל דדוקא באלמנ' משום חינא משא"כ הכא. ש"ך:

יודע. כתב הסמ"ע דאינו ר"ל שהוא מודה שהיה שוה יותר אלא שאינו יודע כמה דא"כ ה"ל משיל"מ כמ"ש בסי' ע"ב סי"ב אלא ר"ל איני יודע כמה היה שוה ויכול להיות שלא הי' שוה יותר מהדמים שמכרו בעדם ואע"ג דכה"ג נתבאר שם דהמלו' נשבע היסת ונפטר אפי' אם אבד המשכון בפשיע' דה"ל כאו' איני יודע אם הלויתני שאני הכא דפשע בידים למכור משכונו של חבירו שלא ברשות והש"ך כתב דלא ידע מה חילוק יש בין פשע בידים או לא והב"ח מחלק דדוקא בנאבד ע"י פשיעה הוא דנשבע היסת ונפטר אבל כאן דמכרו בידים ה"ל גזלן ומשום תקנת נגזל נגעו בה כו' גם זה אינו נ"ל דלמה יחשב כגזלן במה שמכר משכון שבידו ועוד דל"ד לפקדון דעשו בו תקנת נגזל דהתם טעמא אחרינא איכא כדי שיהא כל אחד נזהר בשמירת הפקדון כו' אלא נראה דה"פ ואם אינו יודע כמה היה שוה ואינו רוצה לישבע שאינו יודע שירא שמא לא ישבע באמת כיון שהוא מסופק או אף שיודע בבירור שאינו שוה יותר אפ"ה אינו רוצ' לישבע אפי' באמת אז ישבע הלו' כו' ואע"פ שהלשון דחוק קצת מ"מ נ"ל לדינא עיקר כמ"ש עכ"ל (וז"ל הט"ז שאני הכא דהוי ליה גזלן גמור כיון שאינו יודע שויין היאך ימכרנו אלא ודאי דלא איכפת ליה בממון חבירו):

מומחים. היינו כמ"ש בר"ס ג' דאית בהו חד דגמיר והדיוטות היינו דלית להו אפי' חד דגמיר. ש"ך:

לעצמו. כתב הסמ"ע הא דבר"ס ע"ב גבי שכירות לא כתב דעת הי"א דאם נעש' בג' מומחים דשרי משום דבשכירות אין רגילין ליקח מומחין (והט"ז כתב עליו דלא נרא' דאדרבא התם בית דין הדיוטות נמי מועיל דהא הביא שם הרמ"א דבהתנו תחל' מותר וכבר הוכחנו שם דקודם שמשתמש במשכון סגי בהתנ' ואפי' בפני עדים סגי שם בהתנ' עכ"ל והרב המגי' לשם כתב דאפשר לדחות דשאני במתנ' עם הבע"ד עצמו דידע ומחיל אבל בב"ד שלא בפני בע"ד יש לחוש לחשדא שמשתמש בו בדברים קשים יותר מדאי ואין מי שישגיח עליו אבל אם משכירו לאחרים הוא משגיח שלא יתקלקל לאפוקי במכיר' לא שייך האי חשדא ולפי זה בשכירות לעצמו אפי' בב"ד אסור ולכן לא הזכירוהו הש"ע והרמ"א ע"כ) והש"ך חולק על גוף הדין וכתב דמדברי התו' ושאר פוסקים משמע להדיא דאף ע"י ב"ד מומחים אינו רשאי ללקחו לעצמו ואפי' בדיעבד לא הוי מכירה וכן נ"ל עיקר דסתם מוכרן בב"ד היינו מומחים וכמש"ל ואפ"ה קתני בפרק המפקיד מוכרן בב"ד ואינו מוכרן לעצמו עכ"ל:

אסמכתא. דברי המחבר צל"ע דהרב' פוסקים חולקים ע"ז ושכן נ"ל עיקר דבמשכון מטלטלים אפי' לא א"ל קני מעכשיו לית ביה משום אסמכתא. ש"ך:

