דין האומר זה בני או אחי או עבדי - שולחן ערוך חושן משפט סימן רע״ט

האומר זה בני כו'. עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' ב' דף ק"ד ע"ג וח"ב סי' פ"ז וע' בתשו' רשד"ם סי' ד"ש ש"ה ש"ו:

ואע"פ שהוא משמשו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ז' עד ונראה שגם הרמב"ם והמחבר מודי' בזה והא שסיימו וכתבו בטעמו שהוא לו כעבד כששומע לו כעבד וקרוב לו לכל צרכיו ובקשתו שבקש ממנו עכ"ל והב"ח לא דק בזה ע"ש:

מי שהי' לו שפחה כו'. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' צ"ב ובתשו' ר"מ אלשיך סי' ג' דף ה' ע"א ודף ח' ע"ב:

וכן נ"ל עיין בתשו' ן' לב מה שהקש' על סברת הגאון בדין ירושה מדין ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנ' ותירוצו הוא נכון ודברי הב"ח בטא"ע סי' קנ"ו אינם נכונים בזה וכמ"ש שם ודוק ולפמ"ש בתשובת ן' לב דהיכא דלא הניח בן אלא א' דחולצת אבל בירוש' ס"ל לגאון דחולקין ומ"ש גאון דאזלינן לקולא כו' ולא ירית היינו כשהניח בן אחר מאשתו כשרה והוי כספק ובני יבם בנכסי יבם א"כ יש לישב דעת מור"ם דבתחל' הביא סברת הגאון דחולצת כו' ולענין ירוש' פעמים יורש ופעמי' אינו יורש וכמ"ש וע"ז כתב דלענין ממון יש לסמוך אגאון והמע"ה אפי' באח ובן שפחה אינו יורש (ולא קאי מור"ם אייבום כלל ודלא כסמ"ע) כלומר ואפי' מוחזק בכשרו' שהי"א שהביא הרמב"ם חולקין אירושלמי וס"ל דלעולם אינו יורש משא"כ לסברת הגאון יורש לפעמי' וכמ"ש א"נ י"ל דה"ק דלסברת הגאון משמע לכאור' דלא ירית לעולם ואפי' עם אחי המת שהוא ספק וספק ולכן כתב מור"ם די"א דלענין ממון הו' המע"ה וא"כ בספק וספק קירית כגון באחי המת ובן שפחה דליכא שום מוציא מחברו ובבן שפחה עם בנו מאשה אחרת ולא [לא] ירית כלל דהמע"ה ואיהו יורש ברי ואידך ספק וספק ודוק כן נ"ל לישב דברי מור"ם ודלא כסמ"ע ס"ק י"ז עד דאין מוכרין אותו כו' כשאביו הוא כשר ע"ש ואשת אביו מתייבמת ופליג ארמב"ם בירוש' ומכירה עיין עוד בסמ"ע ס"ק י"ח עד לא ס"ל כאותו מ"ד כו' היינו בירוש' אף שאינו כשר ואף ביבום אינה מתייבמת אבל להרמב"ם בדין יבום לא נחלק עם סברא זו וכמ"ש ה"ה להדיא ודוק היטב:

אע"פ שהודה באנשים שאינם מוחזקי' כו'. לעיל סי' רע"ז סי"ב כ' הטור והמחבר הדין כן לענין בכור שאע"פ שאינו מוחזק כלל בבנו האמינתו התורה לומר שהוא בנו וכאן כתב הדין לענין בנו שאינו בכור ועפ"ר שם כתבתי דלא נלמד מקרא דיכיר אלא כשהוא ידוע שהוא בנו לומר עליו שהוא בכורו ואף שנפסל ממילא מי שהוא גדול ממנו והיה בחזקת בכורו אבל כשלא היינו מוחזקי' בו שהוא בנו לא נלמד מהקרא שנאמן לו' שהוא בנו אלא שמסתבר לחכמים לומר כן וכיון שמהסברא הוא היה נראה לומר דהיינו דוקא במי שלא היו מכירין אותו אם בנו הוא או לא כגון שבאו ממרחקים אבל אם היה בפנינו והיה מרחיק אותו בתכלית הריחוק אין סברא לו' שיהא נאמן אח"כ לומ' עליו שהוא בנו ומיהו י"ל דלא מן הסברא לחוד למדו כן אלא ס"ל לחכמי' דקרא דיכיר שהוא בכור בכל ענין מיירי אפי' אינו ידוע שהוא בנו כלל וא"כ אין לחלק ועיין בע"ש שכ' כשם שהאמינו התור' לאב להכיר את שהוא מוחזק בבנו לומר עליו בכורו אפשר דכוונתו נמי לו' כמ"ש ראשונ' דמקרא דיכיר לא נלמד אלא במי שהוא במוחזק שהוא בנו לומר עליו שהוא בכור אבל באמת אפילו אין מוחזקין בו בבנו כלל נאמן לומר שהוא בכור וכמ"ש וכנ"ל:

אפי' נכסים שיפלו כו' "ל' הטור בין נכסים שיפלו לו כשהוא גוסס והרבות' הוא דאע"ג דאיכא בו תרתי לריעותא חדא דהוא דבר שלא בא לעולם וקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והשני דבשעה שהוא גוסס לאו בר הקנא' הוא אפילו בבדיקה וברמיזה דהרי הוא כמעט מת אפי' הכי בהודא' זו שהודה שהוא בנו או יורשו יורשו מהיום ממילא:

אינו אחי כו'. אינו נאמן דדוקא בבנו מצינו שהאמינתו התור' במאי דכתיב יכיר וכנ"ל אבל על אחיו ושאר קרוביו לא מצינו שהאמינו ואינו נאמן במיגו דאי בעי הוה יהיב נכסיו לאחר דמיגו זה הוה כמיגו במקום חזקה:

אע"פ שאינו נאמן לענין יחוס כו' משום דלענין יחוס א"א לומר שבנו יהיה פסול בממזרת ובן בנו יהי' כשר אבל בירושה אין לבן בנו חלק ושייכות להירושה וגם יכול להפקיעו מהן בחייו ולומר יהיה כל נכסי לפלוני:

מאחר שאין בנו קיים. ואין נאמן לפסול הבני בנים אלא מכח פסלותו לבנו שהאמינו עליו התורה וכנ"ל:

וחזר ואמר עבדי כו'. ז"ל הטור אינו נאמן במה שאמר עבדי שאם היה עבדו לא היה קוראו מתחל' בנו אפי' אינו משמשו אלא כבנו ומסיק הטור דהיינו דוקא לאחר כדי דיבור אבל אם אמר בני ובתוך כדי דבור אמר עבדי נאמן דבכל התורה תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ מלענין גירושין ועכו"ם וקדושין ומגדף ועפ"ר שם כתבתי דהאי בתוך כדי דבור ובסמוך בעברו על בית המכס שנאמן לו' שהוא עבדו היינו דוקא שהוא אומר שהוא בנו ונולד לו מהשפחה והרי הוא עבד דאל"כ כל שאינו בנו אינו נאמן עליו לפסלו בעבד וכנ"ל דלא האמינתו התורה אלא בבנו:

אע"פ שהוא משמשו כעבד כו'. כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם ור"ל אפי' משמשו כעבד והל"ל ודאי עבדו הוא ולא בנו אבל בנוסחאות הטור אינו כן אלא ז"ל אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן דמה שקראו עבדו ר"ל שמשמשו כעבד ונאמן אפי' אינו משמשו תשמיש של עבד עכ"ל ונרא' שגם הרמב"ם והמחבר מודים בזה ומה שסיימו וכתבו בטעמו שהוא לו נעבד כששומע לו כעבד וקרוב לכל צרכיו ובקשתו שבקש ממנו:

ואם היה קורין לו עבד בן אמה. ל' הרמב"ם אינו כן אלא עבדי בן מאה זוז וכן הוא ל' הטור ושם כתוב ג"כ ז"ל אבל אם אמר עבדי כו' ולא כתב שם היו קורין:

היה עובר על בית המכס ואומר בני הוא זה וחזר ואמר עבדי הוא נאמן כו' אע"פ שלא מצינו (אפי' לר' יודא) שהאמינתו התור' אלא על בנו מדכתיב יכיר לו' על מי שהוחזק שהוא בנו לומר שאינו בנו או לומר על בנו קטן שהוא בכור ובניו הגדולי' נעשו ממילא ממזרים אבל אאינש דעלמא לא מצינו שיהא נאמן לומר עליו שהוא עבד או ממזר וזה שעבר על בית המכס וחזר ממה שאמר בני הוא ואמר אינו בני אלא עבד ה"ל כאלו אמר אאינש דעלמא שהוא עבד וצ"ל דדוק' כשיש לאיש חזקת כשרות לאו כל כמיני' להוציא מכשרותו ולומר עליו שהוא עבד או ממזר משא"כ זה דמיירי שלא היה לו חזקת כשרות ואף שנתגדל בביתו מ"מ כל שאינו ידוע אם הוא בנו או עבדו נאמן לומר עליו שאינו בנו אלא עבדו ועמ"ש עוד מזה בסמוך:

להבריח מהמכס. שמהעבדים היו נוהגים ליתן מכס ולא מהבנים:

אינו נאמן. אע"ג דאם לא עבר אבית המכס היה נאמן בזה כמ"ש בסעיף שלפני זה בכאן מוכח דעבדו הוא דאל"כ למה אמר בבית המכס שהוא עבדו שהוא גריעות' לו שצריך ליתן ממנו מכס:

אבל איתחזק אימיה בבת ישראל כו'. ז"ל הטור בשם הרמ"ה דכי הימניה רחמנא אבריה כגון דאמר בני זה ממזר דאיכא למימר דנולד מחייבי כריתות א"נ דידוע דבר אתתיה הוא ואמר עליה דלאו בריה הוא וה"ל ממזר ממילא אבל אעלמא לא מהימן והאי כיון דאיתחזק אימא בבת ישראל לאו כל כמיני' לאחזוקי בשפח' עכ"ל ור"ל דוקא אבריה האמינתו התור' כמ"ש יכיר והיינו כשלא נודע מי ילדתו יכול לפסלו לומר עליו בני זה ממזר ואע"פ שהי' בחזקת שנולד מאשתו לא אזלינן בתר החזק' בדבר שהאמינו התורה ואמרי' ודאי לאו מאשתו נולד אלא מחייבי כריתות אבל כשידוע שאשתו יולדתו תו אי אפשר לפסלו בלשון זה לומר בני הוא והוא ממזר כיון דידוע דאשתו יולדתו והוא מודה שבנו הוא א"א להיות ממזר אם לא שאמר שאמו אשתי שיולדתו ממזרת היא והולד כמוה וכמ"ש הטור בא"ע בס"ס ח' דהן שהאב ממזר או האם ממזרת הבן הולך אחר הפגום להיות ממזר כא' מהן וע"ז לא האמינתו התור' לשויי' לאמו שהיא בחזקת כשיר' לממזרת כמו שאינו נאמן לשויי' בשפח' דזה וזה פסול לדורות הוא ואין לומר שכוונתו הוא שהוא ממזר מצדו וכמ"ש שממזר הבא על בת ישראל הולד ממזר דכיון דיש לו לאב זה חזקת כשרות אין אדם משים עצמו רשע או להוצי' נפשו מחזקת כשרות שהוא בו ואי אפשר לפוסלו אלא כשאומר זה שאשתי ילדתו אינו בני שלא נתעבר' ממני וממילא הוא ממזר ואע"פ שאשתו אמו זאת היא בחזקת כשרות מ"מ כיון שהאמינתו התור' בבנו היא נעשה חשודה בזה ממילא משא"כ כשאומר שהוא עבד ואמו מוחזקת בבת ישראל דלאו כל כמיני' לפסלה בשפחה ובזה פשיטא דאין לומר שכוונתו היה שאמו היתה בת ישראל אלא שנתעבר' מעבד ויהא נאמן אם אין חזקת כשרות לאביו דהא קי"ל דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכמו שכתבתי בסוף סימן רע"ו ורע"ז ואינו עבד ועל כרחך צ"ל שכוונתו היה שאמו היתה שפחה ובזה לאו כל כמיני' כיון דאמו מוחזקת בבת ישראל וק"ל:

העבדים והשפחות אין קורין כו'. כך כתב הרמב"ם פ"ד דנחלות והוא מברייתא דברכות פרק היה קורא וכ"כ המ"מ שם עליו:

שלא יבא מהדבר תקלה ונמצא זה הבן כו'. פי' התקל' הוא שזה הבן נפגם והבן ר"ל זה שקורא לשפח' אמי נמצא שהוא בנה ויאמרו שהוא עבד אבל כשקורא לעבד אבא אינו מוכרח שהוא עבד אם אמו היא מישראלית וכנ"ל מ"מ פגם מיהא איכא דהא אין קדושין תופסין בעבד וה"ל בן קדש וכבן דלפקת ברא:

והוליד ממנה בן כ' הרשב"א סי' תר"י בא' שקלקל עם פנוי' והוציא' מביתו ואח"כ החזירה ואמר על בנה שהוא בנו ופסק דנאמן דלא חיישינן דאמר בדדמי ולפי אומד דעתו וכתב בתשובת הרא"ש כלל פ"ז סי"ב דדוקא בכה"ג שהית' משרתת לו ורגיל' עמו לכן שדינן בתר דידיה עכ"ל וד"מ ב' הביאם עיין שם:

אם ת"ח הוא פי' זה שהוליד בן מהשפח' אזי מוקמינן אותו בחזק' כשרות ואמרי' דלא היה עובר אלאו דלא יהי' קדש ואמרי' דודאי שחררה וקדשה ולא בא עלי' בזנות ומ"ה יורש אותו האי בן ומ"מ לא סמכינן אחזק' זו כולי האי ליתן לו בת ישראל:

דחולצת ולא מתייבמת. דהולכין באיסורא לחומרא מכח ספק וה"ה דאסור לישא ישראלי' בלא גט שחרר ואם קדש אשה בלא גט שחרור צריכ' גט ממנו. טור:

דלענין ממון הממע"ה. פי' ואינו יורש דהממון הוא בחזקת שאר יורשי' ומ"מ אין אחיו ומכ"ש שאר יורשין יכולים למכור לזה דהוא החזיק בנפשו והמוציא ממנו למכרו עליו הראיה ומור"ם ז"ל כתב שני י"א בדברים הללו ור"ל דלי"א קמא דוקא באיסור אזלינן לחומרא וחולצת ואינה מתייבמת אבל לענין ממון סבירא ליה לקולא ומחשב כבנו ויורש והי"א בתראי ס"ל דגם לענין ממון אינו כבנו ודאי אבל הטור כתב דמאן דס"ל דחולצת ואינה מתייבמת ס"ל נמי דלענין ממונא נקטינן לחומרא ולא ירית וגם אין מוכרין אותו ודוחק לומר דכ"כ משום דכתב הרמב"ם והביאו הטור (והמחבר) די"א ס"ל דאין מוכרין אותו אבל אינו יורש ואשת אביו מתיבמת וס"ל למור"ם דהני י"א בתראי דכתב ס"ל כותייהו דאינו יורש אבל אשת אביו מתייבמת ולא כדעת י"א קמאי דכתב מור"ם דא"כ לא הוה כתב עליה מור"ם וכן נ"ל דהא הרמב"ם והרא"ש ורב נטרונאי לא ס"ל כאותו מ"ד וצ"ע:

(ס"ג וחזר ואמר עבדי) מ"ש הסמ"ע דהא נאמן תוך כ"ד היינו דווקא שאמר שנולד מהשפחה כו' איני יודע מי הכריחו לכך דכל הנאמנות דכאן מיירי לענין ירש אותו או לאו ובזה מהני מ"ש אח"כ עבדי דלא ירש אותו:

(ס"ד היה עובר על בית המכס כו') מה שמחלק הסמ"ע בין ליש חזקת כשרות או לאו א"א לחלק בכך דהא איתא בפ' עשרה יוחסין דף מ"ט מאי אפי' שניהם מודים לא מיבעיא קאמר ל"מ היכי דאית ליה חזקת כשרות דלא מהימנא אלא אפי' עובר דלית ליה חזקות כשרות לא מהימני הרי לך דלרבנן אפי' לבן בנו לית חילוק בין חזקת כשרות ממילא ה"ה לר' יהודה לגבי אחר אין חילוק וכאן לא מיירי אלא לענין ירושה וכמ"ש בסמוך גם מ"ש בדברי הרמ"ה בטור דלא מהימן לאחזוקי בשפחה היינו שאם תאמר שלא ירש אותו ע"כ צריך אתה לומר שאמר שפחה:

בני. עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' ב' דף ק"ד ע"ג וח"ב סי' פ"ז ובתשוב' רשד"ם סי' ש"ד ש"ה ש"ו:

אפילו. הרבותא היא דאע"ג דאיכא תרתי לריעותא חדא דהוא דבר שלב"ל. דקי"ל דאין אדם מקנה אותו והשני דבשעה שהוא גוסס לאו בר הקנאה הוא אפילו בבדיקה וברמיזה דהרי הוא כמעט מת אפ"ה בהודאה זו שהודה שהוא בנו או יורש שלו יורשו מהיום ממילא. סמ"ע (עיין בס' בני אהרן מסי' נ"ה עד סי' ס"ג ובס' פני משה ח"א סי' צ"ב. בני חיי):

אינו נאמן. ולא אמרינן דיהא נאמן במגו דאי בעי הוה יהיב נכסיו לאחר דהוי כמגו במקום חזקה. סמ"ע:

יחוס. משום דלענין יחוס א"א שבנו יהיה פסול בממזרות ובן בנו יהיה כשר אבל בירושה אין לבן בנו חלק ושייכות להירושה וגם יכול להפקיעו ממנו בחייו ולומר שיהיו כל נכסיו לפלוני. שם:

וחזר. היינו דוקא לאחר כדי דיבור אבל תכ"ד נאמן דבכל התורה תכ"ד כדבור דמי חוץ מהעובד כוכבים ומקדש ומגרש ומגדף כ"כ הטור והא דנאמן כאן תכ"ד וגם בסמוך בעברו על בית המכס היינו דוקא באומר שהוא בנו הנולד לו משפחה והרי הוא עבד דאל"כ אינו נאמן עליו לפסלו בעבד דלא האמינתו התורה אלא בבנו וכנ"ל. שם:

משמשו. כן הוא ג"כ לשון הרמב"ם ור"ל אפילו משמשו כעבד והל"ל ודאי עבדו הוא ולא בנו אבל הטור כתב ז"ל אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן דמה שקראו עבדו ר"ל שמשמשו כעבד ונאמן אפילו אינו משמשו תשמיש של עבד עכ"ל ונרא' דגם הרמב"ם והמחבר מודים לזה ומה שסיימו שהוא לו כעבד ר"ל ששומע וקרוב לכל צרכיו ובקשתו שבקש ממנו. שם:

נאמן. אע"ג דאמרינן שלא האמינתו התורה אלא על בנו ולא אאינש דעלמא היינו דוקא כשיש לאיש חזקת כשרות לאו כל כמיניה להוציאו מכשרותו לומר עליו שהוא עבד או ממזר משא"כ זה דמיירי שלא היה לו חזקת כשרות ואף שנתגדל בביתו מ"מ כל שאינו ידוע אם הוא בנו או עבדו נאמן לומר עליו שאינו בנו אלא עבדו. שם:

אינו. אע"ג דאם לא עבר בבית המכס היה נאמן בזה כמ"ש בסעיף הקודם הכא שהוא גריעותא לו שצריך ליתן ממנו מכס מוכח דעבדו הוא. שם:

תקלה. פירוש התקלה היא שזה הבן נפגם ור"ל זה שקורא לשפחה אמי נמצא שהוא בנה ויאמרו שהוא עבד וכשקורא לעבד אבא אף דאינו מוכרח שהוא עבד אם אמו היא ישראלית מ"מ פגם מיהו איכא דהא אין קדושין תופסין בעבד וה"ל בן קדש וכבן דנפקת ברא. שם:

בן. כתב הרשב"א סי' תר"י באחד שקלקל עם פנויה והוציאה מביתו ואח"כ החזירה ואמר על ולדה שהוא בנו ופסק דנאמן דלא חיישינן דאמר בדדמי ולפי אומד דעתו וכתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ז סי' ב' דדוקא בכה"ג שהיתה משרתת לו ורגילה עמו לכן שדינן בתר דידיה עכ"ל ובד"מ הביאם ע"ש ועיין בתשו' רש"ך ס"ב סי' צ"ב ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ג' דף ה' ע"א ודף ח' ע"ב (ועיין בא"ע סימן ד' סכ"ו ובב"ש וב"ה שם):

דחולצת. דהולכין באיסורא לחומרא מכח ספק וה"ה דאסור לישא ישראלי' מה"ט ואם קדש אשה בלא גט שחרור צריכה גט ממנו. טור:

הראיה. פירש הסמ"ע דר"ל ואינו יורש דהממון הוא בחזקת שאר יורשים ומ"מ אין אחיו ומכ"ש שאר יורשים יכולין למכרו דהוא מוחזק בנפשו והמוציא מחבירו למכרו עליו הראי' כו' ע"ש ועי' בש"ך מה שהביא תשו' ן' לב שהקשה על סברת הגאון בדין ירושה בספק ויבם שבאו לחלוק כו' ע"ש:

וזה אחי כו'. עבה"ג וזה כפי' רשב"ם ותוס' והרי"מ שם דפריך פשיטא דהא איבעי כו' וכמש"ש קכז ב' למאי הלכתא כו' ובנכסים שבאו לאחר מכאן או שהוא גוסס אינו נאמן. אבל הרא"ש השיג עליהם ופ' דנאמן לעולם והא דפריך פשיטא היינו מדתנן פ' האומר יש לי בנים כו' שמביא גמ' למטה דלכל הפחות ליורשו נאמן ואח"כ פריך דאפי' לייבום נמי תנינא שם מדקא' יש לי אחים אינו נאמן ואי ליורשו מ"ש וז"ש הא נמי תנינא ול"ק תנינא. ומ' שסבור ג"כ כדברי הרמב"ם וז"ש הטור והרב ונאמן כו' ומ' אף אאחים ושאר קרובים אבל צ"ע דבשלמא אבנו נאמן משום יכיר אבל בשאר קרוביו למה יהא נאמן ועס"ב היינו כו' והא דדייק מזה אחי משום דתנן סתמא אינו נאמן ומ' בכ"ע ועלח"מ. והר"ן הביא ראיה לפי' הרא"ש ממ"ש קכז ב' האומר זה בני כו' ומדקתני סתמא מ' בכ"ע והוא פי' דפריך פשיטא דהא אף לרבנן נאמן בצריך היכירא ולר"י אף נגד החזקה ה"ה כאן:

אפי' נכסים כו'. זה הרבותא אינו אלא לר"מ כמ"ש קכז ב' וכן רשב"ם כאן והרא"ש לא הזכירו אלא הבאים לאחר מכאן:

היינו כו'. דאפי' על בני בנים אין נאמן משום יכיר כמ"ש בפ' החולץ:

אבל נאמן כו'. כמ"ש בקדושין שם ועתוס' קכז ב' ד"ה כך. וי"ל כו':

ואפי' כו'. דבשלמא לענין יוחסין דשוינהו פסולים משא"כ לענין ירושה דאין להם בעוד אביהם קיים וז"ש בהג"ה ואם כו':

אע"פ כו'. כנ"ל

וה"מ כו'. דאז צריך לפסול אמו ג"כ ואינו נאמן ג"כ על הבן כמ"ש בפ' החולץ שם לענין בני בנים:

מי כו'. עמ"ש בא"ה סי' טו ס"י:

וי"א כו' וי"א כו'. הרא"ש בפ"ב דיבמות וע"ש: