דין קנייה בחצירו ובד׳ אמותיו - שולחן ערוך חושן משפט סימן רס״ח

ודלא כי"ח. הוא הר"ן וגם ה' המגיד כתב שכן דעת הרמב"ם וכבר השיג עליו הכ"מ ר"פ י"ז מהל' גזלה ע"ש ויפה כוון דאם כדברי הרב המגיד ה"ל להרמב"ם לחלק לקמן גבי ד"א בין נפל ועוד דמדברי הרי"ף משמע דס"ל כאוקימתא שניה וכן עיקר:

חצרו של אדם כו'. ואם בא לחצרו קודם יאוש כתב מהרש"ל בספר ח"ש פרק א"מ דמוכח מהתוספות דלא שייך לומר גבי חצר יאוש שלא מדעת ובאיסורא אתי לידיה אלא גבי אדם דאל"כ מאי ראייה מייתי מחנות ושלחנות ולאפוקי מדע' נ"י והרא"ש דס"ל דחצר כאדם עכ"ד ומהר"ש אידלש שם השיג עליו דהתוס' ס"ל דחנות מיירי ברוב עכו"ם וכמ"ש התוספת לקמן גבי חנות די"ל דגרסי' צרורים ומיירי ברוב עכו"ם ואני משיג על מהרש"ל ולא מטעמי' דמהרש"א דאי כמהרש"א הלא התוספות גופייהו לא כתבו לקמן אלא די"ל דשפיר גרסי' צרורים ומיירי ברוב עכו"ם אם כן מאי מוכיחים מחנות דלמא גירסת רש"י אמת דלא גרסי' צרורים ומיירי ברוב ישראל אלא דמעיקרא לק"מ דפשיטא דטעמא דחנות לא הוי משום יאוש של"מ דא"כ קשיא מתני' דחנו' לרבא דס"ל יאוש של"מ הוי יאוש ואיך יהיה רבא נגד המשנה וכן בש"ס (דף כ"ב ע"ב) דאיתותב רבא ממימרא דר' יוחנן משום ר' ישמעאל בן יהוצדק והוי נמי תיובתא קלישא כמבואר למעיין שם אמאי לא איתותיב ממתניתין דחנות דהוי תיובתא רבה א"ו פשיטא דמתני' אתיא ככ"ע וע"כ הוכיחו התו' דטעמא דמתני' שאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם (ובע"כ צ"ל דגם הרא"ש ונ"י לא באו לומר שאין תירוץ אחר זולת זה והם עצמם כתבו דברי התוספות תחלת דבריהם ע"ש וכן משמע להדיא בנ"י במתני' דמצא בחנות דמתחלה מתרץ מתני' כאביי ואח"כ כתב לתרץ גם לרבא דהוי חצר שאינו משתמרת ע"ש) הלכך נראה עיקר כהרא"ש והנ"י דגבי חצרו נמי שייך יאוש של"מ וכן כתב הר"ן גבי ההוא גברא דאשכח כופרא במעצרתא וז"ל וא"ת ותקני ליה גתו לבעל הגת י"ל דקודם יאוש היה שם ולא עדיפא חצירו מידו וכל היכא דבאיסורא אתי לידיה לא זכה ביה לעולם עכ"ל ומביאו הנ"י שם וכן כתב הראב"ד בהשגות על מ"ש הרמב"ם פ' ט' מה' גזילה דין ד' כו' ולמה לא תקנה לו חצרו לפי שאינו חצר המשתמרת ולא אמר תקנה לי חנותי כו' וכ"כ המ"מ וז"ל יש מי שאומר אפילו תקנה לי חנותי לא קנה לפי שבאה לו שם המציאה קודם יאוש וחצירו כידו וכ"כ הרשב"א ז"ל עכ"ל ומ"מ במה שנראה מדברי המ"מ שהבין שכוונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם בזה והודה לו בהשגה זו אין נ"ל כן אלא נ"ל דאין כאן השגה כלל וגם הראב"ד אין כוונתו להשיג כלל דפשיטא די"ל דגם הרמב"ם ס"ל לדינא דחצרו כידו אלא שא"י לפרש המשנה דחנות כן דע"כ המשנה אתיא נמי כרבא וכמ"ש למעלה ועוד דהא הרמב"ם מיירי להדיא ברוב עכו"ם וגורס גבי חנות צרורים ומונחים כגי' התוספות ומפרש דמיירי ברוב עכו"ם וכמו שמפרשים התו' וכמבואר שם להדיא ברמב"ם א"כ לא היה יכול לפרש הטעם דהוי יאוש של"מ והראב"ד ג"כ ע"כ אין כוונתו להשיג מטעמא דאמרן אלא בא לומר דלפי האמת לדידן דקי"ל כאביי אין חצר קונה לו ברוב ישראל כיון שבא לשם קודם יאוש נמצא לענין דינא אין חולק בזה דחצרו כידו וכן עיקר ודלא כמהרש"ל ודו"ק:

קונה לו כו' פי' אפילו אינו עומד בצדו עכ"ל סמ"ע ואפילו אינו בעיר כלל כן מוכח ברש"י ותו' פרק שור שנגח הפרה דף מ"ט ע"ב וכן משמעות הפוסקים:

בד"א בחצר המשתמרת כו' משמע דבחצר המשתמרת לכ"ע א"צ שיאמר זכתה לי שדי דהא קונה שלא מדעתו ומ"ש הטור ס"ס זה בשם הרמב"ם דאפילו משתמר בתוכו בעי שיאמר זכתה לי שדי בע"כ ט"ס הוא דהא בש"ס מוכח בכמה דוכתי דא"צ שיאמר כלום וגם הרמב"ם לא קאי רק באינו משתמר ועומד בצדו וגם הב"ח כתב דטעות סופר הוא:

אלא ביודע כו' עיין בראב"ן סוף פרק שנים אוחזין דף צ"ג ע"ד:

אין חצרו קונה כו' והוא הדין ידו אינו קונה לו של"מ בכה"ג כן מוכח בפוסקים שמהם מקור דין זה וכן משמע לעיל סי' רל"ב סי"ח בהג"ה (ועיין בתשובות מהרשד"ם סי' קמ"ח ובס' א"א דף ק"ב ע"א):

אם כבר נפסק וכו' זהו מתרה"ד סי' ש"י שהביא ראיה מפ' החולץ (יבמות דף ל"ו) ועיין בספרי תקפו כהן בסופו שהשגתי על ת"ה בזה מן הסברא מן הגמ' והוכחתי אדרבא מן הש"ס שם דאע"פ שנפסק הדין צריך ליתן לו סחורה א' ממ"נ ודוקא כשאירעו שני המעשים באיש א' (אבל מי) שבא מכח איש אחר כיון דב' גברי נינהו אין אומרים ממ"נ על הנכסים ואין חילוק בין נפסק הדין או לא וע"ש שהארכתי בזה:

וי"א דבעומד ומ"ש הרב המגיד דבירושלמי איתא שצריך שיאמר זכתה לי שדי ליתא לפע"ד דבירו' איתא הך דבפ' השואל דף ק"ב ע"א ע"ש:

הואיל כו'. ואם אחד הפקיר דבר וזרקו לתוך חצר חבירו דינו כמתנה וזכתה לו חצרו אע"פ שרץ אחריו ואינו מגיע עכ"ל ד"מ בשם נ"י ומביאו בהגהת סמ"ע וכ"כ הרא"ש וגרס בהאיבעיא ואפקריה ודלא כמ"ש התו' שם וע' בטור ס"ס רמ"ג ע' בא"א דף ק"אע"ד:

קטנה כו'. עמ"ש לעיל סימן רמ"ג סכ"ב וכ"ג מדינים אלו:

במקום שד' אמות קונות כו'. בסעיף שאחר זה מבואר באיזה מקום קונות וטעמן:

ודלא כיש חולקין. החולקין ס"ל כיון דנפל עליו גלי דעתיה דלא ניחא ליה דלקני ליה ד' אמותיו כ"א הנפילה ועד"מ:

הרי אלו קונים לו חז"ל נתנו לד' אמות הללו דין חצר שלו דקונה לאדם בשעומד בצדו אע"פ שאינו משומר מדין יד הסמוכה לו וכמ"ש בסעיף שאחר זה ובטור כתב דהראב"ד כתב שלא תקנו ד' אמו' אלא בעומד אבל לא במהלך ושהרא"ש היה אומר שאין חילוק עכ"ל ואף דכאן אין שייך לומר חצר המהלכת לא קני כמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ב דהא הקרקע של ד' אמות קונה לו והיא אינה מהלכת אלא שבעינן עומד בצדה להיות כידו הסמוכ' לו ומה לי עומד או מהלך מ"מ י"ל דס"ל דלא תקנו ד' אמות כשמהלך אנה ואנה אלא כשעומד במקום אחד:

בסימטא או בצידי ר"ה. סימטא פרש"י קרן זויות הסמוכה לר"ה והוא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכים לצאת מפני הדחק וכן צידי ר"ה והיינו מה שהוא כנגד הבתים מה"ט:

אבל העומד בר"ה כו'. הטעם משום דהרבה בני אדם רגילים לעמוד שם ואין לאדם שם ד' אמות מיוחדת:

חצירו של אדם קונה לו כו'. פי' אפילו אינו עומד בצדו כיון שהיא משתמרת ויליף לה בגמ' מדין שליחות דיד שלוחו הוה כידו "לקנות לו בדבר שהוא זכות לו:

אבל בדבר שאינו רגיל לבא כו'. כבר נתבאר בריש סימן ר"ס דמה"ט במטמון ישן הנמצא בכותל דאיכא למיתלי של אמוריים הי' הוא של מוצאו ולא אמרינן דביתו וחצירו של אדם הנמצאת בו המטמין קונה לו ומה"ט נמי נתבאר שם וכ' המרדכי ג"כ דאם אבד העכו"ם מעות בבית ישראל דלא קנה לו חצירו כיון דאינו רגיל להיות ולא ידע מזה ע"ל בסימן ר"ס ובד"מ כאן:

וע"ל סימן רל"ב סעיף י"ח. ע"ש דכתב מור"ם והוא מדברי המרדכי דאם קנה סרסור מעכו"ם דבר בחזקת בדיל ומכרו לאחר ואח"כ נודע שהיה בו כסף או זהב זכה הלוקח ולא הסרסור למהוי מקח טעות הואיל ולא ידע בו כשהי' בידו:

שאינה מציאה גמורה כו'. ז"ל המרדכי שם בשם ראבי"ה דשאני מציאה דלית בה חסרון קנין ומעות אבל הכא דלמא לא הוה מתרמי ליה זוזי למקני' כו' ומשום דינא דעני המהפך בחררה ליכא במציאה אפי' אם אמר המוכר אם מזבנינא הסחור' לדידך מזבנינא ותקנ' לא קנה הואיל ולא פסק עמו המעות וכיון דלא קנה הסחורה לא קנה גם הריוח עכ"ל וע"ל סימן ר"ס שכתב הטור בשם הרא"ש והמחבר בס"ד השוכר בית מחבירו ובא שם צבי שבור אמרינן בזה דשכירות ליומא ממכר הוא וה"ל כחצר או הבית המשותף לשניהן דהמציא' לשניהן ושאם נכנס שם גנב וגניבה בידו בזה לא אמרינן דזכה החצר לבעל הבית אלא כל הקודם וקנהו זכה בו ע"ש בפריש' כתבתי מילתא בטעמא:

ואם אח"כ בא סחורה. פי' אחר שכבר בא סחורה לביתו דשמעון וקנהו ראובן והלך לו עם הסחורה בא סחורה אחרת לבית ראובן וקנהו שמעון ואינו רוצה ליתן הריוח לראובן וטוען על ראובן ממ"נ כו' פי' אי הלכה כמ"ד (הנ"ל) שס"ל שחצרו קונה גם בסחורה בזול א"כ הדין עמך בסחורה השנייה תן לי הראשונה שגם ביתי קנאה לי ואם הלכה כמ"ד דאינו קונה הבית בזה א"כ הנח הריוח מסחורה השנייה שקניתי בביתך והוא שאלה ותשובה בת"ה סי' ש"י ע"ש:

והמוציא מחבירו עליו הראייה. פירוש הלכה כדברי מי:

צריך ראובן ליתן לשמעון סחורה א' ממה נפשך. דומה לזה כתב הטור בסימן ר' ס"ח בשם הרמ"ה בכליו של לוקח ברשות מוכר וכליו של מוכר ברשות לוקח או מתרמי תרווייהו גבי חד מוכר וחד לוקח דינא הוא דאתי לוקח עליה ממ"נ ומפיק חד מינייהו כו' ומכאן יש ללמוד לשם ג"כ דאי כבר נפסק הדין בהראשון דאמרי' בהשני המע"ה וע"ל בטור ר"ס קצ"ז בגמל בהנהגה וחמור במשיכה דאיכא חד מנייהו דלא קנה ומ"ש שם וע"ל בטור ר"ס ש"ץ מ"ש בכשכש בזנבה ובאמתה ומ"ש שם:

אם היה עומד בצד שדהו. כבר כתבתי דכל העומד בצד שדהו ה"ל השדה שלו כידו וקונה לו דבר הניתן לתוכו אם הוא דבר שאינו זז ממקומו כגון כסו' וכלים דהרי הוא משומר ע"י עמידתו שם:

ואלו היה רץ היה מגיען כו'. הטור כ' הטעם דה"ל ע"י זה נשמרים בתוכו ע"ש:

ואמר זכתה לי שדי כו'. לפי הי"א שכ' מור"ם בסעיף שלפני זה גם כאן לא בעינן שיאמר זכתה לי שדי וכ"כ הטור בהדיא מיהו בנ"י חילק בינייהו וכ' דבצבי שבור קי"ל כהרמב"ם דבעינן שיאמר זכתה לי שדי ובשאר מציאות פסק כרא"ש דא"צ לומר זכתה לי שדי והביאו הד"מ ע"ש וי"ל דמה"ט לא כ' מור"ם כאן דעת הי"א:

הואיל ואחר הקנס לו. כיון דדעת הנותן רוצה להקנות לו אלים קנייתו וקנהו חצירו אע"פ שאינו יכול להגיעו. (הג"ה וכתב נ"י פ' א"מ ואם אחד הפקיר דבר וזרקו לתוך חצר חבירו דינו כמתנה וזכתה לו חצירו אע"פ שרץ אחריו ואינו מגיעו עכ"ל ד"מ ו') .

ואם היה צבי רץ כדרכו כו' בטור כתב עוד שאם עמד בקרוב לו שיכול לתופסו שלא ירוץ מהשדה קנהו ג"כ אע"פ שאינו שבור דמקרי לו משומר בזה:

קטנה יש לה חצר. כבר כתבתי מילתא בטעמא בזה בס"ס רמ"ג:

(ס"ג שלא מדעתו) נ"ל ה"ה בד' אמות וראיה מדכתב הנ"י בפ"ק דב"מ דלא אמרו בד' אמות אלא כשעמד ונתנו לו בתוך ד' אמות הא קדמו לו הבעלים ולא זכו לו שמקום אותו הדבר קנוי הוא לבעליו עכ"ל הרי לפנינו דהד"א נקנו להבעלים אעפ"י שאין כוונת הבעלים לקנות דאדרבה דעתם להקנות להלוקח גם מעיקר הטעם של תקנות ד"א דלא ליתי לאנצויי מוכח כן דאל"כ אכתי אתי לאנצויי ולומר לא היתה כוונתך שתקנה כו' כנלע"ד:

(ס"ד) (ואם אח"כ בא כו'). פי' אירע הדבר שראובן בעל החצר מוחזק שסגר ביתו ולא הניח לשמעון שיקח מביתו:

(אם כבר נפסק) יש לי מקום עיון על ראייתו של ת"ה בזה פי' ש"י דהיינו מפ' החולץ דף ל"ז ספק ובני יבם שבאו לחלק בנכסי יבם לבתר דפליג יבם בנכסי מיתנא פי' שמתחילה היו באין לדין הספק עם היבם בנכסי אחי היבם שמת דהיינו שהספק אומר אני בנו של מת ויורש הכל והיבם אומר אתה בני ואין לך כלום בנכסי אחי והיו חולקים כי כן דינם ממון המוטל בספק כזה חולקין ואח"כ מת היבם והניח נכסים הרבה משלו ובאים לדין הספק ובני היבם שהספק אומר ממ"נ אם אני אחיכם תנו לי חלק כמוכם ואם אני בן המת כבר שקל אביכם שלא כדין החצי החזירו לי ופסק שם ר' אבא קם דינא ופי' רש"י אחר שנעשה דין בנכסי היות אין זה יכול לחזור עליהם ומה שהוא שואל בנכסי והיבם אמרינן ליה אייתי ראיה ומזה יליף שם בת"ה וז"ל ונראה הטעם דודאי הסברא היא לעולם דשקיל הספק ממ"נ אלא היכי דכבר פליג עפ"י הדין אסח דעתיה מינה ומתייאש מאותו חלק דשקיל יבם ונעשה כממונו אם כבר נפסק דזה אותו א' שלקח בחצר חבירו מההיא שעתא אסח' בעל החצר דעתו עכ"ל וקשה ממש"ר סי' ל"א בב' כחות המכחישים זא"ז דאם יש למלוה שיש לו על לוה א' ב' שטרות מאלו הכתו' דמצי לגבות בשטר הגדול ובפני ב"ד אחר יגבה בשטר האחר ואמאי צריך לגבות בב"ד אחר הא אפי' בב"ד זה יגבה דקם דינא כיון שכבר גבה על פי הדין וא"ל דשאני כאן דהב"ד לא ידעו תחלה שיש שטר אחר והוי קצת כמו גביי' בטעות ז"א דהא בהחולץ מדמה זה לאחד שקנה שדה מד' ובא אחד שהיה לו דר' ואבד דפליגי חכמים ואדמון ע"ש. וי"ל דכיון שיש בהחולץ שם פלוגתא וס"ל לחד מ"ד דהדר דינא ומשמע שם מדברי הרא"ש דלא איפסקא הלכה בבירור דקם דינא אלא מצד דלא מפקינן מבני יבם מספיקא מ"ה ניחא בסי' ל"א דבא להוציא בשטר הב' ובזה אפשר דהדר דינא ולפ"ז נ"ל דאם חזר זה הקונה האחד ותפס משל הקונה הב' דלא מפקינן מיניה ולא שייך לומר דהוי ספיקא דדינא ולא מועיל תפיסה דאין כאן שום תפיסה באיסור לא לראשון ולא לאחרון דהכל ספק הוא וכמש"ש בסוף התשובה בהג"ה לענין תפיסה האחרון דלא הוי באיסור וה"נ י"ל כשחזר האחד ותפסו כנלע"ד לפי סברת בעל הת"ה אבל בסי' ר"פ שדיתי נרגא בעיקר ראייתו מצד אחר ע"ש ולפי הנלע"ד אין פסק זה ברור להלכה ובפרט שיש הרבה גדולי פוסקים שפוסקים כמ"ד הדר דינא כמ"ש ב"י בא"ע סי' קס"ג בשם הר"ז הלוי כנלע"ד:

קנה. וכתב הש"ך דכן נרא' עיקר ודלא כהה"מ וכבר השיג עליו הכ"מ ויפה כוון דא"כ ה"ל להרמב"ם לחלק לקמן גבי ד"א בין נפל עכ"ל:

בצדן. חז"ל נתנו לד"א הללו דין חצר שנתבאר בסמוך ס"ג ובטור כת' בשם הראב"ד שלא תקנו ד' אמות אלא בעומד אבל לא במהלך ושהרא"ש הי' אומר שאין חילוק עכ"ל ואף דכאן לא שייך לו' חצר המהלכת לא קני כמ"ש בסי' ר"ב דהא הקרקע שקונה אינה מהלכת ומה דבעינן עומד בצדה הוא שתהא כידו הסמוכה לו וא"כ מה לי עומד או מהלך מ"מ י"ל דס"ל דלא תקנו ד"א כשמהלך אנה ואנה אלא כשעומד במקום אחד. סמ"ע:

בסימטא. פרש"י קרן זוית הסמוכה לר"ה והוא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכים לצאת מפני הדחק וכן צידי ר"ה והיינו מה שהוא כנגד הבתים. שם:

ברה"ר. דהרבה בני אדם רגילין לעמוד שם ואין לאדם שם ד"א מיוחדות. שם:

חצירו. פי' אפי' אינו עומד בצדה כיון שהיא משתמרת ויליף לה בש"ס מדין שליחות דיד שלוחו הוי כידו לקנות לו בדבר שהוא זכות לו כ"כ הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך להשיג על מהרש"ל בדין יאוש שלא מדעת בחצר ע"ש וכ"כ קצת מזה בסי' רס"ב ס"ק ג' ע"ש:

המשתמרת. משמע דבחצר המשתמרת לכ"ע א"צ שיאמר זכתה לי שדי דהא קונה שלא מדעתו ומ"ש הטור בס"ס זה בשם הרמב"ם דאפי' משתמר בתוכו צריך שיאמר זכתה כו' בע"כ ט"ס הוא דהא בש"ס מוכח בכמה דוכתי דא"צ שיאמר כלום וגם הרמב"ם לא קאי רק באינו משתמר ועומד בצדו וגם הב"ח כת' דט"ס הוא. ש"ך:

ביודע. וה"ה ידו אינו קונה לו שלא מדעת בכה"ג כן מוכח בפוסקים שמהם מקור דין זה וכן משמע לעיל סי' רל"ב סי"ח בהג"ה עיין בראב"ן ס"פ שנים אוחזין ד' צ"ג ע"ד ובתשו' מהרשד"ם סי' קמ"ח ובס' א"א דף ק"ב ע"א. שם:

לקנותה. ודלמא לא הוה מתרמי ליה זוזי למקניה כו' ומשום דינא דעני המהפך בחררה ליכ' במציאה אפי' אם אמר המוכר אי מזבנינא הסחורה לדידך מזבנינא ותקנה לא קנה הואיל ולא פסק עמו המעות וכיון דלא קנה הסחורה לא קנה הריוח כ"כ המרדכי בשם ראבי"ה וע"ל סי' ר"ס ס"ד. סמ"ע:

נפסק. זהו מתה״ד סי' ש״י שהבי' ראיה מפ' החולץ (יבמות דף ל״ו) ועיין בספרי תקפו כהן בסופו שהשגתי עליו בזה מן הסבר' ומן הש״ס ואדרבה הוכחתי מן הש״ס שם דאע״פ שנפסק הדין צריך ליתן לו סחורה א' ממ״נ ודוק' כששני המעשים אירעו באיש א' אבל מי שבא מכח איש אחר כיון דב' גברי נינהו אין אומרים ממ״נ ואין חילוק בין נפסק הדין או לא ע״ש שהארכתי בזה. ש״ך:

אחת. דומה לזה כת' הטור בשם הרמ"ה בסי' ר' ס"ח בכליו של לוקח ברשות מוכר כו' אי מתרמי תרווייהו גבי חד מוכר ולוקח דאתא עליה הלוקח ממ"נ ומפקיד חד מינייהו כו' וע"ל בטור ר"ס קצ"ז בגמל בהנהגה וחמור במשיכה כו' ובטור ר"ס ש"צ בכשכשה בזנבה ובאמתה ומ"ש שם. סמ"ע:

ואמר. לפי הי"א שכת' הרמ"א לעיל גם כאן לא בעינן שיאמר זכתה כו'. וכ"כ הטור בהדי' מיהו בנ"י חילק בינייהו וכתב דבצבי שבור קי"ל כהרמב"ם דבעינן שיאמר זכתה כו' ובשאר מציאות פסק הרא"ש דא"צ לו' כן והביאו הד"מ ע"ש וי"ל דמה"ט לא כת' הרמ"א כאן דעת הי"א. שם:

ואחר. כיון דדעת הנותן רוצה להקנות לו אלים קנייתו וקנהו חצירו אע"פ שאינו יכול להגיעו. שם:

שדהו. ואם א' הפקיר דבר וזרק לתוך חצר חבירו דינו כמתנה וזכתה לו חצירו ואע"פ שרץ אחריו ואינו מגיעו עכ"ל ד"מ בשם נ"י וכ"כ הרא"ש וגרס בהאיבעי' ואפקריה ודלא כמ"ש התוס' שם ועיין בטור ס"ס רמ"ג ובא"א דף ק"א ע"ד. ש"ך:

שדהו. בטור כת' שאם עמד בקרוב לו שיכול לתופסו שלא ירוץ מהשדה קנהו אע"פ שאינו שבור דמקרי לו משומר בזה. סמ"ע:

קטנה. ע"ל ס"ס רמ"ג (ועמ"ש שם בשם הש"ך בס"ק כ"ב ע"ש):

כל כו'. ב' א':

ודוקא כו'. שם וכתי' בתרא:

ודלא כי"ח. דס"ל כתי' קמא:

או בשדה כו'. כגי' הרי"ף והרא"ש בשדה דעלמא:

שנים כו'. מתני' וגמ' גטין עח א' שניהם יחלוקו ה"ד כו' כגון כו':

ואין חצירו כו'. ממ"ש כ"ו תניא מפני כו' ועתוס' ד"ה דשתיך כו' וכן בכותל חדש מחציו לחוץ כו' ושם אם היה משכירו כו' ושם מצא בחנות כו' הלוקח פירות מחבירו כו' ושם אפי' מונחין כו'. שם:

(ליקוט) י"א דזכה ראובן כו'. דהא אוקמינן דוקא ברץ אחריהן ומגיען ואפי' פירקן והכניסן לתוך ביתו אמרינן בפ' הספינה ובפ"ב דע"ז דלא קנה דלא סמכה דעתיה ואפי' אי אמר המוכר לדידך מזבנינא והקנה לו בקנין לא קנה כמש"ש ולא עדיף מקנין ודבריו נכונים וכ"ה מסקנת המרדכי שם וכן עיקר (ע"כ): (ליקוט) ואם סוחר א' כו'. וס' הראשונה עיקר כמו שהוכיח שם בראיות חזקות שאין להשיב ממ"ש והוא שרץ אחריהן כו' ואמרינן פירקן והכניסן לתוך ביתו כו' אלמא דלא קניא ליה ביתו כ"ז שלא פסק אפי' הכניסן לקנות ואפי' קנין לא מהני כמ"ש בע"ז ע"ב א' כ"ז שלא פסק ע"ש (ע"כ):

וי"א דזכה כו' מטעם חצירו כו' וכמו ראה כו' דס"ד וס' הראשונה כ' דל"ד לשם דהא אמרינן והוא שרץ כו' וכאן דלמא לא מתרמי ליה זוזי תיכף ועוד הא אמרינן בב"ב פ"ו א' פירקן כו' ושם מכדי פירקן כו':

ואם אח"כ כו'. כמ"ש ביבמות לז ב' וקי"ל כרב דאמר קם דינא הלא"ה זכה ממ"נ:

(ליקוט) אבל בשדה כו' ואמר כו'. שם ק"ב א' וערא"ש שם סך"ט ת"ר האומר כו' ומיירי בחצר שאינה משתמרת כו' (ע"כ):

וי"א כו'. עתוס' שם ד"ה זכתה כו'. והרמב"ם מחלק בין משתמרת דאז א"צ לומר וכן ד"א ועבה"ג: (ליקוט) וי"א דבעומד כו'. ערא"ש שם וראייתו ממש"ש כי לא אמר כו' וכמ"ש ריב"ח חנרו כו' נזהר הרמב"ם מזה וכ' דד"א וחצר המשתמרת א"צ לאמר רק בחצר שא"מ אבל ראייתו מב"ק מ"ט ב' מוכרחת אבל הרא"ש ס"ל כפי' תוס' שם דמ"ש דליתיה קאי אבעלים וכ"כ הטוש"ע בסי' עב סל"ט וכ"כ הרא"ש בב"ק שם אבל הרמב"ם מפ' כפירש"י שם וכמ"ש בסי' ער"ה סכ"ח אין נ"מ בין הפי' אלא לדין זה ולכך לא אוקים עולא למתני' בשדה גדור וא"צ לעומד בצדה משום דמתני' קתני אמר וע"כ באינה משתמרת כנ"ל (ע"כ):

ואם היה כו'. עבה"ג: (ליקוט) ואם היה צבי כו'. עבה"ג ס"ק ס' וכ"מ לכאורה בגמ' מדאיבעיא ליה אדברי ר' יוחנן ולא אמתני' צבי רץ כו'. אבל לנר"כ דא"כ מאי קאמר שם ח"ל ר"פ לרבא כו' לאו היינו מתני' אדרבה משם מוכח להיפך דהא זרק ארנקי דמי' לצבי רץ כדרכו (ע"כ): (ליקוט) ואם היה צבי כו'. צ"ע דהא אמרינן שם מתגלגל קאמרת כו' וכן הקשה בע"י (ע"כ):

קטנה כו'. כתי' אחרון וכלשון שני שברש"י: