בכמה דינין דנין - שולחן ערוך חושן משפט סימן ג׳

אין ב"ד פחות משלשה כו' כתב הסמ"ע היינו מד"ס אבל מד"ת בחד סגי וכן כתב הרמב"ם בהדיא בפ"ב מה"ס דפסק כרב אחא וכן משמע באשר"י ברפ"ק דסנהדרין ודלא כמ"ש בעיר שושן ע"ש עכ"ל ולפע"ד דברי הע"ש נכונים דהא אמרינן בש"ס פ"ק דסנהדרין מאי איכא בין רבא לרב אחא לרבא לית ליה דשמואל דשנים שדנו דיניהם דין לרב אחא אית ליה דשמואל וכיון דקיימא לן דלא כשמואל וכדלקמן ריש סעיף ב' אם כן ע"כ קי"ל כרבא דמדאורייתא בעינן ג' מומחים מדכתיב ג' אלהים אלא שחז"ל תקנו דסגי בג' הדיוטות משום שלא תנעול דלת בפני לוין. וגם דעת הרא"ש מוכח כן לפי מה שכתבתי דהא פסק כרבי אבהו ודלא כשמואל ומ"ש בתחלת הפרק גם דברי רב אחא אינו אלא להורות דבעינן חד דגמיר ולאורויי דבהא לא פליג רבא ארב אחא דאי פליג ה"ל לש"ס למימר הך איכא בינייהו. כן נ"ל לדעת הרא"ש ודלא כהסמ"ע ובית חדש לדעתו. וכ"כ עוד הרא"ש להדיא דהלכה כר' אבהו מדקי"ל דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי ואמרינן בגמרא דרבא ל"ל דשמואל עכ"ל ומביאו ב"י ומכאן ג"כ קושיא גדולה על הסמ"ע וב"ח לדעת הרא"ש. וזה מדוקדק בדעת העיר שושן דלקמן סעי' ב' כתב וכיון דמקראי ילפינן שצריכים להיות ג' מג' אלהים לפיכך פחות מג' אין דיניהם דין כו' והיינו ממש כפי סוגיית הש"ס שזכרתי. ואדדבא על הרמב"ם קשה לי כיון דפסק דפחות מג' אין דיניהם דין האיך כתב כדברי רב אחא הא אמרינן בש"ס דלרב אחא איתא דשמואל וכן קשה לי על הסמ"ג. ועוד קשה לי על דבריהם דהא בש"ס פרק החובל (בבא קמא דף פ"ד) ובפ' המגרש (גיטין דף פ"ח ע"ב) איתא להדיא טעמא דדיינינן בהודאות והלוואות משום דשליחותייהו דאלהים עבדינן וכן כ' הרמב"ם גופי' בפ"ג מהל' סנהדרין והסמ"ג וז"ל לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ אע"פ שאין ב"ד של ח"ל אלהים שליחות של ב"ד של א"י עושוי עכ"ל אלמא דמדאורייתא לא דיינינן הודאות והלואות אלא ע"פ מומחים והיינו כרבא דלרב אחא מדאוריי' ביחיד הדיוט סגי כדמוכח להדיא בש"ס וכן הוא באשר"י ואולי יש ליישב דברי הרמב"ם והסמ"ג בדוחק אך העיקר נראה דקי"ל כרבא ודלא כשמואל וכדמשמע בפ' החובל ובפ' המגרש דבעינן אלהים וכן נראה להדיא דעת הרי"ף שלא הביא דברי רב אחא כלל וכתב תחלת הסוגיא בפ"ק דסנהדרין דאתיא כרבא דמדאורייתא תלתא מומחים בעינן ע"ש. וכ"כ ראב"ן דף קי"א ריש ע"ג דשמעתתא כרבא דבעינן ג' מומחים ומשום נעילת דלת בפני לווין סגי בג' הדיוטות כו' וכ"כ הנמוקי יוסף להדיא. בשעה שכתבתי דברי הנ"ל לא היה לפני הספר כסף משנה כי זה למדתי בברחי מן מלחמות הרקים ועתה עיינתי בס' כ"מ וראיתי שהרגיש שם בקושיא שהקשיתי לעיל על הרמב"ם דהיאך פסק כרב אחא וכתב מיד שנים שדנו אין דיניהם דין ומייתי שם תשובת הרשב"א שמיישב שם דברי הרמב"ם בזה וכן בס' לחם משנה ולפענ"ד דבריהם דחוקים בזה וגם לישנא דמאי בינייהו ואיכא בינייהו כו' בש"ס לא משמע הכי ודוק וגם מ"מ קשה על הרמב"ם שאר הקושיות שכתבתי לעיל ולא הרגיש הרשב"א והכ"מ ול"מ בזה ע"ש.

דא"א דלית בהו חד כו' כתב הסמ"ע ואין זה גמיר וסביר כו' ופשוט הוא כדמוכח להדיא בש"ס ופוסקים מיהו י"ל דגמיר מיהא בעינן והכי משמע פשטא לישנא דש"ס חד דגמיר כו' וכ"כ מהר"מ פדאוו' בתשוב' סי' מ"ג והב"ח השיג עליו דלא בעינן גמיר ממש אלא גמיר קצת ומתוך כך יודע סברות קצת בדינים כו' ואין דבריו מוכרחים ע"ש. ועיין בתשו' ן' לב ספר ראשון סימן קכ"ג סוף דף קנ"א כתב דיכול המוחזק לומר קים לי כהרמ"ה דבעינן שלשתם גמיר ואין נ"ל אלא נראין דברי הרא"ש עיקר בש"ס ואפשר גם הרמ"ה מודה ור"ל דוקא דאית בהו דגמירי לכך כתב הטור ויראה מדבריו כלומר שיראה כן לכאורה אבל אינו מוכרח כ"כ. וכן משמע דעת הר"ר זרחיה הלוי והרמב"ן ושאר פוסקים שהבאתי לקמן סי' כ"ה דסגי בדאית בהו חד דגמיר ע"ש ועיקר:

אבל אי לית בהו כו' מיהו אם המחום רבים עליהם אפי' ג' יושבי קרנות כשרים כדלקמן ריש סי' ח' וסי' כ"ב סוף סעיף א':

או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו כו' ע"ל סימן י"ד מ"ש בזה:

אין דיניהם דין כו' כתב הב"ח דלענין קדושין יש להחמיר כשמואל דדיניהם דין ולפע"ד נראה עיקר דלא קי"ל כשמואל וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וטור ושאר הרבה פוסקים וכמוכח בש"ס פ' החובל (בבא קמא דף פ"ד) וגיטין פ' המגרש (גיטין דף פ"ח) וכמ"ש לעיל ס"ק א'. וכן משמע בש"ס פ"ב דכתובות גבי קיום ופרק זה בורר גבי אודיתא דקאמר התם ודלמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סביר' להו כו' ומ"ש התוס' שם דכשמואל ס"ל גבי קיום ואודיתא ובהא לא קי"ל כוותיה הוא דוחק גדול חדא דלישנ' דש"ס לא משמע הכי ועוד דהא שמואל לא אמר מילתא רק גבי דין ועוד דאמאי ניבעי בקיום ובאודיתא ג' טפי מגבי דין וכ"פ ראב"ן דף קי"א ריש ע"ג. ובעל העיטור דף נ"א ונמוקי יוסף וסמ"ג והריטב"א פ"ב דכתובות דלא כשמואל ע"ש ועיקר:

או שהוא מומח' לרבי' כו' ע"ל סי' י"ג:

שידון ביחידי לכתחל' אבל לענין פטור מתשלומי אם טעה או אם דן בדיעבד יש מומח' וכמו שכ' לקמן סי' כ"ה ס"ק י"ג אות ד':

ואינ' מומחי' לרבים כו' כתב הסמ"ע דהרמב"ם ס"ל דאפי' מומח' ואפי' ב' מומחי' וזהו שמסיק המחבר וכתב ואפי' הן סמוכי' וכל שהם סמוכים מסתמא הם מומחים ומהתימה על מור"ם שעירב שני הדיעות יחד ולא כתבן בלשון פלוגתא כמי שכתב הטור וי"ל בדוחק דמ"ש מור"ם מומחה לרבים ר"ל שהמחו' רבים עליהם דבכה"ג מהני עכ"ל ולא נהיר' דמה בכך שהמחום רבים עליהם מ"מ לא ה"ל ב"ד וגם הלשון לא משמע כן ועוד מהיכן הוציא דין זה אלא ודאי כונת הרב כפשוטו והא דלא כתבו בלשון פלוגת' היינו משום דכיון דבל' המחבר עצמו אין הכרח כל כך די"ל סמוכים שאינם מומחים (דהא הרא"ש וטור ס"ל לקמן סי' כ"ה דסמיכות מהני אפי' לשאינו מומחה ע"ש בס"ק כ"ב וכן משמע בעיר שושן שכתב דב' אפי' סמוכים אין דיניהם דין ומיד אח"כ כתב דיחיד מומחה יכול לדון בע"כ) משא"כ בל' הרמב"ם עצמו שמביא הטור מבואר להדיא אפי' מומחה ע"ש לכך כתב הטור בלשון פלוגתא וכן דרכו של הר"ב בהרבה מקומות וזה ברור ולענין דינא מ"ש הטור שמדברי הרא"ש יראה שאין חילוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות לכל דבר לפע"ד ליתא דלא השוה הרא"ש יחיד מומחה לג' הדיוטות רק לענין דין ולא לענין הודאה ונראה עיקר כהרמב"ם והמחבר וכ"כ בעה"ת שער מ"ב חלק א' בשם תשובה לקמאי ומביאו הטור לקמן סי' פ"א סכ"ז וכן נראה דעת הע"ש שהשמיט כאן מה שהגיה הר"ב ואינן מומחים כו' וכ"כ הבעל עיטור באות הודאה דק"ה ע"א וז"ל וה"מ בפני ג' אבל בפני יחיד מומחה אין הודאתו הודאה עכ"ל והכי משמע נמי בפ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"א) ובפ' זה בורר (סנהדרין דף ל' ע"א) גבי קיום ואודיתא גבי ואמר לנא רבנא אשי לפי גרסת הרי"ף והרמב"ם וסייעתו שם וכן כתב רבינו ירוחם נתיב א' ס"ז גבי הודאה ע"ש דאף על גב דרב אשי מומחה הוי לא מהני רק בג' וכ"כ הריטב"א פ"ב דכתובות בשם מורו והסכים עמו והבאתיו לקמן סימן מ"ו סעיף ד' ס"ק ח' וכ"כ מהרש"ל להדיא פ' הגוזל בתרא סי' י"א דדוקא לענין דין והתרת נדרים וכה"ג אבל לענין קיום ואודיתא בכ"מ שצריך ב"ד אין חילוק אפי' ראש גולה ויחיד בדורו וע"ש:

לא הוחזק כפרן כת' הסמ"ע דהיינו כל זמן שלא אמר בפניהם אתם עדי כו' ולי נראה דמיירי אע"פ שאמר לפניהם אתם עדי אלא דקמ"ל דאין להם דין ב"ד רק דין עדים לענין דלא הוחזק כפרן להבא לומר אח"כ פרעתיך כדלקמן סי' ע"ט סעי' ט' ע"ש וזה ברור:

אע"פ כו' מצות חכמים כו' עיין בתשו' מהרש"ל סי' ל"ה שפסק דאפי' בקבלוהו והוא מומחה אסור לו לדון יחידי והביא ראיות ובתשובת שארית יוסף סי' י"ז חלק עליו ודחה ראיותיו וכ"פ הב"ח ובאמת הך עובדא דירושלמי דמייתי במרדכי הארוך ובבעל העיטור דף נ"א ע"ב הוי תיובתיה דמהרש"ל דאיתא התם להדיא דר' אבהו היה דן יחידי וא"ל תלמידיו והא תנן אל תהי דן יחידי והשיב להם כיון שבאים מעצמם לדון לפני הרי כאלו קבלוני כו' ע' שם וכן מבואר יותר בירושלמי עצמו ריש פ"ק דסנהדרין ע"ש מיהו לענין דינא האידנא בזה"ז דליכא מומחה צ"ע די"ל דשאני ר' אבהו דמומחה הוי ובמומחה דוקא מהני קבלה והכי מוכח בירושלמי שם דמוקי ר' אבהו מתני' דבכורות דדן את הדין כו' מה שעשוי עשוי וישלם מביתו בשאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשלשה ע"מ שתדינינו דין תורה דישלם מביתו כיון שהגיס דעתו לדון דין תורה דתנינן אל תהי דן יחידי כו' עכ"ל הירושלמי ומייתי לה הבעל העיטור שם (ולהכי קתני בסיפ' דמתני' דבכורות ואם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם) ואין לו' דשאני התם שהתנו עמו בפי' שידון דין תורה דהא כתב הרא"ש וטור לקמן סימן כ"ה דסתם קבלה לפני שאינו מומחה הוא אדעתא לדון דין תורה ע"ש אבל באינו מומחה י"ל דלא ידון לכתחלה וכן משמע להדיא בהר"ש פ' אד"מ שכ' וז"ל דכיון שנשתדל מתחלה לדון והוא אינו מומחה ראוי שישלם מביתו ואע"פ דקבלו עלייהו מ"מ לא ה"ל לדון יחידי כיון שאינו מומחה עכ"ל ולפ"ז אותן שנוהגין לדון ביחידי היכא דבאים מעצמם לדון או אפי' בקבלוהו לאו שפיר עבדי כיון דהאידנא ליכא מומחה ואפשר דאותן שנוהגים לדון ביחידי היינו בדברים שרגילים ופשוטים שהם מומחי' בהם או אפשר דהיא הנותנת דכיון דהאידנא ליכא מומחה ולית דחכים האידנא בדין וכדאיתא בירושלמי והביאו הסמ"ג סי' ק"ז והטור לקמן סי' י"ב דהאידנא לית דחכים בדין לדון דין תורה א"כ כי קבלוהו בסתם מסתמא קבלוהו בין לדין בין לטעות ודמי למ"ש הנ"י רפ"ק דסנהדרין בשם י"א שאם קבלו עליהם יושבי קרנות שדינן דין ואפי' טעו אין חייבין לשלם דהא לא מצו למימר דאדעתא דלדיינו דין תורה קבלום דהא מידע ידעי שאינן יודעים דין תורה ע"כ. אכן צ"ע בזה שהרי כל הפוסקים לא הביאו את הירושלמי דהאידנא לית דחכים לדון דין תורה ונראה דגם הסמ"ג והטור דהביאו אינו אלא לענין שיש לעשות כל מה דאפשר לעשות פשרה וכן משמע להדיא ממה שהביאו גבי עשיית פשרה וכתבו צריכים הדיינים להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דין תורה דגרסי' בירושלמי כו' משמע להדיא דלכתחלה דוקא הוא דצריכים להתרחק בזה אבל ודאי דגם דהאידנא יודעים לדון דין תורה בכמה דינים המפורשים בש"ס ופוסקים א"כ ודאי כשבאים מתחל' לדון לפניו וקבלוהו מסתמא קבלוהו אדעתא דלידון דין תורה וכמ"ש הפוסקים והרא"ש וטור לקמן סי' כ"ה ועל כן יש ליזהר שלא לדון ביחידי אף שקבלוהו אם לא שמפ' בהדיא איני יודע לדון אתכם דין תורה או שהוא דין פשוט ומומח' ורגיל הוא בכך דבכה"ג איכא מומחה אף האידנא ודוק:

מי שאינו מומח' כו' כ' הסמ"ע פי' שאינו לא גמיר ולא סביר כו' וכ"כ עוד הסמ"ע לקמן סי' כ"ה ואין דבריו נכונים כמו שהשגתי עליו לקמן סי' כ"ה סעי' ג' ס"ק כ"ב וסעיף ד' ס"ק ל"ט באריכות וע"ש:

ומיהו אם קבלוהו הקהל ע"פ כתב המלך דסד"א כיון שלא מרצונם קבלוהו א"י לדון קמ"ל וכ"ש אם קבלוהו מרצונם בלא כתב המלך כ"כ הב"ח ועמ"ש לקמן סימן כ"ה ס"ק ל"ג:

יכול לדון אבל אינו פטור מתשלומין אם טעה מיהו אי גמיר וסביר מהני קבלתם ע"פ המלך לפטרו מתשלומין לדעת הטור ודלא כנראה מדברי הרמב"ם דכתב המלך אינו מועיל כלום היכא דטעה אפילו בקבלו עלייהו עכ"ל הב"ח ולפע"ד לא נראה מהרמב"ם כלום וגם הרמב"ם מודה לזה ע"ש ודוק:

דאם גמיר ואע"ג דכתב הר"ב לעיל ס"ב דלכתחלה אין מומחה בזה"ז מ"מ אם גמיר וסביר מהני ליה רשות המלך אף בזמן הזה לענין שיכול לדון ומכל מקום נראה דלענין שידון ביחידי לא מהני:

מהני ליה רשות המלך אף לפוטרו אם טעה כמו רשותא דריש גלותא דלקמן סי' כ"ה סעיף ב' וכ"כ הריב"ש והב"ח כתב דמדברי הטור משמע דאף לגמיר וסביר לא מהני רשותא ודלא כהריב"ש גם דלא כנמצא בכתבי מהרש"ל דלמומחה לרבים מהני רשות המלך לפטרו אם טעה דליתא אלא נראה ברור דאינו פטור וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות (פ' זה בורר) וז"ל אם מינה אותם מלך וכו' אם היו מומחים דיניהם דין ומקובל כיון שלא טעו וכו' אלמא דבטעו משלמים אע"פ שהם מומחים עכ"ל ואין דבריו מוכרחים דהטור לא מיירי מגמיר וסביר לענין תשלומין וכן הרמב"ם שם לא מיירי כלל מתשלומין אלא כוונתו לומר אם טעו בדין חוזר וכן משמע שם להדיא למעיין שם. ואפילו שהטור לא סבירא ליה כן מכל מקום סברת הריב"ש נכונה בזה כיון דרשותא דריש גלותא שהועמד מן המלך מהני בזה כ"ש מלך או שר עצמו דדינא דמלכותא דינא שמחוקי המלך והשרים להעמיד שופטים ודיינים בארץ וא"כ לא גרע מהר"ג דאתי מחמתיה ודוק ועיין בתשובת הר"ב סי' קכ"ג:

אין ב"ד פחות משלשה היינו מד"ס אבל מדין התורה בדיני ממונות בחד סגי וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפ"ב דסנהדרין דפסק כרב אחא וכן משמע באשר"י בסוף פ"ק דסנהדרין ודלא כמ"ש בע"ש ע"ש:

דאי אפשר דלית בהו חד דיודע סברות כו' ל' הטור א"א דלית בהו חד דגמיר ששמע או שקרא בספרים ויודע סברות בדינים עכ"ל ואין זה גמיר וסביר הנזכר בגמרא ופוסקים דההוא מומחה מיקרי ויכול לדון יחידי ועפ"ר:

שאינו רוצה לדון עם התובע בסי' י"ג יתבאר דדוקא הנתבע אינו יכול לדחותו מלדון עמו בעירו אבל התובע יכול לכופו לילך עמו לבית הוועד. ולב"ד הגדול גם הנתבע יכול לדחותו ע"ש:

פחות משלשה אין וכו' וכ"כ הרמב"ם פ"ב דסנהדרין ולאפוקי המרדכי פ"ב דסנהדרין והג"מ שם וברמב"ם שם ובטור כתב עוד דאי נקט רשות מריש גלות' או מנשיא שבא"י מותר לדון יחידי אפי' אי גמיר ולא סביר אלא משום דאין לנו עתה לא נשיא ולא ר"ג ליטול רשות מהם וכמ"ש הטור מש"ה לא רצה המחבר להאריך בפרטי דין זה וסמך אמ"ש בס"ס זה דמי שאינו מומחה כו' אע"פ שנטל כו' דנלמוד מיניה הא למומחה מהני נט"ר וק"ל:

או שהוא מומחה לרבים ז"ל הטור כל שהוא חשוב כרב נחמן בדורו ובקיאי במשנה ותלמוד ובקיאי נמי בשיקול הדעת ומעיין בדיני כמה שנין ומנסין ליה זימנין סגיאין ולא חזי ביה טעותא כגון האי הוה מומחה לרבים עכ"ל ופי' מומחה הוא מנוסה כדאמרינן לענין יציאת שבת דיוצאין בקמיע שהוא מומחה ועפ"ר:

ובזמן הזה אין דנין כו' וכ"כ הטור בי"ד סי' רכ"ח לענין היתר נדרים ביחיד מומחה ובסי' של"ד לענין נתינ' ליטרא דדהבא למי שמבייש הת"ח:

ואינם מומחים לרבים משמע הא אם הם מומחים אפילו אם הם פחות מג' הודאה שהיתה לפניהם הוה הודאה וכ"כ הטור בשם הרא"ש אבל הרמב"ם ס"ל דלא הוה הודאתו הודאה אפי' הם מומחין וסמוכין אם לא שהם ג' ואז אפילו בהדיוטים סגי וזהו שמסיק המחבר וכתב אפי' הן סמוכין וכל שהן סמוכי' מסתמא הן מומחין וכ"כ הרמב"ם בהדי' אפילו הוא מומחה. ואע"פ שהרמב"ם כ"כ איחיד שהוא מומחה מסתמא צ"ל כן גם כשיש שני מומחין כל זמן שאינן ג' ומהתימה על מור"ם שעירב שני הדיעות יחד ולא כתבן בל' פלוגתא כמו שכתבן הטור דפליגי אהדדי וא"ל דס"ל דבמומחה לרבים מודה הרמב"ם דהא במימוני כתב שם בהדיא דאפי' במומחה לרבים וסמוך הדין כן (ובפרישה כתבתי הטעם למה השמיט הטור בשם הרמב"ם תיבת מומחה לרבים) וי"ל בדוחק דמ"ש מור"ם מומח' לרבים ר"ל שהמחום רבים עליהם דכה"ג מהני:

לא הוחזק כפרן והיינו כל זמן שלא אמר לפניהם אתם עדי דזה מהני לכ"ע בכל עדים כמ"ש הטור והמחבר בסי' ל"ב ופ"א לענין הודאה ובסי' ע"ט לענין הוחזק כפרן וגם בלא אתם עדי כל שאמר בפניהם בלשון הודאה גמורה ס"ל להרמב"ם בעל סברא זו דמהני והכא איירי בדלא אמר בפניהן בל' הודאה גמורה ע"ש:

אע"פ שיחיד מומחה לרבים מותר כו' הטור כ"כ אמי שנטל רשות ועפ"ר ודרישה:

שיושיב אחרים עמו כן הוא ל' הרמב"ם אחרים ול' הטור שיושיב אחר עמו ועפ"ר:

ומוטב שיחתוך הדין בי"א וכו' דכשהן מרובין מדקדקין כולם ויצא הדין לאמיתו יותר ומ"ש בעשרה ל"ד דהוא ב"ד שקול ועפ"ר שם כתבתי למה נקט שיעור עשרה וי"א:

וצריך שיהיו כל היושבי' בב"ד ת"ח וראוים ר"ל כל העשרה הנ"ל שיושבים בב"ד אבל לא קאי אתלמיד היושב לפני רבו וכמשמעות ב"י דשם א"צ שיהא ת"ח אלא שלא יהא בור:

עד שידע עם מי יושב בתשו' מהרי"ו סי' קמ"ז כתב למהר"ש ז"ל ואם תשמע לעצתי לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי הבעלי בתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים ואמרו בפרק זה בורר כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים לא היו יושבים בדין אלא אם כן היו יודעין מי ישב עמהם כו' ע"ש:

מי שאינו מומחה כו' פי' שאינו לא גמיר ולא סביר כי הגמיר ולא סביר נקרא מומחה סתם בלשון הרמב"ם ומהני לי' נט"ר והגמיר וסביר נקרא מומח' לרבים בל' הרמב"ם כל זה הוכחתי בפרישה ע"ש:

אינו דינו דין. והרמב"ם והטור סיימו בזה ז"ל ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם כו' עפר"וד:

ודן בפני ב"ד בטור כתב בפני ב"ד אחר אבל ברמב"ם לא כתב תיבת אחר וגם א"צ לו דהני שדנו לאו ב"ד מיקרי ומשום הכי כתב שיכולין לחזור ולדון לפני ב"ד וק"ל וכך כ' המחבר לקמן סוף סי' כ"ה ע"ש:

להושיב דיינים מי שירצה מיהו צריך שיהא גמיר וסביר וכמ"ש לפני זה:

(ס"ג בש"ע) אע"פ שיחיד מומחה כו' זה מיירי בלא קבלוהו אבל אם קבלוהו מותר אפינו לכתחלה לדון יחידי וכן עשה זקיני מוהר"ר יצחק בר בצלאל מעשה ורש"ל נחלק עליו וכבר דחה ראייתו מוהר"ר יוסף כהן מקראקא בספר שארית יוסף ואני מצאתי כן בירושלמי פרק קמא דסנהדרין רבי אבא הוה דן לגרמיה כו' ומשמע שם כשבאו לפניו בסתם הוה בקבלוהו בפי' וכן הביאו להלכה מו"ח ז"ל:

(שם) ס"ב בהג"ה ואינם מומחים לרבים הוקשה לסמ"ע בזה כמ"ש בסעיף קטן ב' ולענ"ד נראה דלא קשה מידי דרמ"א פסק דיחיד מומחה לרבים הודאה בפניו מהני אבל מומחה סתם לא ועל זה אמר אח"כ דסמוכים לא מהני היינו למומחים סתם ונהי דדברי רמב"ם עצמם לא מתפרשי בהכי דהא כ' בזה אע"פ שמותר לדון יחידי מ"מ אין הודאה כו' זה מיירי ע"כ במומחה לרבים דאם לא כן לא הותר לו לדון יחידי מ"מ כאן בהעתקת המחבר לא הוזכר לשון יחידי יפה הגיה רמ"א לפרש הדברים ע"פ דעת הרא"ש וזה עיקר להלכה וכתב הרמ"ה דוקא דגמירי דינא אע"ג דלא סמיכי כן צריך להיית אבל גרסת דלא סמיכי לא יתיישב דהא לא שייך האידנא סמיכות ומאי אע"ג דקאמר:

(בטור) ויראה מדבריו דבעינן שלשתן גמירי אבל א"א הרא"ש כו' לכאורה קשה הא האי לישנא דמביא בשם הרא"ש הא איתא בפי' בגמרא בתי' דר' אחא בריה דרב איקא ריש סנהדרין דקאמר מדאורייתא חד כשר כו' אלא מעתה בג' נמי נגזור משום יושבי קרנות ומשני בג' א"א דלית בהו חד דגמיר וא"כ היאך מפרש הרמ"ה הגמרא וא"ל דהרמ"ה פוסק כרבא דמתרץ שם דמן התורה בעינן שלשה מומחים וכו' זה א"א לומר חדא דאפי' לרבא אין הכרח לומר דלא ס"ל הך סברא דאי אפשר דלית בהו חד דגמיר ובחד מינייהו גמיר סגי ג"כ משום שלא תנעול דלת וכו' ותו דבגמרא אמרינן איכא בינייהו בין רבא לרב אחא הא דשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין אלא וכו' לרבא לית ליה דשמואל לרב אחא אית ליה ולמה לא אמר איכא בינייהו אי בעינן שלשה גמירי ולכל הפחות היה לו לומר גם איכא בינייהו הזה להודיענו דלרבא בעינן שלשתן גמירי דוקא דזהו חידוש אלא פשוט שאינו מוכח כלל מדברי רבא והנראה לענ"ד דהרמ"ה והרא"ש תרוייהו ס"ל כרב אחא וכ"ת הא לרב אחא איתא לדשמואל והרא"ש פוסק בפ"ק דב"ק כתב דליתא לדשמואל אלא כר' אבהו דפחות מג' אין דיניהם דין וכמש"ר כאן הא לא קשיא דודאי נוכל לומר תירוצו של רב אחא אפי' אי ליתא לדשמואל אלא כר' אבהו דהא עכ"פ בעי' מדרבנן ג' וכן מבואר מדברי רש"י שכ' פ"ק דסנהד' בפשט שזכרנו דשמואל נקרא ב"ד חצוף כיון שעבר על תקנת חכמים ואפשר דלרב אחא לא סגי בהא דמקרי ב"ד חצוף אלא דלא הוי דינא לגמרי והא דאמרו בגמ' דלרב אחא איתא לדשמואל פירושו שיוכל לסבור שפיר כדשמואל לאפוקי מדרבא דודאי לא ס"ל כדשמואל ויש ראיה עוד לזה מדכתבו התוספו' דבעל הלכות גדולות פסק כדשמואל ולא הביא ראיה מדרב אחא דס"ל כשמואל אלא' פשוט דאין מדברי רב אחא הכרח לזה וע"פ דברי רב אחא פליגי הרמ"ה והרא"ש דהרמ"ה מפרש מ"ש בגמ' א"א דלית בהו חד דגמיר אין פירושו דאי אית בהו חד דגמיר הוה כשר אלא ג"כ פסול אלא דשם אמר בחד לא סגי מדרבנן דהחמירו משום גזירה של יושבי קרנות ע"ז פריך שם בג' נמי נגזור משום יושבי קרנות וע"ז משני דבג' אפי' ביושבי קרנות א"א דלית בהו חד דגמיר סברות בדינין ממילא אין פסול גמור בזה רק משום חומרא על כן לא גזרינן משום דבר זה כיון דאפי' אם אירע כן לא היה פסול גמור משום הכי כתב רבינו דלהרמ"ה בעינן דוקא שלשתן גמירי אבל להרא"ש דס"ל דאי לית בהו חד דגמיר פסול ממילא באית' חד דגמיר כשר. נמצא חולק על הרמ"ה וס"ל הא דאמר ובג' דא"א דלית בהו חד דגמיר פירושו דאז כשר:

(בבית יוסף בסי' זה) מביא ברייתא ת"ר דיני ממונות בג' וכו' וכתבו התוס' והרא"ש וכו' ומכאן יש ללמוד וכו' קשה אמאי לא דקדקו כן בקיצור מן הרישא דדיני ממונות בג' ע"כ בע"כ דאי בקבלו אפי' א' סגי ובח"ה של הרשב"א תירץ וז"ל דברישא איכא לאוקמי בקבלינהו ואמר להו דונו כמו שרגילים אתם לעשות דכיוצא בזה כתבו התוספת לקמן דבג' מצי למידן אבל ביחיד לא עכ"ל ולא הבנתי כוונתו דא"כ גם מסיפא אין הוכחה דאפשר דלא נתנו יפוי כח למומחה אלא א"כ באופן שאמר לשון זה אבל לא בע"כ. ואחי מהור"ר יצחק הלוי זלה"ה תי' דמרישא אין להוכיח דשמא מיירי בקבלו ואפ"ה אמר דרך עצה טובה דלא ישב ביחידי אלא בג' אבל בסיפא א"א לומר כן דאי דרך עצה טובה קאמר קשה אפי' במומחה יש עצה אלא ודאי דדינא קאמר וא"כ מוכח שפיר (וכן כתב מהרר"י זלה"ה):

(שם ופחות מג' אין דיניהם דין) ואפי' לא טעו נראה דיש נפקותא בזה דכשנתנו לו זמן ב"ד ואח"כ יבואו לפני ב"ד ג' ולא יחשבו הזמן ב"ד רק מזמן השני:

(שם) כ' הרמב"ם אע"פ שיחיד מומחה או שנטל כו' רבים מגיהים תיבת לרבים דק' להו הא בסמוך כ' שם הרמב"ם דנטילת רשות צריך ג"כ במומחה ע"כ הגיהו כאן מומחה לרבים דמזה אין צריך נטילת רשות ול"נ שאין צריכין להגיה דלהכי כתב הטור יחיד מומחה שהיא יתור ל' ולא אמר מומחה סתם אלא להכי נקט יחיד להורות שהוא יחיד בדורו במעלת המומחה ובזה ודאי אין צריך נטילת רשות:

(שם ומדברי א"א יראה שאין חילוק בין יחיד וכו') נראה פשוט דלאו לענין נאמנות קאמר דיחיד מומחה נאמן כשלשה אם יכחישנו הבעל דין דאפי' משה רבינו אינו חשוב לענין עדות יותר משאר בני אדם אלא דהכא מיירי לענין שאין הבעל הדין מכחישו במה שאומר שנעשה לפניו אלא שהבעל דין אומר שאין כח לאותו ענין שנעשה בפני מומחה כמו שיש כח כשנעשה בפני ג' בזה אין הדין עמו אלא שיש לו כח כמו הב"ד:

(שם) לפיכך יראה רשות שנותן המלך וכו' פי' דלא תימא כיון דקי"ל דינא דמלכותא דינא ממילא יש זכות לדיין גם מצד המלך קמ"ל דאינו כן דהא אפילו מב"ד דישראל לא מהני דהא דוקא מיהודה בעינן אח"כ כ' גדולה מזאת כ' הרמב"ם כו' דהיינו אפי' באם לא טעו ונטל רשות מריש גלותא ל"מ:

שם וגדול' מזאת כ' הרמב"ם כו' קשה אמאי קאי גדול' מזאת אי מצד דר"ג חשיב מרשות ב"ד הא קודם לכן זכר תרוייהו ב"ד ור"ג ונראה דרבותא הוא דרמב"ם חושב אותו דנקיט רשות מר"ג בעל זרוע כיון שאינו הגון מצד עצמו דלא הוה גמיר וסביר כ"ש מצד מעלת המלך דחשבינן ליה בעל זרוע:

(בשם הגאון המפורסם הרב מוהר"ר שמואל קאיידנבור זצללה"ה) בטור עד ויראה מדבריו דבעי שלשתם גמירי וכו'. בש"ת ר"י מטראני ח"א מקשה דהאיך אפשר לומר כן דבעי ג' גמירי הא בגמ' דסנה' אמרינן א"א דלית בהו חד דגמיר ולא הוי לטור לייחס אל הרא"ש מה שהוא גמרא ערוכה ותי' דכוונת הרמ"ה לפרש דמ"ש הדיוטות אין פי' דג' הם שלא גמירי דינא כלל א"כ ליכא בינייהו אפי' חד שלא גמיר להכי קאמר כל דלא סמיכי מקרי הדיוטות בתלמוד וכדאמרינן בפ"ב דגיטין והא אנן הדיוטות ומסתמא גמירי וק"ל. ובס' בני שמואל כ' דהרמ"ה פסק כרבא דמדאורייתא בעי ג' סמוכים ומדרבנן בעי ג' דגמירי אלא דק' דה"ל דהא איכא בין רב אחא לרבא ע"כ:

משלשה. כתב הסמ"ע דהיינו מד"ס אבל מדין התור' בדיני ממונות בחד סגי וכ"כ הרמב"ם בהדיא והש"ך תמה על הרמב"ם בזה שפסק כרב אחא ובש"ס משמע דרב אחא ס"ל כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין וכיון דקי"ל דלא כשמואל לקמן ריש סעיף ב' וכ"פ הרמב"ם עצמו אם כן איך פוסק כרב אחא דהוי תרתי דסתרי וכבר הרגיש בקושיא זו הרב הכ"מ וע"ש מה שתירץ:

סברות. ואין זה גמיר וסביר הנזכר בגמ' ופוסקים דההוא מומח' מיקרי ויכול לדין יחידי אלא פי' דלית בהו חד ששמע או שקרא בספרים ויודע סברות בדינים. סמ"ע:

בעירו. ואם התובע יכול לכופו לילך עמו לבית הוועד ע"ל סי' י"ד כל פרטי דינים אלו:

פחות. כתב הב"ח דלענין קדושין יש להחמיר כשמואל דדיניהם דין והש"ך חולק עליו ע"ש:

טעו. ונ"מ לענין זמן ב"ד. ט"ז:

לרבים. כתב הטור כל שהוא חשוב כרב נחמן בדורו ובקיאי במשנ' ותלמוד ובשיקול הדעת ומעיין בדיני כמה שנין ומנסין ליה זמנין סגיאין ולא חזי ביה טעות' כגון האי הוי מומח' לרבים ועיין בי"ד סי' רכ"ח וסי' של"ד:

מומחים. משמע דאם הם מומחים אפילו אם הם פחות מג' הודא' שהית' לפניהם הוה הודא' כן הוא דעת הרא"ש אבל הרמב"ם ס"ל כל פחות מג' אפי' הם מומחים וסמוכים לא מהני הודאתו בפניהם להיות הודאה ומהתימא על מור"ם שלא כתב בלשון פלוגתא על דברי המחבר וי"ל בדוחק דמ"ש מור"ם מומח' לרבים ר"ל שהמחום רבים עליהם דכה"ג מהני עכ"ל הסמ"ע. אבל הש"ך חולק ע"ז דלא נהירא לחלק בכך דמה בזה שהמחום רבים מ"מ לא ה"ל ב"ד אלא הא דלא כתב רמ"א לשון פלוגתא משום דבלשון המחבר עצמו אין הכרע כ"כ די"ל פי' סמוכים שאינם מומחים מיהו לענין דינא אפילו הם סמוכים ומומחים אין הודאתו הודא' ודלא כדעת הרמ"א וכן נרא' דעת הע"ש ע"ש:

כפרן. ואם אמר לפניהם אתם עידי או שאמר בלשון הודא' גמור' דעת הסמ"ע דמהני ואין כן דעת הש"ך אלא דגם אם אמר אתם עידי אין להם דין ב"ד רק דין עדים דלא הוחזק כפרן אם אומר אח"כ פרעתיך כמ"ש בסי' ע"ט ס"ט:

יחידי. ויש ליזהר בזה"ז שלא לדון ביחידי אף שקבלוהו אם לא שמפרש בהדיא איני יודע לדון אתכם דין תור' או שהוא דין פשוט ומומח' ורגיל הוא בכך. ש"ך:

וראויים. היינו כל אותן היושבים בתורת דיינים אבל תלמיד היושב לפני רבו א"צ שיהא ת"ח אלא שלא יהא בור. סמ"ע:

יושב. וכן אמרו חז"ל בפ' ז"ב כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו יושבים בדין אא"כ היו יודעין מי ישב עמהם כו' ע"ש:

אין. ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם והיינו אם אינו לא גמיר ולא סביר כי הגמיר ולא סביר נקרא מומח' סתם בל' הרמב"ם ומהני ליה נטילת רשות סמ"ע:

מהני. אף לפוטרו אם טעה כמו רשותא דריש גלותא. ש"ך:

שירצה. מיהו צריך שיהא גמיר וסביר. סמ"ע:

אין. סנה' ב' ב':

וכל. שם:

דא"א. ג' א':

אבל. שם ודף כ"ג:

והם. שם ה' ותוס' שם ד"ה דן דאי בשקיבלו אפי' א' נמי כמ"ש שם ו' א' ועתוס' שם:

או. שם:

או. ל"א ב':

אבל. כ"ג א' בערכאות כו' דלר"מ יכול לפוסלן ואף לרבנן משום דנתמנו ע"פ ציבור וכמש"ל סי' ח' ס"א בהג"ה וע' בתוס' ג' א' ד"ה אי אפשר כו':

פחות. שם כג"ל: (ליקוט) פחות כו' דסתמא דגמ' בכמה מקומות כר' אבהו שם ל' ב' ההוא אודיתא כו' ובפ"ב דכתובות ושם ופ' ג"פ במותב תלתא וחד ליתוהי ובפ"ב דב"מ זיל אייתי תלתא כו'. וכן רבא בריש סנה' ס"ל כר' אבהו וכן ר"י ור"ל בירוש' והביאו תוס' ב' ב' ד"ה ד"ה כו' (ע"כ): (ליקוט) פחות משלשה כו'. ע' במרדכי וש"פ שהוכיחו מהא דאודיתא בפ"ג דסנה' וג' שישבו לקיים השטר ומת א' כפ"י דב"ב ופ"ב דכתובות והתוס' בסנה' דקיום ואודיתא אפי' שמואל מודה ומ"ש ודלמא רבנן דר"א כשמואל היינו כשמואל בעלמא ודבריה' מוכרח לפי' הרי"ף ורמב"ם דס"ל אפי' מומחה לא מהני ביחיד אף שמועיל בעלמא (ע"כ):

אפי'. ו' א':

אא"כ. שם:

או. שם:

ובזה"ז. ב"מ ס"ז ב' ועתוס' שם: (ליקוט) . והאידנ' כו' תוס' דבכורו' ל"ו ב' ד"ה פסק ומיהו כו' (ע"כ):

כל. סנה' ל"א:

ולא כו'. טור לפי פרש"י שם:

אפי'. רמב"ם וגאון בסי' פ"ב לפי פי' הרי"ף ורמב"ם שם וא"כ היה. רב אשי בתוכם והיו שלשה וע"ל סי' ל"ט סי"ב משמע דרב אשי לבד לא מהני וערש"י בכתובות פ"ב א' ועסי' פ"ב דהטור חולק על הגאון: (ליקוט) כל שאינם כו' אפי' כו'. וכן בקיים שטרות מאותו הראיה כמ"ש בפ"ב דכתובות וכמ"ש בסי' מ"ו ס"ד בהגה (ע"כ):

הודאה. שם:

ויכולין. ב"ב ל"א א':

והכופר. ב"מ י"ז א' ורי"ף שם:

אע"פ. עתוס' סנה' ה' א' ד"ה כגון כו': (ליקוט) אע"פ כו'. אבל קבלוהו אף בהדיו' מותר לכתחל' כמ"ש בירו' ריש סנה' ר' אבהו היה יתיב דיין בכנישתא מדרתא דקיסרין לגרמיה א"ל תלמידוי ולא כן אלפין רבי אל תהי דן יחידי אמר לון כיון דאתון חמי לי יתיב דיין לגרמי ואתון לגבי כמי שקיבלו עליהן ותני כן בד"א שלא קיבלו עליהן אבל כו' קיבלו עליהן דן אפי' יחידי (ע"כ):

וראוים. שבועות שם:

נמצא. סנה' כ"ו א':

מי שאינו. שם ו' א': (ליקוט) מי שאינו כו'. עבה"ג וכמ"ש בספ"ד דהוי כמקדיש כו' ועוד כ' בפ"ג דמי שמעמיד דיין שאינו הגון כאלו מעמיד מצבה כו' וטעמו מדמסמיך הכתוב הני פסוקים ולא תקים כו' לא תזבח כו' לפ' דיינים וכמו שדרשו בפ"ק דסנה' על פ' לא תטע לך כו' וראיה ממ"ש במדרש ר"פ שופטים והביאו הילקוט שם דעל כסא של שלמה היה הכרוז מכריז אלו הששה לאוים לא תכיר כו' לא תזבח כו' וצ"ל כנ"ל וכן מצאתי במהרי"ק סי' קי"ז והאריך שם וכ' דלאו לא תטע קאי על דיין רשע ולא תקים קאי על דיין בור כמו אבן דומם ולא תזבח קאי על מינוי של ר"ג ונתינת רשות שאינו מועיל כדברי הרמב"ם ע"ש (ע"כ):

אע"פ. שם ז' ב' וע"ל סי' כ"ה ס"ד מ"ש שם:

אפי'. שם ה' א':

רשות. שם כפי' תוס' ד"ה דהכא כו' אבל לפרש"י שם ד"ה שרודים כ"ש למלך עצמו שמהני:

וי"א. כפרש"י: (ליקוט) ומיהו כו' וי"א כו'. עש"ך (ע"כ): (ליקוט) רשו' כו' ומיהו כו'. ונ"מ כמ"ש בסי' ח' ס"א בהגה וכיון שקבלום כו' וכן כל ציבור כו' וכ"כ בב"י ע"ש (ע"כ): (ליקוט) וי"א דאם כו' ר"ל לפוטרו אם טעה כ"כ בריב"ש שם והביאו ב"י ומיהו עכשיו אין נ"מ בזה כמ"ש בס"ב בהגה ומיהו נ"מ כמ"ש בס"א בהגה ונ"ל דוק' כו' וזהו ג"כ מש"ל רשות שנותן כו' ומיהו כו' נ"מ ג"כ לזה וס"ל אפי' גמיר וסבי' לא מהני וע"ז קא' וי"א כו' דבלא גמיר אפי' רשו' מר"ג לא מהני כמ"ש בש"ע והרב למד רשות לענין זה מרשו' לפטו' כנ"ל וזהו שסיים על דברי ש"ע (ע"כ): (ליקוט) רשו' כו'. ונ"מ לענין טעה לג' הדיוטות כמש"ל סי' כ"ה ס"ב בהג"ה וג' הדיוטות כו' וע"ל כו' וז"ש ומיהו אם כו' דכה"ג ודאי פטור דהוי כמו מומחה וקבלוהו עלייהו וכמש"ש וז"ש ג"כ וי"א דאם כו' וכמ"ש בריב"ש שם דנ"מ לפוטרו ובזה"ז לשלשה וכנ"ל (ע"כ):

או השר. ב"ק קיג ב':

מ"מ. ברכות נ"ה א':