דין אכילת פועל בשעת מלאכה ממה - שולחן ערוך חושן משפט סימן של״ז

פועל העושה מלאכה כו' איתא בש"ס בכרם רעיך ולא של הקדש וה"ה של עכו"ם לא למאי דקי"ל גזל העכו"ם אסור כן הוא בש"ס ועיין בסמ"ע א':

השומר במחובר כו' עיין בתשובת מנחם עזריה סי' מ"ז:

וי"א דוקא כו' הא דכ' מור"ם וי"א אדברי המחבר ושניהן הן דברי הטור ר"ל לאפוקי ב"י דכתב דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל כן עכ"ל סמ"ע ולא דק קצת דב"י כתב דגם הם ס"ל כאיסי מדהשמיטו ע"ש:

לא יאכל בגפן אחר כו' עיין בסמ"ע ס"ק כ"ד עד ולא כמ"ש בע"ש דגפן המודלה ע"ג תאנה כו' עיין בע"ש וע' בש"ס ותראה שדברי הע"ש נכוני' ושלא כדת השיג עליו הסמ"ע ודוק:

אפי' נזיר שהיה עושה. ופי' דל"ת כיון דידע הב"ה שהוא נזיר ולא יאכל ה"ל כאלו התנה עמו שיתן (ממה שיש לו לאכול) לאשתו ובניו קמ"ל עכ"ל סמ"ע ובש"ס מבואר דנזיר הוא פשוט יותר דא"י לומר משום לך לך כו' וק"ל:

אבל אם הם הקטני' יאכלו כו' ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' קצ"ט:

פועל שעשה מלאכה כו' כללי דיני הסימן זה ילפינן לה מדכתיב (בפ' כי תצא) כי תבא בכרם רעיך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן ודרשינן בגמ' כי תבא בפועל הכתוב מדבר כמ"ש לא תבא עליו השמש בכרם רעיך ולא של הקדש ואכלת ולא מוצץ (פי' לאכול היין ולזרוק החרצנים) ענבים ולא ענבים ודבר אחר (דהיינו לאכול הענבים במלח ולמתקן כדי שיאכל הרבה) כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף נפשו של פועל אם חסמת פטור שבעך ולא אכילה גסה ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של ב"ה אתה אוכל (והיינו בשעת גמר מלאכה) ובשעה שאי אתה נותן אי אתה אוכל. עוד דרשו מדכתיב לא תחסום שור בדישו והיינו דבר תלוש קודם שנגמרה מלאכתו למעשר וילפינן בגמ' דכתיב לא תחסום שור בדישו שור דכ' רחמנא ל"ל הלא כל בהמות אסורין דילפינן שור שור משבת לאקושי חוסם לנחסם מה שור אוכל מן התלוש והיינו דישה אף אדם דהיינו פועל ומה פועל אוכל מן המחובר דהיינו כרם אף שור ע"ש:

אפי' אינו עושה לא בידיו ולא ברגליו כו' קמ"ל דל"ת דבעינן פועל דעובד בידיו וברגליו בשעת דישה דומיא דשור אלא דרשינן מדכתיב בפועל כי תבא ביאה סתם משמע בכל מה שאתה באת שם לעבוד:

ואסור לחוסמו ואע"ג דילפינן מכנפשך דאם חסמו פטור וכנ"ל סק"א היינו פטור ממלקות ולא ילפינן לה משור דאם חסמו חייב מלקות אבל איסור עכ"פ איכא מיהו היינו דוקא כשחסמו בעל כרחו אבל אם מתנה עמו שלא יאכל אין בו איסור בכך:

שלומי משלם כשיעור שהיה אוכל:

בגידולי קרקע דומיא דכרם ודישה הנ"ל:

במחובר כו' בתחלה אמר דמשעת גמר מלאכה אתה מתחיל לאכול ולא קודם לכן ואח"כ אמר דעד מתי אתה הולך ואוכל וכאלו אמר הפועל אוכל אפי' במחובר רק שיהא נגמר בישולו ומתחילין ליתן בכליו של ב"ה ועושה ואוכל גם בתלוש עד שנגמרה מלאכתו למעשר או לחלה וכמו שנתבאר:

ומוסק בזתים ואורה בתאנים כו' כולן מיירי בעושה בהן ואוכל בשעת לקיטה ממקום חיבורו וכל א' יש לו שם בפני עצמו בענבים ל' בצירה ובזתים לשון מוסק וכן אינך:

בחיוב האחרון שבו מפורש בסעיף אחר זה ע"ש:

והמגבן עושה גבינות ומחבץ היינו שמקפה את החלב. להיות נקרש דאינו גידולי קרקע דומיא דכרם ודישה הנ"ל:

ואפי' המנכש בבצלים כו' פי' ל"מ כשעוקר מביניהן שאר ירקות שאינן יפות דאינו אוכל דהא ילפינן מאל כליך לא תתן דאינו אוכל אלא בשעת גמר בישולו שנותן לכליו של ב"ה אלא אפי' במנכש בבצלים קטנים שקורין ציביל"ש שהן לא נעשים גדולים לעולם ועוקרין אותן מבין הגדולים להרחיב להן מקום להתפשט דאיכ' השתא נתינ' לכליו דהב"ה אותן בצלים קטנים מ"מ כיון דעיקר מלאכה זו אינו אלא משום הגדולים ולהן אינו גמר מלאכה אינו אוכל אפי' מן הקטנים:

בודל בתמרים כו' פי' שנדבקו יחד כקציעות והוא בודל בהתמרים ומפרידן זה מזה שמיד אחר שנעשו קציעות נתחייב במעשר וכל המלאכה שעושה בהן אח"כ לאו דומיא דדישה הוא שעדיין לא נתחייב במעשר עד אחר המירוח:

וענבים היינו כשדעתו לאוכלן כמות שהן אבל כשבצרן לעשות מהן יין או זתים לעשות מהן שמן גמר חיובן אינו אלא לאחר שנעש' היין והשמן ועפ"ר:

חיטין העומדין לעשות מהן פת. בפרישה כתבתי דדוקא בחטין אמרו כן דמסתמא עומד לפת ובפת מחויב בחלה משא"כ בשעורין וכוסמין ושיבולת שועל שמסתמא אינו עומד לפת אלא לעשות מהן משקה ולהאכילן לבהמתו או לעשות מהן תבשיל כשיגרסו השעורים וכנהוג אזי אסור לאכול מהן מיד אחר המירוח שמאז הוא גמר חיובן דהיינו מעשר ולא כע"ש שמשוה שעורין לחטין ע"ש. ואפשר שג"כ דעתו הוא דוקא כשהוא עומד לאפות בהן פת מ"מ לא הי' לו להשוותן ע"ש:

עד שיגמור מלאכתו להתחייב בחלה והיינו משעה שנתן מים על הקמח לערבן יחד וכדאיתא בי"ד סי' שכ"ז:

נפתחו חביותיו פי' ושוכר פועל לסתום החביות או נשפך היין מהחביות למקום אחר ושוכר הפועל להחזירו לחביות דבכל אלה יודע הפועל שכבר נגמר מלאכת היין למעשר אבל אם נשפך היין מחביות לגת ושכרו לדלותו משם לחביות איכא מקום לפועל לסבור שעדיין לא הועלה מעולם מהגת ועדיין לא נגמר מלאכתו למעשר וכן כשנתפרסו עגוליו והיינו שהיו תחלה יחד מחוברין בכלי הנקרא ע"ש זה עגולי דבילה ונתפרדו זה מזה ושכר הפועל להחזירן לעיגולן יחד אם כששכרו הראה לו לעשות באלה ודאי ידע שכבר נתחייבו במעשר ואדעתא דהכי נשכר לו שלא לאכול מהן אבל אם לא הראם לו בשעת שכירות אלא אמר לו תעשה לי עגולין יש לו מקום לומר לו אדעתא דהכי נשכרתי והוי מקח טעות מ"ה חייב לעשרן ולהאכילן ע' בטור ובפרישה:

השומר במחובר כו' דק"ל שומר לאו כעושה מעשה דמי והתורה לא התירה לאכול אלא לפועל העושה מעשה:

אפי' בשעת גמר מלאכה פי' כגון שבצרן ברוח זה והוא שומר באותו שדה ברוח אחרת במקום שיבואו לבצור שם אחר שעה אינו אוכל מהן כיון דעדיין מחובר הוא לאפוקי שמר מה שכבר בצרו והניחו בסל ובגת זהו נקרא שומר גיתות דמסיק וכ' דאוכלין מה' מדינה ועפ"ר:

יכול לאכול קישות או כותבות שוה סלע כו'. כן הוא ג"כ ל' הגמ' והפוסקים ונראה דל"ד קאמרי' קישות א' אלא אפי' הרבה נמי אלא משום דבגמ' איכא מ"ד דאפי' לא שכרו אלא לקישות א' יכול לאוכלו ואפי' שוה יותר משיעור שכרו מ"ה נקט גם הטור והמחבר קישות א' אע"פ דלא קי"ל כאותו מ"ד וכדמסיק מור"ם:

וי"א דוקא כו' הא דכ' מור"ם וי"א אדברי המחבר ושניהן הן דברי הטור ר"ל לאפוקי ב"י דכ' דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל כן:

קישות א' לא יאכלנו דבעינן אכילה בשעה שנותן לכליו של ב"ה והרי זה לא יתן:

היה משמר ד' וה' ערימות כבר נתבאר דמשמר בדבר תלוש כגון ערימו' אוכל מהלכו' מדינ':

הי' עושה בתאנים לא יאכל בענבי' כו' גם זה נדרש ממ"ש ואל כליך לא תתן ממה שאתה נותן לכליו של ב"ה אתה אוכל:

למקום היפות הל' משמע דר"ל כשעוש' בענבי' יכול למנוע עצמו מלאכול בשעה שעושה באילן שאינו מבושל כל כך עד שיגיע למקום שמבושל כל צרכו ומשם יאכל כל שבעו דאלו בשני מינים לא א"ש ל' יפות דהא כל א' יפה במינו ונראה דה"ה כששכרו לעשות בענבים ותאנים יכול למנוע עצמו מלאכול בענבים כדי לאכול כל שבעו מהתאנים אם ניחא ליה בהן יותר אלא שבשני מינים רגיל האדם לאכול משניהן כי רווחא לבסומי שכיחי עפ"ר:

לא יאכל בגפן אחר כו' איבעיא הוא בגמרא אי בעי נמי ממה שאתה נותן לכליו של ב"ה אתה אוכל והרי אינו או דלמא לא בעינן אלא ממין שאתה נותן ומסיק שם בגמרא למפשט האבעיא מהא דתניא היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים הא תאנים ותאנים דומיא דתאנים וענבים "אוכל ואי אמרת עושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר היכי משכחת לה אמר רב ששת ברי' דרב אידי במודלי' ופרש"י לעולם תרווייהו בעינן ממין וממה והאי דאצטריך למתני תאנים וענבים ודייקת הא תאנים ותאנים אוכל בתאנה המודלה על הגפן או גפן מודלה על תאינה ואשמעינן היה עושה במין זה לא יאכל במין אחר ואע"ג דהוא עסק בשניהן שהרי צריך להגביה ולהפריד הענפים זה מזה כשהוא חותך ומיהו לא ממין שאתה נותן הוא הא תאנים ותאנים דומיא דהני כגון המודלה על חברתה א"צ להבחין מאיזה מהן יאכל דממין שאתה נותן וממה שאתה נותן הוא דבשניהם הוא עוסק עכ"ל רש"י נלמד מזה שכתבתי דדין מודלת תאנה ע"ג ענבים תליא בהאבעיא דאם העוסק בגפן זה מותר לאכול בגפן אחר דאם נאמר שאסור א"כ צריכין לפרש הבריית' הנ"ל דקתני הי' עוש' בתאנים לא יאכל בענבים ודייקינן מינה הא גפן בגפן מותר לאכול מיירי במודלת וכנ"ל ממילא נלמוד מינה דבתאנים וענבים אפי' במודלת אבל אם נאמר שגפן וגפן מותר אפי' בלא מודלת א"כ לפ"ז יתפרש ברייתא הנ"ל דקתני היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים כפשוטו בלא מודלת הא במודלה י"ל דגם בתאנים וענבים מותר וכיון דלא אפשטא האיבעיא אזלינן לקולת הנתבע א"כ גם בתאנים וענבים אי בשעה שהי' עוסק בתאנים עבר ואכל מהענבים נראה דלא מפקינן מיניה רק [אפי'] באינו מודלת ולא כמ"ש בע"ש דגפן המודלה ע"ג תאנה או איפכא אי אכל מהמידלה מפקינן מיניה וז"א לע"ד ודו"ק:

שלא יתבטל ממלאכתו דבשעה שהוא אוכל א"א לו לעשות מלאכתו:

פת או דבר אחר כו' כבר כתבתי בר"ס זה דילפינן מדכתיב ענבים ולא ענבים וד"א דהיינו למתקן להם ע"י מלח או יהבהבם באור או יפרכם ע"ג סלע שעי"ז יאכל הרבה:

ואם קצץ כו' דאז לא שייך ה"ט דהרי לא יאכל אלא שיעורו:

למוץ הענבים כו' ג"ז כתבתי בר"ס זה דנלמד מדכתיב ואכלת ולא מוצץ:

להבהב השבלים באור או להפריך ע"ג סלע גם בענבים שייך תיקון בהבהוב ופריכה ע"ג סלע ואפי' בענבים המבושלין כל צרכן וכ"כ התו' בשם ר"י דמפרכת' ומשברת' לחתיכות קטנות כדי שיוכל לתת לפיו מעט מעט ועמ"ש בפרישה בישוב קושיא למה כלל הטור והמחבר דין איסור הבהוב בהדי אינך דלא יטבל פתו במלח ולא ימצץ שהם דברים פשוטים בגמ' לאיסור והבהוב הוא בעיא דלא איפשט' וכבר נתבאר דבאבעי' דלא איפשטא לא מפקינן ולא מנכינן מאגרי' משא"כ בדברי' הפשוטים לאיסו' עפ"ר:

אפי' אין מתבטל כו' כיון שאשתו ובניו יעשו לו זה וכנ"ל.

אכילה גסה ג"ז כתבתי בר"ס זה דנלמד מדכתיב שבעך ולא אכילה גסה:

לטבל פתו בציר דלא ממעטינן ענבים ולא ענבים וד"א כנ"ל אלא שלא יהא ההכשר לתיקון הפירי אבל להכשר הפועל נפשו ע"י טיבול פתו בציר כדי לאכול הרבה לא נתמעט מזה ומותר וכן איפכא יכול הב"ה לעשות תקנה לנפשו שלא יאכל הפועל הרבה כגון להשקותו יין תחל' וכל כיוצ' בזה:

או שאמר הריני נוטל מעט כו' קמ"ל בזה דאע"ג דכבר נטלה לעצמו לאוכלו לא אמרי' דכבר זכה בו ויכול ליתנו למי שירצ' וכדעת הי"א שכ' הטור אבל גם הטור כתב עליו דאינו נראה והטעם דהא דהפועל אוכל אין מכח דהתורה זכתה לו מכח תוספות שכרו דפועל דאז היה מותר ליתן את שלו למי שירצה אלא מחמת חנינה וחסד כשאר מתנות עניים לקט שכחה ופאה זכתה התורה לפועל במתנה ואמרינן דלא זכתה לו אלא בשעה שנתנו בפיו ללעסו ועמ"ש בע"ש ומ"ש שם עליו בהגה דלא דק:

אין שומעין לו נראה פשוט דהיינו כשלא התנה עם ב"ה כן מתחלה דאם התנה עמו פשיטא דמותר דכל תנאי שבממון קיים:

ואפי' נזיר שהי' עושה פי' דל"ת כיון דידע הב"ה שהוא נזיר ולא יאכל ה"ל כאלו התנה עמו שיתן (ממה שיש לו לאכול) לאשתו ולבניו קמ"ל ועד"ר:

שהיה עושה הוא ובניו כו' בפרישה כתבתי דלרבותא נקט שהי' הוא עושה עמהן דקמ"ל דמחלקינן התנאי שהתנה על שלשתן יחד ואמרי' דמהני התנאי לגבי דידיה וכמ"ש בד"ת זה ולא מהני לגבי בניו ואשתו אם לא שהה גדולים ע"ש.

גדולים ומדעתן כצ"ל דלא יוכל להתנות שלא מדעתן מה שזכתה להן התורה:

בשעה שאין לו לאכול כו' עד עובר בל"ת נרא' דר"ל דעובר אלאו דלא תגזול או לא תגנוב שאוכל ממה שלא התיר' התורה וכן בנותן ממנו לאחרים ואם הוליך ממנו בידו לביתו נתרבה לו לאו דואל כליך לא תתן ולא בע"ש דכ' דעובר בלאו הבא מכלל עשה ע"ש והרמב"ם כ' בפ"ב משכירות ז"ל המבטל מלאכתו ואוכל או שאוכל שלא בשעת גמר מלאכה ה"ז עובר בלא תעשה שנא' וחרמש לא תניף וגו' מפי השמועה למדו שכ"ז שעוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ולטעמו אזיל הרמב"ם דס"ל דמן התורה אסור לו לאכול בשעת המלאכה ולמדו מדכתיב וחרמש כו' אבל הטור לא ס"ל הכי גם הרמב"ם דהתחיל בהאוכל שלא בשעת גמר מלאכה כו' לא נלמד מלאו דוחרמש לא תניף כו' ואפ"ה מסיק וכ' שם הרמב"ם ז"ל ואין לוקין על שני לאוין אלו שאה אכל או הוליך חייב לשלם עכ"ל ומדכ' שאם אכל כו' משמע דזהו נתינת טעם דמ"ה אין לוקין על לאוין הללו כיון שנתנו להשבון בפרעון ואי אין לאו דגזילה וגניבה כנ"ל לא היה צריך לטעם זה דמהיכי תיתי לו' דלוקין כיון דאין לאוכל שלא בשעת מלאכה לאו אלא עשה הבא מכלל לאו ודוחק לו' דמשום אינך כ"כ ודוק.

ויאכיל מזונותיו לבניו כו' פי' מזונותיו של עצמו שניזן מהן בביתו דאלו ממה שיאכל מהכרם כבר נתבאר סט"ז דאסור ליתן לאשתו ולבניו מהן והא דכ' הטור והמחבר בס"ס של"ח דרשאי בעל הפרה להרעיב בהמתו כדי שתאכל הרבה מן הדישה התם שאני דעיקר אכילת בהמה ושביעת' הוא מהתבוא' הלכך אף שמרעיבה תחלה מ"מ מיד שנכנסה לדוש אוכלת מתבואה שבא לדוש בה וחוזרת לכחה משא"כ פועל שעיקר מזונות שלו שיש לו כח מהן אינו מהכרם הלכך אסור להרעיב נפשו ממזונות העיקרים וק"ל:

שהרי הקפידו על ברכה רביעית כו' בטור כ' ז"ל שהרי דקדקו חכמים בזימון על ברכה רביעית כו' ובפרישה כתבתי דנראה דגרסינן בזימון ועל ברכה רביעית ותרתי קאמר ור"ל בזימון שלא הצריכו לפועל להמתין על אחרים עד שיברכו בזימון כדי שלא יבטל ממלאכתו ולא כע"ש שכ' ז"ל בברכת הזימון שפטרו הפועלים שלא יברכו ברכה רביעית הרי דס"ל דחדא קאמר ופי' תיבת הזימון דכתב הטור מלשון בהמ"ז ובמיימוני סוף ה"ש לא כתב לא זימון ולא בהמ"ז וכל' המחבר והנלע"ד כתבתי:

(ס"ג חטין העומדים לפת) כ' סמ"ע דוקא חטים דסתמו לפת כו' וק"ל מהא דתניא בפ' הפועלים דף כ' ת"ר פרות הדשות בתרומ' ומעשר אינו עובר משום לא תחסום כו' ופרש"י כגון הקדים לתת תרומה בעודן שבלין מ"ה אינו עובר דסתם דיש שאמרה תורה לא הוי תרומ' ומעשר שאין רגילו' לתת תרומה ומעשר אלא אחר המירוח וכתבו תוספת ע"ז ותימ' דא"כ אפילו חולין מתוקנים לא יעבור דאין רגילין להיות מתוקנים קודם מירוח ונראה דטעמא דכתיב דישו דמשמע הראוי לו ומעשר ממון גבוה עכ"ל ויש לנו ללמוד מדברי התוספת דלא איכפת לן ברגיל להיות דאל"כ תקשי לך לפי האמת לדידי נמי יהי' פטורין של חולין מתוקנין קודם מירוח כמו שהקשה תוספת לפי' רש"י אלא ע"כ לדידהו לא תליא מלתא ברגיל להיות וכן מוכח נמי מדאצטריך קרא דרישו הראוי לו לפירושו ואמאי לא סמכא רחמנא דבלא"ה תרומ' ומעשר ממועט מכח שאינו רגיל אלא ע"כ אין חילוק בין רגיל ללא רגיל וזה פשיטא אין סברא לומר דלשיטת תוספת יהא זה מקרי רגיל דאין שייך לומר דפליגי בזה וא"כ הכי נמי לענין זה דחיוב חלה נמי לא מחלקינן בין רגיל לעשות ממנו עת או לא דהא גם לענין גמר חיוב חלה ילפינן לה מדיש כדאיתא התם בגמ' מה דיש מיוחד דבר שלא נגמר' מלאכתו לחלה וכו' ומ"ה אין חילוק בין חיטים ושעורים ושאר מינים כגון שהם נכללים בסתם דיש וראוים לעשות מהם חלה ולא מיקרי נגמר' מלאכתו עדיין כנלע"ד לשיטת התוספת אלא כיון דלפרש"י תלוי ברגילות יש להחמיר שלא יאכל פועל במידי דהפועל יודע שאין דרך ב"ה לעשות ממנו פת ואין חילוק בין חיטים ושעורים ושאר מינים אלא בדרכו של ב"ה תליא מלתא כנלע"ד:

(ס"ט) למקום היפות כו' יפה כתב הסמ"ע ה"ה בתאנים וענבים יכול למנוע עצמו עד המין הב' ור"ל שימתין מלאכול עד שיעש' פעולתו במין הב' ואז יאכל כדי שבעו ובס' פ"ח הבין דעת הסמ"ע שאף בשעת עבודת המין א' יאכל ממין הב' ע"כ חלק ע"ז אבל באמת לא כוון הסמ"ע בדבריו אלא כמ"ש (ס' קפ"ו):

(ס"י) גפן שמודלת כו' במה שחלק הסמ"ע ס"ק י' [כ"ד] על רמ"י באכל מתאנים וענבים במודל' נלע"ד שהדין עם רמ"י דבשני מינים אף במודלת מ"מ לא מקיים פי' ממין שאתה נותן בכליו של ב"ה כדפי' בגמרא וזהו לימוד ברור בלי ספיקא ותו דלמא לא מיבעי לן בגמרא אפילו בב' מינים אם יש היתר במודלת וכן כל הפוסקים לא זכרו דין דאין מוציאין מה שאכל רק בגפן זה ואכל באחר אבל לא בב' מיני' ובמודלת ע"כ יפה פסק רמ"י דאסו' בזה טעמא הוא ממש לאיסור בב' מינים הן במודלת הן בלא מודלת ולית בזה ספיקא אלא לדיוקא דבגפן בגפן כן נלע"ד:

(ולא מנכין לי') הגם כי אני יודע בעצמי שאיני כדאי לחלוק על המחברי' מ"מ גליתי דעתי שאין להוציא ממון ע"פ פסק זה כי הרא"ש פסק זה מטעם דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא וסיים בזה כדאמרינן לעיל גבי משכנת' עכ"ל ור"ל מאי דאמרינן בפרק א"נ דף סז גבי אבק ריבית דהיינו משכון באתרא דמסלקי והוא אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה בלא זוזי דכל סלוקי בלא זוזי אפיקי היא ואבק ריבית אין מוציאין בדיינים כמה שכתוב בי"ד סימן קעב משמע דמדמי להדדי האי דאבק ריבית עם הך דנשאר בגמרא באיבעיא דלא איפשטא כיון דבשניהם אין מוציאין מיד המוחזק ותמהתי על פה קדוש יאמר כן דתפיס' יוכיח דזה פשוט דאם ראובן נטל משמעון אבק ריבית ויש כבר שום ממון מצד אחר ולשמעון משל ראובן וודאי חייב להחזיר ואינו יכול לתפסו בשביל האבק ריבית וזה נלמוד מק"ו ממה שאמרו לא מסלקינן ליה בלא זוזי וכ"כ בי"ד בשם הרא"ש בסימן קס"א והא חזינן דבמקומות דהוי בעיא דלא איפשטא קי"ל המע"ה ואי היה ביד א' מהם משל חבירו ממקום אחר מצי להחזיק בו בשביל אותו ספק לא מיבעיא לרמב"ם דס"ל בכל דוכתא מהני תפיסה אפי' בספיקא דדינא אלא אפי' להרא"ש דס"ל דלא מהני תפיסה בספיקא דדינא וראייתו מפ"ק דב"ק גבי תקפו כהן מוציאין מידו ואפי' הכי אי היה תפיס מקמי דנולד הספק ודאי מהני תפיסה וכמ"ש התוס' שם ד"ה פוטר ממונו כו' וז"ל וי"ל דהתם נכנס בהיתר לכך מהני תפיסה כו' אע"כ דאין דומה ספיקא דאיבעיא ולא נפשטא להך דאבק ריבית דבריבית אין הטעם משום ספק אלא דאבק ריבית הוא דרבנן והם עצמו אמרו באם כבר נתנו לו אין איסור להחזיקו והוי כממון שלו מ"ה לא מסלקינן להמלוה מהשדה בלא זוזי דאם מסלקו בלא זוזי הוה ממש כמחזיק בשל חבירו משא"כ במקום שיש ספק דין דקי"ל דמהני תפיס' אם בא לידו כבר כמ"ש לעיל למה יגרע מה שחייב לו בשכירות ולא יכול לנכות לו אין זה אלא תימא לענ"ד:

(סי"ג למוץ הענבים כו') דבהנך אע"ג דאיכא איסורא כגון מוצץ ענבים וד"א או מלח או מהבהב אין בהם תשלומין אם עבר ועשה א' מהם דאע"ג דע"י זה נאכל ?טשי מ"מ אין לנו ברור לומר דבלאו אלו לא היה אוכל דשמא ג"כ היה אוכל אלא שעכשיו נטעמים לו ביותר ע"כ אין שייך לומר שישנם המותרות שאכל ובזה ניחא מה שהקשה הסמ"ע ס"ק י"ח [כ"ט] למה כללם הטור יחד דלידיה גם באינך לא מפקינן מיניה:

(סי"ט מחליש כוחו) זה קאי אשאר פועלים ולא אפועל בכרם דאלו בפועל בכרם כיון שיש לו לאכול בכרם והוא יכול להתקיים שפיר ודאי יכול להרעיב עצמו תחילה כדי שיאכל אחר כך ענבים כדי שבעו וכמ"ש בסי' של"ח שאדם רשאי להרעיב בהמתי ודברי הסמ"ע ס"ה כ"ה [ל"ט] אינם נוחים לי שהוא מפרש דין זה אכרם וזה אינו:

[לעיל ס"ג] להתחייב בחלה בסמ"ע ס"ק י' [י"ד] כ' שהוא שנותן מים על קמח לערבן משמע אע"פ שעדיין לא עירבן וזה אינו דדוקא כשעירבן כמ"ש שם בי"ד ופשוט שט"ס יש בסמ"ע וצ"ל ועירבן יחד:

אוכל. איתא בש"ס בכרם רעך ולא של הקדש וה"ה של עובד כוכבים לא. למאי דקי"ל גזל העובד כוכבים אסור כן הוא בש"ס ועיין בסמ"ע. ש"ך:

לחסמו. אבל אם מתנה עמו שלא יאכל אין בו איסור בכך. סמ"ע:

משלם. כשיעור שהיה אוכל. שם:

וענבים. היינו כשדעתו לאוכלן כמות שהן אבל כשבצרן לעשות מהן יין או זיתים לעשות מהן שמן גמר חיובן אינו אלא לאחר שנעשה היין והשמן. שם:

חטים. ודוקא בחטים אמרו כן דמסתמא עומד לפת שמחויב בחלה משא"כ בשעורים וכוסמין ושבולת שועל שסתמן אינן עומדין לפת אלא לעשות מהן משקין ולהאכילן לבהמתו או לעשות מהן תבשיל כשיגרסו השעורים וכנהוג אזי אסור לאכול מהן מיד אחר המירוח שאז הוא גמר חיובן למעשר. שם:

בחלה. והיינו משעה שנתן מים על הקמח לערבן יחד וכמ"ש ביו"ד סי' שכ"ז. שם:

השומר. דקי"ל שומר לאו כעושה מעשה דמי והתורה לא התירה לאכול אלא לפועל העושה מעשה ועיין בתשו' מנחם עזריה סי' ע"ז. שם:

וי"א. הא דכת' הרמ"א וי"א אדברי המחבר ושניהן הן דברי הטור ר"ל לאפוקי ב"י דכת' דהרי"ף והרמב"ם ג"כ [ס"ל כן]. שם. (* א"ה נ"ל דכצ"ל ונסתלקה תמיהת הש"ך ע"ש וק"ל):

למנוע. נראה דה"ה כששכרו לעשות בתאנים וענבים דיכול למנוע עצמו מלאכול בתאנים כדי לאכול כל שבעו מענבים אם ניחא ליה בהן יותר אלא שבשני מינים רגיל האדם לאכול משניהן דרווחא לבסימא שכיח. סמ"ע:

מפקינן. כת' הסמ"ע דנ"ל מוכח מהש"ס ולשון רש"י דגם בתאנים וענבים אי בשעה שהיה עוסק בתאנים עבד ואכל מהענבים לא מפקינן מיניה אפילו באינה מודלת ולא כמ"ש בע"ש דגפן המודלה ע"ג תאנה או איפכא אי אכל מהמודלה מפקינן מיניה וז"א לע"ד עכ"ל ועיין בש"ס ותראה שדברי הע"ש נכונים ושלא כדת השיג עליו הסמ"ע ע"ש ודוק. ש"ך:

מתבטל. כגון שאשתו ובניו יעשו לו זה. סמ"ע:

נזיר. פירוש דל"ת כיון שידע בע"ה שהוא נזיר ולא יאכל ה"ל כאילו התנה עמו שיתן מה שיש לו לאכול לאשתו ולבניו קמ"ל עכ"ל הסמ"ע ובש"ס מבואר דנזיר הוא פשוט יותר דא"י לומר כן משום לך לך כו' וק"ל. ש"ך:

קטנים. עיין בתשובת מהר"א ששון סי' קצ"ט:

מזונותיו. פירוש מזונות של עצמו שניזון מהן בביתו והא דכת' הטור והמחבר בס"ס של"ח דרשאי בעל הפרה להרעיבה כדי שתאכל הרבה מן הדישה שאני התם דעיקר אכילת בהמה ושביעתה היא מהתבואה הלכך אף שמרעיבה תחלה מ"מ מיד שנכנסה לדוש אוכלת מתבואה שבאה לדוש בה וחוזרת לכחה משא"כ פועל שעיקר מזונותיו שיש לו כח מהן אינו מהכרם הלכך אסור להרעיב נפשו ממזונות העיקרים. סמ"ע:

רביעית. ז"ל הטור שהרי דקדקו חכמים בזימון ועל ברכה רביעית כו' ותרתי קאמר ור"ל בזימון שלא הצריכו לפועל להמתין על אחרים עד שיברכו בזימון כדי שלא לבטל ממלאכתו. שם:

ואסור כו'. מתני' צ"ג א' קוצץ כו' דוקא ע"י קציצה כמ"ש רש"י שם צ"ב ב' ד"ה קוצץ ודוקא שיש בהן דעת ומדעתם כמ"ש בסי"ז:

ואם חסמו כו'. כנ"ל דוקא ע"י קציצה וכן בדיעבד וכמש"ש בפרה שם צ"א א' כ"ש כאן שאינו לוקה:

מלקי כו'. פ"ח ב':

קודם שיגמר כו'. פ"ט א':

ומ"מ כו'. לשון הרא"ש וה' כחכמים ולא כסתמא דרישא דאשכחן כמה סתמי דיחידאה אינון כמ"ש סתם מתני' ר"מ היא אבל לשון חכמים רבים הם ועוד דמסתבר טעמייהו כו':

וי"א דוקא כו'. כנ"ל ד"ה כחכמים: (ליקוט) וי"א כו'. הרא"ש וטור וכ"ד הרי"ף ורמב"ם שהשמיטו להני מימרא דר"א (ע"כ):

ואפי' כו'. עבה"ג ואע"ג דמלשון רש"י ורא"ש מ' דאידך דר"א לא שייך בפלוגתייהו דמתני' אבל רי"ף ורמב"ם שהשמיטו ס"ל דהא נמי שייכא וראיה ג"כ מדאצרכינהו וצריכא כו' וכ"פ הטור ועב"י:

אפי' שכרו כו'. כמש"ו לפיכך כו':

ואי כו'. כשיטת הרמב"ם בספק ממונא:

ולא כו'. עבה"ג וכמש"ש ס"ז ח':

פת כו'. פ"ט ב':

או ד"א. שם א' ב' פ"ז ב':

עד שיעור כו'. תוס' סד"ה קוצץ. ור"ח כו':

אסור כו'. פ"ז ב':

וכן כו' או כו'. ברייתא פ"ט ב' לא יהבהב כו':

אפי' בעיא שם ולא איפשיטא:

(ליקוט) או שאמר בטור כ' דיש מתירין בכה"ג והוא דעת רש"י שם ד"ה לדידיה כו' והוא חלק ע"ז והוא דעת תוס' שם ד"ה אי כו' וכ"כ בדו"פ (ע"כ):

אבל אם כו'. כמתני' וכמ"ש בס' שקדם:

מוזהר כו'. כמש"ש צ"א ב' במתני' אבל משום כו' ושם פ"ט ב' התם משום כו' וכן שם צ"א ב': (ליקוט) מוזהר כו'. דתענית ובירושלמי (ע"כ):