מי שהוציא שטר חוב על חבירו וטענת - שולחן ערוך חושן משפט סימן נ״ח

ובשבילם קבלתים פי' אף שמודה לו שנתן לו לפרעון שטר זה כל שאינו מודה שהוא קבלם ג"כ על חוב זה יכול לומר סטראי נינהו וכמ"ש המחבר בס"ס זה גם בסי' פ"ג:

וגובה בו בלא שבועה אם יש בו נאמנות קמ"לן דלא תימא כיון דאיכא ריעותא לפנינו שהרי מודה שנפרע יצטרך לישבע אע"פ שיש בו נאמנות וע' פרישה:

ואם אין בו נאמנות אינו נוטל אלא בשבוע' כ"כ הטור ועפ"ר שכתבתי דנרא' דקמ"ל בזה דס"ל דהדין כן דאע"פי שלא טען הלוה ישבע לי דאנן טענינן ליה כיון דאיכא ריעותא דהודה לו וכדין הפוגם את שטרו דלקמן בסי' פ"ד משא"כ בשלא הודה שפרעו וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס פ"ב ע"ש:

בין שא"ל תן לו המעות כו' פי' אף דהאמינו ליתן לו המעות תחלה מ"מ כיון שא"ל ליקח מידו השטר ה"ל לשום על לב שלא יתנם לו אא"כ היה בטוח שיתן לו השטר:

חייב השליח לפרוע למשלח. דומה לזה כתב הטור והמחבר בסי' ק"ל ס"ה לענין ערב:

לא יוכל המלוה לעכבן שיכול השליח לומר מה לי ולך שתביאני לידי היזק החזיר לי מה שנתתי לידך:

וכן מי שהפקיד ביד א' ואמר כו' זהו כדעת היש חולקין הנ"ל דס"ל דאף על פי שיגיע היזק להשליח אפ"ה יכול לומר סטראי נינהו כיון דנתנם לידו בשם המשלח משא"כ לסברא הראשונ' דס"ל דלא סגי בהכי שהרי איירי שם בנותן לו בשם המשלח אפ"ה מצריך שיתנו לידו דוקא על חוב אחר וק"ל:

שהרי פשע. פי' פשע בשמירתו דאלו שמרו כראוי לא היה זה תופסו והריטב"א כתב דין זה אשואל וכתב הב"י עליו דבלא פשע נמי השואל חייב באונסין וכמ"ש בד"מ לשונו ע"ש ומור"ם כתב הדין לענין מפקיד ונפקד דאינו חייב המפקיד אא"כ פשע ונלמד ממנו ממילא לדין שואל שחייב להראשון אפי' בלא פשע ודוק:

הואיל ולא אמר ליתנם לו בפני עדים פי' וסבר שהוא נאמן בעיניו דאלו אמר לו לתנם בפני עדים אע"ג דלא אמר ליה שיקח השטר היה חייב השליח דאלו מסרו בפני עדים לא היה נאמן לומר סטראי נינהו במיגו דהחזרתי לך או להד"ם וק"ל:

ואמר הלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני כו' ואם כתב בשטר דהאמין להמלו' כשני עדים אפי' נותנו לו בעדים נאמן לומר סטראי נינהו דהא אפי' בלא טענת סטראי נאמן להכחיש העדים המעידים על הפרעון ואינו יכול להוציא מידו דהמלו' אף אחר שיפרע עתה בפני עדים כמ"ש הטור והמחבר בר"ס ע"א אם לא שנאמר שניחא ליה לטעון סטראי נינהו שהוא דבר שאינו ידוע להעדים אם משקר ממה שיטעון נגדם להכחישם והוא דוחק דמ"מ כיון שהאמינו יותר מהעדים האמינו בכל מה שיאמרו וק"ל ואפי' אם היה ביד הלוה כתיבת יד דהמלוה דקיבל ממנו כך וכך ל"מ היכא דהמניה כבי תרי וכן מוכח מדכתב הטור והמחבר בס"ג דדוק' אם יש עדים שהודה בפניהן שנפרע שטר זה מהני נגד נאמנות ולא בענין אחר ועוד ראיה ממ"ש מור"ם בהג"ה בסי' ע' ס"ד ע"ש ודוק:

ובאו אלו והעידו וה"ה אם יש ביד הלוה כתב יד המלוה שקיבל ממנו מעות אינו נאמן לומר סטראי נינהו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואפי' לענין נאמנות סתם כמ"ש הטור והמחבר בסי' ע"א ס"ט אם לא שהאמינוהו כשני עדים וכמ"ש:

