דין שלישות - שולחן ערוך חושן משפט סימן נ״ו

נאמן כשני עדי'. פי' נאמן נגד המלוה והלוה כשני עדים אבל מ"מ אם עדי' מכחישין אותו הן נאמנים יותר ממנו כמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ב והטעם שהימנוהו כ"כ כתבתי בסמוך סק"י:

אפילו אם הוא קרוב. דה"ל כנאמן עלי אבא ועפ"ר:

ואין צריך לישבע. פי' ששליש נאמן בלא שבוע' ועפ"ר:

ואפילו כתבו כו'. פי' ונאבד אותו הכתב או שנתחדש ענין אחר בהשלישות מה שלא כתבו שם ועיין בב"י מחס"ד ובד"מ ט' שהאריך בזה בשם רשב"א:

לא נאמר שלא סמכו כו' אלא אמרי' דלזכרון בעלמא כתבו:

ואע"פ שעבר הזמן אבל אם השליש המלוה שטרו ביד א' ושהשליש יעשה לו פשרה או דין עד זמן פלוני ועבר הזמן ולא עשה יחזיר לו שטרו כ"כ הרשב"א בתשוב' ד"מ סי' נ"ד סי"ב ע"ש שהאריך:

ואפי' הכחישו א' מהן כו'. ז"ל הטור נאמן ל"מ אם טען שלא עשאו שליש אלא בתורת פקדון מסרו לידו (והיינו שיהא בידו פקדון בלא תנאי ושיחזירנו לידו כשיצטרך משא"כ כשנתנו בפקדון על תנאי דהיינו שליש ונאמן ועבהגד"מ ח' דישבתי כן לדברי הרשב"א) שאין מועיל לבטל השלישות הואיל שהוא מודה שהאמינו עליו דרך פקדון הרי הוא נאמן בכל מה שיאמר אלא אפילו טוען גזלת ממני והלה אומר לא כי אלא שליש מניתני בינך ובין פלוני נאמן וע"ל סי' מ"ח ס"י שם כתב הטור דגם אם טוען הלוה ממני נפל אחר שפרעתיהו ואתה מצאתיהו אינו נאמן כו' והטעם נ"ל משום דלא חשדינן לאינשי בגזלניתא ולנפילה דלא שכיח ג"כ לא חיישינן (ועמ"ש ל' ס"ק י') וכאן לא שייך אותו טעם כיון דטוען דלא הימנוהו לעשותו שליש וק"ל:

השליש נאמן כו'. וכן אם נמצא מחק או גרר אחורי השטר נאמן לומר דהתנאי דהשלישות שהי' נכתב עליו נמחק כ"כ תשובת הרא"ש כלל ק"ה סי' ד' ע"ש שהאריך וע"ש עוד בסי' ה' שהאריך באם טען אחד מהם שחייב לו חבירו מן השותפות בלא זה שהשליש כו' עד"מ ד':

ויכולים להשביעו אפי' בטענות שמא פי' לזה שיש הכחשה ביניהן בסך המעות וסיים שם בהגמ"ר ז"ל כדאיתא בפ' כל הנשבעין עכ"ל ונרא' דר"ל דאיתא שם השותפים ושלוחים והנושא והנותן בתוך הבית צריכי' לישבע אפי' בטענת שמא כשחושדם בב' מעה כסף וכמ"ש ג"כ הטור והמחבר לקמן בר"ס צ"ג ע"ש וה"ה זה השליש כשיש להן תרעומות עליו וע"ש:

והוציאו מתחת ידו בב"ד כו'. ל' הטור ואפי' נראה כבר בבית דין שהוציא השטר מתחת ידו סתם ושתק עד שנתקיים ואמר פרוע הוא כו':

שאלו רצה היה שורפו אעפ"י דראוהו עתה בידו בב"ד מ"מ כיון דהימנוהו מתחלה ליתנו בידו והיה נאמן בעיניהם שלא יקרענו ולא ישרפנו או לתנו לשכנגדו ה"ל נאמן לגבי דידהו בכל דבריו ועפ"ר. (הג"ה וכתב המרדכי פ' החובל ע"ז בשליש א' ששרף השטר ואמר שהמלוה צוהו לשרוף והמלוה הכחישו שליש נאמן עכ"ל דרכי משה):

אינו אלא כמשחק. כ"כ הטור והמחבר לקמן ס"ס ס"ה דאפי' נמצא שובר ביד המלוה על א' משטרותיו לא נתגרע כח השטר הזה אלא אמרינן שהכינו באולי יבא הלוה פתאום לפרוע לו שיהיה השובר מוכן בידו לתנו לו וכתבתיה ג"כ לעיל ס"ס מ"ט:

התובע ישלם שכר כו'. דלעולם מי שהדבר בא לזכות לו ולתועלתו הוא צריך לשלם השכירות:

אנן טענינן ליה כן כדי שלא יהא מוכחש מהעדים. וא"ת הא כתב הטור והמחבר בסי' ל' סס"ג ז"ל וכן אם העירו סתם דנין הדבר כמוכחשין להקל שהמע"ה שאני הכא דהשליש עם שטר שבידו בחזקת נאמן והעדים באין להוציאו מנאמנותו בזה אמרי' דמתרצין דבריהן באופן דלא יסתרו אהדדי משא"כ התם דהממון הוא בחזקת בעליו והעדים באין להוציאו מידו מ"ה כל שאין עדות גמורה לפנינו דנין אותו כמוכחשים ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

לא יהיה נאמן אלא כעד אחד. כצ"ל כעד בכף ולענין לחייבו שבועה קאמר וק"ל:

דוקא בששניהן נסתלקו כו' כבר כתבו המחבר בסעיף א' אלא דשם איירי דעוד השלישות בידו ולהיות נאמן לחוד בכל דבריו וכאן מיירי באין שלישותו בידו ולהיות כעד אחד מ"ה חזר וכתבו כ"כ הטור שניהן מהאי טעמא וכמו שכתבתי בפרישה עיין שם:

וכן אם היה קרוב כו' דכיון דאין לו דין שליש אלא כעד וקרוב או פסול אין בעדותו ממש וק"ל:

אינו נאמן. ז"ל הטור שאין השליש נאמן בתפיסתו יותר מבע"ד עצמי ואלו היה השטר ביד המלוה כיון שאינו יכול לקיימו אינו כלום שמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואין כח ביד השליש לעשות משטר מזויף כשר עכ"ל ועפ"ר שם כתבתי בשם מור"ש ז"ל אפי' שבועה דאוריי' אינו מחויב השליש לשכנגדו על מה שאומר שהודה בפניו שח"ל כך וכך בשטר זה אם לא אמרו לו בתחלה אתה תהיה עד בדבר [דאם א"ל כן מתחלה היה צריך שבועה כעד א' וכמ"ש הטור והמחבר בסימן פ"א ס"י] דיכול לומר משטה הייתי בך או שלא להשביע אמרתי כן עמ"ש שם עוד מזה:

או שמת הלוה פי' ואנן טענינן ליתמי כל מה שאביהן הוי מצי למיטען:

בחזקת שאינו פרוע. נרא' דהיינו דאין הב"ד טוענין לו שישבע שלא פרעו וקמ"ל דאע"ג דאין השטר ביד המלוה אפ"ה אינו נאמן הלוה אבל אם טען הלוה בעצמו שישבע לו צריך לישבע לו דלא עדיף כשהוא ביד שליש מכשהוא ביד המלוה עצמו כשאין בו נאמנות וכמ"ש הטור והמחבר בסי' פ"ב:

מי שחייב עצמו בשטר בקנין כו' ר"ל דאז נשתעבדו נכסיו משעת קנין וכותבין ללוה בלא מלוה מ"ה שייך הני טעמים שאכתוב בסמוך:

לא יתננו למלוה כו' ז"ל הטור לא יתננו למלוה משני טעמים. הא' שמא לוה בו ופרעו (פי' והחזיר השטר ללוה) לפיכך נמצא בידו והפקידו החייב אצל זה והשני שמא לא לוה בו מעולם והתנה עם העדים שקנו מידו שיתנו השטר לידו ולא ליד המלוה ולא זכה בו המלוה לענין שיעידו בו העדים עד שיצא מתחת יד המתחייב וגם לא יחזירנו ליד יורשי הלוה שמא אמר לעדים בסתם קנו ממני לפלוני וכתבו לו השטר ונמצא שזכה בו המלוה בהיותו ביד העדים ואפשר שטעו ומסרוהו ללוה שלא כדין עכ"ל הטור:

שבא הלוה עם אחר עד"ר שם כתבתי דדוקא נקט שבא הלוה עמו שאיהו יודע בזכותו וטוען ברי שעל תנאי כך וכך נמסר ליד השליש (השליח) משא"כ אם הלוה לא ידע מזה דאינו יכול לטעון כן בברי וזהו דלא כמ"ש מור"ם בד"מ סעיף ב' ע"ש מ"ש עוד ישוב בדרישה ובהגהת ד"מ:

יעשה שליש כו'. ז"ל הטור שהרי השליש נאמן שכך א"ל השליח והשליח נאמן בשעה שיצא השטר או המשכון מתחת ידו במיגו שאם הי' רוצה הי' אומר הושלש בידי על תנאי כך וכך עכ"ל:

אין לשליח דין שליש ז"ל הרשב"א אם השליח אמר לשליש שיקבל שטר זה שבאם יעבור ראובן תנאי זה יתן השטר לשכנגדו והשליש לא רצה לקבל השטר ונשאר השטר ביד השליח ועבר ראובן התנאי אפ"ה לא יחזיר השליח השטר לשכנגדו כי הוא לא נעשה שליש על כך אלא יחזירנו למי שמסרו לידו עכ"ל:

כיצד הרי ראובן כו' בסעיף ג' כ' המחבר דאין לו ליתן השלישות אלא בפני בית דין כו' וזה וזה כתבו ג"כ הטור רצופין זא"ז בסעיף ו' ז' ועפ"ר שם כתבתי דבסתם שלישות דאין אנו יודעים אם היה טענות וערעירים ביניהן סגי במה שמוסר השליש בפני ב"ד אבל בזה השלישות שהתנ' עמו שבאם לא יפרענו באחד מהזמנים שיפרע לו הכל בפעם א' דה"ל אסמכת' וטענותו וזכותו ידוע מ"ה הוצרך לתקנה גדולה כזו להיות זה זכותו בידו כו' ע"ש מ"ש עוד מזה:

וקודם שיוציאנו מידו יאמר כו' בטור כ' עוד ז"ל וקודם שיתן השטר לידו יעתיקנו ויקיימנו בעדים ויאמר לפני עדים היאך כו' ומור"ם כללו במאי דכתב והעדים יכתבו כו' ועפ"ר:

ולכן כל שהחזיר השליש השטר אין לחוש כו' צ"ע על תיבת ולכן שכ' מור"ם דאינו מוכרח. לו' ממה שקדם דאין לחוש:

ויודעים של מי הן פי' האשה והאפוטרופוס יודעים מש"ה חייבים להחזיר כו':

מהימנו במיגו דאלו רצו היו מחזירים הממון ליד מי שאומרים עתה שהוא שלו וע"ל סי' ס"ב סק"ז מ"ש דל"ת מזה ועיין בא"ע סי' פ"ו מדינים אלו:

(בס' א' בהג"ה השליש נאמן) בתשו' הרא"ש כלל ק"ה סי' ד' כתב בשליש שיצא שטר מתחת ידו שהשלישי אצלו ויש בו מחק והשליש אומר שתנאי היה כתו' שם ולא ידענ' היאך והשיב דאין המחק מגרע השטר כו' וסמ"ע מביאו בס"ק ח' ובעיני תמוה היא מאוד דהא אי' בסעיף ד' דאין השליש נאמן יותר מבע"ד עצמו וכו' וכאן אלו היה ביד בע"ד שטר כזה ודאי פסול היא כמ"ש הטור סוף סימן ע"ה בשם הרא"ש ביש מחק בין השיטות ואע"ג דכ' המחבר סי' מ"ד סעיף ו' בגרר שמאחורי השטר כשר מ"מ הא כ' שם דיש פוסלין והיינו הרא"ש שזכרתי א"כ קשה למה יהא השליש נאמן יותר מאם הי' הבע"ד עצמו ואפשר שבאותו זמן שכ' הרא"ש תשו' זו היה סובר דמחק מאחורי השטר כשר כדיע' קמיית' דסי' מ"ד ס"ו וא"כ הי' תשוב' לאו דסמכא היא להלכ' כנ"ל פשוט (אמר המגיה לע"ד אין לדחות תשוב' זו מהלכ' ולעולם לא חייש הרא"ש בגרר אלא לטענות פרעון אבל לטענת תנאי לא חיישינן כלל בגרר מאחורי השטר דאין דרך לכתוב תנאי אלא תוך השטר ולא מאחוריו ונ"מ היכא דאין הלוה יכול לטעון פרעתי ואיכא המחק מאחוריו לא חיישי' כלל לתנאי וזה ברור בדברי הרא"ש שכ' המחק שאחורי השטר איני מגרע תוכו של שטר כלום ולא חיישי' לתנאי אחר כו' והדר כ' ולפרעון נמי לא חיישי' משמע דעד עתה לא מיירי כלל בפרעון אלא מתנאי שהפרעון אינו קרוי גרעון של תוכו של שטר אלא ענין אחר בפני עצמו הוא ובזה ודאי השליש נאמן דמוכח התם ששניהם מודים בשלישותו ולפי דרכנו למדנו מתשו' זו דאין הגרר שאחורי השטר פיסול גמור כאלו נאבד השטר דהתם אפי' תוך זמנו אינו גובה אבל בגרר בעלמא אם הוא תוך זמנו גובה את שטרו ולא חיישי' לפרעון כמו שמבואר שם בתשו' אבל הסמ"ע מ"מ לא יפה עשה במקום הזה בקיצורו ע"כ הגה'):

(ע"ש והוא שלא יהיה ביניהם הכחשה) מוחז"ל כתב דזה דוקא בטוען דרך גזלה תפסת אבל כששניהם מודים דעשאוהו שליש דלא הוי נוגע איני חייב שבועה ואינו נ"ל כן אלא זה קאי אריש הסי' דאע"ג דמודים שניהם שעשאוהו לשליש וכן מוכח מהטור שכ' בזה והם אומרי' אי א' מהם יותר' הי' כו' דהיינו שהשלישות הי' יותר וכן משמע מפי' סמ"ע וכ"ה בסה"ת שער נ"ב דאין נאמנות לשליש אלא במאי דלית לי' הנאה וכ"כ ב"י בהדי':

(שטר שהי' ביד שליש) בטור כ' ואפי' אם נרא' כו' וק"ל דלא פסיק אפי' כלישנא קמא שמבי' ב"י דהא בעינן אי בעי קלתיה דוקא ונ"ל דרבינו דייק מל' הגמרא שאמר שם ההיא אתתא דנפיק שטרא מתותי ידה דמשמע באותו מעמד שהיו לפני ב"ד אז יצא השטר מתחת ידה ממילא אין כחן מגו באותו פעם ואפ"ה אמרינן ללישנא קמא מגו דאי בעי קלתי' תחלה ואע"ג דלא אמרינן מגו למפרע כמ"ש התו' פ' הכותב דפ"ד מ"מ גבי שליש שהאמינוהו עליהם אמרי' מגו למפרע ונ"ל שעל כוונה זו כ' בנ"י דשליש נאמן אפי' במקום דליכא מגו עכ"ל הביאו הב"י והוא תמוה לכאור' דהא אפי' ללישנא קמא צריך עכ"פ למגו דאי בעי קלתי' אלא דה"ק דליכא מגו כהלכתו אלא מגו למפרע ומש"ה כתב הרמב"ם שאלו רוצ' הי' שורפו והיינו למפרע וכה"ג אמרינן מגו כזה ובמרדכי פ' ח"ה כתב לענין דלא אמרינן מגו למפרע וז"ל ועוד ראיה מפ' זה בורר האי איתת' דנפק שטרא מתותי ידה וכו' ונ"ל דגם מ"ש רמ"א בסמוך אבל במקום שיש מגו נאמן ה"נ אמר במקום שיש לו מגו כהלכתו לא למפרע דאז נאמן אפי' איו לו דין שליש אבל אם כבר יצא השטר מתחת יד השליש קודם בואו לב"ד או שנתנו ליד ב"ד סתם ובפעם אחרת בא ואמר פרוע בזה נ"ל פשוט דלא מהימן כיון דאין כאן מגו לגמרי:

(שם התובע ישלם שכר השלישות) כן העתיק הב"י בשם הגהות מרדכי וכ"ה בדפוסי' ישני' וז"ל רש"י היה מחייב לתובע לשלם שכר השליש כדאמרינן בב"ק מאן דכאיב ליה כאיבא ליזל לבי אסיא עכ"ל ותמהני דאין זה ראיה כלל ובסמ"ע נתן טעם שהיא לתועלת התובע והוא תמוה דמאי פסקא ואדרבא הא איהו ניחא ליה שיתנוהו לידו ולא לשליש ובהגהות מרדכי שנדפסו מחדש כתב שם שכר השליח וקאי אמ"ש בפרק ז"ב ואם הוצרך לשאול כותבין ושולחין וכו' וע"ז כתב שהתובע ישלם שכר ואע"ג דבסימן י"ד כתב המחבר בזה ששניהם יפרעו שכר השליח והוא מתשובת הרא"ש מ"מ הגהות מרדכי לא ס"ל כן ולפ"ז שפיר מייתי ראיה שם ובעיקר הדין בשכר שליש פשוט הוא מי שמבקש השלישות יתן השכר ומסתמא אמרינן שהוא לתועלת שניהם כנלע"ד ברור דנוסחא מוטעת היה לפני ב"י והרמ"א בהגהות מרדכי דלעיל:

(סעיף ו' שבא הלוה עם אחר) לא נתכוין בזה לענין נאמנות השליש דכבר כתב רמ"א ס"ב דאין חילוק בין נתנו המלוה לבד כו' אלא הכא ר"ל שהלוה מרוצה בעיקר השליחות בסך הממון עם האחר שאומר שהיא שלוחו של מלוה והוצרך לכתוב כן דאל"כ אין השליש באמן כמ"ש בס"א ודברי הסמ"ע אינם מובנים לי:

(שם) התובע יאמר לפני עדים היאך בא השטר כו' לא הוצרך כאן בית דין כמו שכתוב בס"ו אלא בפני בית דין וכו' נראר לי דהחילוק הוא בזה דלעיל שהשליש רוצה לעשות בענין שאם יבא אחר כך איזה חילוק בין בעלי דינים והוא לא יהיה נאמן להעיד יותר מעד אחד ע"כ הוא רוצה להעיד עכשיו מה שיצטרך להעיד אחר כך וכל עדות צריך ב"ד דאלו יעיד עכשיו לפני עדים היאך יגידו אחר כך העדים בפני ב"ד ה"ל עד מפי עד אבל בזה דאין רוצה להעיד שום עדות רק שהוא מתיירא שאם יתן הוא הש"ח ליד התובע יהי' הוא מוחזק וכשיטעון הנתבע שהוא אסמכתא לא ישגיחו בו נמצא שיהיה הנתבע ניזוק ע"י נתינת השליש ליד התובע וע"כ הוא מייחד עדות שלא תזיק נתינתו להנתבע כי אינו נותן לו רק בתנאי זה נמצא שהעדים שרואים דבר זה שפיר יעידו ע"ז בב"ד שלא היתה הנתינה ביד התובע מן השליש על צד הבירור ולא שייך בזה עד מפי עד ע"כ הגי בזה בפני עדים משא"כ לעיל שאין הדבר תלוי בנתינת השליש שאין הנתינה עצמו מזיק לנתבע אלא שהוא רוצה להעיד על חילוק שביניהם נמצא ה"ל עד מפי עד וצ"ל בזה שאין השליש מתיירא שיהיו חילוקים אחרים מלבד טענות אסמכתא ע"כ סגי בפני עדים [ועי"ל] דה"ט דלעיל ס"ג אין נותנין הכתב לשום א' מהם שהרי אין אנו יודעים שיהיה שם ערעור אלא הכתב יהא מונח ע"כ צריך ב"ד שכל שהוא מונח ביד ב"ד אין שום חשש אכל כאן שנותנין הכתב ליד המלוה תיכף אין צריך ב"ד אך צ"ע מה יועיל הכתב מעדים דהא הוי מפי כתבם וכמו שמוכח מסימן ע' עמ"ש שם:

(סעיף ז') אשה הנושאת ונותנת. עמ"ש סימן ס"ב ועיין מ"ש סימן ק"ח סעיף ח':

נאמן. פירש הסמ"ע דנאמן נגד המלו' והלו' כשני עדים ומ"מ אם עדים מכחישין אותו הן נאמנים יותר ממנו כמ"ש הט"ו בס"ב והש"ך כ' דלענין זה נאמן כב' עדים דאם ע"א מכחישו אין שכנגדו צריך לישבע ש"ד נגד העד ואפי' היסת א"צ לישבע דנימא דהשליש ה"ל עד כנגד עד דאז צריך הנתבע לישבע היסת כמ"ש בסי' פ"ז ס"ו אלא השליש ה"ל כב' עדים וא"כ זה שהשליש מסייעו א"צ לישבע אפי' היסת אע"פ שיש ע"א שמכחישו דלעולם כל שאין ב' עדים מכחישין השליש נאמן הוא כב' עדים וע' עוד שם במה שהאריך לפלפל בסוגיות הש"ס ותוס' דפ' ז"ב והשיג על המהרש"א ע"ש וע' בתשובת מהרשד"ם סי' קצ"ג:

לישבע. פי' שהשליש נאמן בלא שבועה. סמ"ע:

כתבו. פי' ונאבד אותו הכתב או שנתחדש ענין אחר מה שלא כת' שם נאמן השליש דאמרינן דלזכרון בעלמא כתבו. שם:

נאמן. ואם כת' בשטר שלישות שעל תנאי זה בלבד נמסר בידו אינו נאמן לומר שיש עוד תנאי אחר אלא כשאומר שאחר שכת' כן התנו עוד תנאי אבל אם אומר שקודם לכן הי' עוד תנאי שלא כתבו אינו נאמן דאפי' הבע"ד עצמו אילו כת' כן בכת"י לא הי' נאמן להכחיש כתב ידו ולא עדיף השליש מהבע"ד עצמו. עכ"ל הש"ך:

עדיין. אבל אם השליש המלו' שטרו ביד אחד שהשליש יעשה פשרה או דין עד זמן פלוני ועבר הזמן ולא עשה יחזיר לו שטרו כ"כ הרשב"א בתשו' ד"מ סי' נ"ד סי"ב ע"ש שהאריך. סמ"ע:

הכחיש. ז"ל הטור ל"מ אם טעין שלא עשאו שליש אלא בתורת פקדון מסרו לידו פשיטא שאינו מועיל לבטל השלישות הואיל והאמינו עליו דרך פקדון נאמן בכל מה שיאמר אלא אפי' טוען גזלת ממני והלה אומר לא כי אלא שליש מניתני בינך ובין פלוני נאמן וע"ל סי' מ"א ס"י שם כת' הטור דגם אם טוען ממני נפל אחר שפרעתיהו ואתה מצאתיהו אינו נאמן והטעם צ"ל דלא חשדינן לאינשי בגזלנותא ולנפיל' דלא שכיחא ג"כ לא חיישינן עכ"ל הסמ"ע. אבל הש"ך כת' דדין זה תמוה דא"כ לא שבקת חיי כו' דכל אחד יגזול משל חבירו ויאמר שליש אני ויעשה קנוניא עם איש אחר ויחלוק עמו כו'. ע"ש שהביא הרב' פוסקים החולקים ע"ז ונ"ל עיקר לדינא כדעתם דאין השליש נאמן היכא שהבע"ד מכחישו ע"ש באריכות:

שניהם. וכן אם נמצא מחק כו'. כ"כ הרא"ש בתשו' וכת' הש"ך דמיירי במקום שאילו הי' השטר ביד המלו' לא הי' פסול משום מחק או גרר זה וכגון במקום דלא נהגו לכתוב פרעון או תנאי מאחוריו אבל במקום שנהגו לכתוב פרעון מאחוריו דיש פוסלים השטר כמ"ש בסי' מ"ד ס"ו ה"ה הכא שפסול דלא עדיף השליש מבע"ד עצמו ואפי' ליש פוסקים דכל שהי' ביד השליש בשום פעם לעשותו שטר כשר מהני מאן לימא דכאן הי' בידו דלמא תנאי או פרעון הי' בו מעיקרא עכ"ל (וע' בט"ז מה שמתמיה בזה על תשובת הרא"ש וכת' דהך תשוב' לאו דסמכא היא להלכ' והגאון ח"צ בהגהותיו שם יישב קושייתו ע"ש):

נוגע. ואפי' יש עדים שעשאוהו שליש או ששניהם מודים בכך מ"מ צריך השליש לישבע נגד התובע המכחישו ודלא כהב"ח עכ"ל הש"ך (ולזה הסכים גם בט"ז ע"ש):

נאמן. כת' הש"ך דהלשון מגומגם דודאי כשאינו נאמן משום שליש אע"פ שיש לו מגו ה"ה דאינו נאמן כעד דמ"מ הוי נוגע בדבר ואם כן האי נאמן שכת' הרמ"א לא הוי דומיא דנאמן שכת' הט"ו ונפקא מינה דאם ירצה יכול להשביע את שכנגדו אע"פ שהשליש מסייעו לא הוי עד המסייע לפטור משבוע' עכ"ל:

להשביעו. פי' הסמ"ע דר"ל להשליש על ההכחש' שביניהם כמ"ש בר"ס צ"ג בשותפים ושלוחים דצריכים לישבע אפי' בטענת שמא כשחשדם ע"ש וה"ה זה השליש כשיש להן תרעומת עליו עכ"ל אבל הש"ך כת' דדברים תמוהים הם דא"כ למה ישבע השליש בטענת שמא דל"ד לשלוחים כו' דהתם מורי היתרא ועוד די"א שם דוקא כשנוטל השליח שכר ואפילו למ"ד התם דאפי' בלא שכר צריך לישבע היינו משום דהי' מתעסק בשלו לקנות או למכור ושייך לומר שהרויח יותר משא"כ הכא מה שייך לומר דמורי היתרא וכי בשביל שזה הפקיד אצלו יכפור לו את שלו לכן נ"ל דמיירי שהשליש בידו ק"כ למסרם למלוה בפרעון חובו והמלו' אומר שלא נתן לו רק ק' צריך השליש לישבע נגד הלו' על עשרים הנשארים ואע"פ שאינו טוען ברי שהרי אינו יודע מה שנתן להמלו' מ"מ כה"ג נשבעים אפי' בטענת שמא כמו בחנוני על פנקסו דנשבעים הפועלים והחנוני בטענת שמא כיון דמכחשי אהדדי וה"ה הכא ואע"ג דהתם נשבעים ונוטלין והכא נשבע לפטור מ"מ במכחשי אהדדי אין לחלק בכך כמו שנתבאר בסי' קכ"א סעיף ח' וט' להדיא ע"ש ואולי גם הרמ"א מיירי בהכי ודלא כסמ"ע עכ"ל:

והוציא. לשון הטור ואפי' כבר נרא' בב"ד שהוציא השטר מתחת ידו סתם ושתק עד שנתקיים ואמר פרוע הוא כו' עכ"ל הסמ"ע והש"ך חולק ע"ז והניח דברי הטור בצ"ע ע"ש (וע' מ"ש הט"ז בזה ע"ש):

רצה. כת' הסמ"ע אע"ג דראוהו עתה בידו בב"ד מ"מ כיון דהימנוהו תחל' ליתנו בידו והי' נאמן בעיניהם שלא יקרענו וישרפנו או יתנו לשכנגדו ה"ל נאמן לגבייהו בכל דבריו וכתב המרדכי בשליש א' ששרף השטר ואמר שהמלוה צוהו לשרוף והוא מכחישו השליש נאמן עכ"ל:

כתב. ואפי' הוא כתב יד אחר ומ"מ צריך שיהא בו סימן אחד לדעת שנכתב מדעת השליש או שהמלו' מודה בכך אלא שאומר שהשטר אינו פרוע דאל"כ יש לחוש שאחר הניחו שם או שביקש הלו' ליורשי השליש שיניחו שם כתב כזה ואנן לא קאמרינן אלא דשליש מהימן מטעם דהימנוהו אבל לא ליורשי שליש וע' לקמן סי' ס"ה סי"ח וי"ט. עכ"ל הש"ך:

התובע. דלעולם מי שהדבר בא לזכותו ולתועלתו הוא צריך לשלם השכירות כ"כ הסמ"ע (והט"ז כת' דדבריו תמוהין דמאי פסקא ואדרבא הא איהו ניחא ליה שיתנוהו לידו ולא לשליש ובהגהת מרדכי כתב שכר השליח וקאי באם הוצרכו לשאול מבית דין הגדול כו' ואע"ג דבסי' י"ד כת' המחבר ששניהם יפרעו שכר השליח. הגהות מרדכי לא סבירא ליה כן ובעיקר הדין פשוט הוא ומי שמבקש השלישות יתן השכר ומסתמא אמרינן שהוא לתועלת שניהם כנ"ל ברור עכ"ל):

נאמנים. ואפי' אית ליה להשליש מגו דמגו במקום עדים לא אמרינן כן הוא בתשובת הרמב"ן. ש"ך:

בתנאי. וכן אם עשאו שליש ע"פ אותו תנאי בעדים והעדים אינם כאן כגון שמתו או שהלכו למד"ה לא יוכל לומר לא סמכתי עליך שהרי לא עשיתיך שליש אלא בפני עדים אלא כיון דזימנין דמייתי עדים או אזלו להו סמך על השליש והימניה כן הוא להדיא בתוספות והרשב"א ושאר פוסקים. עכ"ל הש"ך:

מוכחש. ואע"ג דבסי' ל' ס"ג גבי עדים שהעידו סתם דנין הדבר כמכחישים להקל שהממע"ה הא מפרש התם טעמא דהממע"ה אבל הכא אם היינו דנין כמכחישים היינו מוציאים השליש עם הדבר שבידו מחזקת נאמנותו הלכך טענינן ליה. כ"כ הסמ"ע והש"ך:

שהמלו'. והלו' טוען ברי אבל כשאין הלו' יודע מהשלישות כי אם ע"פ השליש והמלו' מכחישו לא הוי שליש לכ"ע. עכ"ל הש"ך:

תרעומת. כת' הב"ח ואע"ג דבס"א אפי' בשלישותו בידו אינו נאמן כשיש עליו תרעומת בסך הממון התם מיירי שהם מכחישים אותו שלא עשאוהו שליש אבל הכא מיירי שמודים או שיש עדים שעשאוהו שליש דאז כששלישותו בידו נאמן אפי' איכא הכחש' ביניהם בסך הממון וא"צ שבוע' כלל משא"כ כשאין שלישותו בידו ע"כ וכת' הש"ך דדבריו תמוהין דנהי דהימנוהו לשליש מ"מ לא לגזול וליקח הממון לעצמו הימנוהו ופשיטא דצריך לישבע כשמכחישין אותו בסך הממון אע"פ שהשלישות בידו כו' ופירש הוא דמ"ש הרמ"א תרעומת ר"ל דדוקא דתרווייהו מודו דכדין עבד במה שהוציא השלישות מידו רק שמחולקים בענינים אחרים כגון שזה אומר שהי' תנאי ביניהם שאף לאחר שיתן לו השלישות יכול לפדותו לזמן פלוני וכה"ג וזה מכחישו נאמן השליש וחייב זה שקיבל השלישות לישבע ש"ד להכחיש העד או כשהשליש מסייעו פטור אפי' משבועת היסת דהשליש הוי כעד המסייע אבל אם יש עליו תרעומת שהוציא השלישות שלא כדין אם כן בין שתובע לחבירו שיחזור לו השלישות מפני שניתן לו שלא כדין או שתובעו בענינים אחרים אין השליש יכול להעיד דנוגע בעדות הוא שהרי צריך לישבע וכל שאינו נאמן אלא בשבוע' לא הוי עד כמ"ש בסי' קכ"א ונרא' דאם רוצ' זה שניתן לו השלישות להחזירו לשליש כדי שיעיד לאו נוגע בעדות הוא כמ"ש הטור בסי' ק"מ ואף להיש מי שחולק שהביא המחבר שם ס"ט י"ל דמוד' כאן מפני שהי' שליש ביניהם ומתחל' הימנוהו אם כן כשמחזיר לו הדר להימנותיה כו' ע"ש שמביא עוד ראיות לדבריו ובסוף כת' ששוב מצא בתשובת הרא"ש שפסק הלכ' למעש' דאם הוציא השלישות מתח"י הרי הוא כשאר כל אדם וצריך שבוע' ע"ש:

פסול. אינו נאמן כשהוציא השלישות מת"י דאינו אלא כעד א' דעלמא והרי הוא קרוב או פסול. ש"ך:

פרוע. כת' הש"ך דהנ"י חולק ע"ז דאם טוען פרוע כיון שהשליש הי' יכול לקיימו בשום פעם אע"פ שאין יכול לקיימו עכשיו נאמן השליש ע"כ מיהו אם טוען הלו' מזויף כ"ע מודו דאין השליש נאמן עכ"ל:

שמת. פירוש ואנן טענינן ליתמי כל מה שאביהן הוי מצי למיטען. סמ"ע:

היתומים. ואם מת המלו' אח"כ גם בזה אמרינן דאין אדם מוריש שבוע' לבניו כ"כ הב"ח ופשוט הוא. ש"ך:

בקנין. דאז נשתעבדו נכסיו בשעת קנין וכותבין ללו' בלא מלו'. סמ"ע:

יתננו. כת' הסמ"ע בשם הטור דשני טעמים בדבר האחד שמא לוה בו ופרעו (פירוש והחזיר השטר ללוה) לפיכך נמצא בידו והפקידו החייב אצל זה והשני שמא לא לוה בו מעולם והתנ' עם העדים שיתנו השטר לידו ולא להמלו' ולא זכה בו המלו' כו' וגם לא יחזירנו ליד יורשי הלו' שמא אמר לעדים סתם קנו ממני לפלוני וכתבו לו השטר ונמצא שזכ' בו המלו' בהיותו ביד העדים ואפשר שטעו ומסרוהו ללו' שלא כדין עכ"ל. והש"ך הקש' על מ"ש דחיישינן שמא התנ' עם העדים כו' דלא זכה בו המלו' הא כת' הטור בס"ס ר"ן בשם אביו הרא"ש ז"ל דבמתנת בריא בקנין זכה המקבל מעת שהקנ' לו וא"צ שיגיע השטר לידו וכן מוסכם מכל הפוסקים וכ"פ הב"י בס"ס ל"ט דבשטר הקנא' לא בעינן דמטא שטרא לידיה כו' וצ"ל דשם מיירי שידוע שהקנ' בסתם בלי שום תנאי כגון שעידי הקנין הם לפנינו וכיוצא בזה וכזה תירץ הב"ח ע"כ והנה הש"ך השיג פה על הסמ"ע כמ"ש בכמה מקומות בסי' ס"ה ס"ב וס"ה ובסי' רמ"ג סי"ג ובסי' ר"ן סכ"ה ויען שחזר וכתבן במקומן לא רציתי להאריך כאן דוק ותשכח כ"א במקומו הראוי:

הלו'. כת' הסמ"ע דדוקא נקט שבא הלו' עמו שאיהו יודע בזכותו וטוען ברי שעל תנאי כך וכך נמסר ליד השליש משא"כ אם אין הלו' יודע מזה דא"י לטעון כן בברי עכ"ל (הט"ז כת' דדבריו אינם מובנים ופירש הוא דלא נתכוין המחבר בזה לענין נאמנות השליש דכבר כת' רמ"א בס"ב דאין חילוק בין אם נתנו המלו' לבד כו' אלא דר"ל שהלו' מרוצה בעיקר השליחות בסך הממון עם האחר שהוא אומר ששלחו המלו' והוצרך לכתוב כן דאל"כ אין השליח נאמן עכ"ל) וע' בש"ך שמגיה בדברי הסמ"ע דתיבת השליש צ"ל השליח ע"ש:

השליח. כת' הסמ"ע בשם הטור ז"ל שהרי השליש נאמן שכך אמר לו השליח והשליח נאמן בשע' שיצא השטר או המשכון מתחת ידו במגו שהי' אומר שהושלש בידו על תנאי כך וכך. ע"כ:

ויחזיר. נרא' דהיינו כשאין להשליח מגו דהחזרה או להד"ם אבל אם יש לו מגו יכול ליתנו לשכנגדו ע"פ מה שהותנ' לפניו אבל אם הי' לו דין שליש הי' נאמן אע"ג דלית ליה השתא מגו. ש"ך:

שטרו. בס"ג כת' המחבר דאין לו ליתן השלישות אלא בפני ב"ד וכאן לא כ"כ. צ"ל דבזה השלישות שהתנ' עמו שבאם לא יפרענו באחד מהזמנים שיפרע לו הכל בפעם אחד דה"ל אסמכתא וטענתו וזכותו ידוע מש"ה הצריך לתקנ' גדול' כזו להיות זה זכותו בידו אבל בסתם שלישות דאין אנו יודעים אם יש טענ' ביניהם סגי במה שמוסר השלישות בפני ב"ד עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דדבריו מגומגמים דבכל דוכתא עדיף ב"ד מעדים לכן נ"ל דשאני התם בס"ג שידוע בבירור שיתן לו השלישות ע"פ הדין אלא שמתירא שמא יכחישנו ולא יהי' רק כעד אחד לכך יתננו בפני ב"ד משא"כ הכא שהוא מסופק שמא אסמכתא הוא אם כן לא יוכל ליתנו לפני ב"ד שהם טוענים לאדם שלא בפניו ולא יצוו ליתן לו שמא יטעון זה אסמכתא לכך יעשה הוא את שלו ויתננו לו בפני עדים והם יתנו לו כתוב וחתום אופן השלישות ואם יטעון אח"כ שהוא אסמכתא יטעון ואם לאו יזכ' זה בשטרו עכ"ל (וע' בט"ז שמחלק בענין אחר ע"ש):

ולכן. כת' הסמ"ע צ"ע מאי ולכן שכת' הרמ"א דאינו מוכרח ממה שקדם דאין לחוש והש"ך כת' דלק"מ דה"ק כיון שבמקום ספק צריך ליתן בפני עדים והם יכתבו ויחתמו לו ועכשיו לא נמצא ביד זה שום כתב מעדים אפ"ה אין לחוש דאמרינן דודאי הי' הדבר ברור להשליש ובדין החזירו:

במגו. פירש הסמ"ע דאילו רצו היו מחזירים הממון לזה שאומרים עתה שהוא שלו וע"ל סי' ס"ב מ"ש דל"ת מזה וע' בא"ע סי' פ"ו מדינים אלו עכ"ל והש"ך כת' דלק"מ מסי' ס"ב דשם איירי מסתם אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ולא הי' הבעל מאמינ' בכל דבר וא"כ אין לה דין שליש אבל כאן מיירי באש' שהיא שולטת בנכסי בעלה בכל אשר לו ויש לה דין שליש מש"ה נאמנת ואפי' במגו דלמפרע דאיניש דעלמא לא מהימן מיהמנת איהי מה"ט וא"ל הא כת' המחבר כאן סתם אשה הנושאת כו' ולא ביאר דמיירי שהאמינ' והשליטה הבעל כו' י"ל מדכת' דין זה בסי' זה גבי דיני שלישות ולא קבעו בסי' ס"ב משמע דכונתו לומר דבאשה שיש לה דין שליש איירי וע"ש שהאריך להשיג על הסמ"ע וב"ח ושאר פוסקים בתשובותיהם מ"ש בדין זה וכת' עוד במי ששטר בידו ואומר שהוא שליש והטפסת השטר הוא ביד המלו' ומכחישו אם יש להשליש מגו שהי' יכול להחזירו בינו לבינו הוא נאמן ודלא כמ"ש בתשובת מהר"א ששון ע"ש:

בזמן. תוספתא דפ"ק דב"מ:

כשני עדים. שם אבל אם כו' ככל אדם ר"ל כע"א וכמ"ש בס"ג ש"מ דבזמן שהוא בידו הוא כב' עדים וכ"פ כל הגאונים:

אפי'. גטין דהא הימני' ותנן נאמן עלי כו' בה"ת. וכן בפ' ז"ב ההיא אתתא כו':

וא"צ לישבע. דאל"כ לא היה נאמן כדאמרי' בפ"ב דקדושין מ"ג ב' והשתא דתקון כו' ואמרי' בגטין שאני ממון כו' מ' בלא שבועה ואפי' לגבי איסור מהמנינן ליה שם. ושם לא מהני שבועה והטעם דאין אדם חוטא ולא לו ואמרי' בפ' ז"ב הימנה ר"ן כו' מ' בלא שבועה ועהג"מ ס"ס משפטים סי' מ"ד שהאריך שם:

ואפי' כ'. גטין שם תוס' ד"ה שליש אפי' או' הבעל כו' ע"ש: (ליקוט) ואפי' כתבו ענין כו'. כמ"ש תוס' בגטין ס"ד א' ד"ה שליש כו' וכן מוכרח בגמ' דקמשני שם הא מני ר"א היא כו'. ולכך שליש לא נאמן וצריך ב' עדים על הקבלה וא"כ הא דפליגי ר"ה ור"ח אתיא דלא כר"א וא"א דהא ר"ה פסיק שם פ"ו ב' כר"א בגטין וא"א לומר דפליגי דלא כהלכתא וגם ע"כ פליגי בשליח לקבלה כמ"ש תוס' ס"ג ב' בד"ה ושליש אע"כ צ"ל כמ"ש תוס' ס"ד א' ד"ה ר"א כו' דמתני' בשאין עדים חתומין ופליגי בעדים חתומין בו דמסתמא נמסר בפני עדים ואפ"ה שליש נאמן אף לר"ה אם לאו אם איתא כו' וכן בשאינן בעיר אחת (ע"כ):

(ליקוט) ואע"פ שעבר הזמן כו'. דלפי' תוס' בגטין שם דשליח קבלה הוא (ע"כ):

(ליקוט) ואפי' הכחישו כו'. וכ' בש"ך ומ' אפי' ל"ל מגו כמו בכל שליש וחלק ע"ז ודבריו נכונים דהאיך שייך דהא הימניה כיון דאמר גזלת ממני או מצאת ועב"ש סי' קמ"א ס"ק י"ד אבל עקר כש"ך דהרא"ש חולק וכ"ד הרבה פוסקים ודאי באית ליה מגו מהימן וכ"מ בתוס' שם ד"ה שליש כו' ולפ"ז כו' היכא כו' מ' בדאמר בתורת שאילה אינו נאמן כיון דל"ל מגו כיון שהוא מדברים העשוין לו"ל ומ' דבדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר נאמן אף בכה"ג כנ"ל דכאן א"צ לטעם דהא הימניה אבל מ"ש הש"ך דמש"ש בעל אומר לפקדון ר"ל על תנאי כך וכך שאם יתן לה הגט כו' דבריו אינם נכונים דא"כ מאי פריך תנן האשה כו' דלמא יאמר לפקדון גמור נתתיו וכ"ה בתוס' שם בסד"ה הנ"ל ולפ"ז כו' אלא אומר כו' והטעם כיון דהימניה בפקדון משא"כ בשאלה דלא אסיק אדעתא דמסתמא השאיל בשבילו וכ"ש במצאו וגזלו וכיוצא דאינו נאמן בל"ל מגו וכנ"ל וע' רש"א שם (ע"כ):

ואפי' הכחישו שניהם. שם בגטין. תנן האשה כו' ואמאי ליהמניה כו' ופריך בין אאמרה בין אקיבל לפרש"י: (ליקוט) ואפי' הכחישו שניהם. כמ"ש בתוספתא זה אומר כך כו' (ע"כ):

(ליקוט) במקום שאין כו'. אבל ברישא אף שאין לו מגו כמ"ש תוס' שם דבאית ליה מגו אף ר"ה מודה כמש"ש ומודה ר"ה כו' ובס"פ ז"ב אסקינן אף בהוחזק דל"ל מגו נאמן משום דהימניה והיינו בה"ל מגו פ"א דשייך שפיר דהימניה אף שאין לו עכשיו מגו כמש"ש מ"מ מתחלה הימניה וכ"כ הר"ן ועש"ך סק"א וס"ק י"א (ע"כ):

ויכולין להשביעו. קדושין שם משתבעי אינהו כו' והן כמו כל הנשבעין בטענת שמא בפ' כ"ה שמשם למדו לכל השלוחין ועש"ך דהיינו כה"ג דחנוני על פנקסו וכההיא דפ' הנשבעין שבועת השותפין וכיוצא:

(ליקוט) שטר שהיה כו' אע"פ כו'. כפרש"י שם בההיא דאיתחזק בב"ד וקו' הגמ' דמ"מ ליהמניה דאי בעי קלתיה כקו' תוס' שם וז"ש שאילו כו' (ע"כ): (ליקוט) אע"פ שהשטר מקויים. ל' הרמב"ם. וכפירש"י שם אבל תוס' שם פי' שראוהו בידו מקודם וכ"כ הטוש"ע בסי' ס"ה סי"ט (ע"כ):

וכן אם מת ונמצא. ב"מ כ"א א' אין עליו עדים כו' ופי' תוס' בסנה' שם אפי' אין עדים כלל ע"ש ומ"ש אם מת דע"כ מיירי שם דמת השליש דאל"כ ל"ל לשובר כלל כדאמרי' בפ"ב ז"ב:

התובע. ב"ק פ"ה מאן דכאיב כו': (ליקוט) התובע כו' כמ"ש בב"ב קס"ז ב' במתני' לענין שכר הסופר ע"ש (ע"כ):

הכחישוהו. שבועות מ"ב א' נהי דהימניה כו' ואפי' אית ליה מגו דמגו במקום עדים כו':

בד"א כו' אבל כו'. דיש לקרבם זל"ז שלא יהיו מוכחשין כדאמרי' סנה מ' א' זה אומר בשנים בחודש כו': (ליקוט) בד"א כו' אבל כו' שזה דבר המצוי שאח"כ באו כו' ועמ"ש בסי' ל' ס"ג (ע"כ):

ואין חילוק. גטין שם בעל או' כו':

(ליקוט) והא כו'. ר"ל תרעומת על מה שהחזיר דאם בענין המעות אף כשהוא בידו אינו נאמן כנ"ל ס"א. ש"ך (ע"כ): (ליקוט) והא דנאמן כע"א כו'. ר"ל שאין להם תרעומת על החזרה אבל כו' וכמ"ש תוס' בכתובות פ"ד ב' ד"ה מיגו כו' (ע"כ):

וכן אם היה. כמ"ש בתוספתא ה"ה ככל אדם וסנה' שם לא הימניה ר"ן כיון כו' דה"ה כמו שיצא מידה:

שטר שיוצא. גטין שם מי קנפיק כו' וערש"י שם אבל זה שקרעו כו' יה"ה כאן:

שליש שהושלש. דלא אמרו יהא מונח אלא באינו יודע מה טיבו. רי"ף:

מי שחייב. ב"ב קל"ה ע"ב מי שמת ופי' במתנת בריא ע"י קנין ואמרו כיון דלא מטא לידיה לא זכה וכמ"ש ר"ח בב"מ יג ה"מ היכא כו' דאפי' לר"א בשטרי הקנאה וכמ"ש הרי"ף בתשו' ועסי' ס"ה סי"ד ושם בב"ב זיכה לו ע"י אחר כו' דוקא זיכה אבל מפקיד לו לא אבל בבה"ת והטור כ' שמא אמר ותנו בידי וכמ"ש סי' לט סי"ג בהג"ה וגם חיישי' לפרעון ודינו כמו מצא שטר ואינו יודע מה טיבו פ"א דב"מ כ"א וע"ל סי' ר"ן ס' כ"ה וכן כו': (ליקוט) מי שחייב כו'. עסמ"ע ז"ל הטור כו' וצ"ע שהרי בסי' ר"ן סכ"ה בהג"ה כ' ובמתנה כו' וכ"כ בסי' רמ"ג סי"ג מי כו' ואמרי' בב"מ טז ב' המוציא שטר הקנאה כו' ואם איתא אכתי חיישי' שמא אמר שיתן השטר לידו ובש"ך דחק עצמו בטעם בידוע שהקנה סתם ובמוצא לא חיישי' כ"ז דחוק מאד כמ"ש הש"ך עצמו אלא טעם הראשון עיקר דחיישי' לפרעון משא"כ במתנה וכמ"ש בסי' ס"ה סי"ד דבמתנה בהקנאה יחזיר משא"כ בהלואה כמש"ש וזה שחילק בס"ס ר"ן שם בין הלואה למתנה והראיה שהביא ממתני' דב"ב קל"ה ב' כבר דחאוהו כל הפוסקים ראיית ר"ח בזה דבמתנת ש"מ מיירי וכמש"ש בסי' ס"ה סי"ד אלא הטעם כנ"ל וכמ"ש במתני' ספ"ק דב"מ וכמ"ש בסי' ס"ה סי"ט ואם השליש כו' וכ"כ בה"ג בס"ס ר"ן סק"ה אלא דמ"ש הטור שם ובה"ג לפי שכותבין שטר כו' וכ"כ הרא"ש כלל ס"ו ס"ס ג' הרא"ש אזיל לשיטתו דבשט"ח אין חילוק בין בקנין או בלא קנין כמ"ש בפ"ק דב"מ סי' ל"ו וגם מ"ש בשטר כו' אבל מ"מ דבריו צ"ע דבלא אקנייתא אין כותבין ובאקנייתא ליכא חששא וכמו שהק' גמ' בב"מ שם יג א' א"ה מתני' דקתני כו' א"ל כו' כיון דנפל כו' משא"כ כה"ג וא"ל באקנייתא וחיישי' שמא אמר תנו לידי וכמ"ש בסי' לט סי"ג בהג"ה וכנ"ל כמ"ש בעה"ת והטור כאן דא"כ במתנה נמי אלא הטעם כנ"ל דחיישינן לפרעון וכמ"ש בסי' ס"ה סי"ט (ע"כ):

שליש הנעשה. גטין שם מי איכא מידי כו' מ' דבמקום ששליש נאמן גם היא נאמנת:

ואם לא כו' אין לשליח. קדושין שם ע"א דאין השליח רק כע"א ש"מ דאין לו דין שליש דאמרי' שם שליח וע"א כו':

ויחזור למי. גטין י"ד ב' והלך וביקשו ולא מצא כו':

(ליקוט) השליש יעשה כו' כיצד כו'. דין זה צ"ע דבפ' ג"פ מי שהשליש שטרו כו' לא יתן ומ' אפי' שלא בב"ד וכ"כ תוס' בשם תוספתא בשטר של רבית (ע"כ): (ליקוט) השליש יעשה כו' כיצד כו'. דין זה לתמוה לפע"ד וכ"מ בתה"א סל"ה ע"ש וכ' שם ומה ששאלת אם החזיר כו' אני אומר כו' (ע"כ):

ולכן כל שהחזיר. ב"מ יג א' אמאי לא יחזיר כו' כו' אע"ג דשטרי כו':

אשה הנושאת כו' ואם לא כו'. סנה' ל"א ת"ר א"ל אחד כו':