השוכר פועלים ינהג עמהם כמנהג - שולחן ערוך חושן משפט סימן של״א

לא היה מנהג בעיר כו' עיין בס' באר שבע דף צ"ו:

ואינו קרוי מנהג כו' וכ"כ הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות:

אפילו הוסיף על שכרן. שיכול לומר הא דאוסיפת לן כדי לעשות עבודתך שפיר וכן עשינו. גמרא וכ"כ הטור והמחבר בס"ס של"ב:

חייבים לצאת מביתם בזריחת כו'. ילפינן לה מדכתיב תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב ר"ל יאספון החיות דקאי אמ"ש לפני זה תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער ונלמד מהאי קרא דיציאת הפועל מביתו לעבוד' הוא משע' שיזרח השמש והכניס' מעבוד' לביתו הוא לאחר ששקע' השמש והיינו לאחר צאת הכוכבי' והטע' כתבתי בפריש' דצריכים שיתעסקו מזריחת השמש עד שקיעת' בעבודת הב"ה ובהליכ' היא צורך העבוד' מ"ה סגי ביציאתו מביתו כשתזרח השמש משא"כ חזרתו לביתו שהוא לצורכו:

ולצלות לו דגקטן. בטור לא כתב תיבת קטן גם בהג"א ר"פ הפועלים דהביא ל' הירושלמי זה לא כ' שם תיבת קטן ונראה דמור"ם ז"ל כתבו משום דבא"ח סי' רנ"ו כ"כ הטור והמחבר והוא מהגמרא דפ' במה מדליקין ז"ל שם שש תקיעו' היו תוקעין בע"ש כו' עד התחיל לתקוע תקיע' שלישית סילק המסלק והטמין המטמין והדליקו הנירות שהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור תוקע ומריע ותוקע ושובת עכ"ל ואין ראיה משם דשם קאי אבעלי בתים שהיו כל ע"ש בעיר ואפו ובשלו והכינו כל צרכן קודם לכן משא"כ בפועלי' שהיו בשד' ונכנסו סמוך לשבת לביתם ולא עשו עדיין צרכן לשבת דבעי טפי מצליית דג קטן והא ראי' דשם לא נזכר שיעור למלאות חבית מים כמ"ש כאן וגם שם כ' שהדליקו נרותיהן קודם צליית דג קטן וכאן כתב שהדליקו הנירות אחר צליית הדג וע"כ צ"ל שצרכי' אלו שעשו בצליית דג ומלאות מים והדלקת נרות היה קודם לכן מעט זמן לפני שאר בני אדם ועפ"ר מ"ש עוד בזה:

הכל כמנהג המדינה. ואפי' הי' המנהג בעיר ליתן להם מזונות והוא שכר פועלים ופסק להן מזונות לא אמרינן מדנחית לפסוק להן ולא הי' צריך לפסוק מאחר שכן המנהג ש"מ שדעתו הי' לטפויי להן על המזונות שנהגו ובגמ' איכא פלוגתא בין התנאים בזה ופסקו רוב הפוסקי' דאין צריך להוסיף:

כגון אם היתר בשש כו'. ולפי זה אם קצתן נשכרין בג' וקצתן בה' וקצתן בו' אין נותנים להם ה' כשער הבינוני אלא כשיעור המחצה שבין הג' לו' והיינו ארבע וחצי ועפ"ר:

(ס"א כיון שלא התנה) והא דטפי ליה בשכרם דנעביד ליה עבידתא שפירתא הכי איתא בגמ' פרק הפועלים וק"ל ונחזי עבידתייהו דכה"ג פריך פ' האומנין דף ע"ו ומשני דא"א למיחזי ופסקו רבינו בסי' של"ב ס' א' בד"א שאין מלאכתן שוה ד' כו' ה"נ נחזי עבידתייהו כו' אי הוי טפי משאר פועלי' וי"ל דהכא שהב"ה בעצמו אמר שיוסיף להם על דעת שיעשו מלאכה יפה כיוונו שיעשו לו ע"צ היותר טוב שהם יכולים יובא לאפוקי שלא יתעצלו במלאכתן משא"כ בפ' האומנין שלא אמר להם בה"ב כלום רק הפועלים אטעו אהדדי ואמר פועל לחבירו שהב"ה יתן לו ד' דשכרכם על הב"ה ואז אין זכות לפועל לתבוע ד' רק מכח שאומר שעושה לו מלאכה יותר יפה משאר פועלים ע"כ צריך שיהיה באמת יותר יפה:

(ס"ב הכל כמנהג המדינה) בד"ר כ' כאן והרמ"ה פסק כרשב"ג פי' אע"פ שפסק להם מזונות בפירוש לא אמרי' כיון שבלא"ה יש להם מזונות ודאי אתי בתנאי לטפויי להוסיף להם וק"ל מ"ש מתשובת הרשב"א שמביא ב"י בסי' שט"ו שכתוב בשטר שיהיה לו רשות למשכנה או להשכירה למי שירצה דאמר התם כיון שבלא"ה יש לו רשות למשכנו למי שבני ביתו אינם יתירי' על שלו א"כ ל"ל בתנאי אלא ודאי לטפויי אתי אפי' למי שבני ביתו מרובים יכולים להשכירו וה"נ נימא כאן תנאי מאי מהני אלא לטפויי מזונות ונראה דטעמא דרשב"ג דע"כ לא נתכוין לטפויי דא"כ אין לדבר סוף מה תהיה ההוספה והיה לו לפרש אלא ודאי לא נתכוין להוסיף:

(ס"ג כאחד וכשנים) עמ"ש בסי' של"ב ס"ג מזה:

הוסיף. שיוכלו לומר הא דאוסיפת לן כדי לעשות עבידתא שפירתא וכן עשינו. ש"ס וכ"כ הטור והמחבר בסי' של"ב ס"ה. סמ"ע:

מנהג. עיין בס' באר שבע דף נ"ו:

קטן. בטור לא כת' תיבת קטן גם בהג"א ר"פ הפועלים דהביא לשון הירושלמי זה לא כת' שם תיבת קטן ונראה דהרמ"א כתבו משום דבא"ח סי' רנ"ו כ"כ הטור והוא מש"ס פרק ב"מ וז"ל שם ו' תקיעות היו תוקעין בע"ש כו' התחיל לתקוע תקיעה שלישית סילק המסלק כו' שהה כדי לצלות דג קטן עכ"ל ואין ראיה מהתם דשם קאי אבע"ב שהיו כל ע"ש בעיר ואפו ובשלו והכינו כל צרכן קודם לכן משא"כ בפועלים שהיו בשדה ונכנסו סמוך לשבת לביתם ולא עשו עדיין צרכן לשבת דבעי טפי מצליית דג קטן והא ראיה דשם לא נזכר שיעור למלאות חבית מים וגם שם כת' שהדליקו נרותיהן קודם צליית דג קטן וכאן כתב שהדליקו אח"ז וע"כ צ"ל שצרכים אלו דצליית דג ומילוי מים והדלקת נרות עשו קודם לכן זמן מעט לפני שאר בני אדם עכ"ל הסמ"ע ועמ"ש הב"ח בזה:

השכיח. וכ"כ הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות:

כמנהג. ואפילו היה המנהג בעיר ליתן להם מזונות והוא שכר פועלים ופסק להן מזונות לא אמרי' מדנחית לפסוק להן ולא היה צריך לפסוק מאחר שכן המנהג ש"מ שדעתו היה לטפויי להן על המזונות שנהגו ובש"ס איכא פלוגתא בין התנאים בזה ופסקו רוב הפוסקים דא"צ להוסיף. סמ"ע:

כגון. ע"ל סי' ק"ג ס"ב ובמ"ש הסמ"ע ובאר הגולה שם:

כיון כו'. תוס' שם ד"ה השוכר כו' והג"א שם ד"ה פר"ח כו' וכמש"ש צ"ד א' מתנה כו' ומתנה כו' ושם ח"ג ב' דאיבעי ליה לפרושי כו' וש"מ: (ליקוט) כיון שלא כו'. כמש"ש אב"א דא"ל כו' וכמ"ש בהג"ה או שא"ל אני כו' (ע"כ):

(ליקוט) לצאת כו'. עתוס' שם ד"ה פועל כו' א"ר מנא כו' וכ"כ הג"א שם בשם הירושלמי ודלא כרש"י שכ' דמוותר. תוס' (ע"כ):

ובע"ש כו'. ירושלמי הביאו הג"א ד"ה פירש בכניסתו כו' ע"ש:

לא היה כו'. גמ' שם בעיר חדש וניחזי כו'. נ"י בשם הרשב"א:

(ליקוט) אבל רוב כו'. דהולכין אחר הרוב וכמ"ש בירושלמי דפ' האומנין שהבאתי בסי' של"ב ס"ד בהג"ה (ע"כ):

הלך ממקום כו'. ירושלמי שם בני טבריא לא משכימין ולא מעריבין בני בית מעון משכימין ומעריבים בני טבריא שעלו לשכור בבית מעון נשכרים כבית מעון בני בית מעון שירדו לשכור בטבריא נשכרין כטבריא כו' והביאו נ"י שם:

(ליקוט) מקום כו'. והשמיט מש"ש פ"ז א' חסורי מחסרא כו' דס"ל כמ"ש הטור בשם הרמ"ה דהלכה כרשב"ג וכן השמיטו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם (ע"כ):

השוכר כו'. כן פי' הרמב"ם והמ"מ והרמ"ה ועבסי' ק"ג ס"ב ועמ"מ: