מציאת חרש שוטה וקטן ובנו ובתו - שולחן ערוך חושן משפט סימן ר״ע

מציאת חש"ו כו' עיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' קכ"ב כתב דאם גזל מקטן דבר שנקנה לו מדרבנן [כגון] (כאן) ע"י מתנת ש"מ אינה יוצאה בדיינים ודבריו צ"ע וע' בספרי תקפו כהן סי' ל' וע' בהגהות מרדכי דסוף סנהדרין וע' בתשו' מה"ר בצלאל סי' כ"ו כ"ז ל"ח:

מפני דרכי שלום כו' ע' מ"ש לעיל סי' רמ"ג סט"ו:

הסמוכים על שלחנו כו'. ע' בא"ח סי' שס"ו ס"ט:

וה"ה אם הרויחו כו' וכן משמע בתוס' פרק הפועלים בשמעת' דקוצץ אדם ע"י עצמו כו' ע"ש עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' רי"א:

ואם נתנו במתנ' כו'. וכן הוא בחדושי הריטב"א רפ"ק דמציע' בשם הרמב"ן:

אבל שכירות של קטן וכיוצא בו מוציאין מידם. ז"ל הרשב"א וד"מ הביאו אבל בדעת אחרת מקנה לו או שהיה שלו או שהרויח הרי הוא שלו גמור (פי' ומוציאים בדיינים מיד זה הבא ליקחנו מידו ובס"ס ב' יתבאר דכשאוכל עם אביו ה"ז של אביו) עכ"ל ובע"ש כ' ז"ל אבל שכירו' של קטן או כיוצא בו שחייב האחר "להקנותו לו מוציאין בדיינים עכ"ל מ"ש להקנותו לו ל"ד קאמר אלא שר"ל שחייב האחר "ליתן לו:

הסמוכים על שלחנו אע"פ כו'. עד"ר שכתבתי הטעם שכך היה ונראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עמו טוב שמזין אותו אף על פי שאינו חייב לפרנסו כ"א עד ו' שנים משא"כ אחין המפרנסים אחותיהן אחר מיתת אביהם דמחוייבי' לפרנסם מ"ה מציאתם לעצמן וכמ"ש הט"ו בא"ע סי' קי"ב ס"ב:

ומציאת בתו נערה ע"פ כו' בפרישה כתבתי דנערה לרבותא כ' דאע"פ שאינה ברשות אביה למכרה בנערותי' כדילפינן מדכתב ויצאה חנם אין כסף אפ"ה תקנו שיהא מציאתה לאביה משום איבה וביד אביה למכרה בעל כרחה למנוול ומוכה שחין (משא"כ בתו בוגרת שיצאת מרשות אביה לגמרי מ"ה בעינן דוקא שתהא סמוכה על שולחן אביה) וכ"ש בתו הקטנה אף דאינה סמוכה על שלחן אביה דמציאתה לאביה דאיכא בה משום איבה בתרתי חדא דיכול למכרה לשפחה והשני למסרה להנשא למנוול ומוכה שחין ע"ש ובטור כתב עוד ז"ל ואפי' היתה מכורה לאחר לאמה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בספי"ז דגזיל' והמחבר השמיטו וגם מור"ם ז"ל לא כתבו ולפמ"ש בפרישה ניחא דאין דין יוצא בזה לפי האמת לפי מאי דקי"ל דהאב יש לו כח למכרה לאישות למנוול ומוכה שחין אף אחר שמכרה כבר לאמה ויצאה בשש וביובל בקטנותה או מיד שהביאה סימנים יוצאה מהאדון שמכרה לו ע"ש בפרישה:

ומציאת עבדו כו' ואשתו כו' דידן כיד רבן ובעלה וכל מה שקנהו כאלו קנאן רבן ובעלה:

מת אינו מוריש מלאכת כו'. פי' אם מת האב אף שכבר הרויחו בסחורה או שכבר נעשה המלאכה מ"מ הואיל ועדיין בידו והוא מת אינו מורישן וכיוצא בזה כתב ב"י ס"ס קע"ז דאף המציאה שמצא בחיי אביו ולא תבעו אביו בחייו כשמת אביו המציאה לעצמו:

אבל מציאת בנו שאינו כו'. כל' זה כתב ג"כ הרמב"ם אבל בטור כתוב כאן ז"ל אבל מציאת בנו ובתו שאינו כו' ועפ"ר שכתבתי דצ"ל דהיינו דוקא בתו הקטנה דהיא דומיא לבנו דאין לאביה רשות עליה כגון שהשיאה בקטנותה ונתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין ע"ש ומ"ה נראה דהשמיטו הרמב"ם והמחבר ע"ש ודו"ק:

ומציאת עבדו ושפחתו כו'. "עד אינם שלו בפרישה מפורש דמ"ה כ' רמב"ם והמחבר ל' דאינו "שלו דהיינו של אדון דשפחה ולא כתב הרי הוא שלהן של עבד ושפחה ואינך משום דדין זה נחלק דאם אביה של זו הקטנה שמכרה לשפחה חי בשע' שמצאה המציאה המציאה היא של אביה ולא של עצמה ואם אינו חי המציאה היא של עצמה ועכ"פ אינו שלו של האדון ועיין עוד מ"ש שם שכן הוא דעת הטור אלא שסמך אמ"ש לפני זה דאפי' היתה מכורה ע"ש:

אבל לא בבנו הגדול. דאיכא למימר הנותן הקפיד להיות דוקא של הבן משא"כ בנתן לבנו קטן דמסתמא אינו משומר בידו זולת דעת אביו השומרו ונתנו לקטן אדעתא דאבוה:

יתום הסמוך כו'. היינו טעמא דאם לא יזונו הוא יזונו אחרי' דמשום מצוה רבה מצויים לזונו ומ"ה לא תקנו בכה"ג שיהא מציאתו להמפרנסו:

אע"פ שא"ל משה עמי מלאכה כו'. ר"ל אע"פ ששכרו התם ולא פרט לו מלאכה מיוחדת וה"א לכל דבר שכרו:

כגון שחסר הנהר כו'. כן הוא ל' הגמרא והטור ובא לתרץ הלא אינו מדרך העולם להשכיר לו פועלים ללקוט מציאות דאינם שכיחים:

וי"א דה"ה אם שכרו סתם כו'. עד"ר ופרישה שהוכחתי דלית מאן דפליג בהא ומ"ש לפני זה דמציאת פועל לעצמו היינו כששכרו סתם והפועל מצא מציאות לעצמו אבל שכרו סתם והבע"ה השוכרו מראה לו מקום המציאה ומבקש ממנו שילקטן הרי הוא כאלו שוכרו מתחל' לכך בפי' וכ"כ הב"י ואפשר דכ"כ לאפוקי מדע' המרשים הביאו הב"י ע"ש:

(ס"ב סמוכים על שולחנו) פירש"י משום איבה וכתבו התוס' דל"ש איבה אלא בבנו שדרכו לזונו תמיד ואם לא יפרנסנו אביו לא יפרנסנו אחר אבל אדם אחר מעלמא הסמוך לשולחן חבירו חנם כגון יתום קטן וכיוצא בו אין סברא שמציאתו לחבירו וכ"ש עבד או אמה שבשכר טרחה הם אוכלים עכ"ל ובכלל זה הוא ג"כ מי שפסק לבנו מזונות על שולחנו דמציאתו לעצמו דהא דרך חיוב הוא נותן לו וכעין שאמרו בפרק נערה דבת הניזונת לאחר מיתת אביה דמציאת' לעצמה דלאו מאחין קא מיתזנא:

(אבל אם מת כו') דין זה הוא מקורו מתשובה אחת נעתקת בכנסת מרדכי שניות וז"ל וכי היכא דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ה"נ לא יוריש יגיעת בן א' לבניו האחרים ואם אמרו יגענו לאמצע יאמר אתון בדידכון ואנא בדידי כו' ותמוה לי דהא במעשה ידיה של בת שנינו משנה שלימ' דר"פ נער' שנתפתת' דמ"ו אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הוא של אחין ופי' הר"ן שם דמשעה שבאה לעולם זכה בה האב כו' ולא אמרו אין אדם מוריש זכות בתו לבנו אלא מה שתעשה אחר מיתת האב כמבואר בפ' נערה וא"כ בהך מעשה ידי הבן הסמוך על שולחן אביו זכה בו האב דהא דמי למציאה ואמאי לא מורישו לשאר בניו בשוה ומלבד זה יש תמיהות רבות באותה התשו' למעיין בה דפסק כשמואל בפ"ק דב"מ דמחלק בין קטן לגדול ממש ולא כר"י דאמר לא גדול ממש אלא בסמוך על שולחן אביו תלי' מלתא וכל הפוסקים פסקו כר"י ועוד שם דבת גדולה הסמוכה כו' לר"י מציאת' לעצמה כיון שבגרת יצאתה מרשות אביה והוא דלא כהלכתא דגם בת מציאתה לאביה כל שהי' סמוכה כו' ע"ב נלע"ד דכך תשובה לאו דסמכא היא אלא דיש לקיים דברי הרמ"א מטעם אחר והיינו מכח דעת בעל העיטור שהביאו בד"מ כאן שכ' דבין [דבן] שסגל ממון לעצמו בחיי אביו אזלי' בתר אומדנא מדלא תבע לי' מחל ליה ל"ש מציאה ל"ש ריוח בסחורה ובאמת קשה ע"ז דלשון המתני' דפרק נערה דלעיל במעשה ידיה של הבת אע"פ שלא גבתה הרי הוא של אב דמשמע כ"ש אם גבתה ואדרבה אם גבתה מסתבר דלעצמה כיון דלא תבע ממנה וצריך לחלק דש"ה שכבר עשה הבן סגולת אוצר מממונא אז דוק מסתבר שמחל מדלא תבע וא"כ גם דברי הרמ"א כאן ע"פ דרך זה דוקא מיירי וא"כ קיצר במקום שהיה לו לבאר כן נראה לע"ד:

גזל. עמ"ש בסי' רמ"ג סט"ו ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קכ"ב כתב דאם גזל מקטן דבר שנקנה לו מדרבנן כגון ע"י מתנת שכ"מ אינו יוצא בדיינים ודבריו צ"ע ועיין בספרי תקפו כהן סי' ל' ובהגה"מ סוף סנהדרין ובתשו' מהרב אשכנזי סי' כ"ו כ"ז ול"ח. ש"ך:

שכירות. ז"ל הרשב"א והד"מ הביאו אבל בדעת אחרת מקנה לו או שהיה שלו או שהרויח הרי הוא שלו גמור עכ"ל פי' ומוציאין בדיינים מיד זה הבא ליקחנו מידו. סמ"ע:

גדולים. מטעם שכך נראה ישר לחז"ל לשלם הטוב לעוש' טוב שמזין אותו אע"פ שאינו מחויב לפרנסו רק עד ו' שנים משא"כ אחין המפרנסין אחיותיהן אחר מיתת אביהן דמחויבין לפרנסן מ"ה מציאתן לעצמן כמ"ש הט"ו בא"ע סי' קי"ב ס"ב ועיין בא"ח סי' שס"ו ס"י. שם:

הרויחו. וכן משמע בתוס' פרק הפועלים בשמעתא דקוצץ אדם ע"י עצמו כו' ע"ש ובתשו' רש"ך סעיף ב' סי' רי"א. ש"ך:

יורשיו. פי' אף אם מת האב אחר שכבר הרויחו בסחורה ונעש' המלאכ' מ"מ הואיל ועדיין אינו בידו עד שמת אינו מוריש וכיוצא בזה כת' הב"י ס"ס קע"ז דאף במציאה שמצא בחיי אביו ולא תבעו אביו בחייו כשמת אביו המציאה לעצמו. סמ"ע:

שלו. הא דכת' לשון דאינו שלו דהיינו של אדון השפחה ולא כת' הרי הוא שלהן של עבד ושפחה ואינך משום דדין זה נחלק דאם אבי הקטנה זו שמכרה לשפח' עדיין חי בשעת המציא' הרי הוא של אביה ולא של עצמה ואם אינו חי הרי הוא של עצמה ועכ"פ אינו של האדון. שם:

מתנה. וכן הוא בחדושי הריטב"א רפ"ק דב"מ בשם הרמב"ן. ש"ך:

הגדול. דאיכא למימר הנותן קפיד להיות דוקא של הבן משא"כ בקטן דמסתמא אינו משומר בידו זולת דעת אביו השומרו ונתנו לקטן אדעתא דאבוה. סמ"ע:

לעצמו. ה"ט דאם לא יזונו הוא יזונו אחרים דמשום מצוה רבה מצויין לזונו ומ"ה לא תקנו בכה"ג שיהא מציאתו להמפרנסו. שם:

מלאכה. ר"ל אע"פ ששכרו סתם ולא פרט לו מלאכה מיוחדת וה"א דלכל דבר שוכרו. שם:

ודוקא כו'. כמש"ל סי' רמג סט"ו: (ליקוט) ודוקא כו'. ע"ל סי' רמג סט"ו בהג"ה ועתוס' דקדושין יט א' בד"ה אומר כו' וי"ל דבדעת כו' וכ"כ הרא"ש שם (ע"כ): (ליקוט) ודוקא כו'. ע"ל סי' רמג סט"ו ועתוס' דסנהדרין סח ב' ד"ה קטן כו' (ע"כ):

שכירות. ע"ל סי' פט ס"ב בהג"ה היה כו':

ומציאת בתו. תוס' שם וכמש"ש האי שפחה כו' אי איתא כו' וה"ה לנערה כו' ועתוס' דכתובות מז א' ד"ה משום כו':

וה"ה אם כו'. כמ"ש בב"ק פ"ז ב' רווחא דקאתי כו':

אבל אם כו'. כ"כ ב"י ס' קעז בשם בע"ה והביאו ד"מ כאן ירושלמי א"ר אסי בן שנראה חלוק מאביו מה שסגל לעצמו ואיכא לפרישי כגון שסמך על שולחן אביו וסגל בחיי אביו ומדלא תבע מחל ליה. וכ"ש מה שהרויח אחר מותו דאפי' זכות בתו אינו מוריש לבנו כמ"ש פ"ד דכתובות וע"ל סי' רפז:

אבל לא כו'. כמו אשתו הנותן לה מתנה קנתה וצ"ע דגם קטן ליקני דהא דעת אחרת מקנה לו כנ"ל:

יתום כו'. כמו עבדו ושפחתו העברים. תוס' שם:

וי"א כו'. כ"מ שם מדקא' אימתי כו' והלא אף בסתם לעצמו אלא דהכל שמראה לו אח"כ מציאותיו ע"י קאי אימתי כו':