איסור גזילה אפילו ע״מ להחזיר ומה - שולחן ערוך חושן משפט סימן שנ״ט

אסור לגזול או לעשוק בש"ס ריש ב"ק משמע דבגזלן חייב לשלם מעידיות כמזיק וכ"פ הרי"ף והרא"ש והנ"י שם וכן מהרש"ל שם סי' ו' וכן ה"ה לקמן סי' שפ"ה וסי' שפ"ח ס"ב ועמ"ש לקמן סי' ת"ך ס"ג:

בין מעכו"ם. כ' הכ"מ דדייק הרמב"ם לכתו' אסור לגזלו או לעשקו גבי עכו"ם ולא כ' שעובר עליו לומר שאין איסור זה מן התורה ומדברי הרמב"ם ריש הל' גנבה שהעתיק המחבר לעיל ר"ס שמ"ח לא משמע כן וכן כ' מהרש"ל פרק הגוזל שמדברי הרמב"ם אלו וסמ"ג משמע שאסור מן התורה מיהו לענין דינא הכריע מהרש"ל שם כפירש"י בסנהדרין דאינו אלא מדרבנן ע"ש ועמ"ש לעיל ר"ס שמ"ח עיין בתשו' רמ"א ר"ס ט':

ויש מי שאומר כו' ואע"ג דאמרינן לעיל ר"ס שמ"ח דאסור לגנוב ע"מ לשלם כפל התם מיירי בשאינו מזכה לו ע"י אחר דאם מזכה לו ע"י אחר לאו גנבה מיקרי כיון שהאחר יודע מזה כן נ"ל והב"ח תירץ בדוחק:

ויזכה אותם לבעלים כו' ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר אבל בחפצי ביתו לא כן כ' הטור ומשמע מדבריו דהרא"ש מיירי בכה"ג ובהכי ניחא דל"ק כל מה שהקשה מהרש"ל פרק הכונס סי' כ"ז על הרא"ש ובהכי ניחא נמי דהתוספות פרק הכונס ריש (בבא קמא דף ס"א) לא פליגי לענין דינא אהרא"ש ע"ש ודוק ונראה דמ"ש הטור בדבר העומד לימכר ר"ל שידוע בבירור שהבעל לא יחזיקנו בעצמו רק ימכרנו ודו"ק:

הרי זה גזלן כו' הרב בס' בדק הבית לעיל סי' ל"ד כ' על דברי הרמב"ם אלו וז"ל ומשמע לי שאינו נפסל לעדות בכך משום דלא משמע להו לאינשי דליהוי גזלן בהכי עכ"ל ולא ידעתי אמאי כ' כן בפשיטות דהא מדברי הראב"ד והרב המגיד והטור משמע דלהרמב"ם שם נפסל לעדות ומסכים הרב המגיד שם לדברי הרמב"ם וגם קשה בנכנס לבית חברו דהא הטור כ' לעיל ר"ס צ' בשם הר' ישעיה דמיפסל בהכי והביאו המחבר גופיה שם סעיף א' מיהו בחוטף משכון נראה דיפה כ' לדינא וכן מוכח מדברי רשב"ם פ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ד) וכ"כ ראב"ן להדיא בסי' כ"ו ד' י"ד ע"ג וע"ד ע"ש מיהו מדברי הראב"ד בהשגות ספ"ג מהלכות גזילה ומדברי הרב המגיד שם משמע דלהרמב"ם בהנך תרתי מיפסל לעדות אך שהראב"ד משיג שם עליו דלא הוי גזלן אלא בדאשתכח שאינו חייב לו ומביא הטור דברי הרמב"ם והשגת הראב"ד בקצרה ע"ש מיהו המגדול עוז שם מיישב דברי הרמב"ם דלא קראו גזלן אלא לקנותו להעמיד באחריותו ולא שיפסל לעדות ושבוע' ע"ש שהאריך וכן נראה עיקר לדינא עכ"פ בחוטף משכון ודלא כהסמ"ע ס"ק י"ב שנמשך אחר הבנת הראב"ד בהרמב"ם לענין דינא ודוק ומוכח בדברי רשב"ם וראב"ן שם אפי' בסתם חוטף משכון ואינו מברר שחייב לו לא מיפסל ע"ש ודו"ק:

אסור לגזול או לעשוק כו'. דגם לא תעשוק את רעך כתיב ובסמוך סעיף ז' ח' יתבאר מה בין גזל לעשק וכן הוא בטור שם:

אפי' כל שהוא דחצי שיעור הוא איסור דאורייתא כמו שאסור חצי שיעור באיסורין:

בין מישראל בין מעכו"ם. דגזל העכו"ם וגניבתן אסור ולא התירו אלא להטעותן בחשבון והפקעת הלוואתו ודוקא בדבר שלא יוודע לו כגון שהיה חייב לאבי העכו"ם וכמ"ש בר"ס שמ"ח ומור"ם כתב שם בהג"ה דעת האומר דאפי' בכה"ג אסור כ"א בהטעה מעצמו ע"ש:

ואף זה אוסר בירושלמי הטעם כתב הנ"י דאלו עושה כן כל אחד נמצא החבילה כלה והגדר נהרס עכ"ל:

אפי' ע"מ לשלם כו' בגמ' יליף לה מדכתיב חבול ישיב רשע גזילה ישלם ר"ל אע"ג דגזילה ישלם רשע מיקרי עפ"ר:

דהיינו אם אין כו' הטעם שמא לא יהיה לו במה לשלם אח"כ כ"כ הרא"ש:

שאם הן בעין כו' פי' והן מין אחר והגזלן צריך למין זה שגוזל כעין מעשה שהי' שהיו בעלי דוד צריכין שעורין לבהמתן והיו רוצים לשלם תחתיהם עדשים שלא היו ראוים לבהמתם:

ויזכה אותם להבעלים ע"י אחר פי' אם אין הבעלים כאן אמרי' מסתמא ניחא ליה וזכין לאדם שלא בפניו אבל כשאינו בעין אף שקיבל אנפשו ליתן לו דבר הטוב ממנו מסתמא לא ניח' לבעלים לירד עמו בדינא ודיינא ולפעמי' לא יהי' לו במה לו לשלם ואם היו הבעלים כאן ואומרים ניח' לנו בשלנו ולא בדבר אחר אף הטוב ממנו נראה פשוט דלכ"ע אסור:

כאלו נוטל נפשו. שנא' וקבע את קובעיה' נפש ולעיל בסי' שמ"ח ושל"ט כתבתי דיש פלוגת' בזה אם נפשו של גזלן או נפשו של נגזל קאמר:

אלא על דעת לשלם. פי' אבל על דעת לשלם מותר כיון שהוא בסכנת נפש דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש טור ועפ"ר:

החוטף משכון כו' ע"ל בר"ס צ' בדברי הטור והמחבר מ"ש:

הרי זה גזלן בטור כתוב ונקר' גזלן ר"ל שהוא בכלל איסור גזילה וגם הוא פסול לעדות ולשבועה אבל עיקר הגזיל' דאזהר הכתוב עליו לא מיירי בחוטף למשכנו על מה שחייב לו אלא כמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה ז"ל איזה גזלן כו' ושם בא לחלק מה בין גזלן לעשק הכתובי' בסוף פ' ויקרא או גזל או עשק בפ' אשם גזילות ע"ש ועד"ר:

הלוקח ממון האדם בחזקה כו' כדכתיב ויגזול את החנית מיד המצרי:

אבל אין לו דין גזלן לפסול מדאורייתא פי' אף דהוא עובר בלאו דלא תחמוד (וכמ"ש בסעיף שאח"ז וכ"כ בטור) מ"מ אינו נפסל לעדות ולשבועה דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ודלא כע"ש שכתב ז"ל שאינו עובר על לאו דאורייתא וע"ל סי' ל"ד מ"ש עוד מזה:

כמו שנתבאר בסי' ל"ד נתבאר שם בטור ובדברי המחבר בסי"ג דאינן פסולין כ"א מדרבנן ע"ש:

כל החומד עבדו כו' הא דהתחיל הרמב"ם והמחב' באיסור לאו דלא תחמוד קודם שכ' איסור לאו דלא תתאוה אף שהמחשב' "דתאר קודם למעשה דחמוד דכן כתבוהו אחר זה משום דבמאי דסיים פתח דבסעיף ט' סיים וכ' דהכופה את חבירו למכור כו' הוא בלאו דלא תחמוד וכמ"ש מ"ה כ' ברישא ביאור דאותו לאו דהוא כל החומד כו':

והפציר בו עד שלקחו אבל בלא לקיחה אינו עובר בלא תחמוד כ"כ ברמב"ם בהדיא ולמדו שם מדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהן "ולקחת לך:

כל המתאוה ביתו וכו' שם ברמב"ם מסיים בזה ז"ל וכן כל כיוצא מזה מדברים "שאפשר לקנותן ממנו כו' אבל הטור כ' בשם הרמב"ם לשון אחר ז"ל וכל כיוצא באלו מדברים שאי "אפשר לקנותן. ועפ"ר שכתבתי ביאורו וטעם דנוסח' הראשונ' נ"ל דלדוקא כ' שאפשר לקנותו דאלו דברים שאי אפשר לקנותן אינו עובר בלא תתאוה כיון דלא יבואו לידי מעשה כמו דאינו עובר על לא תחמוד כל שלא בא לידי לקיחה והטור כ' רבותא דאפי' בדברים שא"א לקנותן עובר כ"ש בדברים האפשריים ודוק:

איך יקנה דבר זה גם באשת חברו שייך זה שיגרום שיגרשנה בעלה והוא ישאנ' ואפשר דמפני שהוא קשה יותר משאר דברים וצריך עליו מחשב' טפי מ"ה נקטו הרמב"ם והמחבר בלאו דלא תתאוה:

(ס"ב) כיון שהם יפים כ"כ הרא"ש וז"ל בההיא דמייתי הגמ' שרצו אנשי דוד ליקח גדיש של שעורים ולתת בעדו של עדשים ועדין לא היה בידם עדשים אלא רצו ליקח גדיש של שעורים של ישראל וכשנזדמן להם עדשים משל פלשתים יתנום לישראל אבל אם היו מזומנים העדשים מותר לזכות העדשים דעדיפי משעורים ורבינו הוסיף וז"ל ודווקא שידוע שזכות הוא לו כגון שעומד למכור אבל בחפצי ביתו לא עכ"ל ולכאורה קשה הא אותן שעורים דישראל לא נתברר שעומדין למכור ואדרבה הסבר' נותנת דבישראל אשר היו שרויי' על אדמתן היה להם בני בית הרבה מי ידע מה ימכור ומה יחזיק וי"ל דלא קפיד רבינו שיהא עומד למכור אלא כחפצים ומ"ש אח"כ אבל בחפצי ביתו כו' פי' שמחזיק לעצמו אבל בדדמי וכיוצא בהם אין חילוק ומ"מ תימה לי על הרא"ש מהא דאי' פ' המפקיד דף לח המפקיד פירות אצל חבירו אפי' הן אבודין לא יגע בהן מ"ט א"ר כהנא אדם רוצה בקב שלו מט' קבין ממקום אחר וא"כ ק"ו כאן נימא ניחא לי' במין שלו שהוא עמל בו ממין אחר אע"פ שהוא טוב ממנו וי"ל דהא מסקינן שם דאם חסר יותר ממה שרגיל להתחסר יכול למכרן וא"כ מ"ש כאן דמותר על סמך שנותנים לו פירות היפי' היינו שיש יותר הנאה עכ"פ בהך יופי של הפירות ממה שיש הנאה בסך מילוי חסרון הרגיל להתחסר כנ"ל ליישב דעת הרא"ש אבל צ"ע ממה דאמרי' בפרק האיש מקדש דף מ"ה המוכר לחבירו חומץ ונמצא יין המקח בטל מטעם דאיכא דניחא לי' בחלא ואיכא דניחא לי' בחמרא ואפי' בדקדש אשה בכסף וצמצא זהב אינה מקודשת מהאי טעמא דלמא ניחא לה כסף א"כ קשה ה"נ נימא דילמא ניחא ליה בשעורים ותו ק"ל והא ודאי אסור ליקח בהמתו של חבירו שלא מדעתו למלאכתו ואע"ג דקיימא לאגרא דה"ל שלא מדעת וראייה ממ"ש בפ' הגוזל דף צד (צ"ז) בתוקף ספינתו של חבירו הביאו רבינו בסי' פט ס"ד דאפי' אם נטלה שלא מדעת בעלים מאם רצו הבעלים צריך ליתן הפחת כמו גזלן וכמ"ש סי' שס"ג ס"ה ולא אמרינן דמסתמא ניחא לי' ליקח שכר דהא מיירי התם בקיימ' לאגרא ושוב ראיתי לרש"ל פ' הכונס שכתב על דברי הרא"ש האלו וז"ל לא נהירא כלל וכי שרי להסתחר בממון חבירו שלא מדעתו דדלמא חביב עליו יותר שעורים א"ד אפשר שלא ניחא ליה למכור את שלו כו' ולא אמרינן שזכין לאדם שלא בפניו אלא היכא שיש זכות בלי חסרון עכ"ל ונלע"ד שיפה פסק רש"ל שלא לסמוך על הרא"ש בזה רק שלפענ"ד דאם הוא צורך גדול יש להקל ליקח בלא דעת חבירו דמסתמא ניחא לבעלים בזה דליעבד מצוה בממוניה ואז אפי' אינו נותן פירות יפים מזה אלא אפי' בדכוותייהו שרי כן נראה לפי עניות דעתי הלכה למעשה:

מעובד כוכבים. כ' הכ"מ דדייק הרמב"ם לכתוב אסור לגזלו כו' ולא כ' שעובר עליו לומר שאין איסור זה מן התורה ומדברי הרמב"ם ריש הלכות גניבה שהעתיק המחבר בר"ס שמ"ח לא משמע כן ועמ"ש שם וכ"כ מהרש"ל פ' הגוזל שמדברי הרמב"ם אלו וסמ"ג משמע שאסור מן התורה מיהו לענין דינא הכריע מהרש"ל שם כפירוש רש"י בסנהדרין דאינו אלא מדרבנן ע"ש ע' בתשו' רמ"א ר"ס ט'. ש"ך (עיין בתשובת הגאון ח"צ ז"ל סי' כ"ו):

שאומר. ואע"ג דאמרי' בר"ס שמ"ח דאסור לגנוב על מנת לשלם כפל התם מיירי כשאינו מזכה לו ע"י אחר דאם מזכה לו ע"י אחר מיד לאו גניבה מקרי כיון שהאחר יודע מזה כך נ"ל והב"ח תי' בדוחק. שם:

זכות. ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר (ר"ל שידוע בבירור שהבעל לא יחזיקנו לעצמו רק ימכרנ') אבל בחפצי ביתו לא כ"כ הטור. ומשמע מדבריו דהרא"ש מיירי בכה"ג ובהכי ניחא דל"ק כל מה שהקשה מהרש"ל פ' הכונס סי' כ"ז על הרא"ש וניחא נמי דהתוס' (שם דף ס"א) לא פליגי לענין דינא על הרא"ש ע"ש ודו"ק. שם:

אחר. ואם היו הבעלים שם ואומרים ניחא לנו בשלנו ולא בדבר אחר אף שטוב ממנו נראה פשוט דלכ"ע אסור. סמ"ע:

גזלן. לעיל סי' ל"ד כתב בבד"ה על זה וז"ל ומשמע לי שאינו נפסל לעדות בכך משום דלא משמע להו לאינשי דליהוי גזלן בהכי עכ"ל ולא ידעתי אמאי כתב כך בפשיטות דהא מדברי הראב"ד והה"מ והטור משמע דלהרמב"ם נפסל לעדות ומסכים הה"מ לדברי הרמב"ם וגם קשה בנכנס לבית חבירו דהא כתב הט"ו בר"ס צ' דמיפסל בהכי (עמ"ש שם ס"ק ח') מיהו בחוטף משכון נראה דיפה כתב לדינא וכן מוכח מדברי הרשב"ם פ' חז"ה דף ל"ד וכ"כ ראב"ן להדיא מיהו מדברי הראב"ד ספ"ג מהל' גזילה ומהה"מ שם משמע דלהרמב"ם בהנך תרתי מיפסל לעדות אך שהראב"ד משיג שם עליו דלא הוי גזלן אלא בדאשתכח שאינו חייב לו ובעל המ"מ שם מיישב דברי הרמב"ם דלא קראו גזלן אלא לקנותו להעמיד באחריותו ולא שיפסל לעדות ולשבועה ע"ש שהאריך וכ"נ עיקר לדינא עכ"פ בחוטף משכון ודלא כהסמ"ע שכתב ז"ל נ"ל שהוא פסול לעדות ולשבועה כו'. ומוכח בדברי רשב"ם וראב"ן אפי' בסתם חוטף משכון ואינו מברר שחייב לו לא מיפסל. ש"ך:

מדאורייתא. פי' אף דהוא עובר בלאו דלא תחמוד וכמ"ש בסעיף שאח"ז וכ"כ בטור מ"מ אינו נפסל לעדות ולשבועה דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ודלא כע"ש שכת' ז"ל שאינו עובר על לאו דאוריית' עכ"ל הסמ"ע ודבריו תמוהין כי דברי הע"ש נכונים דאינו עובר על לא תחמוד אלא מדרבנן שהרי זה מקרי חמסן וע"ל סי' ל"ד ס"י ומ"ש בסעיף שאח"ז דעובר על לאו דלא תחמוד פי' מדרבנן ודו"ק:

שלקחו. אבל בלא לקיחה אינו עובר בלא תחמוד כ"כ הרמב"ם בהדיא ולמדו שם מדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. סמ"ע:

בזה. לשון הטור מדברים שא"א לקנותן כו' ולרבותא כת' כך וכ"ש בדברים האפשריים. שם:

בדבר. גם באשת חבירו שייך זה שיגרום שיגרשנה בעלה והוא ישאנה ואפשר מפני שהוא קשה יותר משאר דברים וצריך עליו מחשבה טפי משום הכי נקטו הרמב"ם והמחבר בלאו דלא תתאוה. שם:

אפי' כו' בין כו'. כת' בסי' שמ"ח ס"א וס"ב:

ואם כו'. כ"מ בירושלמי שם ועבה"ג וכ"ה בירושלמי שם: (ליקוט) אפי' כו' ואם כו'. ירושלמי פ"ג דדמאי על מתני' הלוקח ירק מן השוק ונמוך כו' כיצד הוא עושה נוטל מן העלין ומתקן ואינו אסור משום גזל כהדא ר"ש בר כהנא הוה מסמיך לר"א עברון על חד כרם א"ל אייתי לי חד קיסם מחצד שיניי חזר ואמר ליה לא תיתי לי כלום אמר דאין אייתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן הא אזיל סייגא דגוברא ר' חגי הוה מיסמך לר"ז עבר חד טעון חד מיבל דקיסין א"ל אייתי לי חד קיסם מחצד שיניי חזר אמר ליה לא תיתי לי כלום דאין אייתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן הא אזיל מיכלא דגוברא לא ר"ז כשר כל כך אלא מילין דיוצרן שמע לן מיעבדינן. מביא ראיה שמותר בדבר שאין מקפידין והם מחמירים ומדקדק בעצמן (ע"כ):

ויש מי כו'. היינו בדבר שעומד לימכר בודאי והוי כמש"ש בפ"ב דב"מ תפילין שם כו' אבל בלא"ה הוי חמס כמ"ש בס"ט וכ"כ שייך ואמרי' רוצה אדם בקב שלו כו' ומ דב הרת שם צ:

אלא כו'. וכ"כ תוס שם ועבה"ג: (ליקוט) אפי' כו' אלא כו'. עבה"ג וערש"י ביומא פ"ג ב' ד"ה חפתיה כו' (ע"כ):

ואצ"ל כו'. ממתני' דפ' הנשבעין וה"ה לרישא דחד טעמא לתרווייהו:

איזהו כו'. ב"ק ע"ט ב':

או שנכנס כו'. כנ"ל בס' שקדם

או שתקף כו. ב"ק צ"ז א' וערמ"י שם ד"ה נחית כו' אפי' כו':

או שירד כו'. ב"ב ל"ח ב':

איזהו עושק כו'. אע"ג דאמרינן בב"מ קי"א א' רבא אמר זהו כו'. לאו שהכל אחד דהא אמר שם חד למשרא עשקו כו' וצריכא כו' ושם מ"ח א' אמר רבא בעצמו עושק כו' אבל גזל לא ועתוס' קי"א א' ד"ה ולמה. תימא כו' ובב"ק ע"ט ב' איזהו גזלן כו'. אלא ודאי פשטא דקרא גזל ממש ועושק ממש אלא אע"ג דפשטא הכא מ"מ לאו דלא תגזול נדרש על שכר שכיר כמש"ש ס"א א' וזה דפריך איזהו גזל ואיזהו כו' והענין כמ"ש בפסחים כ"ד ואימא לעבור כו' כל היכא כו' ה"נ בעי למידרש אע"ג דשניהם נדרש על עושק ואסיק רבא לעבור כו' ומ"מ קאי על גזל ממש כמ"ש בפוטיתא לוקה כו' אע"ג דכל לאו קאי על ענין בפ"ע כמ"ש בת"כ סוף פ' שמיני וכן הרמב"ם במנין ל"ת מ"מ כיון דכל חד יכול למילף מחבריה קאמר לעבור כו' ה"כ ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה לעבור. וא"ת לקמן כו' וא"ת כו': (ליקוט) איזהו כו' איזהו כו'. דמש"ש איזהו עושק כו' וקא' רבא זהו עושק זהו גזל לא אקרא דגזל ודאי שאנסו מחבירו בחזקה כמ"ש בפ' מרובה ועושק הוא כובש שכר שכיר אלא אברייתא קאי דקא' דכובש עובר ג"כ משום לא תגזול ופריך באיזה צד עובר בכובש משום לא תגזול ובאיזה צד עובר משום לא תעשוק ובזה פליגי שם ולכן כולהו מפרשי שם הכל שני הלאוין בשכר שכיר וז"ש רש"י שם ד"ה גזל משמע שאנסו כו' ורבא קאמר דבכל צד נכלל שכר שכיר בלא תגזול ולמה כ' רחמנא לאו מיותר בשכר שכיר לא תעשוק לעבור על שכר שכיר בב' לאוין וכ"מ בכולה סוגיין דגזל שגזלו ואנסו ממנו ועושק הוא כובש כמש"ש ב' חד למשרי גזיל' וחד כו' וצריכא כו' וכן בפקדון כתיב או בגזל או עשק כו' ובת"כ שם אי מה אלו ואלו מיוחדים דברים שיש בהם מתנת יד גזל שאין בו מתנת יד מנין ת"ל או בגזל או מה אלו ואלו מיוחדים דברים הניטלים מרשות בעלים הכובש שכר שכיר שאינו ניטל מרשות בעלים מנין ת"ל או עשק את עמיתו כו' והרי"ף פי' שם דל"פ רבא אאביי אלא דחד טעמא להו ור"ל מ"ש או בגזל או כו' (ע"כ):

זה שבא כו'. שם ס"א א' שכיר בהדיא כו' קי"א א"ב ובת"כ פ' קדושים לא תעשוק כו' ואיזה זה הכובש שכר שכיר ושם סוף פ' ויקרא פכ"ב אי מה אלו ואלו מיוחדים הניטלים מרשות בעלים הכובש כו' ת"ל או עשק כו' ולמד הרמב"ם דה"ה להלואה דדמי ליה אע"ג דבקרבן חלקן הכתוב הא אמרינן שם מ"ח דכ' תרי גווני פקדון:

הכופה כו'. קי"ט א' ועבה"ג ועתוס' שם ד"ה חמסן כו':

כל כו' התאוה כו' הא למדת כו'. במכילתא והביאה הרמב"ם בסמ"ק שלו לא תחמוד יכול אפי' חומד בדבור ת"ל לא תחמוד כסף וזהב מה להלן עד שיעשה מעשה אף כאן עד שיעשה מעשה נאמר כאן לא תחמוד ולהלן הוא אומר ולא תתאוה לחייב על התאוה בפ"ע ועל החמוד בפ"ע מנין שאם התאוה שסופו לחמוד שנא' לא תתאוה ולא תחמוד ומנין שאם חמד שסופו לאנוס ולגזול ת"ל וחמדו שדות וגזלו ע"ש:

עבדו או כו'. מכילתא לא תחמוד כלל כו' וכשהוא כו' ע"ש: