כיצד אדם עושה דין לעצמו - שולחן ערוך חושן משפט סימן ד׳
כיצד אדם עושה דין לעצמו. שולחן ערוך חושן משפט סימן ד׳ - 1 סעיפים, ולצידם ש״ך, סמ״ע, ט״ז, באר היטב, ביאור הגר״א. לרבי יוסף קארו, בעברית.
חושן משפט · סימן ד׳
סעיף א׳
כיצד אדם עושה דין לעצמו. ובו סעיף אחד:יכול אדם לעשות דין לעצמו אם רואה שלו ביד אחר שגזלו יכול לקחתו מידו ואם האחר עומד כנגדו יכול להכותו עד שיניחנו (אם לא יכול להציל בענין אחר) (טור) אפי' הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין והוא שיכול לברר ששלו הוא נוטל בדין מ"מ אין לו רשות למשכנו בחובו: הגה מטעם שיתבאר לקמן סי' צ"ז סעיף ו' וי"א דוקא בחובו ממש אבל אם חייב לו בלא הלואה או שא"צ למשכנו כי הוא כבר אצלו בפקדון או מצאו ביד אחר מותר לתפסו (ריב"ש סי' שצ"ו) וי"א דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו כגון שגזלו או רוצה לגזלו או רוצה להזיקו יכול להציל שלו אבל אם כבר נתחייב לו מכח גזילה או ממקום אחר לא (מרדכי ונ"י פ' המניח) ודוקא הוא בעצמו יכול למעבד דינא לנפשיה אבל אסור לעשות ע"י העכו"ם (ת"ה סי' ש"ד) ומיהו אם עבר ועשה ע"י השרים אם לא היה יכול להציל שלא בענין אחר מה שעשה עשוי (ע' במהרי"ק שורש קס"א) י"א דלא מיקרי עביד דינא לנפשיה אלא כשמזיק לחבירו כגון שמכהו ולכן לא יוכל לעשות אלא א"כ יוכל לברר שהוא שלו אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון יכול לעשות בכל ענין ויורד אח"כ עמו לדין (מהרי"ק שורש סי' קס"א) וכל זה מיירי ביחיד נגד יחיד אבל יחיד נגד רבים והוא מבני העיר עבדי דינא לנפשייהו אם יודעים שהדין עמהם אע"פ שאין יכולים לברר לפני ב"ד כי אינם יכולים להעיד שכולן נוגעין בדבר (תשו' הרשב"א כ"ז סי' צ"ה) ע' בסי' ז' סעיף י"ב וסי' ל"ז ואם יש חלוקים וטענות ביניהם הקהל נקראים מוחזקים לגבי היחיד וצריך לתת להם משכון קודם שירדו עמו לדין (מרדכי פ' המוכר פירות וס"פ לא יחפור) והא דנקראים מוחזקים לגבי יחיד דוקא בענייני מסים אבל לא בשאר דברים ומ"מ צריך לתת משכון קודם שירדו לדין עמו (ת"ה סי' שמ"א) וכל זה כשאין היחיד ת"ח אבל אם הוא ת"ח שתורתו אומנתו ויש לו דין בזה מחמת מסים א"צ לתת להם משכון וגם אינם נקראים מוחזקים נגדו (מוהר"ם מירזבורג) ומותר לכוף בענייני מסים ע"י עכו"ם ולהפסידו אם אינם יכולים להוציא ממנו המס בענין אחר (מהרי"ק שורש י"ז וכ"ז):
אם לא יכול להציל בע"א וכ"כ הרא"ש וכן הוא בש"ס ב"ק דף כ"ח ע"א:
ב׳
אם ימתין עד שיעמידנו בדין כו' ע' בטור שכ' ואם בעל דינו מתרעם עליו כו' ופירושו כפשוטו שהבעל דין אומר אני עומד בדין יחזיר לי את שלי ואני אציית לו בפניכם דין מיד ואסלקנו בדברי' אחרי' או נ"מ לדברי' אחרי' קמ"ל דאין סותרי' דינו ובב"ח פי' בע"א ולפע"ד כדפי' ודו"ק:
ג׳
והוא שיכול לברר כו' ובלא עדי' יכול לתופסו דיהי' נאמן לפני ב"ד במיגו אטענתו כ"כ הסמ"ע ס"ק ב' וכן הוא בתשו' הרא"ש כלל ס"ד סי' א':
ד׳
מטעם שיתבאר לקמן כו' ע' בתשו' מנחם עזרי' סי' נ"א:
ה׳
ומיהו אם עבר ועשה ע"י עכו"ם כו' ע' ביש"ש פ"ג סי' ו':
ו׳
אם לא הי' יכול להציל בע"א (הג"ה ואם הי' יכול להציל והלך לפני ערכאות של עכו"ם ולקח את שלו והעליל עליו צריך לשלם היזקו כדין מסור מהרש"ל פ"ג סי' ו'): ע' בתשו' רשד"ם סי' קמ"ה:
ז׳
כגון שמכהו כו' ועושה עצמו כדיין ע"ש במהרי"ק:
ח׳
אבל תפיסה בעלמא שתפסו למשכון כו' ע' ביש"ש פ"ג דב"ק סי' ה' שהאריך לחלוק על מהרי"ק ע"ז וע' בסמ"ע ס"ק ד' וע' בספרי תקפו כהן מזה וכדברי הסמ"ע משמע כפי' הב"ח:
ט׳
והוא מבני העיר. נראה דכ"כ משום דמהרי"ק שורש א' כ' דאין רבים נקראי' מוחזקי' נגד היחיד רק כשהיחיד הוא מבני עירן עכ"ל סמ"ע עיינתי במהרי"ק שם ומשמע דדוקא לענין עבדי דינא לנפשייהו פסק בשורש א' דדוקא מבני העיר ולענין שהקהל נקראי' מוחזקי' פסק בשורש ב' אפי' שלא כנגד בני עירן ונראה שזהו דעת הרב בהג"ה ודלא כסמ"ע ע"ש ודו"ק
י׳
הקהל נקראי' מוחזקי'. וגם לענין זה דיכולין לומר קים לנו כהאי מ"ד במקו' שיש פלוגתא כ"כ בת"ה עכ"ל סמ"ע היינו דוקא בענייני מסים אבל בשאר מילי לא חשיבי מוחזקי' לענין קים לי וכן הוא בת"ה שם סי' שמ"א וז"ל וסבר מהר"מ דלא מכשרינן להו להעיד לרבים משום דפלוגתא דרבוותא היא אלמא לא חשיבי רבים מוחזקי' ממש לכל דברי' אלא לעניני מסים עכ"ל ודוק ע' בתשוב' מהרשד"ם סי' שס"א ושס"ד ובתשו' ן' לב ס"ג סי' ע"ז דף מ"ה ע"א וע' בתשובות רבינו ניסים ס"ס י' ודו"ק:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
אם רואה שלו ביד אחר שגזלו לשון הטור בסוף סי' זה או שבא לגוזלו והוא עומד עליו ומציל את שלו. וכתבו מור"ם ג"כ בסמוך ועיין פריש':
ב׳
והוא שיכול לברר ששלו הוא פי' דאם אינו יכול לברר שהוא שלו ל"מ דאסור להכותו ולהוציאו מידו אלא אפי' בלא הכאה נמי אינו רשאי להוציאו מידו וכן מוכח מלשון הטור וכמ"ש בפרישה מיהו זה דוקא כשבא להוציא בעדים דבלא עדים יכול לתפסו דיהי' נאמן לפני ב"ד במיגו אטענתו והא דכתב מור"ם בסמוך דיכול לתופסו למשכון בכל ענין פירשתי שם בס"ק ד' ע"ש:
ג׳
מטעם שיתבאר בסי' צ"ז ושם מבואר דיכול למשכן לערב גם להשוכ' בעד שכירתו וכך הוא מבואר בברייתא פ' המקבל וכמ"ש שם וא"כ לא הי' צריך מור"ם להסיק ולכתוב זה כאן בשם י"א דאם חייב לו בלא הלוואה דיכול למשכנו לכן נראה להגיה מותר למעבד דינ' לנפשי' ור"ל אפי' בהכאה וה"ה אם רוצה להוציא בחזקה הפקדון מידו יכול להכותו עד שיניחנו בידו וכ"כ בד"מ בסמוך והשתא אתי שפיר דקמ"ל דמותר למעבד דינא לנפשי' בהכא' והשתא נמי א"ש מה שמסיק מור"ם וכ' די"א כו' עד אם כבר נתחייב לו ממקום אחר לא ור"ל דאסור להכותו ולתופסו והברייתא הנ"ל דמתרץ איירי בתפיסה בלא הכאה וק"ל אלא שצ"ע מה שמסיק וכ' ז"ל י"א דלא מקרי עביד דינא כו' כגון שמכהו כו' משמע דלפני זה אפי' מתפיס' בעלמא איירי וי"ל דאותו י"א אמ"ש המחבר בריש הסי' קאי דכ' דדוקא כשיוכל לברר עביד דינא לנפשיה דמשמע כשאינו יכול לברר אפי' תפיסה בעלמא אסור אזה כתב די"א דהתפיס' גרידא מותר בכל ענין כו':
ד׳
יכול לעשות בכל ענין ויורד כו' משמע אפי' אין לו עדי' שהוא שלו ובא לתופסו מידו לפני עדי' אפ"ה שרי (דדוחק לומר דמ"ש בכל ענין לא קאי אלא אע"ג דאינו יכול לברר ומיירי דתפסו בלא עדים דזהו פשיטא דהא יש לו מיגו) וכבר כתבתי לק' בסי' זה דמל' הטור מוכח דבכה"ג אין לו לעשות דין לעצמו גם בד"מ כתב בשם מהרי"ק ז"ל יכול לעשות במקום דמהני תפיסתו עכ"ל דל' זה משמע דהיינו דוקא כשתפס שלא בעדי' דאז מהני דוקא וכמ"ש שם ונראה ליישב זה אחר שנדקדק בשינוי ל' שכ' מור"ם כאן בש"ע ממ"ש בזה בר"מ כי שם כתב ז"ל אבל לתפוס ממנו הדבר שגזל ממנו יכול לעשות במקו' דמהני תפיסתו וכאן כתב אבל תפיסה שתפסו למשכון כו' ולא הזכיר דבר שגזל ונראה דה"ט משום דכשבא לתופסו הדבר שאומר שגזלו ממנו בודאי הוא כופר אז אינו יכול לתופסו אלא בלא עדי' דאז דוקא מהני וכמ"ש מה שאין כן כשבא לתופסו במשכון שטוען עליו שחייב לו מענין אחר כך וכך וירא שמא ילך מכאן ולא יפרענו או יטעון אין לו בזה יכול למשכנו אף בעדי' דהא אינו ודאי שהנתפס יכפור החוב ונמצא זה התופס זריז ונשכר ומ"ה סיים וכתב ויורד עמו אח"כ לדין ור"ל אם יודה הרי טוב ויהי' המשכון בידו עד שישלם לו ואם יכפור יחזירנו לו וק"ל:
ה׳
והוא מבני העיר נראה דכ"כ משום דמהרי"ק שורש א' כ' דאין רבים נקראים מוחזקי' נגד היחיד רק כשהיחיד הוא מבני עירן (ובני עירן ל"ד אלא תחת מושל א' שנותנין לו מס ע"ש) וע' ד"מ שהביאו אבל מסיק וכ' שם ע"ז ז"ל ובשורש ב' כתב בהיפך זה דאפ י' נגד יחיד שאינו מבני עירן נקראי' מוחזקי' ע"ש. (דיש לדחוק וליישב דלא תיקשי דבריו אהדדי) ונראה דמשום הכי לא כ' מור"ם בהגהות ש"ע כאן דאם אינו מבני עירן דלא מחשב מוחזקי' נגדו משום דמסתפק בזה:
ו׳
נקראי' מוחזקי' פירוש ואמרי' להיחיד ברר ראיותך כי המוציא מחבירו עליו הראיה ואם אין לו ראיי' ישבעו קצת מהן ופטורי' מטענתו ואם ירצו נותנין השבועה להיחיד והברירה בידם כדין המוחזק וגם לענין זה דיכולין לומר קים לנו כההיא מ"ד במקו' שיש פלוגתא כ"כ בת"ה ע"ש עוד שכלל כל דיני מס וענייני יחיד ורבי' יחד וגם עדיפא כחייהו דהקהל דצריך היחיד לפרוע להם המס מיד או ליתן להם משכון ואם יברר היחיד ראיותיו יחזרו לו מעותיו או המשכון ומ"ש מור"ם וצריך ליתן להם משכון ר"ל וגם צריך ליתן להם משכון וכך כתב בהדיא במרדכי שם שני הדיני' יחד ובד"מ הביאו ועוד כתב דכל ספק וטענה שאינה ברורה לפטור מהמס חשוב המלך כמוחזק עד שיברר שהוא פטור ומה שמסיק מורי רמ"א דוקא בענין מסים טעמו כיון שהמס הם גובין לתנו למלך הרי הן כיד המלך וצריך היחיד לברר זכותו לפני המלך אבל בשאר דברי' אינן נקראי' מוחזקי' לענין זה שתהי' ידם על העליונה כנ"ל אבל בנתינת המשכון הם שוים וזה שכתב ומ"מ כו':
ז׳
ומכל מקום צריך היחיד ליתן להקהל משכון הטעם כדי שיהא הוא התובע לדין שאם לא יתן משכון אזי יבא הדין לידי המשכה דמי מהקהל ירד עמו לדין כדאמרינן קדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא וק"ל:
ח׳
ומותר לכוף בעניני מסים כו' כך כתב הטור ג"כ לקמן סי' צ"ז ע"ש:
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
בש"ע בהג"ה ס"א) י"א דוקא בחובו וכו' נראה ביאור הדברים דפליגי בפי' הברייתא פ' המקבל שאמרה לא תבא אל ביתו שהריב"ש ס"ל דאתה יכול לכנוס לביתו של הערב וכל מידי שאין חוב ממש אפי' בלא רשות ב"ד משא"כ בחוב חמש לא מהני אפי' רשית ב"ד וכאן א"צ אפי' רשות ב"ד נמצא תרתי למעליותא וכן מבואר בריב"ש שכ' וז"ל אלא שמטעם עביד אינש דינא לנפשיה יוכל לעכב את שלו אע"פ שיכול להציל בב"ד כו'. וי"א בתרא שהוא המרדכי ס"ל במידי דאינו חוב צריך רשות ב"ד דהא מביא ראיה מפ"ק דברכות רב הונא היה נענש על שעיכב זמורות של האריס בידו שהיה עושה דין לעצמו ואע"ג דאין זה איסור לא תבא אל ביתו וא"כ פי' הברייתא דלעיל אבל אתה נכנס לביתו של ערב היינו ברשות ב"ד ובחד דרגא לחוד עדיף דבר שאינו חוב מדבר שהיא חוב והסמ"ע דחק עצמו בחנם להגיה ולא עיין יפה במקור הדברים בכאן:
ב׳
ותו בהג"ה רק בחפץ המבורר כו' מהרי"ק שורש קס"א באר היטב דברי המרדכי האלו דלא אמרו בגמ' דעביד אינש דינא לנפשיה אלא בענין שרוצה לטעון על החפץ שמבורר לנו שהוא שלו בזה יש לו כח להוציא ואינו עושה איסור בזה רק שאין לו רשות להכות ונראה כוונתו דלא יפה כחו בחלוקה הב' שיהיה נאמן עליו באמרו שהוא שלו כשתפסו בעדים אלא כל שאין לו מגו ודאי מוציאין ממנו אלא דנתכוין לומר דלא עשה איסור בזה משא"כ אם לא היה טענה לו על גוף החפץ אלא על איזה חוב מצד אחר עוש' איסור במה דעושה דין לעצמו דתופסו בלא רשות ב"ד. אבל בזה אין עושה איסור ומ"מ כשבאין לב"ד יקוב הדון ביניהם ולא מקרי זה מוחזק כל שהוציאו בפני עדים וכן משמע כוונת סמ"ע בסק"ג ומו"ח ז"ל חולק על דברי מהרי"ק הללו כי הבין ממנו דס"ל דיכול לתפוס באין חפץ מבורר לנו ותפיסתו הוי תפיסה ובאמת גם מהרי"ק לא נתכוין בזה אלא כמו שזכרתי. ונ"ל דבזה שכ' מהרי"ק שאין לו רשות להכותו אם עבר והכהו ואין עדים בדבר רק שהוא מודה בדבר אינו פטור במגו דלא הכיתי ה"ה עכשיו שהכהו ואומר שבדין הכהו דלא אמרי' כן וראייה מדברי רבינו הטור שכ' אבל אם אין יכול לברר שבדין יכול להוציא ממנו לאו כל כמיניה וכו' וקשה פשיטא ולפי מ"ש ניחא דקמ"ל דלא פטרינן ליה אפי' באין עדים בדבר ההכאה דלא הורשה להכות אלא בחפץ המבורר לנו דוקא כנ"ל:
ג׳
(בטור) אין סותרין את דינו לכאורה קשה האיך ס"ד לסתור מה שנעשה בדין ותו דאפי' לכתחילה יכול למיעבד הכי ולמה לשון דיעבד ונראה דנתכוין בזה לההיא מלתא דזכר רבינו בסי' ק"ח וז"ל אע"פ שלכתחילה דנין ליורשי המלוה שלא לפרע מיורשי הלוה שמת בחיי המלוה אם עבר הדיין כו' אין מוציאין מידם עכ"ל וז"ש כאן דאפי' הבעל דין עצמו שעשה כהלכה דהיינו הלכה ואין מורים כן וכמ"ש דסד"א דוקא בדיין שיפ' כחו הוא דלא מהדרינן עובדא אבל לא בבעל דין גופיה קמ"ל דאפי"ה דין שלו שעשה בעצמו אין סותרין אותו כמו דאם נעשה לפני דיין. ושוב ראיתי בס' התרומות דף ל"ו דיני' שם כן להדיא בההיא דין דסי' ק"ח שזכרנו וז"ל וק"ל דעביד דינא לנפשיה וכו' עכ"ל ושמחתי שבדרך אמת נחני ה':
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat, Lemberg, 1898
שיכול. פי' דאם אינו יכול לברר שהוא שלו ל"מ דאסור להכותו ולהוציאו מידו אלא אפילו בלא הכא' נמי אינו רשאי להוציאו ממנו מיהו דוקא כשבא להוציא בעדים דבלא עדים יכול לתופסו דיהא נאמן לפני ב"ד במיגו על טענתו. סמ"ע:
ב׳
לקמן. שם מבואר דיכול למשכן לערב ולהשוכר בעד שכירתו וא"כ לא הי' צריך הרמ"א כאן לכתוב בשם י"א לכן נרא' להגיה מותר למעבד דינא לנפשיה ור"ל אפי' בהכא' והשתא אתי שפיר דקמ"ל דמותר למעבד דינא לנפשיה בהכא' אלא שצ"ע מ"ש הרמ"א אח"כ י"א דלא מיקרי עביד דינא כו' כגון שמכהו כו' משמע דלפני זה מתפיס' בעלמא איירי וצ"ל דאותו י"א אמ"ש המחבר בריש הסי' קאי דכתב דוקא כשיוכל לברר כו' דמשמע כשאינו יכול לברר אפי' תפיס' בעלמא אסור ע"ז כתב די"א דתפיס' גרידא מותר בכל ענין עכ"ל הסמ"ע:
ג׳
להציל. ואם הי' יכול להציל והלך לפני ערכאות של עכו"ם ולקח את שלו והעליל עליו צריך לשלם היזיקו כדין מסור לאנסים מהרש"ל פ"ג סי' ו' עיין בתשובת רשד"ם סי' קמ"ה. ש"ך:
ד׳
ענין. כתב הסמ"ע דיש חילוק בין אם בא לתופסו גוף הדבר שגזל ממנו דאז מסתמא הלה כופר אינו יכול לתופסו רק שלא בעדים דאז דוקא מהני משא"כ כשטוען שחייב לו ממקום אחר וירא שמא ילך מכאן או יטעון אין לו. בזה יכול למשכנו אפילו בעדים דהא אינו ודאי שהנתבע יכפור החוב ונמצא זה התופס זריז ונשכר עכ"ל:
ה׳
העיר. ול"ד בני עיר אלא תחת מושל א' שנותנין לו מס ע"ש במהרי"ק אבל בשורש ב' כתב להיפך דאפילו נגד יחיד שאינו מבני עירן נקראים מוחזקים ונרא' דמש"ה לא כתב מור"ם בהג"ה דאם אינו מבני עירן דלא מיחשבו מוחזקים נגדו משום דמסתפק בזה כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך כתב דבמהרי"ק משמע דדוקא לענין עבדי דינא לנפשייהו הוא דבעי שיהי' מבני העיר אבל לענין שהקהל נקראו מוחזקים הוא אפילו שלא כנגד בני עירן עכ"ל (ועיין בתשובת ח"צ סי' י"ד ובשו"ת שב יעקב חלק ח"מ סי' ג'):
ו׳
מסים. הטעם כיון שהמס הם גובים ליתנו למלך הרי הן כיד המלך וצריך היחיד לברר זכותו לפני המלך. סמ"ע:
והוא שיכול. שם קי"ז א' וכ"מ במ"ק י"ז א' דדוק' ת"ח הלא"ה לא:
ו׳
מ"מ. ב"מ קיג א':
ז׳
אבל אם. שם קטו א':
ח׳
או. שם קיג א' דוקא לביתו או לפתחו:
ט׳
וי"א כו' שגזלו. ב"ק שם בן בג:
י׳
או רוצה. שם גרגותא:
י״א
או. שם כ"ח א' שור שעלה כו' וקצותה כו':
י״ב
אבל. ברכות ה' ב':
י״ג
(ליקוט) ודוק' הוא כו' עסי' כ"ו ס"א (ע"כ):
י״ד
מיהו כו'. ב"ק קיז א' לפי פי' המרדכי דמ"ש כל כמיניה דוקא משום שא"י לברר כנ"ל:
ט״ו
וי"א. שם כ"ז ב' לפי פי' דוקא אפדנא: (ליקוט) י"א דלא מיקרי כו' דתפיסה לא מיקרי דינא אלא תפיסה שם (ע"כ): (ליקוט) י"א דלא מיקרי עביד כו'. ממ"ש בפ"ט דב"מ אבל אתה נכנס לביתו של ערב לשכר כתף כו' וכבר כתב וי"א דלא אמרי' כו' אבל אם כבר נתחייב כו' ודוחק לומר דשם מיירי לרצונו וצ"ל הא דברכות מפני שלא היה יורד לדין עמו וז"ש ויורד עמו כו' (ע"כ):
ט״ז
וכ"ז כו' אבל יחיד. מ"ק י"ז א' ורבים דין ת"ח להם וכמש"ל קידרא כו' ומי יעיד להם שכולם נוגעים: (ליקוט) וכ"ז כו'. כמ"ש בפ"ב דמ"ק בצורבא מרבנן כו' במילתא כו' ר"ל אף שא"י לברר כי א"א לו לברר שהוא טרוד בגירסתו וה"ה לבני העיר כמש"ו כי אינן כו' (ע"כ): (ליקוט) אבל יחיד נגד רבים כו'. כמ"ש בב"ב ק"א שבררו כו' מאן דמתני כו' וערשב"ם שם בד"ה כשאבדה כו' אבל רבים כו' (ע"כ):
י״ז
(ליקוט) והוא מבני העיר. דוקא לענין זה צריך מבני העיר אבל לענין מוחזקין וליתן משכון א"צ ולכן סתם הרב שם וכ"כ ש"ך ופשוט הוא בטעמו (ע"כ):
י״ח
הקהל. ב"ב נ"ה א' ועתוס' שם וגמ' יבמות מ"ו א':
י״ט
וצריך לתת. ב"ב כ"ד ב':
כ׳
ודוקא. שם מ"ש מבור דאמרת כו':
כ״א
ומ"מ כו'. שם קידרא כו':
כ״ב
וכ"ז כו'. שם ח' א' וא"א לומ' מוהרקיי' בטפסא כו' בזה:
כ״ג
ומותר. גטין פ"ח ב':
נחלת הכלל · Shulhan Arukh, Hoshen ha-Mishpat; Lemberg, 1898
על הסימן הזה
שולחן ערוך חושן משפט סימן ד׳, מתוך חלק חושן משפט. השולחן ערוך לרבי יוסף קארו הוא ספר ההלכה המרכזי של עם ישראל - פסקי ההלכה למעשה ערוכים בקצרה ובבהירות, מסודרים לפי נושאים בארבעה חלקים. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.