שאומר. כתב הש"ך תימא על המחבר שכתב דין זה בשם י"א ולפענ"ד הוא ש"ס ערוך ומוסכם מכל הפוסקים ע"ש שהאריך בזה וכתב הסמ"ע דאף לדעת המחבר דוקא בשאומר לו קנה מעכשיו כל המשכון דאז אין בו משום אסמכתא כמ"ש בסימן ר"ז אבל אם א"ל שיגבה חובו מהמשכון ולא הזכיר בו מעכשיו רק על המותר אמר שיקנהו מעכשיו כיון דמה שאמר שיגבה מעצמו חובו הוי אסמכתא גם בהמותר ה"ל אסמכתא ועי' בש"ך טעמא דמלתא דהא הטעם הוא דמהני מעכשיו משום דמיחזי כזביני וכמ"ש התוספות פ' א"נ והרא"ש והפוסקים שם ומשמע להדיא מדבריהם דהיכא דלא מיחזי כזביני אלא כקונס עצמו הוי אסמכתא וה"נ כיון דא"ל שיגבה חובו מהמשכון והמותר יהא מתנ' פשיטא דקנס הוא ולא מיחזי כלל כזביני:

לחזור. דמתחל' לא עשאו אלא שליח למכרו ואדם יכול לבטל שליחות השליח כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דאפי' כתב לו אם לא פרעתיך לזמן פ' יהא לך רשות למכור וקנה בקנין ע"ז יכול לחזור ולמחות בו ואפי' מכרו אחר שמיחה בו שלא ימכרנו מכרו בטל שכבר נתבטל שליחותו כן הוא בתשובת רשב"א וע"ל סימן קפ"ב ס"ב עכ"ל:

דחקו. כבר כתב המחבר עצמו האי דינא בסימן ע"ב סכ"ו ועמ"ש שם בס"ק ע' בשם הש"ך ע"ש:

ללוה. כתב הש"ך דנ"ל אפי' בדבר שיש לו קצבה כאן כיון שהוליכו למדי ושם שוה יותר ומ"ש הב"ח דמיירי דוקא בדבר שאין לו קצבה והוכיח כן מסימן קפ"ג ס"ו קאי אמכרו כאן ע"ש (וכן מחלק הט"ז ע"ש) וע"ל סימן קפ"ה ס"ג ובתשובת מהרשד"ם סימן תמ"ד:

חפץ. כתב הסמ"ע ל"ד חפץ אלא ה"ה מעות כל שהן בידו בתורת פקדון ובעין ודוקא בהלוא' דניתנ' להוצאה שייך לשון מחיל' וכן מבואר בר"ס רמ"א ע"ש ע"כ ואין מבואר כן שם אלא דאזיל לטעמיה שפירש כן שם וכ"כ הב"ח כאן ונראין דבריהם דוקא במעות פקדון צרורים וחתומים דאל"כ כיון שיוכל להשתמש בהם ואפי' תובע אותם המפקיד קודם שהוציאם אין צריך להחזיר אותם המעות עצמן אלא יכול ליתן מעות אחרים תחתיהן וכמ"ש בסי' רצ"ב ס"ז בשם התוספות דפרק אלו מציאות א"כ דמי להלוא' ושייך בהו ל' מחילה עכ"ל הש"ך (והגאון ח"צ בהגהת ט"ז השיג על הש"ך בזה וכתב ששגג שגגה גדולה דאדרבה מוכח מהתו' דלדידן דקיי"ל דהוי ש"ש אם תובעם המפקיד קודם שהוציאם ודאי צריך ליתן לו את שלו דוקא ולא מעות אחרות וע"ש):

הקרן. עיין בי"ד סי' קס"ט סכ"ו (בש"ך שם ועיין בתשו' מהר"מ אלשיך סי' י"ט ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קפ"ו ובתשו' מהרש"ך ס"ג סי' ק"א):

במקום כו'. תוספתא רפ"י דב"מ המלוה את חבירו סתם אין פחות משלשים יום ובמדינה שהיא נוהגת פחות מכן או יותר על כן משנין ממנהג המדינה:

(ליקוט) שא"י לתובעו קודם. ר"ל דוקא לענין זה כמ"ש ס"ס ע"ח. סמ"ע וש"ך (ע"כ):

בין כו'. מכות שם:

בין במשכון בין כו'. שבח קמ"ח א' שואל אדם כו' ומיירי בין במשכון בין בלא משכון דקתני סיפא ואם אינו מאמינו כו' ואמר בגמ' שם מ"ש השאילני כו' וערש"י שם ד"ה הלויני כו':

אבל שאלה כו'. עבה"ג עוד הוכיח הרא"ש שם ממ"ש בשמחות המשאיל חלוק לחבירו לילך לבית האבל אינו רשאי לתבעו עד שיצאו ימי האבל וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה מ' הלא"ה יכול לתובעו מיד ועסי' שמ"א ס"א וס"ב:

מיהו כו'. ב"ק ק"ג א' וזוזי בכדי כו' וכאן לא שייך מ"ש שם קמ"ל וא"ל להכי כו': (ליקוט) מיהו אם כו'. עש"ך וכ"כ ט"ז ע"ש (ע"כ):

המלוה כו'. עבה"ג וכמ"ש ג"כ בכתובות ק"י א' ע"ש:

(ליקוט) וקבע לו כו'. עש"ך שכ' אף לאחר הלואה ועתוס' דב"מ ס"ז ב' ד"ה והלכתא. ונראה כו' ואפ"ה קאמר פשיטא כו'. דלא כרש"י שם ד"ה ואמר לא כו' וכ"ז שהזמן לא על ל' יום (ע"כ):

בין במלוה ע"פ בין כו' בין כו'. מכות שם מתיב ר"כ אומדין כו' א"ר הב"ע במלוה על המשכון ובמוסר כו' וכ"ש מלוה ע"פ כמ"ש במכות שם סבור מינה כו':

בין שמת לוה. ב"ב ה' ב' והלכתא כר"ל ואפי' מיתמי כו': (ליקוט) בין שמת לוה. כמ"ש בשאלה כתובות ל"ד ב"ק קי"ב (ע"כ):

אם יורשיו. עמ"ש ס"י:

טען המלוה כו'. כדין כפירת ממון וכמ"ש במתני' דמכות שם אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו כו' ועסמ"ע סק"ט:

זה אומר כו'. בד"א כו'. כנ"ל ועט"ז וש"ך סק"י:

(ליקוט) בד"א כו' היסת. כ"כ הרמב"ם רק שלא כ' רק אשטר וטור כ' גם במשכון וכ' סתם ישבע ונדחק בבד"ה דהיינו היסת אבל ליתא דבמשכון ודאי נשבע בנק"ח אבל בשטר כיון שאינו טוען פרעתי א"צ רק היסת. ש"ך. אפשר דס"ל להטור כיון שאינו טוען טענה לבטל השטר ג"כ צריך לישבע ועסי' פ"ב סי"א (ע"כ):

ראובן נשבע כו'. כמ"ש בכתובות פ"ו א' א"ל ר"כ לר"פ כו' ואמרי' בשבועות בכמה מקומות ובנדרים ט"ז א' שאין נשבעין כו':

ומכין כתובות שם כנ"ל:

ואם כו'. שבועות כ"ט א' שבועה שאוכל ככר כו' ובירו' שם והביא הרא"ש שם כיצד עושין אומרים לו שיאכלנה מוטב כו' וה"ה כאן לא ימכור:

ומכין. גם זו היא שבועת שוא שחייבין כו' אלא שבזה"ז אין מלקות דליתא אלא בסמוכים ועש"ך סקט"ז:

ואם מתוך. דאז אין שבועה ?השניה לבטלה כמ"ש שם כז ב' שאם נשאל על הראשונה כו' ועבי"ד סי' רלח סי"ז שנסתפק הרשב"א בזה וכן מ' דל"ד לשם כמ"ש בגמ' שם חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא כו' ואף בכה"ג ס"ד שם דליתה לשבועה ואינה חיילא כמ"ש שם הכי השתא וכאן אמרו שם כ"ט ב' הרי יצאה שבועה כו':

הנשבע כו'. ר"ל ועבר הזמן ועסמ"ע וכ"כ בתשו' הרא"ש שם וכמ"ש בב"ב ה' ב' לענין הפירעון וכ' שם ול"ד לנשבע שיאכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה דאינו מחוייב עוד לאכלו משום דשם עיקר השבועה על הזמן משא"כ כאן דעיקר השבועה על כריעת הממון והזמן אינה אלא לזרז למהר לפרוע ועמ"ש בס"ז ובתשו' להרמב"ן סי' רנ"ו חולק ע"ז ומדמי לנשבע שיאכל ככר זו היום כנ"ל:

הנשבע כו' חייב. דכוונתו היה שיהיה פרוע בזה"ז והולכין אחר הכוונה כמ"ש בקדושין ס"ב תנא לא נתכוונה זו כו' וכמש"ל בס"ס ס"א ואף בנשבע כמ"ש בב"ק פ"א וכן מי שנדר כו' ומעשה באשה כו':

צריך. דשוה כסף ככסף כמ"ש שם ח' א' ובשאר מקומות. ואע"ג דאין פורעין בשבת כמ"ש בשבת קמט מ"מ אינה אלא מדרבנן משום ממצא חפצך ובכה"ג שרי דחפצי שמים הוא וכמ"ש שם בפט"ו ובפכ"ג ק"נ א' ולא גרע ממשדכין התינוקת כו'. והשבועה חיילא עליו כיון שאינה אלא מדרבנן כמ"ש בנזיר ד' א' וע"ש בתוס' ד"ה מאי לכ"נ לר"ת כו' ובשבועות כ"ד א' בשלמא לר"ל משכחת כו' ואע"ג דאסור מדרבנן וע"ש בתוס' כ"ג ב' ד"ה דמוקי. ועוד דמצי לאוקמי כו':

וישומו אותו ויתננו כו'. דמשכון לא חשיב פירעון כמ"ש בשבת קמ"ח א' ואם אינו מאמינו ופרעון אסור כנ"ל ועסמ"ע וכן בקדושין ח' ב' מנה אין כאן כו' פריטי אין כאן ואע"ג דמתקדשת וניקנית בש"פ כמ"ש שם במתני' ריש קדושין וכן נקנית כמ"ש שם ח' א':

מי שנשבע כו'. דשביעית אפקעתא דמלכא היא והוי כאלו מחל לו וכמ"ש בנדרים ס"ג ב' וחכ"א אף זה כו' ואף בזה"ז כמ"ש בגיטין ל"ו ב' רבא אמר הפקר ב"ד הפקר וערש"י שם ד"ה רבא כו':

הנשבע כו' פטור עד. כיון דלא תבע ליה ה"ל כמאן דאמר ליהוי לי בידך כמ"ש בב"ק ק"ד א' מתני' דכיון דידע כו' הוי גביה פקדון כו' ויצא ידי פרעון ודוקא גבי גוזל ונשבע הצריכוהו להוליך אחריו משום כפרה וכן אין יכול ליתן לאשתו ובניו שהרי אינו נפטר בזה מאחריותו כמ"ש בספ"ק דגיטין וכן לעשות ב"ד דנתינה שלא בפניו לכ"ע לא הוי מחילה כמ"ש בגיטין ע"ה א' ועסמ"ע:

אבל צריך. שמא יבא ויתבענו. רשב"א ושם:

וה"מ כו' אבל. דהולכין אחר דעתו כנ"ל בס"ז וכמ"ש בנדרים נ"ה ב' רי"א הכל לפי כו' ושם בגמ' תניא כיצד אר"י כו' ושם ס"ג ב' רי"א קונם יין כו' קונם בשר כו'. היה מסרב בו כו' היה מסרב בו כו' שלא נתכוון זה כו':

וי"א. דדוקא בהוכחה גדולה אמרי' שאין דעתו כך בשבועה אבל בכה"ג כמ"ש בנדרים כ"ה ב' היה לבוש כו' דדוקא בטעינה מותר אבל בלבישה אסור בכל מיני לבישה ואע"ג שאינו מיצר לו כמו הראשון וכן בהיה טעון כו' א"א שאין אסור לטעון אלא משא כבר וע' בריב"ש סי' קצ"ה וכ"ש בנשבע לחבירו כמ"ש שם ובי"ד סי' רי"ח ס"א בהג"ה:

מי שנשבע. דהולכין אחר כוונתו כנ"ל ועש"ך ס"ק כ"ח:

מי שנשבע לשלם כו'. עש"ך וסמ"ע בס"ז בהג"ה וכן חילקו בירושלמי בדברים המותרים ואחרים נהגו בהן אסור שאסור משום לא יחל דברו כמ"ש בנדרים פ"ב ב' וחילק בירושלמי בין דברים שיודע שמותר ונוהג איסור ובין שנהג מפני שהוא סבור שהוא אסור והביאו הרא"ש בפ"ד דפסחים:

הנשבע לפרוע כו'. כמ"ש בנדרים ס"ב כי איצטריכא לחדש כו' ע"ש:

מי שיש כו' וכן הדין כו' וה"ה כו'. דעושין תקנה למלוה שלא יפסיד כמ"ש בכתובות פ"ח א' ור"א אפי' בע"ח שלא יהא כו': (ליקוט) מי כו'. ערא"ש פ"ק דב"ק ס"ה בשם הגאון והרי"ף וע"ש בפ"ק דב"מ סכ"ז מ"ש בשם הרי"ף ומקשין כו' וכ' ר' אלפס כו' ותקנה כו' (ע"כ):

ואם הנתבע כו' אבל אם. דדוקא במקום פסידא אבל בלא"ה לא כמ"ש בסוף ב"ב קע"ד א' ההוא דיינא כו' נכסוהי דב"נ ערבין ליה כו' וכמש"ל בסי' קכ"ט ס"י ואם אין הלוה כו' או אם הוא גברא כו' ושם סי"א אפי' יש ללוה כו':

אלא ילך כו'. כמ"ש בב"ק מ"ו ב' דכאיב ליה כו':

צריכין להודיע. כמ"ש בב"ב שם כנ"ל ובסי' קכ"ט שם ועמ"ש שם ושם:

מי שהיה. מהא דכתובות שם כנ"ל:

הקונה כו'. ור"ל ודייש אמצרי שאז א"י לחזור:

שומעין לו. מטעם הנ"ל וכנ"ל:

לאחר כו' או כו'. כנ"ל בס"א וס"ב וכ"כ רש"י בשבועות מ"ג ב' ד"ה אבוד:

יכול למוכרה ע"פ ב"ד. יתב' בסט"ו:

ואם הלוה כו'. כמ"ש בסוף ב"ב ההוא דיינא דאחתיה כו' נכסוהי דב"ב ערבין ליה וה"ה במשכון שאינן אלא ערבות ולא לחלוטין כמ"ש רש"י בד"ה הנ"ל ודייק רש"י מדקאמר אבד קתא כו' אבל לא נאבד לא ועוד הוכיח בסה"ת שמ"ט ס"ה מדאמרי' בסוף האומנין הלוהו על המשכן ש"ש מ' דבאונסין חייב הלוה לפרוע ואם איתא ה"ל כאפותיקי מפורש דאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים כדאמרי' בגטין מ"א א' ועבסה"ת שם:

ואם אינו. עסמ"ע וש"ך. וכמ"ש בסוף המקבל ל"צ למיקם עלה בדינא כו':

ואם המשכון כו'. כמ"ש באבידה בפ"ב דב"מ ובפקדון בפ"ג שם:

יש מי שאומר. כמ"ש בפ' המקבל קי"ל א' רשבג"א כו' ומל' יום ואילך מוכרו בב"ד ואע"ג דלית הלכתא כוותיה ה"מ בדברים שמצוה להחזיר אבל בא"צ להחזיר אף ת"ק מודה לו וכ"כ בסה"ת שם והפוסקים אלא שכ' דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו כיון ששהה ל' יום בסתם או כו' כמ"ש בסי"ב והרא"ש ס"ל דאין חילוק:

וא"צ כו' ואפי'. דל' יום הוא משום זמן ב"ד כמ"ש שם קי"ח א' והוא כדי שיטרח בזוזי כמ"ש בב"ק קי"ב ב' תלתין קמאי כו':

וי"א כו'. וכ"כ בסה"ת שם משום דינא דמלכותא שהם דנין ע"פ המנהג ודינא דמלכותא דינא אף בהלואות שבין אדם לחבירו כמ"ש בפ"ק דגטין:

מי שנתן. דלא יהא כח הדיוט חמור כו' כמ"ש בגטין נ"ב א' ובפ"ק דקדושין כ"ט ולמ"ד:

לא ימכרנו. כמ"ש בפ' המקבל שם מוכרו בב"ד ומיירי מתני' אפי' במשכנו שלא ע"פ ב"ד כמ"ש בפ"ק דערוכין והרי השבת העבוט דרחמנא כו' וכמ"ש תוס' שם ובפ' המקבל שם ד"ה מחזיר ע"ש וכ"ש משכנו בשעת הלואתו דשלא בשעת הלואתו קני ליה למשכון מדר' יצחק משא"כ בשעת הלואתו כמ"ש שם ובשבועות ושם ס"ט א' מאן פלג לך כ"ש בשאינו שלו וכן שם ל"א ול"ב:

ר"ל ב"ד כו'. כמ"ש שם:

וישומו. דלהכי נקראין ב"ד שבקיאין בשומא וכמ"ש תוס' בכתובות צ"ח א' ד"ה דאמרי:

ומשיאין לו עצה כו' כמ"ש תוס' שם ד"ה מוכרת ועוד אומר רבי דהך שבועה כו' ואע"ג שאינה מוכרת אלא בב"ד הדיוטות כנ"ל:

ואם מכרו כו'. עש"ך ואמרי' נמי בכתובות שם אלמנה ששמה כו' מאן שם ליך כי האי כו':

ואם הוא. עבהג':

ואם אין עדים כו'. דהוא נשבע ונפטר כדין כל הנשבעין ואינו כגזלן לפסול משבועה כמ"ש בב"מ ה' ב' ועתוס' שם ד"ה בלא כו':

ואם אינו יודע כו'. עש"ך:

וה"ה אם. כנ"ל דכל הנשבעין כו':

המוכר כו'. כמ"ש בכתובות שם ועתוס' שם בד"ה דאמרי לה כו'. ובב"מ ל"ח א' ומוכרן בב"ד וכשהוא מוכרן מוכרן כו':

ואם מוכרו. והוכיח הריב"ש ממ"ש בכתובות שם מאן שם ליך כי האי כו' מ' דאם שמו ב"ד מומחין לה ולו ש"ד וע"ש תוס' בד"ה הנ"ל. ותימא לרבי כו' ושמא התם בירושלמי כו' וכמ"ש הריב"ש דכן איירי ההיא דהמפקיד בב"ד הדיוטות וכ' שכ"כ המפרשים וע"ש:

המלוה כו'. כמ"ש בב"מ ק"ד ב' וערש"י שם ד"ה לא גזים כו' וכן נלמד ממש"ל ואם התנה עמו כו' וכ"ש כאן שאמר בהדיא המותר ועבטור:

ואם התנה כו' ואם א"ל כו'. שם ס"ו א' הדר אר"נ אפי' כו' אב"א דא"ל כו' ועבתוס' שם:

ושאם הלוה טוען. כנ"ל בסט"ו:

מי שיש כו'. דשליחות א"צ קנין ועבכתובות צ"ח צ"ט ובספ"ט דפסחים א"ל צא ושחוט כו' א"ל אם אחרתי כו' וכן בקדושין וגירושין ותרומה ומעילה ושאר מקומות וסוף ב"מ א"ל השואל שלח ביד כו' ואף גילוי דעת מהני כמ"ש בקדושין נ"ב ב' ואף בקדושין היה מהני כלך אצל יפות אי לאו דאמרי' משום כיסופא כו':

אבל כ"ז כו'. כמ"ש בתרומות בטל אם עד שלא תרם בטל כו' וכמ"ש בקדושין נ"ט ע"ש:

וכן אם כו'. כמ"ש בב"מ קי"ח א' ה"מ היכא כו':

אמר המלוה כו'. כמ"ש בכתובות צ"ח א' אלמנה שמכרה שוה במאתים מנה כו' ואע"פ ששמו ב"ד כנ"ל וכן בשליח כמ"ש בגמ' שם מ"ש שוה כו' כאן שנה רבי כו':

וההוצאות שהוציא כו' אבל שכר כו'. כמ"ש בב"מ צ"ג ב' דהדר שקיל כו' אבל טרחו לא אף בש"ח:

הבא כו' משום כו'. כמ"ש בפ"ק דקדושין ט"ז א' אמר רבא זאת אומרת כו' והרב כו' ודקדקו בתוס' דפ"ק דסנה' דמחילה א"צ קנין אבל בדבר שגוף הוא שלו לא מהני כנ"ל ועתוס' שם ד"ה והרב כו':

הבא לפדות כו'. עבה"ג וכמ"ש בקדושין מ"ט נ' וערש"י שם מ"ה ב' ד"ה ודלמא ארצויי כו' ודוקא משום שזכין לאדם שלא בפניו: