הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות - שולחן ערוך חושן משפט סימן שצ״ח

אם הכניסו כו'. ע' בתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' ו':

ואם הזיק שור כו' צ"ל שיש ט"ס בדברי הראב"ד וכמ"ש הרב המגיד ודלא כדאיתא בטור וב"ח וכדמוכח בהשגות הראב"ד ספ"ג מה' נזקי ממון וע' בש"ס ובתו' ובלח"מ פ' ז' מהל' נזקי ממון ודו"ק וצ"ע:

דאתי ליה מעלמא אינו חייב כו'. פי' מהרש"ל כגון שנכנסו שוורים לחצרו והזיקו לזה אבל אם יצא לחוץ והוזק חייב בעל החצר וה"ה אם חנק עצמו בחצר דחייב ואף אם יצא והזיק לאחרים חייב בעל החצר ע"ש באריכות ואין משמעו' לשון מוהר"ם כן ומכ"מ דברי מהרש"ל עיקר ודוק בהרא"ש:

דינו כאלו הזיקו בר"ה כו' ול"ת דאפי' תם ישלם נ"ש בהיזק דקרן מק"ו דשן ורגל שאין משלמין עליהן בר"ה אפ"ה משלמין עליהן ברשו' הניזק נ"ש קמ"ל דלא אלא אמרינן דיו הואיל דבר"ה אינו משלם אקרן כ"א ח"נ גם ברשות הניזק ישלם כן ועמ"ש בסימן שפ"ט:

ובעל החצר חייב בנזקי הבור. והיינו דוקא בדהפקיר אח"כ רשותו שסביב הבור ולא הפקיר הבור דאל"כ ה"ל בור בחצר המזיק ויכול לומר לניזק אנת ברשותי מאי בעית וכדמוכח בדברי הטור והמחבר בסי' ת"י ס"ב [ס"ו] או שהבור הוא ברשותו סמוך לר"ה וכמ"ש הטור והמחבר שם:

בשעת נפילה חייב. פי' שור תם ח"נ ומועד נ"ש כדין קרן:

שהרי נעשה כשאר תקלה שחשוב כבור. פי' כבור דבעל השור:

ובור פטור בנזקי כלים. לקמן סימן ת"י ילפינן מדכתיב שור ולא אדם חמור ולא כלים ולא אמרינן דבל"ה פטור כיון דלא סלקן בעל החצר וכמ"ש הטור והמחבר שם בסימן ת"ג ובסימן ת"י דעל הניזק לסלק דבר המזיק והמזיק ישלם לו הוצאתו וטירחתו דשאני בסימן ת"י דמאחר שמשלם לו בעל השור היזקו דחצירו שוב נקרא הוא בעל הבור כיון דהחצר הוא שלו גם בסי' ת"ג ס"ג דשם הדין נותן שמשלם המזיק להניזק נזקו בהנביל' אלא שצריך המזיק למסור הנביל' ליד הניזק וכמ"ש שם בזה אמרו דלאחר שנודע להניזק מההיזק עליו להשתדל למכור הנביל' כדי שלא יפחו' דמיה והמזיק משלם לו טירחתו משא"כ כאן דאין לבעל המים חלק בהשור שנפל למימיו ועפ"ר:

ברשות בעל החצר פי' שבעל החצר נתן רשות לראובן להכניס שורו לחצרו והזיק שור ראובן לשור בעל החצר בזה כ"ע מודים דפטו' ראובן מההיזק ואם הוא איפכא דשור בעל החצר הזיק לשור ראובן הנכנס בזה פליגי דהמחב' פסק כר' דס"ל דאף שנתן לו רשות לראובן להכניס שורו מ"מ לא קיבל עליו שמירת שורו ומור"ם הביא דעת הפוסקים כרבנן דס"ל דמסתמא קיבל עליו שמירת שורו כיון דבעל החצר הוא מסתמא הוא ובני ביתו הן בחצירו משא"כ זה שהכניס שורו דלא נשאר עומד שם לשמור שורו שלא יזיק לבעל החצר ועפ"ר וע"ל בסי' רצ"א דשם נתבאר פלוגתייהו ועיין ג"כ בסימן שצ"ג מ"ש שיש לתמוה על מור"ם על מ"ש שם בהג"ה ס"א ע"ש:

ואם הזיק שור של בעל החצר כו' פטור. דקדק וכ' שור כו' דאילו הזיקו בעל החצר בעצמו לשור הנכנס הי' חייב וכמ"ש המחבר בס"א דאם הזיקו לדעת חייב ור"ל לדעת שידע בו שנכנס אף שנכנס שלא ברשות אפי' בשוגג ומשום דאדם מועד לעולם וכמ"ש בסימן שע"ח וכ"ש כאן שנכנס ברשות:

(ס"ג) בנזקי החצר פי' במה שנתקלקל משוייו אבל במה שהזיק הבור לאחרים פטור בעל השור דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור:

(ס"ד) בשעת נפילה חייב פי' סמ"ע תם א"נ כו' ולא נלע"ד כן דהא הכא לא חשבינן הך נפילה לאונס דא"כ היה פטור כמ"ש סי' שצד אע"פ [אע"כ] דהכא מזיד חשבינן ליה כיון שנכנס שלא ברשות א"כ ודאי חייב בכל הנזק כההיא דירדה כדרכה והזיקה ונחבטה בסימן שצד דמשלמת כל ההיזק והטעם שזה חשיב כשן ורגל דהזיקו מצוי ה"נ ממש כן ע"כ אפי' תם משלם נ"ש כנ"ל:

(פטור מנזקי כלים) הסמ"ע הקשה כאן ותירץ ולענ"ד דלק"מ דבסי' תג ותי מיירי דוקא אחר שנודע להניזק וכאן מיירי אפי' אם לא נודע לו שנפל השור אפ"ה פטור מטעם דהויין כלים ואין להקשות על מ"ש בס"ב דאם היזק שור הנכנס לשור בעל החצר דחייב ואמאי לא יאמר לו בעל השור היה הך להוציא השור שבא לחצירך שבעל לחצר יכול לומר סבור הייתי שלא יזיקני וע"כ לא הוצאתיו ביד חזקה וזה פשוט לענ"ד:

(ס"ה) וי"א דכיון כו') לענין הלכה אין להוציא ממון מאחר שאין כאן הלכה מבוררת כדברי מי קיי"ל ע"כ אין להוציא ממון נגד רי"ף ורמב"ם וכ"פ הש"ע בסי' רצא וכ"כ שם רמ"א שיש מחלוקת:

מעלמא. כת' הש"ך דמהרש"ל פירש כגון שנכנסו שוורים לחצירו והזיקו לזה אבל אם יצא לחוץ והוזק חייב בעל החצר וה"ה אם חנק עצמו בחצר דחייב ואף אם יצא והזיק לאחרים חייב בעל החצר ע"ש באריכות ואין משמעות ל' הרמ"א כן ומ"מ דברי מהרש"ל עיקר ודוק בהרא"ש עכ"ל וע"ל סי' רצ"א ור"ס שצ"ג ע"ש:

וכן כו' ומיהו כו'. כמ"ש בסי' שעח ס"ו:

הזיק כו'. מח א':

או לשורו. מתני' מז ב':

דינו כו'. פלוגתא דר"ט ורבנן בספ"ב וקי"ל כחכמים:

תם כו'. כמ"ש בסי' תה ס"א:

אם כו'. גמ' שם טעמא כו' ואף תוס' מודי בזה שהם פ' כתי' דרבא כמ"ש בהג"ה:

ואם כו'. דקי"ל כשמואל בדיני:

וי"א כו'. כרבנן דסוגיא כוותייהו ועתוס' מח ב' ד"ה ושמואל כו' וד"ה טעמא כו' כולה כו' ר"ל אבל לרבא לרבי אפי' ברשות חייב דלא כהס"ד לעיל ולכן אוקמה רבא למתני' כרבנן וז"ש תוס' בד"ה הנ"ל ואי כר' אפי' כו' אבל רב אלפס הביא הא דרבא וס"ל דאפי' לר' אלא שרוצה לאוקמי מתני' אף כרבנן וכחד תנא ומ"מ ק' א"כ לוקמיה ברייתא רישא וסיפא כר'. הרא"ש וז"ש בש"ע אם הכניסו כו'. לרי"ף לכ"ע ולתוס' לרבא אליבא דרבנן:

ודוקא כו'. מ"ז ב' בעיא דלא איפשיטא ולקולא ועתוס' שם ד"ה אז כו' ומדברי הרא"ש והטור והרב מ' כתי' הראשון של תוס' אבל הא"ז והג"א פ' כתי' הב' וכ"פ יש"ש: