השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו - שולחן ערוך חושן משפט סימן של״ו

נותן לו שכרו משלם. עיין בסמ"ע סק"א עד ונ"ל שט"ס הוא (שם בטור סימן ל"ז סס"ד) מ"ש המערער צריך לשלם וצ"ל שמתערער דעל השוכר לשלם לפועל כו' בכל ל' הש"ס והפוסקי' אין תיבה זו נמצא ואין לו שום דקדוק בלשון אבל ל"נ שכוונת הרמ"ה על סוף הברייתא והוא דחוזר ונוטל מהמערער מה שההנהו דהיינו מה ששוה המלאכה לאריס וא"כ אין לו נגיעה לאריס כלל אם המחזיק לא שכר לו יותר משאר אריסי העיר וע"ל סי' שי"ב (של"ב) בסמ"ע בפי' דברי הרמ"ה שם וא"כ אין צורך להגיה כלל ודו"ק:

אבל אם שכרו בשל חברו כו' כתב המרדכי ריש ב"ק בשם מוהר"ם דדוקא בתבן וקש לא יכול לומר טול מה שעשית בשכרך אבל במידי דאכילה כגון חיטין ושעורין שומעין לו (נ"ל דהיינו כששוה כשיעור השכירות) עכ"ל וכן כתב הגה"מ פ"ט משכירות והביאו ג"כ בהגהת סמ"ע ועיין בספר ב"ה ודו"ק ועיין במרדכי שכן נראה לו בחלום וי"ל דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין:

שכרו בפני חבירו כו' ועיין ברש"ל פרק בתרא דב"ק סי' נ"ט:

מה שעשית בשכרך כו' אפי' אין לו לב"ה רק זה צריך לטרוח ולמכור ולהשתדל לו מעות מזומנים כ"כ התוס' והרמב"ן והנ"י ר"פ המוכר פירות בשם ר"ת וכ"כ הרא"ש פ"ק דב"ק והביאו ראי' מפ' הבית והעלייה ע"ש וכ"כ העיטור דף ע"א וכ"כ בעל התרומות שער ד' ריש ח' ב' וכן משמע להדיא מדברי הריטב"א שהביא ב"י לעיל סי' ק"א מחו' ג' ע"ש:

או שהוא ברשותו ודעת הר"ן ונ"י סוף ב"מ דיכול לחזור בו כל זמן שלא פנה אותם כדלעיל סי' קס"ו גבי כותל גינה וכתבו דלפ"ז במשכן לא קנה וצ"ע שהמחבר גופי' כתב בסי' ע"ב סכ"ו כן במשכון וכן רמ"א סי' ע"ג סי"ז ע"ש ועיין בסמ"ע ס"ק ט' במ"ש י"ל דשאני הכא דחייב לו שכירות פעולתו כו' ועיין בנ"י סוף ב"מ כתב תירץ קצת בסגנון אחר וע"ל סי' ע"ב סכ"ו:

שכרו לשמור לו כו' עיין בהרמ"ה שהביא הטור ודו"ק:

נותן לו שכרו משלם ע"ל בסי' ל"ז בטור בסס"ד שכ' בשם הרמ"ה בדין אריס הבא להעיד להמחזיק בשדה נגד המערער אע"פ שטרח בה המערער צריך לשלם לו שכר טרחו כדין השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו עכ"ל וכתבתי שם שנ"ל שהוא ט"ס מ"ש המערער צריך לשלם וצ"ל שמתערער דעל השוכר לשלם לפועל ששכר לעשות בשלו והראהו בשל חבירו כמ"ש הטור והמחבר כאן והוא ברייתא ערוכ' והסכמת כל הפוסקי' ע"ש ודוק:

וחוזר ונוטל מב"ה מה שההנהו ע"ל ר"ס של"ב מ"ש הטור והמחבר מזה ומ"ש שם ס"ק ב':

ואינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך ונ"מ אם אינו שוה כדי שיעור השכירות ואף אם שוה הא צריך לשלם לפועלי' במזומנים כדין פועל ועפ"ר. (הגה וכתב המרדכי ריש ב"ק בשם מוהר"ם דדוקא בתבן וקש לא יוכל לומר טול מה שעשית בשכרך אבל במידי דאכילה כגון חיטין ושעורין שומעין לו וכ"כ הג"מ פ"ט דשכירות ד"מ א'):

אבל אם שכרו לעשות בשל חבירו סתם כו' פי' שא"ל עשה מלאכ' בשדה זו והפועל ידע שהוא של חבירו ואע"פ שלא א"ל בפי' עשה בשדה של חבירו כיון שלא א"ל שכרך עלי וג"כ ידע שהוא של חבירו אין שכרו מוטל על השוכר וכל שלא ידע הפועל שהשדה הוא של חבירו אע"ג דלא א"ל השוכר עשה עמי בשדה שלי מ"מ בכלל השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו הוא כיון שהפועל סבר שהוא שלו וע"ל בטור בסי' של"ט ס"ו שפי' הרא"ש ג"כ לדברי הרמ"ה שכתב שכרו לעשות בשדה סתם דר"ל שלא א"ל שהוא של חבירו אבל הפועל יודעו וכמ"ש שם סקט"ו ועפ"ר:

וה"ה השוכר מלמד לבן חבירו פי' בפני חבירו אבי הבן ואבי הבן שותק וכבר כתבו מור"ם בסי' פ"א ס"ז ושם כתב מילתא בטעמא ע"ש:

אחד שאמר לחתנו תלמוד כו' במרדכי כתב לחתנו העשיר וכ"כ מור"ם להאי דינא לעיל בסי' פ"א ס"א וכ"כ בד"מ שם וגם כאן וגם כתב מילתא בטעמא ז"ל כיון דלאו עני הוא ובל"ה חייב ללמוד עם בנו יכול לומר משטה הייתי בך כו' ע"ש: (הגה וכתב הרשב"א בתשובת סי' תרמ"ג ראובן ששכר מלמד לבנו ולבן חבירו ונתרצ' חבירו לתת חלקו ואח"כ בחצי הזמן קם חבירו ושכר לאחר חייב לפרוע לראשון ומה שטען חבירו שלא שכרו לשנה אלא ע"מ אם יעש' מלאכתו כראוי ושלא ימשוך זמן השכירות אלא עד הפסח הרי מודה מקצת וחייב ש"ד וע"ש סי' אלף קצ"ב):

לעשות בשלו כו' קמ"ל בזה דאע"ג דעוש' בשלו ובידו ליתן משלו למי שירצ' אפ"ה אינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך ול"ת דוקא ברישא דעשה בשל חבירו הוא דאינו יכול לומר טול מה שעשית כיון דאינו שלו אלא של חבירו ועפ"ר:

או ללקט לו דבר של הפקר דמיד שהגביהו מן הארץ כאלו גבהו רבו ובא לרשותו דמי ואפי' למ"ד המגביה מציא' לחבירו לא קנה חבירו בפועל מודה דידו כיד רבו דמי וע"ל ס"ס ר"ע ס"ג:

או שהוא ברשותו ואע"ג דלעיל בסי' קס"ו במי שנפל כותלו לגינתו של חבירו ואמר בעל הכותל לבעל הגינה בנה אותה ויהא שלך כתב הטור והמחבר דאין שומעין לו אלא בעל הכותל צריך לפנותם אם נתרצ' בעל הגינ' בכך ופינה אותם וחזר זה ואמר תן לי אבני ואתן לך שכרך אין שומעין לו אבל כל זמן שלא פינה אותן אפי' הן בחצירו של זה לא קנה לו חצירו שלא כוון אלא לדחותו עכ"ל וה"נ נאמר שלדחותו כוון אף שהן מונחין ברשותו י"ל דשאני הכא דחייב לו שכירות פעולתו וכשא"ל טול זה בשכרך מיד קנהו משא"כ לעיל דאין עליו שום חיוב שכר קודם שיפנהו וק"ל:

וילך הוא ויזכה בו עפ"ר שכתבתי על ל' הטור שג"כ כ' כן שמ"ש שילך הוא ויזכה כו' ר"ל כיון דשל הפקר הוא הרי יכול לומר לו לך זכה בו משא"כ בשכרוהו לעשות בשל חבירו דאינו יכול לומר זכה בשל אדם אחר א"נ עצה טובה הוא זה להשומר שילך ויקדים נפשו לזכות בו מן ההפקר דהיינו בהגבהה או משיכה דאם יקדימוהו אחר לזכות בו יהי' קרח מכאן ומכאן כיון דידע דשל הפקר הוא הרי הוא כאלו שכרו לעשות בשדה של חבירו וידע בו הפועל וכנ"ל:

(ס"א) נותן לו שכרו משלם מה שהקשה מסימן ל"ז והגי' במקום שהמערער. צ"ל שהמתערער לא נהירא כלל ועיין סימן ל"ז כתבתי פי' דברי רמ"ה לענ"ד:

ואין יכול לומר טול כו' פירש"י אע"ג דכל שוה כסף ככסף הכא גבי פועל כתיב לא תלין שכר שכי' מה דאיתניא בהדיא משמע:

(ס"ב) או שהוא ברשותו קשה הא בגמרא שם לעיל מיניה ופסקו רבינו בסי' קס"ו בכותל שנפל לגינתו של חבירו כו' דלא קניא ליה חצירו מטעם דלא נתכוון בעל הכותל להפילו לדחותו ומ"ה בעינן שם דפנינהו דווקא ולא שבאו שם ממילא לרשותו ובסמ"ע ס"ק ד' מתרץ דשאני הכא דיש לו אגרא גביה ואגב חורפא לא עיין בשמעתא דהא הך דינא דסי' קס"ו והך דהכא תרווייהו איתנהו במתניתין גבי אהדדי ועביד שם בגמרא צריכותא דאי איתמר הך דהכא ה"ח הכא משקיבל עליו ב"ה שיטלם בשכרו אין שומעין לו אחר כך לחזור כיון דאית ליה אגרא גבי' אבל ברישא דהיינו דהא סימן קס"ו דלית ליה אגרא גבי' ה"א אפילו משקיבל עליו שומעין לחזור בו קמ"ל ש"מ מזה דלפי המסקנא אין חילוק בין אגרא גבי' או לא דאי ס"ד דלפי האמת יש חילוק בין הך דסי' קס"ו ובין הך דהכא היאך שייך עוד לומר צריכותא דמשמע דחד דינא אית להו לתרווייהו וכאן דיניהם מחולקי' דהיינו ברישא צריך דווקא פינה וכאן לא צריך ע"כ נלע"ד פשוט דגם הכא ע"כ מיירי בפינה אותן לא צריך התלמוד והפוסקי' להזכירו כיון דמיירי ג"כ בשל הפקר דהיינו ששכרו ללקוט דבר של הפקר וכל ההפקר הוא ברשות הרבים וממיל' כי אמרינן בזה שהוא ברשותו ע"כ מיירי שהשוכר לקחם מרה"ר ופינה אותם לרשותו ואע"ג דנקט רבינו כאן גם כן לעשות בשלו היינו ג"כ כגווני דהפקר דהוא מונח ברה"ר ופינה אותם לרשותו אבל באמת אי הוה כבר ברשותו של שוכר לא מהני קיבל עליו ב"ה וכההיא דרישא וכמשמעות הלכה דתרווייהו שוים הם כנלע"ד פשוט:

(ס"ג כתב) רבינו בשם הרמ"ה ה"מ דליכא מידי כו' נ"ל פירושו עכ"פ צריך שיהא לזה הפועל תשלומין כיון שזה שכרו שיעשה לו פעולה זו אלא דכ"ז שעושה בשלו הוה שכרו עליו ומחויב לשלם מכיסו וכן אם הוא שכרו לעשות בשלו והראהו בשל חבירו כיון שלא א"ל שכרך על ב"ה הוה שכרו עליו אבל אם הוא שכרו בשל חבירו או בשל הפקר הרי ב"ה אומר לו טול מה שעשית בשכרך ואז ב"ה פטור כל זמן שיוכל ליקח שכרו מהפעול' עצמ' אבל אם אינו יכול ליקח שכרו משם כגון שהקדימו אחר או בשל חבירו וחבירו אינו רוצה לתת לו משלו צריך ב"ה לשלם לו כיון שהוא השכירו עכ"פ לעשו' הפעולה דאל"כ אמאי אמרו במתניתין שיכול לומר טול מה שעשית בשכרך היה להם לומר פטור לגמרי אלא כדפרישית ועכ"פ עדיף כוחו של ב"ה לענין הפקר דבשאר משכיר חייב לשלם משלו דווקא במזומנים כמו בפועל כמ"ש בשם רש"י בסמוך ס"א כיון שהוא השכירו אלא דבהפקר אם אין לב"ה מזומנים א"נ איזה חפץ דקפצים עליו זבינים דהוא כמו במזומנים יכול לומר טול מה שעשית בשכרך ואין חייב לטפל ולהשתדל במזומני' כנ"ל לדעת הרמ"ה. אבל רבינו חולק וס"ל דבשוכרו לשמור דבר הפקר אין שום חיוב על המשכיר כיון דזה ידע שהוא של הפקר אבל אם אין יודע חייב המשכיר לשלם מכיסו כדאיתא בסימן של"ח [של"ה]:

סתם. פירוש שא"ל עשה מלאכה בשדה זו והפועל ידע שהוא של חבירו ואע"פ שלא א"ל בפירוש עשה בשדה חבירי כיון שלא א"ל שכרך עלי וגם ידע שהוא של חבירו אין שכרו מוטל על השוכר וכל שלא ידע הפועל שהשדה הוא של חבירו אע"ג דלא א"ל השוכר עשה עמי בשדה שלי מ"מ בכלל השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו הוא כיון שהפועל סבר שהוא שלו וע"ל סי' של"ח ס"ז בהג"ה. סמ"ע:

ושתק. עיין ברש"ל פרק בתרא דב"ק סי' נ"ט:

חבירו. כת' הרשב"א בתשו' סי' תרמ"ג ראובן ששכר מלמד לבנו ולבן חבירו ונתרצה חבירו לתת חלקו ואח"כ בחצי הזמן קם חבירו ושכר לאחר חייב לפרוע לראשון ומה שטען חבירו שלא שכרו לשנה אלא ע"מ שיעשה מלאכתו כראוי ושלא ימשוך זמן השכירות רק עד הפסח הרי מודה מקצת וחייב ש"ד וע"ש סי' אלף קצ"ב. הגהת סמ"ע:

הפקר. דמיד שהגביהו מן הארץ כאילו גבהו רבו ובא לרשותו דמי ואפילו למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו בפועל מודי דידו כיד רבו דמיא וע"ל סי' ר"ע ס"ג. שם:

ברשותו. ודעת הר"ן ונ"י סוף ב"מ דיכול לחזור בו כל זמן שלא פינה אותם כדלעיל סי' קס"ו בכותל גינה וכתבו דלפ"ז במשכון לא קנה וצ"ע שהמחבר גופיה בסי' ע"ב סכ"ו כן במשכון וכ"כ הרמ"א בסי' ע"ג סי"ז ע"ש ועמ"ש הסמ"ע כאן די"ל דלא דמי לסי' קס"ו דשאני הכא דחייב לו שכירות פעולתו וכשא"ל טול זה בשכרך מיד קנהו משא"כ התם דאין עליו שום חיוב שכר קודם שפינהו ועיין בנ"י שם שכת' תירוץ קצת בסגנון אחר. ש"ך (ועמ"ש בשמו בסי' ע"ב ס"ק ע' ע"ש):

ויזכה. ר"ל עצה טובה הוא להשומר שילך ויקדים נפשו לזכות בו מן ההפקר בהגבהה או משיכה דאם יקדמנו אחר לזכות בו יהיה קרח מכאן ומכאן דכיון דידע דשל הפקר הוא הרי הוא כאילו שכרו לעשות בשדה חבירו וידע בו הפועל וכמ"ש בס"א עכ"ל הסמ"ע ועיין בטור מ"ש על דברי הרמ"ה שהביא ע"ש:

השובר כו' וא"י לומר כו'. קי"ח א':

אבל אם כו'. תוס' שם ד"ה לעשות כו' ואע"ג דשם ע"ו א' מייתי לה אשכרו בשל חבירו שם משום דא"ל שכרכם עלי וזה ששם חלקו בין א"ל שכרכם עלי או לא וכאן לא חילקו וז"ש טוש"ע אפילו לא כו' ואם א"ל כו' וז"ש תוס' הנ"ל סתמא בשל חבירו. ודוקא סתמא אבל א"ל שכרכם על בע"ה אפי' ברישא י"ל כן ואין חילוק אלא בסתמא:

שכרו כו' א' כו'. עמ"ש בסי' פ"א:

והוא כו' ענ"י בשם רשב"א והר"ן חלק עליהם ע"ש כמש"ש ברישא בגמ' טעמא כו' ה"מ כו' משא"כ כאן כיון דחייב לו ודאי מכוין לאקנויי וז"ש או שהוא ברשותו ומ"מ דוקא שקונה בא' מדרכי הקניה כמש"ש ותקנה כו':