דין מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו - שולחן ערוך חושן משפט סימן נ״ה

והוא שלא יהי' אנוס כו' ואם עכבו נהר כו'. ע' בספרי שפתי כהן בי"ד סי' רל"ב ס"ק י"ט הוכחתי דדוקא אונס דשכיח ולא שכיח וכ"ש לא שכיח כלל הוי אונס לענין נדרים וממון אבל אי שכיח לא הוי אונס דה"ל לאתנויי וכתבתי שם בשם הרא"ש ור' ירוחם דעכבו נהר היינו שגדל הנהר ממי גשמים או הפשרת שלגי' דאונסא דלא שכיח הוא אבל אי פסקיה מברא וכה"ג אונס דשכיח הוא וה"ל לאסוקי אדעתיה ע"ש. ועכשיו מצאתי בתשו' מהור"ר שלמה כהן ספר שני סי' מ"ה שכ' דברים הפכים ממה שכתבתי וחלק על הרא"ש ור' ירוחם בדברים שאינה נכונים לפע"ד. ושוב מצאתי בתשוב' מהר"א ן' ששין סי' ס"א שהאריך להשיג על תשובת מהרש"ך הנ"ל והסכים כדברי ונהנתי וע"ש שהאריך וע' בתשובת מהר"מ אלשיך סי' ס':

וע"ל סי' ר"ז שם נתבארו דינים אלו על נכון כי שם עיקר דיני אסמכת':

ואם נודע לב"ד שהחזירו שלא כדין כו'. ע"ל סי' ס"ה ס"א וסי"ו וצ"ל דכאן הכל מודים דלא יגבה בו שודאי אינו חייב לו מה שאין כן התם דנהי דאיתרע שטרא מ"מ יכול להיות שחייב לו ע"ש:

השליש פטור כו'. כ' בתשובת משאת בנימין סי' פ"ה דוקא כשהחזירו למלוה הוי גרמא אבל שטר שאינו פרוע שהחזירו ללוה מיקרי גרמי וחייב השליש כדמוכח בתשו' הרא"ש כלל ל"ח סי' ב' ודמי לשורף שטרות של חבירו דלקמן סי' שפ"ו ס"ב וע"ש:

ואינו גובה בו כלום כו'. דברי הרב והסמ"ע אינם מחוורין בכאן לפע"ד בכמה דינים ע"כ מוכרח אני להאריך קצת. בראש מ"ש הר"ב ואינו גובה כלום ממשעבדי אף שגם בפי' הרא"ש פרק ד' דנדרים נראה לכאור' כן הוא תמוה (ולקמן אכתוב שגם הרא"ש מודה במסקנא ע"ש) דלמה לא יגבה ממשעבדי מקצת חובו שלא פרע עדיין וליכא למיגזר שמא יגבה בו חצי האחר שנפרע דלא אשכחן גזירה כי האי בש"ס ופוסקי' ומנין לנו לבדות גזירה שלא נמצא בש"ס ולא מבעיא לדעת הרמב"ן וה' המגיד וסייעתם שהבאתי לעיל סי' נ"ב דאפי' בשטר שיש בו רבית גובה הקרן ממשעבדי ולא חיישינן שמא יגבה הרבית בתורת קרן כדאמרינן גבי שט"ח המוקדמים דאפי' מזמן שני לא גבי גזירה שמא יגבה מזמן ראשון דהתם אי גבי מזמן ראשון הרי הכל אסור שטרף מן הלקוחות שלא כדין כל הממון אבל כאן אפי' יגבה הרבית בקרן שבשטר לא עביד איסור ולא קנסי' היתרא אטו איסורא עד כאן דבריהם שם א"כ ה"נ פשיטא דגובה השאר ממשעבדי ולא גזרינן. אלא אפי' לדעת התוס' וסייעתם דלעיל סי' נ"ב דגזרינן בשטר שיש בו רבית כמו בשטרי חוב המוקדמין נלפע"ד דדוק' התם כיון שהשטר נכתב מתחלה בפסול א"כ איכא לדמוייה לשטר חוב המוקדמים (א"נ התם שהרבית נמשך מהקרן שייך למגזר ביה דהוי כגוף אחד משא"כ בפרע מקצתו דשני ענינים נפרדים הם א"נ שאני התם דלא יצטרך לישבע וכמ"ש לקמן א"נ שאני התם כיון שגם מהלו' גובה כו' וכמ"ש לקמן) אבל שטר שנפרע קצתו לא מסתבר לפסלו כולו לענין משעבדי והכי מוכח ממאי דאמרי' בש"ס פ' י"ל (דף קכ"ח) ובכל הפוסקים וטור לקמן ס"ס פ"ב גבי לוה אומר פרעתי מחצה ועדים מעידים שפרע לו כולו דגובה מחצה מבני חרי ואינו גובה מלקוחות דאיתא התם טעמא דאמרי הלקוחות אנן אעדים סמכינן דאמרי כולו פרוע משמע הא לא"ה כגון דאמרי כמו הלוה גובה המחצ' אף מלקוחות ולא גזרינן שמא יגבה גם חצי האחר. וכן יש עוד להוכיח בכמה דוכתי בש"ס ופוסקים. וא"כ קשה ג"כ על הרא"ש פ"ד דנדרים וז"ל יתן ויגבה כל חובו מבני חרי אבל ממשעבדי לא שכבר נמחל שעבודת חצי החוב ושטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו ואפי' חצי החוב שלא פרע אינו גובה בשטר זה ממשעבדי דחיישינן שמא יגבה בו חצי האחר שנפרע כדאמרינן בשט"ח מוקדם ומבני חרי גבי ביה דקני ליה במסיר' א"נ גבי ממשעבדי כל החוב ומיירי שכך התנה מתחל' אם לא אתן לו לזמן פלוני שיהיו המעות שנתן לו מתנה וישאר השאר כבתחל' והאי פרוש' ניחא טפי דבקניית אותיות בעי כתיבה ומסיר' עכ"ל ונראה לומר דאף הרא"ש לא כ' כן אלא בשנוי' קמא דגבי כל החוב מבני חרי א"כ כיון דלא איכפת ללוה בהכי חיישינן שמא יגבה כולו ממשעבדי ויש לדמותו לשטר מוקדם אבל לפי מה דמסיק דהיינו כשהתנה שיהיו המעות מתנה הא לאו הכי לא גבי אף מבני חרי דאותיות לא מיקנו במסירה לחוד א"כ כיון שגם מהלו' לא יגבה רק החצי לא חיישינן שיגבה כולו ממשעבדי וכדמוכח בפ' יש נוחלין דלעיל גבי לקוחות דאמרי אנן אעדים סמכינן וכן בכמה דוכתי משמע דשטר שנפרע חציו החצי האחר הוא שטר גמור אלא ודאי כיון דגם מהלוה לא יגבה לא חיישינן להכי דמסתמ' יתברר הדבר ע"י הלוה א"כ (א"נ) דוקא במוקדם ורבית וכה"ג גזרינן משא"כ בשטר שנפרע מקצתו דהא הבא ליפרע מלקוחות אינו נפרע אלא בשבועה שלא נתפרע מהלו' וכדלקמן סי' קי"ד ס"ד וא"כ תרתי לא חיישינן שיגבה מה שנפרע ושישבע ג"כ שקר אבל על מוקדם ורבית א"צ לישבע ואפי' את"ל דמצד גלגול יכול להשביעו על מוקדם ורבית מ"מ הלקוחית לא מסקי אדעתייהו להשביעו ע"ז וכ"מ בפרש"י פרק איזהו נשך שכ' וז"ל שמא יגבה מזמן ראשון דאיכא דלא מסיק אדעתיה לדקדק כל כך בזמן ההלואה ולומר למלוה שטרך מוקדם ומקחי קדם להלואתך עכ"ל וא"כ לשינוי' קמא דהרא"ש דגבי כולו מבני חרי נראה לו להרא"ש לדמותו למוקדם משום שיכול ג"כ לישבע באמת שהלו' חייב לו כולו. וא"כ קשה על. הר"ב והנמשכים לדעתו שכ' ואינו גובה כלום ממשעבדי דהא למסקנת הרא"ש אף בלא התנה גובה החצי ממשעבדי. וליכא למימר דדברי הר"ב הם על פי תירוצ' קמא דהרא"ש דהא הרא"ש גופיה לא מסיק הכי ועוד דהא טעמ' מעליא קאמר דבקניית אותיות בעינן כתיבה ומסירה והכי משמע נמי מדברי הרמב"ן והרשב"א והר"ן (ונ"י) שהביא ב' י והבאתי דבריהם בקצרה לעיל סי' מ"ח דדוקא במתנ' שיהיו המעות מתנה כו' הא לאו הכי אינו גובה אפי' מבני חרי המקצת שפרע אלא ודאי מ"ש הר"ב אלא מבני חרי היינו החצי שלא נפרע וכן פי' בסמ"ע והיינו כמסקנת הרא"ש וא"כ קשה דהא בכה"ג ס"ל להרא"ש דגובה אף ממשעבדי וכמו שהוכחתי וצ"ע (ואפי' תימא דאין דעת הרא"ש כן מ"מ לדינא נ"ל דגובה החצי שלא נפרע אף ממשעבדי ולא גזרינן בכה"ג וכמו שהוכחתי וכן נראה דעת הט"ו ושאר פוסקים שכתבו סתמ' הוי שטר שנמחל שעבודו כדי המעות שנתן משמע דלמה שלא נתן הוי שטר גמור ולמה שנתן בטל לגמרי ואינו גובה אפי' מבני חרי וכן עיקר):

אלא מבני חורין. כ' הסמ"ע דהיינו דוקא המותר שעדיין לא פרע דאלו מה שפרע כ' הרא"ש שם בפ"ד דנדרים (והבאתי לשונו לעיל בסמוך) דאינו חוזר וגובה ממנו אם לא בכתיב' ומסירה כדין אותיות דשטר וכמ"ש בר"ם ס"ו כו' אבל צ"ע דבד"מ כ' דגובה כולו מבני חרי והל"ל בצדו דהיינו דוקא בכתיבה ומסירה עכ"ל (ולי קשה דאפי' הי' כותב כן בצדו לא נהירא דא"כ יגבה נמי ממשעבדי אלא ודאי לא שייך הכא כתיב' ומסירה וכמ"ש לק') ולפענ"ד דלא נתכוין הרא"ש לומר דיועיל כאן כתיבה ומסירה דהא כיון דה"ל שטר שנמחל שעבודו היאך יועיל כתיב' ומסיר' דהא צריך למכתב ליה קני לך איהו וכל שעבוד' דאית ביה וכדלקמן ר"ס ס"ו והכא הא נמחל שעבודו כדי המעות שנתן (ועוד קשה דהא ה"ל מוקדם ודוק) ועוד דא"כ היאך קאמר הרא"ש והאי פירוש' ניחא טפי דבקניית אותיות בעי כתיבה ומסירה ה"ל לאוקמי דמיירי בכתיבה ומסירה אלא ודאי ה"ק והאי פירוש' שיהי' המעות מתנה ניחא טפי דבקניית אותיות בעי כתיבה ומסיר' ולא מיקמו במסיר' לחוד עד שיכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודי' דאית ביה וזה לא שייך הכא כיון שנמחל שעבודו כנ"ל ברור (ועמ"ש לק' סי' ר"ז סי"ב עוד מזה):

הרי זה קנה כו'. עיין בטור שכתב בסעיף י"ג תשובת הראב"ד במי שלוה לחבירו ועשה לו שטר מכירה על שדהו ומכרה לאחר קודם שבא הזמן כו' ע"ש וכתבה מור"ם לקמן ס"ס רי"א ע"ש:

משמתינן לשליש כו' היינו כשאין המלוה בכאן אבל כשהמלוה בכאן ומודה דשלא כדין בא לידו כייפינן ליה להחזיר השטר או לכתוב עליו שובר ב"י בשם רשב"א מחס"ו:

עד דמקבל עליו כל אונסא כו' דכל כשעדיין לא גבה בו משמתינן עד שיסלקו דכל גרמא בנזקין מחייבינן הגורם לסלקו משא"כ כשכבר גבה דפטור כן הוא שם וכדמסיים מור"ם כאן וכ"כ לקמן בסי' קע"ה ס"מ בהג"ה ע"ש:

ואם נודע לב"ד שהחזירו שלא כדין כו'. ע"ל סי' ס"ה ס"א וסי"ו ונ"ל דכאן הכל מודים דלא יגבה בו כיון שודאי אינו חייב לו סך כל השטר משא"כ התם דאיכא למימר שמיד המלוה נפל וחייב לו כו':

השליש פטור דה"ל גרמא בנזיקין ול"ד למ"ש הטו' והמחבר לעיל בסי' מ"ו בסעי' ל"ז בהודאת עדים ששקר חתמו שצריכין לשלם מדיני דגרמי גם בסי' כ"ט ס"ב גם בסי' ל"ח כ"כ הטור והמחבר דחילוק יש בין דיני דגרמי לגרמא בניזקין כמבואר בתוס' והרא"ש והטור והמחבר כתבוהו לקמן בסי' שפ"ו והחילוק שביניהן הוא בין אם ההיזק נעשה מיד וגם אם הוא ברי הזיק' או לא ע"ש ולפי מ"ש בדריש' ובסמ"ע שם בס"ג שהרשב"א וסייעתו מחלקין בין היזק המגיע לו קודם שקיבל עליו לפרוע לו ובין לאחר שקיבל עליו מכח השמת' ושבזה המה מחולקים עם הרא"ש דהרא"ש מחייב בכל ענין וכמ"ש לקמן הטור והמחב' הי' קע"ה בסעיף מ' במוכר שדה לעכו"ם בצד שדה חבירו ומזיקו ולפ"ז היה נראה לומר דלעיל בסי' מ"ו העתיק המחבר דברי הרא"ש וכאן העתיק מור"ם דברי הרשב"א אלא שאם כן לא הוה ליה למור"ם ז"ל לסתום כאן אלא לפרש דיש פלוגתא בזה לכך מחוורתא כמ"ש בראשונה וגם הרא"ש מודה בהא ודו"ק:

ואינו גובה בו כלום אלא מבני חרי. נראה דהיינו דוקא המותר במה שעדיין לא פרעו דאלו מה שפרעו כתב הרא"ש שם בפ"ד דנדרים וכתבתי לשונו בדריש' דאינו חוזר וגובה ממנו א"ל בכתיב' ומסיר' כדין אותיות דשטר וכמ"ש בר"ר ס"ו (ול"ד למ"ש המרדכי והביאו מור"ם בסי' מ"ח דאם חזר ומסרו לו בעדי' חוזר וגובה בו ולא הזכיר שם כתיב' ומסירה דשאני התם דמיירי דחוזר ולוה בו ביום עד"ר) וממשועבדים אפי' אותו שלא פרע אינו גובה דחיישינן שיגב' בו ג"כ החצי שכבר פרע וכדין שטר מוקדם אלא שבגביות מבני חורין ממנו עצמו לא חששו לגזור הא אטו הא וז"ש מור"ם ואינו גובה כלום ר"ל כלום אפי' מה שלא נפרע עדיין ומ"ש אלא מבני חורין ר"ל גובה אותו שלא פרע לחוד אבל צ"ע דבד"מ כ' דגוב' כולו מב"ח והל"ל בצדו דהיינו דוקא בכתיב' עם המסיר':

(בהג"ה ס"ב אלא מב"ח) משמע כל החוב גובה כיון שקנה במסירה ב"כ הרא"ש בתי' הראשון אלא דבתירוץ השני כ' דבעינן כתיבה ומסירה ונרא' דהכריע רמ"א כתי' הראשון מאחר דהמרדכי ס"ל כוותי' כמ"ש רמ"א סי' מ"ח דמהני מסירה והיינו אפילו לענין משעבדי כל שחזר ומסרו בו ביום ואע"ג דקי"ל בסי' ס"ו בש"ח שמכרו בעינן כתיבה ומסירה אפשר דהכא שאני דהשטר נכתב כבר על שמו רק שנמחל השעבוד וסגי בזה במסירת השטר לחוד ותו אפשר שגם הרא"ש בתירץ השני מודה כל שנתנו בפני עדים למלוה דמהני כמ"ש הרמ"א סי' מ"ח שמסרו בפני עדים והכא מיירי שנתנו להשליש בלא עדים וכמ"ש בסי' מ"ח כנ"ל דעת רמ"א ודברי הסמ"ע דחוקים בזה כמו שהעלה בצ"ע:

(בשם מהרש"ק בטור) עא"ע והפקידו החייב אצל זה ושני שמא לא לוה וכו' לכאורה משמע אפילו בשטר מתנת בריא ובקנין נמי הדין כן דשמא ציוה שלא ליתנם להמקבל כי אם לידו וכך מבואר בבעה"ת בדברי הר' נתן בר מאיר ומוקי למתני' דמצא דייתיקי כו' אפילו במתנת בריא ובקנין ע"ש וא"כ צ"ע שהרי בסוף סי' ר"ן כ' רבינו דעת הרא"ש לחוד דס"ל דבמתנת בריא זכה המקבל בקנין לחוד אף בלא שטר ויחזירנה למקבל ומתניתין איירי בש"מ דוקא וצ"ע אמנם נראה דרבינו בכיון שינה וכתב בלשון מלוה ולוה ולא בנותן ומקבל דס"ל בפשיטות דקנה בקנין לחוד אפילו באומר תתנו השטר לידי וכדעת הפוסקים בסי' ל"ט בב"י סעיף ב' וכמ"ש רבינו בסי' ס"ה סי"ז ע"ש ב"י דלא כסברת הרי"ף כל זה נעלם מהדב בנ"ש:

(בטור עא"ע המתחייב וגם לא יחזירוהו וכו') ל' זה לא מצאתי מאין הוציא רבינו ובאמת שהוא תמוה כיון שהפקידו הלוה למה ניחוש לחששא רחוק' זו שטעה ונמסר לו שלא כדין וצ"ע:

(בב"י ד"ה כ' בעל העיטור באות שי"ן וכו' עד כיון דחייב ליה שבועה וכו') משמעו' הלשון משמע דאף במה שמוד' אינו מקרי שליש ע"ז ואינו נאמן כיון דנשבע על המותר שמחולקי' וא"כ אין ראייתו ברור' מההיא דקדושין דשם נשבע על הכל ויש לפרש דעל המותר נקרא נוגע דסד"א דיה' נאמן דהא לכל א' יכול לומר דהחזרתי לך המותר ע"ז מבי' ראי' דאינו נאמן מאחר דגם בטענות המיגו הי' צריך לישבע אכן יותר נרא' כפי' הא' ממשמעות לשון הפוסקים ובס' בנ"ש הניחו בצ"ע (ע"כ):

קנה. עיין בטור שכתב בשם תשובת הראב"ד במי שלוה לחבירו ועשה לו שטר מכיר' על שדהו ומכר' לאחר קודם שבא הזמן כו' ע"ש ומביאו הרמ"א בס"ס רי"א. סמ"ע:

נהר. עי' בספרי ש"ך י"ד סי' רל"ב ס"ק כ' הוכחתי דדוקא אונס דשכיח ולא שכיח וכ"ש לא שכיח כלל הוי אונס לענין ממון אבל אי שכיח לא הוי אונס דה"ל לאתנויי וכתבתי שם בשם הרא"ש ורבינו ירוחם דעכבו נהר היינו שגדל הנהר ממי גשמים או הפשרת שלגים דאונסא דלא שכיח הוא אבל אי פסקיה מברא וכה"ג אונסא דשכיח הוא וה"ל לאסוקי אדעתי' ע"ש ועכשיו מצאתי בתשובת רש"ך ס"ב סי' מ"ה שכתב דברים הפוכי' ממה שכתבתי וחלק על הרא"ש ור"י. שוב מצאתי בתשובת מהר"א ן' ששון סימן ס"א שהאריך להשיג על מהרש"ך הנ"ל והסכים לדברי ונהניתי וע"ש ובתשובת מהר"ם אלשיך סימן ס'. עכ"ל:

דמקבל. דכל שעדיין לא גבה בו משמתינן עד שיסלקו דכל גרמא בנזקין מחוייב הגורם לסלקו אבל כשכבר גבה דפטור כדמסיים מור"ם וכ"כ בסי' קע"ה ס"מ בהג"ה ע"ש גם אם המלו' כאן ומוד' דשלא כדין בא לידו כייפינן ליה להחזיר השטר או לכתוב עליו שובר. עכ"ל הסמ"ע:

נודע. ע"ל סי' ס"ה סי"א וסט"ז וצ"ל דכאן הכל מודים דלא יגבה בו שודאי אינו חייב לו משא"כ התם נהי דאיתרע שטרא מ"מ יכול להיות שחייב לו ע"ש. ש"ך:

פטור. כתב בתשובת מ"ב סימן פ"ה דוקא כשהחזיר למלו' הוי גרמא אבל שטר שאינו פרוע שהחזירו ללוה מקרי גרמי וחייב השליש כדמוכח בתשו' הרא"ש ודמי לשורף שטרו של חבירו וע"ל סי' שפ"ו ס"ב. שם:

גרמא. כתב הסמ"ע ול"ד למ"ש הט"ו בסי' מ"ו סל"ז בהודאת עדים ששקר חתמו שצריכין לשלם גם בסי' כ"ט ס"ב ובסימן ל"ח כ"כ. צ"ל דיש לחלק בין דיני דגרמי לגרמא כמ"ש הט"ו בסי' שפ"ו וע"ש:

כלום. נראה דהיינו דוקא המותר שעדיין לא פרעו דאילו מה שפרעו כ' הרא"ש שם דאינו חוזר וגובה ממנו אם לא בכתיב' ומסיר' כדין אותיות השטר כמו שכתוב בר"ס ס"ו וממשועבדים אפי' אותו שלא פרע אינו גובה דחיישינן שמא יגבה גם החצי שכבר פרע כמו גבי שטר מוקדם אלא שבגביית בנ"ח לא חששו לגזור הא אטו הא ומ"ש הרמ"א ואינו גובה כלום ר"ל אפי' מה שלא נפרע עדיין ומ"ש אלא מבנ"ח ר"ל אותו שלא פרע לחוד אבל צ"ע דבד"מ כת' דגוב' כולו מבנ"ח והל"ל דהיינו דוקא בכתיב' ומסיר' והש"ך האריך להשיג על הרמ"א והסמ"ע בדין זה ע"ש דמסיק לענין דינא דהחצי שלא נפרע גובה אפי' ממשעבדי ולא גזרינן בכה"ג והחצי שנפרע אפי' מבני חרי לא גבי וכן עיקר ומה שהקש' הסמ"ע על הד"מ דה"ל לכתוב דדוקא בכתיב' ומסיר' לק"מ דלפי דבריו יגבה נמי ממשעבדי אלא ודאי לא נתכוין הרא"ש לומר דיועיל כאן כתיב' ומסיר' דהא ס"ל שטר שנמחל שעבודו היאך יועיל כתיב' ומסיר' דצריך למיכתב קני לך איהו וכל שעבודיה כמ"ש בר"ס ס"ו והכא נמחל שעבודו כדי המעות שנתן ועוד דה"ל מוקדם אלא ודאי ה"ק שיתנה עמו שיהא המעות מתנ' משום דבקניית אותיות בעי כתיב' ומסיר' ויכתוב לו קני לך כו' וזה לא שייך הכא וע"ל סי' ר"ז סי"ב עכ"ל (גם הט"ז כת' שדברי הסמ"ע דחוקים בזה וע"ש מה שכתב הוא בדין זה):

והוא שיתפיס. מדקבע הגמ' והלכתא בגמ' דנדרים ש"מ דעלי' קאי:

נהר אי. גמ' שם וער"ן שם:

וי"א דלא. וקביעות הגמ' שם משום דאניס וערא"ש שם:

שליש כו' ואם לא. נלמד ממוכר לעכו"ם ועבסי' קע"ה ס"מ דכן הוכיח ראב"ד מדמשמתינן ליה עד דמקבל ש"מ דפטור:

ואינו גובה. כמו בשט"ח מוקדם וע"ש ברא"ש וש"ך: (ליקוט) ואינו כו'. בד"מ כ' שגובה כל החוב מב"ח וסמ"ע השיג עליו שהרי הרא"ש שם לתי' בתרא כ' דבעי כו"מ וש"ך כ' דאף כו"מ לא מהני דבעי למיכתב קני כו' וכאן ליתא לשיעבודא. אבל הרב ס"ל דכאן א"צ כו"מ וכמ"ש בסי' ס"ו ס"א בהג"ה אבל אם אמר כו'. אבל לעיקר הדין אי גבי מב"ח נראה מל' טוש"ע ס"ס נ"ז וס"ס קיז דאינו גובה וערשב"ם ל"ב ב' ד"ה לאו כו'. אבל לדעת הרמב"ם וש"ע בסי' מג ס"ז מוכח מגמ' דב"מ יז דפריך ת"ל דהוי מוקדם ואם איתא הא נ"מ דאף מב"ח אינו גובה אבל הריב"ש ס"ל בפשיטות דכאן אף מב"ח אינו גובה והכריח מזה דלא כהרמב"ם שם לענין מוקדם ע"ש סי' שפב (ע"כ):