הרי בטל השטר כו'. היינו דוקא ששתי התביעות היו שלו אבל אם על חוב שבשטר הוא בא בהרשאה ועל הממון שהודה שקיבל הוא בא מכח עצמו לא משום דאי בעי מהדר הרשא' למריה ולא נשאר אצלו אלא תביעת ממון שקבל ועל אותו ממון שהודה שקבל נאמן בשבועה כו' ד"מ ג':

וכן נ"ל עיקר ועד"מ בס"ס זה שהאריך בזה דלא פסק כהרי"ף ורמב"ם ועיקר טעמו הוא כיון דרוב אחרונים פסקו דלא כוותיה:

שהרי לא פרעו בעדים ר"ל שהרי לא נתנו בפירוש בתורת פרעון בפני העדים:

וס"ל דאפי' בכה"ג איתרע כו' הטעם דמתנ' לא שכיח' ובפרט במקום דחייב לו אין מדרך בני אדם ליתן לו במתנה עד שישלם לו חובו תחלה:

אבל בפני עד אחד כו' ואפי' שבועה אין צריך לישבע אם יש בו נאמנות עד"ר וד"מ:

הואיל והודה שדמי השור כו'. עד אם יש עדים שפרע לו זה פשוט דביש לו עדים אפי' לא הודה לו שנפרע מהשור השטר בטל כמ"ש המחבר לפני זה בסעיף ב' ולא ה"ל למימר לשון הואיל והודה אלא שהמחבר תפס ל' הרמב"ם שכ"כ בפי"ד ממלוה לסברתו דבהודה דמדמי השור קיבל אפי' ליכא עדים השטר בטל ולא רצה המחבר לשנות ל' הרמב"ם אף שכתב דעת האומרים דבעינן ג"כ עדים לזה קודם שכתב דעת הרמב"ם וק"ל:

אם יש עדים שפרע לו דמי השור כן הוא ג"כ לשון הטור. ועפ"ר דהוכחתי דל"ד קאמר אלא אפי' אין עדים שמדמי השור פרע לו אלא שמעידים שנתן לו מעות בתורת פרעון ס"ל בעל סברא זו דהשטר בטל לגמרי ולר"ת ולהרא"ש הנ"ל בסעיף שלפני זה בהג"ה דס"ל אפי' אם מעידים סתם שראו שנתן לו מעות איתרע שטרא (דלא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה) ס"ל דבכה"ג דבדין זה דמודה דדמי השור היה דהשטר בטל לגמרי והי"א ס"ל דאפי' אין עדים כלל שנתן לו דמיו אינו נאמן כיון דהודה מעצמו שקיבל דמי השור ה"ל מיגו במקום חזקה ועד"ר:

מי שנושה בחבירו שני חובות כו'. ע"כ איירינן שהמלוה טוען קבלתי על חוב אחר ואין הלוה מודה לו שהי' חייב לו חוב אחר וכאן איירי כשמודה לו או שידוע שחייב לו ב' חובות וק"ל ומקור דין זה יתבאר לקמן בסי' פ"ג ע"ש:

ליתנם לבעל חוב אחר מ"ש המחבר כאן חזר וכתבו מור"ם בס"ס פ"ג בהג"ה ע"ש וע"ל סי' קכ"ה מעין דינים אלו בטור ובדברי המחבר ומור"ם ז"ל שם:

(בש"ע ס"א וכן מי שהפקיד ביד אחד כו') זהו אפי' לסברא הראשונה דבסמוך שזכר רמ"א דאחר שחייב השליח לשלם לא יכול המלו' לעכבן וכו' שהתם הפסיד המלו' מחמת שאינו מקיים מאמר השליח לפי דבריו שהרי הוא אומר שנתן לו השליח על חוב זה והוא רוצה לשנות עכשיו ע"כ צריך שיאמר המלוה שאינו משנה כלום אלא השליח נתנם לו בפי' על חוב אחר אבל כאן בפקדון כל שטוען שהמפקיד שהוא השליח נתנם לו בשם איש פלו' לפקדון הוא אינו משנה כלום ממאמר השליח לפי דברי הנפקד והוא כמו ברישא באומר שנתנם על חוב אחר ובסמ"ע כ' שזהו דוקא כדעת החולקין דלעיל משא"כ לסברא הראשונה אע"פ שנתן לו בשם המשלח לא מהני כלום עד שיאמר על חוב אחר ולא דק בזה:

(סעיף ב') טען הלוה ואמר וכו' ב' סעיפים הללו עד סעיף ד' צריך ביאור ונלע"ד שהם בדרך זה ועפ"ז יובן כוונת הטור ג"כ והכלל דתרי מיני סטראי בינהו (אתנהו) חד הך דסעיף זה שהוא סטראי סתם והב' הך דסעיף ג' בדמי השור שהוא גרוע מהך סטראי וס"ל לר"י הלוי ולהרמב"ם בהך סטראי סתם דאם יהב ליה באפי סהדי דרך נתינה לחוד ולא בתורת פרעון לא איתרע שטרא דיכול לומר דרך מתנה נתנם לי והרא"ש ס"ל דמתנה לא שכיחא ועוד פליגי רשב"ם ורא"ש דהרמב"ם ס"ל כאן בטל השטר לגמרי והרא"ש ס"ל אינו בטל רק אתרע לחוד ובסטראי דשור ס"ל לרמב"ם דיש בו ב' קולות דהיינו לא מבעי' אם יש עדים שנתנם לו דרך נתינה דמהני אע"ג דלא מהני בסטראי דעלמא מ"מ בסטראי דשור מהני אלא אפי' אין עדים אפי' על הנתינה אלא שהוא מודה בכך מהני לבטל השטר דאנן סהדי שעל השטר נתנן לו כיון שמודה שמדמי השור קיבל ור"י הלוי ס"ל דבסטראי דשור אין שם רק קולא אחת דהיינו דמהני עדות על הנתינה לחוד לבטל השטר אבל עכ"פ בעינן עדים על כך והטור ס"ל דבסטראי בעלמא הוא אתרע השטר לחוד ולא בטל כדעת הרא"ש לעיל ובסטראי דשור השטר בטל לגמרי והיינו על כל פנים כדעת ר"י הלוי שיש עדים על הנתינה לא כהרמב"ם דמיקל לגמרי בסטראי דשור ובזה יתבאר לך דברי הטור במה שהביא פלוגתיהו וכמו שכתוב לסוף והכי מסתברא וע' מ"ש בזה אח"כ

(סעיף ג' אם יש עדים שפרע) הסמ"ע פי' דסטראי דשור גרע לדעת הרמב"ם משאר סטראי דכאן בטל השטר לגמרי ולעד"נ דלהרא"ש אפשר לומר כן אבל לרמב"ם ליתא דהא כ' חד לישנא דשטר בטל בתרווייהו וכן נראה לר"י הלוי ינ"ל דהך שפרעו לאו דוקא הוא אלא ה"ק שיש עדים שקבל דמי השור דהיינו הנתינ' לחוד דבחד דרגא הוי קולא משאר סטראי כמ"ש הסמ"ע בשיטת ר"י הלוי שהוא בעל סברא זאת וכן היא בהדיא הל' בסה"ת בשם אבן מגאש שהיא ר"י הלוי וז"ל שהודה שקיבל דמי השור עכ"ל ומ"ש אח"כ המחבר ויש מי שכתב וכו' הוא הרמב"ם ומ"ש אף ע"פ שאין עליו עדים שפרעו מדמיו וא"כ אפי' בשאר סטראי השטר בטל בזה להרמב"ם ולמה חלקן רמב"ם לשני בבות אלא ע"כ דגם על הפרעון אין עדים וכ"ה בסה"ת בדעת הרמב"ם שכתב בשמו בלשון זה שאין עליו עדים שקיבל דמי השור עכ"ל והטעם דמיד דמודה שקיבל דמי השור אנן סהדי שדמי השור הם וממינא אין לו מגו דמגו במקום עדים הוא כנלע"ד דברים אלו על נכון:

(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה וכתב הרמב"ן כו' עד נ"ל שדעת הרמב"ן וכו') והתו' פ' ח"ה דף ל"ד ע"א ד"ה הוי מחויב שבועה וכו' בסוף הדבור והר"ן פ' הכותב בעובדא דאבימי ובפ' כל הנשבעין דף ל"ד והרמב"ן בחידושי ב"ב פ' ח"ה דף ל"ד חולקין ע"ז וס"ל דגם בע"א הוה איתרע שטר' ומוקי התם דאבימי אחר דתקנו רבנן שבועת היסת דאלו קודם לכן לא הוי מהימנו ע"ש ולפ"ז צ"ל דהרמב"ן כשהשיב לבעה"ת חזר מדבריו שבחדושיו וצ"ע וע' שו"ת מהר"מ מלובלין סימן קי"ד והב"י לא דק:

מקוים. וה"ה אינו מקוים אם יקיימנו אח"כ נאמן מה שכבר טען סטראי במגו דלהד"ם וכמ"ש ר"ס פ"ב. ש"ך:

קבלתים. ואפי' מוד' שנתנם לו לפרעון שטר זה כל שאינו מוד' שקבלם הוא ג"כ על חוב זה יכול לומר סטראי נינהו וכמ"ש בס"ס זה ובסי' פ"ג עכ"ל הסמ"ע וע' בתשובת רשד"ם סי' ע"ג וסי' קי"ב:

בשבוע'. כת' הסמ"ע נרא' דקמ"ל בזה דאף ע"פ שלא טען הלו' ישבע לי אנן טענינן ליה כיון דאיכא ריעותא דהוד' לו וכמ"ש בסי' פ"ד גבי פוגם שטרו משא"כ כשלא הודה שפרעו וכמ"ש הט"ו בר"ס פ"ב ע"ש והש"ך חולק ע"ז וס"ל דאנן לא טענינן ליה וע' שם:

חייב. אבל אם לא א"ל ליקח השטר אע"פ שהודיעוהו שהחוב הוא בשטר פטור דמצי אמר סבור הייתי שאתה סומך על אמונתו כ"כ הב"י בשם בעה"ת וע' בתשובת הרשד"ם בס"ס קט"ז וקכ"ו. ש"ך:

וכן. כת' הש"ך דהאי וכן שכ' הרמ"א קאי בשיטת הי"א הראשונים דהא הטעם הוא במה שלא יכול לעכבן כיון דהשליח חייב לשלם הוי כאילו תופס משל השליח ולא משל אותו פלוני וא"כ היינו ממש כדעת הי"א הראשונים שכת' הרמ"א ודלא כהסמ"ע שכת' דהאי וכן כו' הוא כדעת היש חולקין וכבר השיג עליו הב"ח וגם נרא' עיקר לדינא כסברא הראשונ' ודלא כי"ח עכ"ל וע"ש (וגם בט"ז השיג על הסמ"ע בזה ע"ש):

פשע. כת' הע"ש אבל אם טוען שזה תפסו ממנו בכח ולא פשע נשבע גם הוא ונפטר עכ"ל ונרא' נכון לדינא דכיון שהשומר יכול לפטור עצמו בטענת אמת שתפסו ממנו באונס א"כ אינו גורם לו היזק בתפיסתו. ש"ך:

פטור. בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רל"ב פסק דאם השליח הוא בשכר והמלו' הוא עובד כוכבים דחייב אע"פ שלא א"ל ליקח השטר משני טעמים חדא כיון שהוא בשכר ה"ל להטריח עצמו לשלם בעדים. הב' שהוא עובד כוכבים ע"ש ואין דבריו מוכרחים וצ"ע לדינא. עכ"ל הש"ך:

שפרעו. עיין בתשובת מהרשד"ם שר"ל דדוקא בסך השטר ולא פחות ולא נהירא לע"ד גם מדברי בעה"ת ומהטור בסי' ל' ס"ח לא משמע כן ע"ש. ש"ך:

בטל. ונשבע הלו' היסת ונפטר וע"ל סי' ל' מ"ש עוד מדיני סטראי עכ"ל הש"ך וכת' הסמ"ע דדוקא שב' התביעות היו שלו אבל אם החוב שבשטר הוא בא בהרשא' ועל הממון שקיבל הוא בא בכח עצמו לא נתבטל השטר משום דאי בעי מהדר הרשא' למריה ולא נשאר אצלו אלא תביעת ממון שקיבל ועל אותו ממון נאמן בשבוע' ואם כתוב בשטר דהאמין להמלו' כב' עדים אפי' נתנו לו בעדים נאמן לומר סטראי נינהו כו' ע"ש והסכים הש"ך לזה וכת' דלא שייך כאן לומר דדילמא עדיפא ליה לטעון סטראי שזה אינו ידוע להעדים שמשקר ממה שיטעון דבר להכחישם דאין זה אלא היכא שמוכרח לישבע נגד העדים אבל אם האמינו כבי תרי דא"צ לישבע לא שייך סברא זו ודלא כהב"ח דס"ל דמ"מ שבוע' בעי דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' זה אינו רק במי שמצד הדין חייב שבוע' אבל זה אינו חייב שבוע' כלל כמ"ש הפוסקים בר"ס ע"א ע"ש גם מ"ש הב"ח דה"ל מגו דהעזה לאו מלתא היא מטעמא דאמרן דלא שייך כן אלא היכא דצריך לישבע ומ"ש הסמ"ע דאפי' בלא טענת סטראי נאמן להכחיש העדים כו' ליתא כמ"ש בסי' ע"א וע' בתשובת מהרשד"ם סי' קי"א גם מ"ש דאפי' אם הי' להלו' כת"י כו'. אין דבריו מוכרחים כו' ע"ש שהשיג ודחה כל ראיותיו ולבסוף כת' דמתוך דברי האחרונים מבואר דהא דאמרינן היכא דפרעיה באפי סהדי איתרע שטרא היינו אפי' כתבו בו נאמנות סתם עכ"ל (ועי' בט"ז מה שמחלק בדין זה וס"ל דתרי מיני סטראי נינהו ע"ש):

עיקר. וכיון דלא קרעינן ליה לא אמרינן ללו' שישבע היסת אלא אם רצה המלו' בכך יחזיר לו שטרו ומשביעינן ליה כ"כ הר"ן וע"ל סי' ע"ה ור"ס פ"ב. ש"ך:

בעדים. ר"ל שהרי לא נתנו לו בפירוש בתורת פרעון. סמ"ע:

אתרע. הטעם דמתנ' לא שכיחא שאדם יתן במתנ' ולא יפרע חובו תחל' וע' בתשובת מהרשד"ם סי' ל"ו ושע"ד. ש"ך:

אבל. כת' הסמ"ע ואפי' שבוע' א"צ אם יש בו נאמנות והש"ך כת' דבד"מ איתא כן בשם בעה"ת אבל לענ"ד הוא ליתא אלא דמיירי אפי' בלא נאמנות ומ"ש אם אין בו נאמנות ישבע ויטול היינו כשהלו' טען ישבע לי וכדין שאר שטר דלקמן סי' פ"ב ע"ש והא דלא דמי לנסכא דר"א לומר דהוי מחוייב שבוע' ואיל"מ דלא אמרינן כן אלא היכא דחייב שבוע' דאורייתא אבל לא כאן דאינו אלא שבועת התקנ' וה"ל שבוע' דרבנן מיהו כמה פוסקים ס"ל מאחר דטענת סטראי היא טענה גרועה ולא מהניא רק היכא דאית ליה מגו דלהד"ם והכא כיון שהי' צריך לישבע נגד העד שבוע' חמור' כעין דאורייתא והשתא א"צ לישבע אלא היסת אזיל ליה מגו וכיון דתקון חכמי המשנ' שבוע' כעין דאורייתא לכל מילי תקון עכ"ל וע"ש:

עדים. כת' הסמ"ע זה פשוט דביש לו עדים אפי' לא הוד' שנפרע מהשור השטר בטל כמ"ש בס"ב ולא הל"ל לשון הואיל והוד' רק שלא רצה המחבר לשנות ל' הרמב"ם ע"כ. והש"ך כת' דזה דוחק לפרש כן דהא גם הטור כת' כיון שהוד' והוא הכריע בהדיא דלא כהרמב"ם לכן נרא' לפרש דמיירי שאין העדים מעידים שקיבל דמי השור בתורת פרעון אלא שאומרים שקיבל מהלוקחים בשר השור ולישנא דאם יש עדים שפרע לו כו' הוא לאו דווקא או דנ"ל דאלוקחים קאי ובהכי ניחא נמי מ"ש הט"ו אם יש עדים שפרע לו דמי השור כו' וא"צ לדחוק כמ"ש הסמ"ע והב"ח דדמי השור לאו דוקא עכ"ל:

השור. כ' הסמ"ע דלר"ת והרא"ש דס"ל אפי' אם מעידין סתם שראו שנתן לו מעות אתרע שטרא כמ"ש בהג"ה בסעיף הקודם ולא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה ס"ל בדין זה דמוד' שהיו דמי השור דהשטר בטל לגמרי והי"א ס"ל דאפי' אין עדים כלל שנתן לו דמיו אינו נאמן כיון דמעצמו הוד' שקיבל דמי השור ה"ל כמגו במקום חזק' והש"ך חולק עליו וכת' דגם בזה לא מגבינן ביה ולא קרעינן ע"ש (וע' מ"ש הט"ז בזה) ובש"ך הביא תשובת מהר"ם מלובלין סי' קי"ד במי ששלח שלוחו לקבל מעות כו' ע"ש:

ידוע. צל"ע בדין זה שהוא חידוש ולא נמצא כן בשאר פוסקים גם מהרי"ק גופיה לא החליט כן להלכ' רק צירף אותו לטעמים אחרים ע"ש. ש"ך:

חובות. כת' ב"י בשם תשובת הרשב"א ראובן שהי' חייב לשמעון ב' חובות הא' בשבוע' ואחד שלא בשבוע' ופרע לו סך מעות וטוען שמחמת אותו חוב שבשבוע' פרעו והלה אומר לא כי אלא מחמת חוב האחר קבלתים והחוב שבשבוע' נשאר עליך הדין עם שמעון עכ"ל:

לעצמו. בס"ס פ"ג בהג"ה חזר מור"ם וכת' דין זה ע"ש וע"ל סי' קכ"ה מעין דינים אלו בט"ו ומור"ם ז"ל שם עכ"ל הסמ"ע:

(ליקוט) שטר מקוים. ע' תוס' דב"ב ל"ב ב' סד"ה והלכתא (ע"כ):

(ליקוט) וגובה כו' ואם כו'. כדין טענת פרוע בסי' פב ס"ב וכמ"ש בב"ב ע' (ע"כ):

אם יש. עסי' עא ס"א:

ואם אח"כ. ע"ש ס"ה:

ואם אין. עסי' פ"ב ס"ב ור"ל אם טוען השבע לי:

וי"א דאחר. דמפרשים בכתובות שם שאומר המלוה שבתורת סטראי נתן לו השליח דאל"כ האיך נאמן במקום שחב לאחרים שמחייב השליח: (ליקוט) וי"א דאחר כו'. דהוי כאלו תופס משלו (ע"כ):

(ליקוט) אלא אם טוען שהשליח כו'. ר"ל אע"ג שהשליח מכחישו וכמש"ל בשם הריב"ש מההוא בקרא (ע"כ):

ויש חולקין. דס"ל דשם מיירי אפי' מודה המלוה דנתן לו ע"ז החוב וכן משמע בר"ן וע"ל ס"ד: (ליקוט) וי"ח כו'. וכמו בההוא בקרא כמש"ל וי"א דוקא כו' וס' ראשונה צ"ל דוקא שם משא"כ בהפקידו וכמש"ש וי"א דוקא כו' ולפ"ז מ"ש וכן מי שהפקיד כו' וי"א כו' פליגי אליבא דס' ראשונה ועוד נ"ל לכאורה דאין מחלוקת שם דריב"ש לא מיירי בתפסו ואפשר שמודה כהריטב"א כמו שמוכח מההוא בקרא וכמ"ש הריב"ש שם עצמו אלא שכ' וי"א דוקא כו' לפי שאינו מפורש בריב"ש וכ"ז אליבא דס' ראשונה אבל אליבא דס' אחרונה לעולם יכול לתפוס אבל אחר העיון נראה שפליג הריב"ש על הריטב"א ושפיר כ' וי"א כו' שהריב"ש כ' הטעם דיכול לתפוס מהבקרא אף שמחייבו להבקרא משום שלפ"ד התופס אין חייב הבקרא כלום והוא אומר שמשקר הבקרא ומ' אבל אם ידוע שאמת כהבקרא א"י לתפוס אבל להריטב"א יכול לתפסו כמ"ש וי"א דוקא כו' ומחולקין בטעם דתפיסה בהבקרא שם מהני והכל אליבא דס' ראשונה כנ"ל. ודברי הש"ך תמוהים שכ' שהריטב"א ס"ל כהיש חולקים דא"כ אמאי מודה לס' ראשונה בבא לידו בתורת פקדון אלא דס"ל כס' ראשונה ומחלק בתפסו כמש"ש דוקא בבא בתורת פקדון צריך להשיב השבה גמורה ועש"ך סק"ט שכן ס"ל לעיר שושן ועיקר נ"ל שדעת הריטב"א הוא דעה שלישית שלדידיה אין חילוק בין שחייב השליח או לא כהי"ח ועב"י סי' פ"ג כ' הריטב"א בתשו' כו' ואפ' תאמר כו' ולענין כו' מ' דלא תליא הא בהא ושם וכ' עוד כו' ול"ד כו' ומיה כו' ודעתו לחלק בין נתנו ברשות בע"ד או שתפסו מידו לעולם מהני אף שחייב לשלם אבל בתורת פקדון לעולם לא מהני אף שפטור מלשלם וז"ש הרב כאן וי"א דוקא כו' ולא כ' אס' ראשונה וי"א דאחר כו' וי"א דוקא כו' משום דהריטב"א ס"ל ששם מהני בכ"ע כהי"ח רק בפקדון אלא שהרב לא ס"ל כוותיה בפקדון דבכ"ע לא מהני כיון שהכל חולקין עליו כ' וי"א דוקא כו' כאלו שאין חולק עליו בפקדון ולא כ' אלא שחולק עליו בתפסו ועש"ך (ע"כ):

וכן. ר"ל ג"כ תלוי בפלוגתא הנ"ל כמש"ל:

אם טוען כו' אע"ג כו'. ר"ל דהמפקיד כופר שלא נתן בשליחותו דאם היה מודה היה נשבע היסת ונפטר עכשיו שכופר וחייב לשלם אחר שהפקידו בידו מ"מ יכול לעכב שאומר לו למה אתה משקר אמור שבשליחותו נתת ותפטר וראיה משם פ"ד ב' ההוא בקרא כו' א"ל מגו כו' אע"ג דהבקרא חייב לשלם לפי דבריו שאומר דלאחר מיתה תפסיה וכמ"ש בב"ק מ"ב ב' ונימא ליה אתפסתיה כו' ולכן הצריכו לסהדי וכמ"ש תוס' שם ד"ה מגו דיכלי כו' מ"מ יכול לעכב כיון שאומר מחיים והבקרא משקר לפי דבריו:

אבל אם כו'. לא כו'. כיון שמחייב אותו וכנ"ל לסברא הראשונה וי"א כו' אלא אם טוען כו':

הואיל ולא יוכל. שם ב"ק נימא ליה אתפסתיה כו' משום דא"ל אי אהדרתיה כו' וכ"כ הרשב"א שם על תי' משום דא"ל כי היכי כו' דוקא שיכול לברר שחייב לו:

וי"א דוקא כו' אבל אם. כס' האחרונה יש חולקים הנ"ל ומההוא בקרא הנ"ל ואין חילוק כס' האחרונה הנ"ל:

אבל אם. תוס' ורי"ף שם בכתובות וב"מ ג' מהגמ' שם חנוני אמר כו' דלא כו':

בטל השטר. כפי' וראיתם מעובדא דמסחתא ששם ודאי בטל לגמרי:

אם אמר. ואם אמר. שבועות שם ל"א:

ויש חולקין. וראיתם מדהצריכו לטענת סטראי מגו דלהד"ם ש"מ דבלא"ה לאו טענה הוא כ"ש במתנה אחר שהוא חייב לו:

אבל בפני ע"א. כתובות פ"ח א' אכתי יכולה למימר כו' אלא אמר ר"א כו' וכגי' הראשונים דמודה להו שהוא הודה לפניהם דכתובה אחת היה לה עבסה"ת דאף לגי' רש"י משום דלא שכיחא ערש"י שם: (ליקוט) וכ"ז דנתנו כו'. ממ"ש אי פקח הוא כו' ועוד ראיה מהא דאבימי הנ"ל אף שהוא היה עד ואף שבבה"ת דחה ראיה זו דשם לאחר שנתקנה היסת וכמ"ש תוס' שם ד"ה מגו ובב"ב ל"ד א' סד"ה הוי דאל"כ ה"ל מחויב שבועה ואיל"מ הרמב"ן ס"ל דכיון שאינו אלא מדרבנן לא אמרי' משואיל"מ וכמ"ש בסה"ת שי"ט ח"א בשם הרמב"ן והביאו ש"ך בקיצור בס"ק כ"ה וכמש"ל סי' ע"ה סי"ד ועתוס' בב"ב ל"א ואע"ג דהאי לוקח ידע שהיתה כו' וכן תי' הריטב"א על ההיא דאבימי הנ"ל וכ"נ מגמ' שם דלא כתוס' דקא' לענין שלומי שליח כו' חזינן כו' מ' הא טענת סטראי בכ"ע נאמן אע"ג דאינו נוגע עכשיו לס"ד ודברי התוס' צ"ע כנ"ל ועתוס' דב"מ ג' ב' בד"ה ובכולי כו' ואף שהש"ך ס"ק כ"ג נדחק לתרץ דבריו תמוהין ובהדיא מ' מתוס' הנ"ל דאף בשבועה כעין דאורייתא א"א משואיל"מ ומ"מ בע"א צריך לישבע המלוה כמו אם היה טוען להד"ם וכמ"ש בב"ב ע' וע"ל סי' פ"ט ס"ג בהג"ה וסי' צ' ס"ג אבל בסה"ת בשם הרמב"ן שם כ' דאף שבועה א"צ וטעמו כיון דאף אם היה מכחיש את העד לא היה רק מחוייב שבועה דרבנן כדי להפיס כו' כה"ג א"צ כלל ול"ד להנ"ל סי' פט וצ' ואף דאינו נאמן סטראי אלא במגו דלהד"ם כיון דלהד"ם בעצמו אינו אלא מדרבנן וס"ל דלא כמ"ש תוס' בב"ב ל"ד א' ד"ה הוי ומיהו לפיר"ת כו' ועש"ך ס"ק כ"ה כ"ו וא"ל על הד"מ והסמ"ע שפי' בנאמנות דא"כ ל"ל להרמב"ן כ"ז הא אף במכחישו לעד נאמן כמ"ש הרא"ש בפ' הכותב י"ל הרמב"ן אזיל לשיטתו דס"ל כהראב"ד כמ"ש הב"י בסי' ע"א ?מהו' ט"ז (ע"כ): (ליקוט) וכ"ז כו' עתוס' שם שחולקין ע"ז וע' תוס' בכתובות פ"ה ב' ובב"ב ל"ד א' שכ' על עובדא דאבימי דהוא משואיל"מ וצ"ע שהם עצמם כ' בב"מ ג' ב' כדברי הרמ"ה ועבב"ב ל"א בד"ה לאו והכא לא הוי מחוייב שבועה דאין כו' ואף שנשבעין עליהן מדרבנן כמ"ש ל"ג א' ד"ה מגו כו' ועיינתי בשרשו שלמד ממ"ש בב"מ ה' שכנגדו קאמינא והוא מטעם משאיל"מ אלא שתיקנו כנגדו משום דלא שבק כו' כמ"ש תוס' שם ואמרי' שם דר"ן תקנתא כו' ולא אמרי' מהטעם דבדרבנן לא אמרי' משואיל"מ ונשאר על ד"ת וקי"ל דבכל הנשבעין ונוטלין תקנתא לתקנתא כו' וא"י ליטול והנתבע נשבע היסת וה"ה בע"א וכ"ז לדברי הרמב"ם אבל להחולקין ס"ל דבשטר מקויים נוטל בלא שבועה דהכי מ' פשטא דגמ' תקנתא כו' ואוקמיה אדאורייתא וכמ"ש בפ' הכותב אא"ר מדרבנן כו' ורמו רבנן כו' וכמ"ש בסי' פ"ב ס"ח וסי' צ"ב ס"ט א"כ לא אמרי' כאן משואיל"מ וכ"ד הרמב"ן במלחמות כדעת החולקים וז"ש הרמב"ן כאן ואינו דומה לנסכא כו' אלא שבועת תקנה כו' והיכא דלא מצי כו' ועש"ך ס"ק כ"ה שהביאו והוא ממש כדברי ועסי' קכ"ו סי"ד בהג"ה ואפי' כו' ועש"ך שם ס"ק ס"ד בשם הר"ן והרשב"א (ע"כ):

(ליקוט) הואיל כו' אם כו' שפרעו לו כו' כצ"ל ור"ל שהעדים א"י שקבל בתורת פרעון רק שקבל מהלוקחים בשם ולכן צריך להודאתו שדמי כו' ולכן ג"כ דוקא שפרעו לו דמי השור ואף שע"י הודאתו נודע מ"מ הוי מגו במקום עדים כמו בעובדא דנהר פקוד ואף לשיטת הש"ע דס"ב שכ' בד"א כו' כאן גרע כיון שהודה כו' אבל בלא הודאתו אף להג"ה שם שכ' וי"ח וס"ל כו' כאן נאמן במגו שהשור שלו וכיוצא. כ"ז כ' ש"ך ונכון הוא (ע"כ):

(ליקוט) בטל השטר. אבל לי"א דבס"ב שכ' דאין השטר כו' ה"ה כאן וכמ"ש הרא"ש והר"ן שם ש"ך. ואפשר שהטור והר"ב ס"ל כיון של הרי"ף היה פשוט לו שכאן איבטל לגמרי הכי קי"ל אף שהרא"ש והר"ן דחו לא דחו אלא בל' ספק (ע"כ):

אם יש. ר"ל אע"פ שלא ידעו אם בתורת כו' כיון שרגלים לדבר כמ"ש בגמ' שם:

ויש מי. מטעם הנ"ל:

אם ידוע. דג"כ רגלים לדבר ואף למ"ד לא אתרע מודה ברגלים שם בגמ' ונ"ל דתליא בב' החברים אלו אם יש עדים ויש מי כו' ה"ה כאן דטעם א' להם:

מי שנושה. כתובות שם וא"צ עדים רק משום שאין ידוע שחייב לו חוב אחר ושם צ"א ב' הני קמאי כו':

ולא עוד. קדושין י"ג א' ושם צ"א ב':

נתן ב"מ ט' ב' היה רוכב כו' ושם י"א הוי תופס לבע"ח כו' ע"ש: