אימתי אדם רשאי להוציא זבלים לרשות - שולחן ערוך חושן משפט סימן תי״ד
אימתי אדם רשאי להוציא זבלים לרשות. שולחן ערוך חושן משפט סימן תי״ד - 2 סעיפים, ולצידם סמ״ע, באר היטב, ביאור הגר״א. לרבי יוסף קארו, בעברית.
חושן משפט · סימן תי״ד
סעיף א׳
אימתי אדם רשאי להוציא זבלים לרשות הרבים. ובו ב סעיפים:לא יוציא אדם תבנו וקשו לרשות הרבים כדי שידושו ויעשו זבל ואם הוציאם קנסוהו חכמים שיהיו כהפקר וכל הקודם בהם זכה מעת שנידושו והשביחו (מיהו יש אומרים דאין מורין לו לכתחלה להחזיק רק בשבח אבל לא בגופו ואם התרו בבעלים ולא סלקו מפקירין אותו לכל (טור ס"ד) ואם קדם אדם וזכה בהם משעת הוצאה לרשות הרבים אין מוציאין מידו (וי"א דלא מהני תפיסה) (ר"י ורא"ש וטור שם) (וע"ל סי' שפ"ח) ואע"פ שהם כהפקר אם הוזק בהם אדם או בהמה הרי זה המוציא חייב לשלם:
סעיף ב׳
יש לכל אדם להוציא את הזבל והגללים לרשות הרבים בשעת הוצאת זבלים (אבל שלא בשעת הוצאת זבלים אסור להוציאו כדי להניחו שם אבל מוציאו כדי לפנותו לאלתר (טור ס"א) וכל שכן מים נקיים ושופכין שלו שאין שוהין ומתעכבים ברשות הרבים שמותר לשפכן אפי' בימות החמה ואפי' מים סרוחין כל שדעתו לפנותו לאלתר ואפילו מתקן בור פחות משלשה טפחים אין בני רשות הרבים יכולים לעכב) (מרדכי סוף ב"מ בשם מהר"מ) ולצבור אותם שם שלשים יום כדי שיהיה נשוף ברגלי אדם ואעפ"כ אם הזיק חייב לשלם וחייבים על זה הגלל משום גזל כיון שאין בו שבח אם נדוש לא קנסו בו: הגה וי"א דלאחר שהוזק כל הקודם בהם זכה (טור ס"ב):
מעת שנידושו והשביחו. בגמרא קאמר דקנסו גופו של תבן לעשותו כהפקר משום שבחו כדי שלא יעברו ויוציאו לר"ה להשביחו לעשות ממנו זבל וקמבעיא בגמרא אם לא גזרו על גופו להפקירו עד שעה שכבר השביח דאז שייך טפי לומר שגזרו גופו משום שבחו או דילמא גם קודם שהשביח ונעשה זבל קנסו להיות גופו של הזוכה כדי שלא יוציאו ולא איפשיטא והמחבר סתם וכתב כדעת הרמב"ם שנתבאר לעיל כמה פעמים בטור וגם בסי' זה בשמו דס"ל דמהני תפיס' לספיקא דדינא ומש"ה כ' אחר זה ז"ל ואם קדם אדם כו' אין מוציאין מידו ומור"ם כ' עליו די"א (והוא דעת ר"י והרא"ש) דלא מהני כו':
ב׳
הרי זה המוציא חייב לשלם דכיון דממונו היא ס"ל כמפקיר נזקיו אחר הנחתו במקום שלא היה לו רשות להניחו דחייב כמ"ש בסימנים שלפני זה:
ג׳
יש לכל אדם להוציא את הזבל כו'. דזבל אינו מזיק כ"כ כמו קש שהוא מחליק וגם הוא ארוך ונופלים ע"י בקל:
ד׳
שאין שוהין ומתעכבין פי' אלא נוזלין ויוצאין מעצמם מיד לאחר שפיכתן מאותו מקום ויתפזרו ואין מזיקין:
ה׳
כדי שיהא נישוף. בגמרא קאמר הטעם דע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ לישראל שלא יקפדו בזה זה על זה וע"ל סי' רע"ד דשם כ' הטור שהרי"ף חולק ע"ז:
ו׳
ואעפ"כ אם הזיק חייב. דיהושע לא התנ' שיהא פטור מתשלומי היזיקו ואעפ"כ צריכין לתנאי דיהושע דאל"כ היו מוחין דלא ניחא ליה לאדם שיהא ניזק בשלו ואח"כ ישתלם הזיקו וגם יצטרך לירד עמו בדינא ודיינא ולא כע"ש שכ' שיהושע לא התנה אלא ע"מ שיהא כ"א משמר את זבלו ע"ש וזה ודאי אינו אלא אף אם אינו משמרו כו' רק שיהא צריך לשלם הזיקו:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
לא יוציא כו'. אפילו לר' יהודה כמש"ש רב אשי אמר כו':
ב׳
ואם כו'. מתני' שם וכרב דרבו של זעירי הוה ועוד דזעירי אתי כתנאי ודרב ככ"ע וגם פשטא דמתני' כרב דבהן מ' בגופן. הרא"ש:
ג׳
מעת כו' ואם קדם כו'. בעיא שם דלא איפשטא וכשיטתו:
ד׳
מיהו י"א כו'. כרב הונא דקאי כת"ק דרשב"ג:
ה׳
רק בשבח. הג"א. ברייתא שם אלא לאו ה"ק וכל כו' ועתוס' ד"ה לזעירי כו' אבל הרמב"ם פ' כרב אדא משום דאתמר באחרונה כשיטתו אין הולכין בזה אחר פלוגתא דתנאי במקום דפליגי אמוראי בזה כמ"ש בכמה מקומות ולח"מ כ' דס"ל כפי' ראשון של רש"י במתני' ד"ה כל המקלקלין כו' והלכה כרשב"ג במתני' ע"ש:
ו׳
יש לכ"א כו'. כר"י ועסי' רס"ד ס"ה בהג"ה:
ז׳
אבל שלא כו'. שם אר"נ מתני' שלא כו':
ח׳
אבל מוציאו כו'. עתוס' דב"מ קיח ב' וי"ל כו' ולהכי ל"ק ליה כו':
ט׳
וכ"ש כו'. למד מהנ"ל:
י׳
אפילו בימות החמה. דאסור בלא"ה כמ"ש בב"ק שם חדא בימות כו' דתניא כו' בכה"ג מותר כנ"ל:
י״א
ואפילו מתקן כו'. ממ"ש בב"ב נז א' ועשה מקום כו' הא פחות מכאן לא אלמא דא"י למחות אע"ג דשם נ"ט א' אמרינן למעלה מד"א כו' התם כדמפ' זמנין דמותבת כו' הלא"ה אמרינן דכופין על כו'. שם:
י״ב
ואעפ"כ כו'. ואף דגם בזה פליג ר"י אין הלכה בזה כר"י דבב"מ שם אוקמיה בשיטה ואמרינן בב"ק שם חדא כו' דתניא כו' וכן שם ו' א' אוקמוה מתני' שם כהאי ברייתא. הרא"ש וש"פ:
י״ג
וי"א כו'. הג"א שם: (ליקוט) וי"א דלאחר כו'. ממש"ש כ"א א' לימא בבור כו' וערש"י שם ד"ה לימא כו' ואע"ג דמסתמא ליכא שבחא בפירות אלא דמיירי בכה"ג וז"ש בבור כו' ובזה מתו' קושית תוס' שם בד"ה דרב. והא דתנן כו' וק' לר"י כו' (ע"כ): (ליקוט) וי"א דלאחר כו'. ממש"ש וזעירי א"ל אנא דאמרי כו' מ' דלאחר שהזיק ודאי דזכה לזעירי אף בדבר שאין בו שבח דהא לזעירי טעמא לאו משום שבחא דהא ס"ל דלא קנסו גופן משום שבחן וכ"ש לרב דהא רב פליג לחומרא ואף דגמ' קא' לזעירי דוקא אליבא דר"מ הא קא' שם בגמ' דלרב ל"פ רבנן עליה דר"מ אלא קרן דבהתירא אבל הכא כו' (ע"כ):
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
על הסימן הזה
שולחן ערוך חושן משפט סימן תי״ד, מתוך חלק חושן משפט. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
